שחייב בכסות ומדור וכלי בית לאשתו - שולחן ערוך אבן העזר סימן ע״ג

בימות הגשמים ובימות החמה. כלומר נותן לה חדשים בימות הגשמים כי החדשים קשים לה בימות החמה ויפים לה בימות הגשמים והשחקים שהם מותר הבלאות הן שלה להתכסות בהם בימי נדותה שם:

מטה מוצעת. אף על גב לענין סידור ב"ח אין נותנין לה מטה מ"מ כאן נותנין לה משום האשה ניתן לו לחיים ולא לצער:

עסי' ע'. שם הביא דעת ר"ת דס"ל אין כופין להוצי' כשאין לו מזון לזון אותה כן ה"נ אין כופין אותו להוציא בשביל כסות:

עד בני שש. ואף אחר שש מפצירים בו ואם הוא אמוד כופין אותו כמו גבי מזונות ח"מ:

כפי צרכן. ולא לפי כבודו כי דוק' לאשתו נותנין לפ"כ משום דרשי' מקר' דעולה עמו וחייב לכבד' אבל לבניו א"צ ליתן אלא כדי צרכן:

א"י להוצי'. כתב הרשב"א חדא מאן לימא לן דלא נתנה לו רשות למשכן ועוד דאיכ' כאן תקנות השוק ונ"מ מהני טעמים אם כבר לוה ואח"כ נתן בגדים למשכון דאז לא שייך תקנות השוק כמ"ש בח"ה סימן ש"מ וע' סימן ד':

בימות הגשמים ובימות החמה. במשנה תנן (כתובות דף ס"ד ע"ב) אינו נותן לה חדשים בימות החמה ושחקים בימות הגשמים ופרש"י חדשים קשים לה בימות החמה לפי שהן חמין ויפין לה בימות הגשמים ע"כ הקדי' בימות הגשמים לימות החמה לומר שיקנה לה תמיד בגד חדש תחילת ימות הגשמים ובטור מסיים והשחקים שהן מותר הבלאו' הן לה להתכסות בימי נדותה והיא גמרא ערוכה (שם דף ס"ה ע"ב) מותר בלאות לאשה ולא ידעתי למה הושמט כאן:

לישב בזויות ביתה. ואפ"ה נותן לה רדיד דהא צריכה לילך לבית האבל ובית המשתה:

כל דברים הללו נותן לפי עשרו. לשון הרמב"ם ואפי' היה ראוי לקנות לה כלי משי ורקמה וכלי זהב כופין אותו ונותן וכלומר אף ע"פ שהיה אביה עני מ"מ עולה עמו וחייב ליתן לה לפי עשרו:

וע"ל סי' ע' סעיף ג'. כלומר דלעיל כתב שר"ת חולק וס"ל דאין כופין להוציא כשאין לו גבי מזונות וה"ה כאן גבי כסות:

עד בני שש חייב ליתן להם כסות. נראה דה"ה ביותר משש אם לא רצה לכסות גוערין בו ומכריזין עליו דכסות ומזונות דין אחד להם דשניהם צרכי הגוף הם וכן אם הוא אמוד כופין אותו על הכסות כמו שכופין על המזון:

כפי צרכן בלבד. דדוקא גבי אשתו דרשינן מקרא דעולה עמו וחייב לכבדה יותר מגופו אבל בניו אם נותן להם כדי צרכן ההכרחי יוצא בזה:

מי שמשכן כסות אשתו. פי' שלוה דמים עליהם דאז יש בו משום תקנת השוק אבל אם כבר לוה דמים ואח"כ נתן לו בגדי אשתו למשכון אם המלוה מודה שלא ברשות אשתו עשה צריך להחזיר לה כדין גנב ופרע בחובו (כמבואר בח"ה סי' שנ"ו סעיף ו') ולקמן סי' צ' סעי' י"ד יתבארו דינים אלו והחילוק שיש בין כסות אשתו שעשה לה לכסות אשתו שהכניסה לו אביה:

החמה. כלומר נותן לה חדשים בימות הגשמים והשחקים הם שלה להתכסות בהם בימי נדותה ש"ס:

עסי' ע'. דשם הביא דעת ר"ת דס"ל דאין כופין להוצי' כשאין לו מזון לזון אותה. ה"נ אין כופין אותו להוצי' בשביל כסות ח"מ ב"ש:

שש. וה"ה אף אחר שש מפצירים בו. ואם הוא אמוד כופין אותו כמו גבי מזונות ח"מ ב"ש:

בלבד. ולא לפי כבודו כי דוק' באשתו נותנים לפי כבודו אבל לא לבניו:

לכסות. כי היכא דאמר לה צאי מ"י במזונותיך מהני. אף אם אמר לה צאי מ"י בכסותך מהני הרדב"ז ח"א סי' ק"ו:

בימות הגשמים כו'. שם במתני' כו'):

בפחות כו'. כמש"ש וכלים של כו' והוא שיעור שלם עני' כמש"ש במתני' ס"ז א' המשיא כו' וכמש"ל סי' נ"ח ס"א וזש"ש במתני' בד"א בעני שבישראל כו' וכמ"ש בס"ד:

ואם באותו מקום כו'. הרמב"ם שם הלכה י"א וכ' המ"מ כבר כתב למעלה שהכל לפי מנהג המקום ולא הוצרך לפרוט זה אלא אף ע"פ שא"צ אלא לשוק מ"מ כיון שצריכה לילך לבית אביה ולבית האבל ולבית המשתה וכמ"ש בפ' המדיר חייב ליתן לה ועבה"ג ס"ק א' וז"ל שם בד"א בא"י ובאותן הימים אבל בשאר מקומו' ושאר זמנים אין הדמים עיקר יש מקומות שיהיו שם הבגדים ביוקר הרבה או נזול הרבה אלא העיקר כו' וכתב המ"מ כמש"ש ס"ה ב' תנא במקום הרים כו':

ואשה לא כו'. יבמות ע"ז א' יערש"י שם ד"ה הנה כולי ובב"ר ספ"ח וכבשה כתיב האיש כובש את אשתו שלא תצא לשוק שכל אשה כו' ושם פי"ח ויבן כתיב התבונן כו' ובספרי פ' תצא ומצאה איש בעיר אילו לא יצתה בעיר לא הי' מסתפק בה ושכב עמה מלמד שהפירצה קוראה לגנב ובש"ע אשתו כגפן פוריה אימתי כשהיא צנוע בירכתי ביתך אז בניך כשתילי כו' וכה"א בשרה ויאמר הנה כו':

ובכלל כו'. כמש"ו ומה הן כלי כו' שם במתני':

ומדור כו'. שם ק"ג א' משתמשת במדור כולו. מ"מ:

ומחויבין כו'. עבה"ג וע"ל סימן ע' ס"ו:

אם קצרה כולי. שם ט"ז א' דנחלקו רב ושמואל באומר כו' הא בעני שא"י לכופו לזון כופין אותו להוציא לד"ה. מ"מ:

בניו כו'. כמ"ש בס"ז כל מי כו' ועבה"ג ס"ק ל' וכמש"ש ס"פ א' בירושלמי הביאו הרא"ש רפי"א ירושלמי תמן תנינן כו' ותני עלה ומתכסן בכסותו:

מי שמשכן כו'. עב"ש: (ליקוט) דמאן לימא לן שאין הבעל יכול למכור ולמשכן כסות אשתו ובניו שלא מדעתם דמ"ש א' המקדיש כו' דלמא טעמא כדר' אבא בפ"ט דב"ק דכל המקדיש אין דעתו כו' אלא שבפ"ד דכתובות: מ' דלא כרבי אבא דקאמר אר"ג אע"ג דתנן כו' דתנן א' המעריך כו' וא' כדר' אבא לא שייכא לשם וכן בפ"א דב"ק האחין שחלקו כו' אלמא לחלוטין נקנה ומדברי הרי"ף נראה שאף בע"כ אינו גובה אותן שכתב בפ' המקבל להא מתניתין א' המקדיש כו' ולמאי כתבה אלא משום דנ"מ לבע"ח ועבח"מ סי' צ"ז ס' כ"ו אלא דמאן לימא לן דלא אפקה מדעתה ועוד משום תקנת השוק דאפילו במשכנתא דגזלן עשו תקנת השוק וב"ש בעל באשתו תה"א סרפ"ו: