מי הם האסורים לבא בקהל ואיזהו - שולחן ערוך אבן העזר סימן ד׳

ונתינים אסורים איסור עולם. נחלקו המפרשים אם הם אסורים מן התורה מלאו דלא תתחתן וכדרבא אבל התורה לא מנה בהן דורות ובניהן הנולדים להן בקדושה מותרין לבא בקהל ודוד המלך ע"ה גזר עליהם לעולם כמו ממזר ויש מפרשין פוסקין דלא כרבא ולא תתחתן קאי קודם שנתגיירו אבל אם נתגיירו מותרין אפילו הם עצמם מן התורה לבא בקהל ומ"מ הכל מודים דמדרבנן אסורים לעולם דורי דורות:

על אחת מאלו. כלומר על אלו אומות קודם שנתגיירו הולד כמותה כמו שהדין בכל האומות שולדה כמוה:

אלא שפגום לכהונה. כמו בכל כותי הבא על בת ישראל וכדלקמן סעיף י"ט וילפינן בגמ' (בהחולץ דף מ"ה ע"א) מק"ו דאלמנה דבתה פסולה לכהונה והוי חלל' ומיהו יש חולקין (בזה הרי"ף וה"ה בשם הרמב"ן פט"ו מהא"ב) דלא הוי אלא ספק ואם נשאת הבת לכהן לא תצא והולד ספק חלל:

הבת מותרת. יש גורסין הבת היא מצרית והוא טעות דהא ולדה כמוה אלא מותרת גרסינן כלומר לאחר שנתגיירה והב"ח כתב לקיים הגירסא שהבת היא מצרית ודבריו תמוהין עיין בקונטרס אחרון:

וגר מצרי שנשא גיורת עמונית. ה"ה שאר גיורת דהא גיורת עמונית אין בה שום פגם והוי כבת ישראל והולד הולך אחר הפגום:

ואעפ"כ חוששין לקדושיו. אבל קדושי ודאי לא הוי כדברי הרמ"ה [הביאו הטי"ד סי' רס"ז] דלא הוי אלא קדושי ספק ובב"ח פסק דהוי קדושי ודאי לקולא ואין דבריו ברורים להקל באיסור א"א:

שאע"פ שהוא פגום אינו ממזר. מהרש"ל כ' בתשובה דלאו פגום לכהונה קאמר אלא שהוא פגום ומקולקל וכן הוא בד"מ וכן הוא בתשובת הרא"ש כלל ל"ב סי' ט"ז:

שאין הולד שוהה במעי אמו יותר מי"ב חודש. משמע דהאשה אומרת שנתעברה מבעלה קודם הליכתו והולד נשתהה בזה אנו אומרים שהולד ממזר אבל אם האשה אומרת שבעלה בא בלילה תוך י"ב חודש בין לילה היה ובין לילה עיבר' פשיטא אם הבעל מודה לדבריה נראה דאין ספק דהולד כשר דהא שמואל כשר היה (פי' דאבוה דשמואל היה במדינת הים וע"י שם בא ממדינת הים בלילה לאשתו ונזדקק לה ונתעברה ממנו ויצא ממנה שמואל עיין המעשה בהלכות גדולות סוף הלכות גיטין הביאו הרא"ש ג"כ בקיצור בקידושין פרק י' יוחסין) אלא אפי' אם אין הבעל כאן והי' טוענ' כך אפשר דנאמנת דאוקי איתתא אחזקת כשרות כל זמן שאין הבעל מכחישה ואפשר דאינה נאמנת בדבר שאינו מצוי ועוד אכתוב מזה ובקונטרוס אחרון לא כ"כ:

ויש מי שאומר שאינו בחזק' ממזר. (הדיע' הראשונה הוא דעת הרמב"ם והיש מי שאומר הם דברי בה"ג ממעשה הנ"ל) הביאו הרא"ש (בקדושין פ' י' יוחסין) ומשמע מדבריו דאף אם האשה שותקת או אינה לפנינו ס"ל לבה"ג דאנן תולין שמא בא בצנע' אבל אם האשה מודה שלא בא בעלה אף אם אין הבעל לפנינו רחוק הוא להכשירו ואף שהרא"ש סיים שם ששניהם מודים לרוחא דמילת' כ"כ אבל אם הוא טוען שבא והיא אינ' מודה נראה דהוא נאמן להכשיר והב"י בסוף סי' קע"ח במעשה שהביא שם בשם הרב דורא"ן כתב דהרמב"ם מיירי שהבעל לפנינו ומודה שלא בא ובה"ג מיירי שאין הבעל לפנינו שאז היא נאמנת להכשיר עצמה והולד ואין כאן פלוגתא (כלומר בין שני הדעות הנ"ל) וכאן כתב הרב וכיון דפלוגתא הוא ולא ביאר דבריו באיזה אופן פליגי ובקונטרס אחרון כתב דפליגי אם היא טוענת שבעל' בא בצנעה ואין הבעל כאן דלהרמב"ם אינו נאמן ואין דבריו מוכרחים:

אבל תוך י"ב חודש אין לחוש. התוספות בנדה (דל"ח בד"ה שפורא גרים) כתבו דלא ק"ל כרבה תוספאה (דממנו הוציא הרב דין זה) ואין הולד משתהי יותר מרע"א ימים היינו ט' חדשים שלמים כל א' ל' יום:

לא אמרינן דאשתהי כל כך. משמע דוקא כ"כ דהיינו י"ב חודש לא אמרינן היכא דאיכא עידי כיעור אבל אם ילדה בחודש העשירי אף שהוא יותר מרע"א ימים אפשר דלא חיישינן אף בעידי כיעור מאחר שרגילות הוא להוליד עתה בחודש העשירי ומיהו הכל לפי הענין:

דהחדשים גורמים וה"ל בן ז'. היינו כר"י דס"ל בנדה [דף הנ"ל] שפור' גרים אפילו ביולדת לתשעה מכ"ש ביולדת לשבעה דכ"ע ס"ל דיולדת למקוטעים, ולפי זה מה שמקשין העולם דלפי זה שהאשה יולדת לה' חדשים שלמים ושני ימים דהיינו יום א' בסוף חודש הראשון ויום א' בחודש השביעי א"כ למה אמרינן בגמרא בכתובות (דל"ט ע"א) שא"א לאשה שתלד קודם שתעשה בוגרת דאין בין נערות לבוגרת רק ששה חדשים ובששה חדשים א"א לה שתלד בן קיימא ולפי פסק הנ"ל אפשר לה שתלד בן (קיימא) בה' חדשים ושני ימים ובאמת אין זו קושיא דגם הששה חדשים כל ימי נערות שפור' גרים וד' חדשים שלימים ושני ימים משני חדשים הראשון והאחרון נקראים ו' חדשים של ימי נערות:

ואפילו הפילה בתשרי. משמע שאפשר לולד לבכות בג' חדשים שלימים ושני ימים משני חדשים ראשון ואחרון ובגוף התשובה נתן טעם דחודש ה' לבן ז' כמו חודש ח' לבן ט' שהיולדות לז' יולדת למקוטעים ובן ט' אינה יולדת למקוטעים וא"כ הנולד בתחלת חודש ח' נולד שני חדשים קודם הזמן והנולד בחודש החמישי נולד ג"כ שני חדשים קודם הזמן דהא הזמן הוא תחלת חודש שביעי וא"כ כשם שהתם אפשר לבכות בחודש השמיני שני חדשים קודם הזמן ה"ה הכא בחודש החמישי ובאמת אם לדין יש תשובה דמאחר דשפור' גרים א"כ אין חסר לולד רק שופר א' של תחלת חודש התשיעי וגם יש לו לפחות ז' חדשים שלימים ויום א' בחודש ח' ע"כ אפשר לו לבכות אבל בג' חדשים שלימים ושני ימים רחוק מן השכל שיבכה ויחיה זמן מועט (וגם חסר שני שפורא דהיינו תחלת חודש ששי ותחלת חודש ז') וגם שם אין חסר מן השני שני חדשים שלימים (ר"ל דהא נולד בחודש ח' וא"כ הוי חודש ח' פחות יום א' וחודש התשיעי שלם) וכאן חסר שני חדשים שלימים (ר"ל דהא נולד בחודש תשרי דהיא חודש ה' לעיבור' וא"כ הוה תשרי חודש פחות יום א' וחשבון חודש שלם הוא חודש הששי ותחלת כסלו הוא חודש ז' לפחות נולד יום א' בחודש וא"כ הוי שני חדשים שלמים) וגם הראיה שהביא בתשובה הנ"ל וכתב שנדון זה (ר"ל המעשה שהביא שם עליה התשובה ההיא) הוא ק"ו, ובאמת הוא ק"ו פריכא וגם גוף המעש' בתשוב' הי' שנתעברה בחדש כסליו ובסוף אדר שני הפיל' דהוי כמעט ה' חדשים (ואעפ"י שכתוב שם סתם ובסוף אדר הפילה אך הלשון מורה בהכרח שהוא אדר שני דהא סיים בלשונו פחות מה' חדשים שלימים ואם הוי אדר ראשון אין כאן אף ד' שלימים וק"ל):

אשת איש שיצא עליה קול. ה"ה אם באו עדים שזינתה גם כן בניה כשרים (פי' דזיל בתר טעמא דרוב בעילות תולין בבעל ואם כן אף שיש עדים שזינתה רק לרבותא דסיפא נקטיה שאף על רינון וקול כהן חושש לה מדין תורה) (ועיין לקמן סי' זה ס"ק כ"ח):

ואם בעלה כהן חוששין על בניה משום חללים. ולא מהני הכא דרוב בעילות תולין בבעל דאם זינתה קודם שנתעברה אסורה לבעלה (כהן) וכשחזר ובא עליה בעלה נעשית חללה והולד אף שבא מבעלה הוי חלל ואה"נ אם ידוע שלא בא עליה בעלה אחר הקול שזינתה כגון שהיה בעלה במדינת הים ותיכף שהלך בעלה ממנה יצא קול שזינתה ואז ספק אם נתעברה מבעלה קודם הליכתו קודם הקול ואז ודאי דכשם שאין הולד ממזר מכח דתולין בבעל קודם הליכתו ה"ה לאו חלל הוא והא בהא תליא:

היא נאמנת לומר על בניה שהם כשרים. הטעם דלעולם היא נאמנת להכשיר כדאמרינן גבי ארוסה שנתעבר' (כדלק' סי' זה סעיף כ"ז):

קודם שגירשה. הא לאחר שגירשה השני נתעברה מן הראשון לא הוי ממזר לדעת הרמב"ם דאפילו מחזיר גרושתו לא הוי ממזר דאינה רק חייבי לאוין מכ"ש גרושה מאיש אחר אבל אם בא עליה השני אחר שגירשה הראשון אפ"ה הוי ממזר מדרבנן כ"כ הטור לקמן סוף סי' י"ז מיהו משמעו' ל' התוספות ר"פ האשה רבה (רפ"ז ע"ב בד"ה הולד ממזר מזה ומזה אור"י דאפילו לאחר שנתן הראשון גט הולד ממזר מן השני מידי דהוה אראשון שהולד ממזר ממנו עכ"ל) מל' זה משמע דמראשון לעולם הוי ממזר (פי' אפילו אחר שגירשה השני) דאל"כ דיו לבא מן הדין דאיך ילפי התוספות שני מראשון הא מראשון לא הוי ממזר אלא כל זמן שהיא תחת השני דנראית כאשת השני אבל לאחר גט מהשני לא הוי ממזר מהראשון ה"ה משני לאחר שנתגרשה מהראשון דמה לי בעל מה לי בועל (אלא ודאי כוונתם דלעולם הוי ממזר בין שבא עליה בעלה קודם שגירשה השני ובין שבא עליה אחר שגירשה השני) כן משמע מדברי התוספות (ביבמות דמ"ט ע"ב בד"ה סוטה נמי וכו') והרא"ש סוף פרק החולץ שהביאו דברי ר"ח דכתב דמסוטה (פי' שבא בעלה עליה אחר שזנתה) הוי ממזר מדרבנן ומביא ראיה מידי דהוה אאשה שהלך בעלה למ"ה ואמרו לה מת בעלך ונשאת ואח"כ בא עליה בעלה הולד ממזר ותצא מזה ומזה ומאי ראייה הא התם לא הוי ממזר רק קודם שנתגרשה מהשני דמחזי כא"א ואדרבא מדלא הוי ממזר מן הראשון לאחר גירושי השני אף על גב דמ"מ סוטה היא ש"מ דפשוט להם לבעלי התוספות שהוא ממזר לעולם מן הראשון ע"כ הוצרכו לחלק (מחמת טעם אחר) דהתם הטעם משום קנס (ר"ל דהתוספות חולקים על ר"ח ומה שמביא ר"ח ראיה מידי דהוה ממזר מן הראשון שבא עליה אחר שנשא' לשני מתרצים התוספות דשאני התם גבי בעל משום קנס הוא דהוה ממזר כי היכא דתידוק ותנסב' אבל גבי סוטה לא שייך לקונסה כי היכא דלא תזנה תחת בעלה וע' בתשובות הרלב"ח סי' מ"ב כתב שדעת הרמב"ם שאפילו בביאת השני אחר שגירשה הראשון לא הוי ממזר מדרבנן הפך דעת ר"י ועוד יתבארו דינים אלו לקמן סי' י"ז סעיף נ"ו:

אבל אם זינתה ואח"כ בא בעלה עליה. דין זה מוזכר בתוספות (ביבמו' דמ"ט בד"ה סוטה הנ"ל והרא"ש סוף פרק החולץ דלא כר"ח שפסק בסוטה דהוי ממזר מדרבנן ולא ידעתי למה הביא הרב דין זה בשם המרדכי לבדו:

הולד אין לו תקנה. עיין מ"ש הרב רמ"ע בתשובותיו סי' קכ"ה שלדעת רש"י יש לו תקנה דממזר גמור הוא ומותר בשפחה ודברי רש"י יותר מוסכמים מדברי הרמב"ם:

לפיכך ממזר נושא לכתחילה שפחה. אבל ממזרת לעבד הולד הולך אחריה ואין תקנה לולד וא"כ אפשר דאסורה לו לדעת הרמב"ם דלא התירו איסור שפחה לממזר רק מפני תקון הולד (כמו שמבואר בהדיא בפט"ו מהא"ב):

ונתגייר אותו הבן מותר לבא בקהל. נראה דה"ה אם לא נתגייר (אותו הבן) ובא על בת ישראל דהולד כשר דלא גרע משאר כותי:

גר ועבד משוחרר מותרים בממזרת. בגמרא בקדושין דף ע"ד ע"ב אמרו אפי' למאן דאוסר גר בממזרת ה"מ גר דראוי לבא בקהל אבל גר עמוני מותר לכ"ע בממזרת ויש להסתפק אם גר עמוני דחייב בכל המצות אם מותר בשפחה כממזר (דפסק לעיל סעיף כ' דממזר נושא לכתחלה שפחה) או עדיף מממזר ואסור לישא שפחה ואם נושא ממזרת הולד הולך אחר פגום שבשניהם והוי ממזר עמוני ומ"מ (הממזר עמוני) מותר בשפחה דלא עדיף משאר ממזר:

ואסור בממזרת. הר"ן הקשה דלמה לא נא' דהולד הולך אחר הזכר והוי גר ויהיה מותר בממזרת וכן מצאתי בתוס' בקידושין דף ע"ד ע"ב בד"ה והרי גר דמותר בכהנת וכו' וע' בגמ' שם דס"ז משמע קצת כדברי הרמב"ם (ר"ל דהולד אסור בממזרת) מדלא מקשה שם מגר שנשא בת ישראל דהולד הולך אחר הזכר (כלו' דבמתני' תנא כל מקום שיש קדושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר ואיזו זו כהנת ולויה וישראלי' שנשאו לכהן לוי וישראל ופרש"י כגון כהן או לוי שנשאו ישראלית או ישראל שנשא לויה או כהנת הולד הולך תמיד אחר הזכר ומפרש בגמ' שאיזו זו דקתני במתני' למעוטי אתא דדוקא הני דחשיב במתני' הולד הולך אחר הזכר ותו לא ופריך בגמ' ותו לא והרי חלל שנשא בת ישראל דיש קדושין ואין עבירה והולד הולך אחר הזכר והרי ישראל שנשא חלל דיש קדושין וכו' והולד הולך אחר הזכר ומדלא מקשה והרי גר שנשא בת ישראל דהולד הולך אחר הזכר ש"מ דהולד הולך אחר הפגום וא"כ אסור בממזרת):

אבל אם הא' ודאי וכו'. ומדאורייתא מותר ממזר בשתוקי דממזר בקהל ודאי הוא דלא יבא אבל בקהל ספק יבא (רק מדרבנן עשו מעלה ביוחסין ב"י) (קדושין דע"ג ע"א):

אפי' אם מודה אותו פלוני שנבעלה לו. זה לשון הרמב"ם (פט"ו מהא"ב) ולא חילק הרב בין אם דיימא מעלמא או לא (דיימא מעלמא חשודה מאחרים דליכא לאכשורי כשאר בני דומה שהם כשרים רש"י ביבמות ס"ט ע"ב) ומשמע דאפי' פנויה שלא יצא עלי' קול זנות מעלמא רק פתאום נמצא' כריסה בין שיניה ואומרת לאיש הזה אני הרה והוא מודה שבא עליה אפ"ה (אין זה) הולד (אלא ספק ואפשר לומר (הטעם) הואיל (על מי שאומר' שבא עליה) הוא ממזר לא חיישינן לדבריה הואיל והוא נגד החזקה דאמרי' דאשה בודקת ומזנה דוקא עם כשר אף על גב דבגמ' בכתובות די"ד ע"א קאמר לה דרך תימא (הכי השתא התם אשה נשאת בודקת ונשאת הכא אשה מזנה בודקת ומזנה פרש"י בתמיה) ועיין בתשובת הרא"ש כלל פ"ב, ומ"מ קשה בסיפא כתב ואפי' אם היתה מיוחדת לו כלומר שהיא פלגשו ובודאי בא עליה הרבה פעמים אפ"ה הוא ספק ובגמרא (ביבמות ס"ט ע"ב) מסיק דכל היכא דלא דיימא מעלמא וא' מודה שבא עליה הוא בנו ודאי ואוכל בתרומה ומשמש על המזבח ואף על גב דדיימא מעלמא מ"מ (בתר' דידיה שדינן) הואיל והוא מודה שבא עליה מכ"ש במיוחדת לו שבא עליה הרבה פעמים תלינן ברוב ביאות דידיה וכבר האריך הרא"ש בתשובה כלל פ"ב והרשב"א סי' תר"י גם המגיד משנה פ"ג מהלכות יבום דפשיטא היכא דלא דיימא מעלמא בתר דידיה שדינן ליה וא"כ יש לתמוה על הרב שהשמיט דברי האחרונים אלו אשר דבריהם מיוסדים על סוגיית התלמוד וגם דברי הרמב"ם (דפסק דלא שדינן בתר דידיה על מי שהוא מודה עליו ואף שהוא ממזר אין הולד אלא ספק) אפשר לפרש דוקא בדדיימ' מעלמא (וכלישנא קמא דיבמות) כלומר דאיתא התם ארוס הבא על ארוסתו בבית חמיו רב אמר הולד ממזר ושמואל אמר הולד שתוקי ומפרש רבא מילתא דרב בדדיימא מעלמא אבל לא דיימא מעלמא בתר דידיה שדינן (פי' והולד כשר) ואביי פליג ומפרש דברי רב כל היכא דדיימ' מיניה אפי' לא דיימא מעלמא אפ"ה הולד ממזר מ"ט מדאפקר' נפשה לגבי ארוס אפקר' נפשה לעלמא זה הוא לישנא קמא וללישנא בתרא מפרש רבא דברי רב דלא דיימא מיניה ודיימא מעלמא אבל דיימא מיניה אף על גב דדיימא מעלמא בתר' דידיה שדינן ואביי פליג וס"ל כל היכא דדיימא מעלמא אף על גב דדיימא מיניה הולד ממזר וא"כ מבואר דללישנא קמא דוקא דכי דיימא מעלמא לאו בתר דידיה שדינן וללישנא בתרא אף על גב דדיימא מעלמא כיון דדיימא גם מיניה בתר דידיה שדינן וק"ל) ועוד דדברי הרב בהג"ה כאן שכותב ואפי' היתה מיוחדת לו אינה נאמנת עליו הוא סותר למ"ש הרב סוף סי' ג' בשם תשובת הרא"ש (דכהן הבא על הפנויה ומודה שהוא בנו הבן כהן לכל דבר) ולא חיישינן שמא הפקירה עצמה לאחרים והתם בפנויה סתם מיירי ומכ"ש במיוחדת וכמבואר בארוכה בתשובת הרא"ש כלל פ"ב ולקמן סעיף כ"ח הזכיר הרב חילוק זה וכאן לא זכר אותו (וע' בס"ק שאחר זה):

אם אינו מודה שהוא בנו. אין זה לשון הרמב"ם רק הרב בב"י כ' דמיירי שאין אותו פלוני מודה שהוא בנו אף על פי שמודה שנבעלה לו וכבר כתבתי בשם האחרונים (בס"ק שלפני זה) שכל שמודה שנבעלה לו ולא דיימא מעלמא פשיטא שהוא בנו לכל דבר ואף בדדיימא אין הלכה כאביי:

אבל אם זנתה תחת הבעל. דין זה הזכיר לקמן סעיף כ"ט שאשת איש אינה נאמנת לפסול העובר רק הרב הוסיף בכאן שאפי' יש עדים שזנתה והיא אומרת שברי לה שנתעברה מאחר אפ"ה תולין ברוב (עיין לעיל ס"ק ט"ז):

והוי בנו ליורשו. ואף על גב דהוא ספק אין אחיו יכולים לו' אייתי ראיה דאחונ' את דמאחר דהיא טוענת ברי ואין אדם מכחישה ויש לה חזקת כשרות גם הבן בחזקת כשרות ויורש אביו דאם לא היה יורש א"כ יש עליו לעז ממזר וכעין שכתב הר"ן (הביאו הב"י סי' זה ס"ק כ"ג) דאם אתה פוסל העובר לכתחילה אז הוא פורש מארוסתו וא"כ הכל מקרי דיעבד וראיתי בב"ח שכתב בשם חכם א' (וז"ל כ' חכם א' על מ"ש הטור אם היא אומרת שמהארוס נתעברה אם הוא מודה או שאינו הולד בפנינו כשר פי' אף הולד כשר וכ"ש היא עצמה דכשירה לכהונה אפילו לכתחילה דלגבי דידה כדיעבד דמי) מיהו נראה דוקא היכא דהוא מודה ומת שריא לכהן אפילו לכתחלה אבל היכא דלא הוה בפנינו ומת אסורה לכהן לכתחלה עכ"ל ולדעתי אין דבריו ברורים ומכ"ש שאין מוכרחים דמאחר דהולד נושא ישראלית וחולק עם אחיו א"כ לגבי דידה נמי כדיעבד דמי וכשירה לכהונה אף לאחר מיתת בעלה הואיל והותרה הותרה דמאחר דהלכה כר"ג (כלומר דאיתא במתני' בכתובות דף י' ע"א היתה מעוברת מה טיבו של עובר זה מאיש פלוני וכהן הוא רבן גמליאל ור"א אומרים נאמנת ואמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ג ואמרינן עלה בגמ' והאמר שמואל לרב יהודה שיננא הלכה כר"ג ואת לא תעביד עובד') ורק דרך חומרא בעלמא אמר ואת לא תעביד עובד' להשיאה לכהן והואיל וכבר הותרה לארוס אף אם הוא כהן והבן יורש את אביו ועובד עבודה במקדש אין לך דיעבד גדול מזה ומותרת לכהן לעולם ובפרט אם לא דיימא מעלמ' וכן הוא פשט הגמ' ביבמות דס"ט וד"ע עיין שם:

הולד ספק ממזר. כבר כתב המגיד דהרמב"ם פסק לחומר' כלישנ' קמא דיבמות (הבאתי לעיל ס"ק כ"ה) אבל הרא"ש פסק בתשובה כלל פ"ב בשם ראבי"ה כלישנ' בתרא וכן נוטה דעת המגיד פ"ג מהלכות יבום:

י"א דהבן הוי ספק ממזר. כבר הכריע הריטב"א דלא כסברא זו (הביאו הב"י ס"ק ל"א) דלאו כל הימנה לפסלו אפי' אם טוענת ששגגה מכ"ש אם אומרת שזינתה במזיד ואין נאמנות לאשה נגד האיש וכן הוא בת"ה סי' רס"ז:

כשאר אסופים הנמצאים בערי ישראל. הראב"ד כתב להכשירו בבת ישראל אם נתגייר והמ"מ הסכים על ידו עיין עליו ומהתימה שלא הביאו דעתו:

והרי הוא לענין נזקין. ובכל ספק ממון המוציא מחבירו עליו הראיה אבל ברוב כותים חשבינן ליה כודאי כותי ואם נגח תורא דידיה לדידן משלם נזק שלם אף בתם כדין שור של נכרי שנגח לשל ישראל אעפ"י שהוא מוחזק בממונו מ"מ מאחר שהספ' בעצמותו אם הוא כותי או ישראל אז הולכין אף בממון אחר הרוב וכן ברוב ישראל מחזירין לו אבידה אעפ"י דאין הולכין בממון אחר הרוב היינו להוצי' ממון מיד המוחזק בהית' אבל אביד' זו אין המוחזק בה מוחזק בהיתר מדעת בעל האבידה וכן ברוב ישראל לענין נזקין אם נגח שור ישראל את שורו אין חייב הישראל נזק כלל דאמ' ליה אייתי ראי' דישראל אתה ואין הולכין בממון אחר הרוב להוצי' הממון מיד המוחזק כן הוא בטור וכ"כ המ"מ (בפט"ו מהא"ב) אליבי' דהרמב"ם וכן בהג"ה כאן לא הביא (דעת הטור) שחולק על הרמב"ם רק בשני דברים לא בג' דברים כמו שעלה על דעת הב"ח (והוא דמפרש הב"ח בדברי הרמב"ם עוד חלוקה שלישית דהיכ' דנגח תורא דידן לתורא דידיה ברוב ישראל דחייבים לשלם לו דישראל גמור הוא לכל מילי ודלא כהטור ובאמת גם הרמב"ם ס"ל כדעת הטור דאין הולכים בממון אחר הרוב וכי הזיק שור ישראל לשורו אין הישראל חייב בנזק כלל וע"כ הביא הרב מהרמ"א בהג"ה דעת הטור בב' דברים ולא בחלוק' שלישית כי גם הרב מהרמ"א ס"ל דהרמב"ם כהטור ס"ל בחלוקה השלישית כדעת המגיד וק"ל) דהא באמת אין כאן רוב גמור דהא הוי קבוע וע"כ מי שהרגו אין נהרגין עליו בין ברוב ישראל ובין ברוב כותים וכמו שכתב הב"ח בעצמו:

והרי הבת בחזקת כשר ואין לו יחוס. יש לדקדק מאחר שדר בבית ממזר א"כ הוי ליה קבוע ולמה לא יהי' הדין כעיר שרובה ישראל (דפסק לעיל סעיף ל"ג דהוי ספק עכו"ם לענין יוחסין יהיה ג"כ ספק ממזר לענין יוחסין):

כגון שתוקי ואסופי. בטור הוסיף כותי וכאן נמשך אחר דעת הרמב"ם וכבר הסכים בב"י עם דעת הטור דלהקל (להכשיר פיסולם) לא עשאום כעכו"ם:

אלא שישאו מהגרים. הרמב"ם בפט"ו מהא"ב כתב דמותרים אף בנתינים ואזיל לטעמי' דנתינים גרים גמורים הן מן התורה (ואינם אסורים אלא מדבריהם כ"פ בפי"ב מהא"ב) אבל רש"י בקדושין (דע"ד ע"א במתניתין) אוסר שתוקי בנתין שהוא אסור מן התורה כמו ממזר וכן הוא דעת הטור ולא ידעתי למה השמיט כאן שממזר ודאי מותר בנתין לכ"ע:

כשיש' גיורת הרי זו ספק א"א. היינו בלא טבל ולא הטבילוהו ב"ד ונשא גיורת שלא כדין דהא הוא ספק כותי ואסור בגיורת:

וכן השתוקי שנשא אשה. כלומר אם בת ישראל היא ונשא אותה באיסור או בגיורת מיירי או בשתוקי שהוא כשר דהיינו שבודקין אמו ואמרה לכשר נבעלתי:

הקראים אסור להתחתן. עיין בתשובת ר' בצלאל סי' ג:

עולם. בפרק הערל אמר רבא לא תתחתן דכתיב בז' אומות בגיותן אבל אחר שנתגיירו שרי אלא נתינים דוד גזר עליהם. הדר אמר רבא לא תתחתן איירי בגיירותן אבל בגיותן לית בהו חתנות ופסק הרמב"ם פי"ב מהא"ב כלישנא קמא וכל ז' אומות מותר להתחתן בהם אחר שנתגיירו אלא נתינים שהם מז' אומות גזר דוד עליהם שלא יכנסו בקהל לעולם וליכא איסור דאורייתא. אבל אלו דחשיב אפילו נתגיירו אסורים. ואפילו ספק ממזר אסור לעולם הר"מ מטראני ח"א סי' ל"ד:

מאלו. כלומר על אלו אומות קודם שנתגיירו הולד כמותה כמו שהדין בכל אומות שולדה כמוה:

לכהונה. כמו בכל כותי הבא על בת ישראל כדלקמן סי"ט וילפינן בגמ' דיבמות דף מ"ה מק"ו דאלמנה ע"ש. אלא שהרי"ף מסופק בזה אם הם פגומים לכהונה והרמב"ם פסק בפשיטות דכשרים לכהונה ע"כ בדיעבד אין מוציאין אם נשאת לכהן. אחרונים:

הפסול. דקי"ל כל מקום שיש קדושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגום:

לכהונה. אף ע"ג דביאתם בעבירה מ"מ הבת כשרה. ואין להקשות לפי מה שפסק המחבר כאן דגר עמוני שנשא בת ישראל דהבת כשרה אפי' לכהונה א"כ נסתר הק"ו דילפינן גוי וערל הבא על בת ישראל דהולד פגום לכהונה מאלמנה לכ"ג שאין איסורה שוה בכל בנה פגום כ"ש גוי ועבד הא איכ' למיפרך גר עמוני יוכיח שפוגם בביאתו ויש עבירה בביאתו ואפ"ה בתה כשרה לכהונה כמו שהקשה תו' ביבמות ד' ע"ז ע"א ד"ה ר' יוחנן אמר כשרה וכו' והניחו בתימ' ע"ש. וא"כ למה פסק המחבר דגוי שבא על בת ישראל דהולד פגום לכהונה. ויש לומר דיש לנו עוד ק"ו מאלמנה לכ"ג שקדושין תופסין בנה פגום כ"ש גוי ועבד שאין קדושין תופסין שבנה פגום וע"ז ליכא פירכ' ומ"ט כתב הב"ח ול"ד לנכרי ועבד הבא על ב"י שהולד פגום משום דאין קדושין תופסין ולא כתב דק"ו הוא מאלמנה אלא ודאי דלא נעלם מעיניו קושית התוס' וכוונתו כמ"ש ע' ודו"ק דלא כב"ש וע' בחדושי בית יהודה ביבמות דף מ"ה שהקשה באמת כן שם למה יליף הגמרא דגוי ועבד דהולד פגום מק"ו דאלמנה מחמת שאין איסור' שוה בכל למה לא יליף מאלמנה מק"ו דקידושין תופסין ע"ש ומתרץ משום דבעי למימר הכל מודים ר"ל אפילו ר' יהושע אבל ר"ע פשיטא דמודה דהא לר"ע הולד ממזר מכ"ש דפגום הוי וא"כ אמטו להכי מוכרח לומר ק"ו השוה בכל ולא מתפיסת קידושין דלר"ע בחייבי לאוין נמי קידושין לא תפסי וליכא ק"ו כלל להכי אמר ק"ו לענין שוה בכל דאפילו לר"ע אתי שפיר הק"ו עכ"ל בית יהודה. א"כ לפי מה דקיי"ל דקדושין תופסין בחייבי לאוין א"כ שפיר מצינו למילף מק"ו דקדושין תופסין עיין ודו"ק:

מותרת. כלומר לאחר שנתגייר. וב"ח גורס הבת היא מצרית. לומר דהולכים אחר הפגום וח"מ כ' עליו שהוא טעות דהא בנכרית ולדה כמוה:

עמונית. ה"ה שאר גיורת דהא גיורת עמונית אין בה שום פגם והוי כבת ישראל והולד הולך אחר הפגום:

האומות. אפי' ז' אומות:

עומד. משום דלמצרים נתן הכתוב קצבה לשוב אחר מ' שנה וא"ל דא"כ דמצרים לא נתבלבלו האיך דרים במצרים תירץ המרדכי דאינו אסור אלא לשוב דרך א"י למצרים:

רבו. עיין ב"ש שהקשה למה אוקמי בש"ס כשהשיאו רבו לו אשה ולא אוקמי בנשא לפני רבו הקושיא זו הקשה ג"כ ב"י וב"ח. ולדידי לא קשיא מידי דאיכ' למימר דכי הדר מוקמינן הברייתא דכותב שטר אירוסין לשפחתו באמר צאי והתקדש בו תו לא צריכין לאוקמי כשהשיאו רבו אלא מוקמינן לה כפשטא דשמעתת' דנשא הוא בפני רבו עיין ודו"ק. וכ"כ הכנה"ג בהגהת ב"י סעיף ג':

פגום. ר"ל דלאו פגום לכהונה קאמר דבהדיא איתא בגמרא דמנדה אין הולד פגום אלא ר"ל שהוא פגום ומקולקל ואין משפחתו מיוחס ובזה ישבתי קושית הט"ז בי"ד סימן קצ"ו ס"ק י"ב ע"ש:

ממזר. הדיעה קמייתא היא דעת הרמב"ם. ויש מי שאומר הוא דעת ה"ג דגזרינן שמא ע"י שם בא לכאן כעובדא דשמואל וכתב הרא"ש אנן תלינן שבא ע"י שם אע"ג דהיא אינו אומרת כן. מיהו תוס' סוף קדושין כתבו אנן לא תלינן שבא ע"י שם אא"כ היא אומרת שבא. והב"י ס"ס קע"ח הביא תשובה א' ולפי התשובה י"ל דלא פליגי הרמב"ם עם ה"ג אלא דה"ג איירי כשהבעל אינו כאן והרמב"ם איירי כשהוא בפנינו ואינו אומר שבא והמחבר נראה דסבירא ליה לדעת הרמב"ם לעולם דהולד ממזר אפי' כשהוא אינו כאן. ואם הוא כאן ואומר שלא בא אז הולד ממזר ודאי דהוא נאמן לומר שאינו בנו ואם הוא אומר שבא והי' מכחשתו כתב בח"מ דהוא אינו נאמן להכשיר את הולד וי"ל דגם הרמב"ם מודה לזה ולמעשה צ"ע ב"ש עיין ח"מ:

דאשתהי. מיהו תוס' בנדה דף ל"ח כתב דלא קיי"ל אשתהי:

כ"כ. היינו יב"ח אבל אם ילדה בחדש העשירי אף שהוא יותר מרע"א ימים אפשר דלא חיישינן אף בעידי כיעור מאחר שרגילות הוא להוליד בחדש העשירי ח"מ ב"ש. כתב מהריב"ל בח"ד סי' י"ט דאם יצא קלא דלא פסק שהיא פרוצה אם קול זה יצא אחר דאשתהי ודאי דלא אמרינן דמרעין לה לחזקה דמוכח מילתא דמשום דאשתהי מרננין אחריה אבל אם יצא קודם דאשתהי יב"ח יש להסתפק ועיין כנה"ג בהגהת הטור:

גורמים. מה שהקשה הב"ש מש"ס דר"ה מבשורת שרה וכו' ומה שתירץ דלהמסקנא דאמר יולדת לז' יולדת למקוטעים תו א"צ לומר דהיתה שנת מעוברת כו' ע"ש כ"כ בה"י ע"ש. ומ"ש הח"מ בס"ק י"ב דגם הששה חדשים של ימי נערות סגי בד"ח וב' ימים ע"ש לא משמע כן סוגית הגמרא בקדושין דף ע"ט ע"א אימת אלימא בתוך ששה בהא נימא רב וכו' ע"ש וגם הרמב"ם רפ"ב מהא"ב דין ב' כתב עד ששה חדשים גמורים ע"ש ועיין מ"ש הב"ש סימן ל"ד ס"ק ה':

מזנה. ה"ה אם באו עדים שזינתה ג"כ בניה כשרים דזיל בתר טעמא דרוב בעילות תולין בבעל א"כ אף שיש עדים שזינתה רק לרבותא דסיפא נקטינן שאף על רנון וקול כהן חושש לה מדין תורה ועיין כנה"ג שהאריך. וא"ל בסימן ו' סעיף י"ז פסק המחבר יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששין ומותרת לכהן. תירצו אחרונים דרינון גרע טפי מיצא שם מזנה בעיר. וב"ח כתב דכאן איירי בא"א דגרע טפי ולקמן איירי בפנויה ע"ש. ומ"ש הב"ש דבסוגיא דגיטין מ"ש כתנאי וכו' מבואר דאיירי בא"א ואפילו הכי אין חוששין ע"ש. לא הבנתי דהמעיין בגמרא שם דף פ"ט ע"א ברש"י ובתוס' יראה לעינים דהדין עם הב"ח ע"ש. וכן משמע מש"ס כתובות דף ל"ו ע"ב. דהקשה שם והאמר רבא יצא לה וכו' משמע דבפנויה איירי ע"ש:

בבעל. משום דהבעל מצוי לה משא"כ בארוס אפילו אם בא עליה בודאי משום דאין מצוי לה ב"ש:

תורה. היינו לכתחלה אבל בדיעבד אם נשאת אין מוציאין ומ"ש בסמוך ואם בעלה כהן חוששין על הבנים היינו לכתחלה ב"ש וכתב בשבות יעקב ח"ב סימן קמ"א דוקא בקלא דפסק אבל בקלא דלא פסק ודאי מוציאין ומהאי טעם פסק שם באשה א' שהיתה יושבת תחת בעלה ויצא עליה קלא דלא פסק שזינתה תחתיו ונתאלמנה ועמדה ונשאת לכהן כופין אותו להוציא דהוי קלא דקודם הנשואין עי"ש. ועיין מהר"י ווייל סימן כ"ד:

חללים. דהא אם זינתה תחתיו פעם א' אפי' נבעלה באונס נעשה זונה ואסורה לכהונה. ואם בא עליה בעלה אח"כ נעשו הבנים חללים אבל אם בעלה ישראל אם זנתה במזיד הבנים שתלד אח"כ כשרים אפי' לכהונה ב"ש. אם ידוע שלא בא עליה בעלה אחר הקול שזינתה כגון שהיה בעלה במד"ה ותיכף שהלך בעלה ממנה יצא קול שזינתה ואז ספק אם נתעברה מבעלה קודם הליכתו וקודם הקול אז ודאי דכשם שאין הולד ממזר מכח דתולין בבעל קודם הליכה ה"ה לאו חלל הוא והא בהא תליא ח"מ:

לבנים. ר"ל חשש ממזר כיון דלא שייך בה לומר רוב בעילות מהבעל. אבל לרוב פוסקים לא אמרינן שום חשש ממזר אפי' אם היא פרוצה ביותר עיין ב"ש וכנה"ג:

השני. הא לאחר שגרשה השני נתעברה מן הראשון לא הוי ממזר דאפי' מחזיר גרושתו לא הוי ממזר אבל אם בא עליה השני אחר שגירשה הראשון אפ״ה הוי ממזר מדרבנן כמ״ש בש״ע סימן י״ד סעיף נ״ו הרמב״ם וב״י וב״ח. והפרישה והח״מ חלקו וכתבו משמעות לשון התוס' ר״פ האשה רבה (יבמות דף פ״ז ע״ב) ד״ה הולד ממזר מזה ומזה כו' משמע דמראשון לעולם הוי ממזר אפי' אחר שגרשה השני ע״ש. והב״ח הסכים עם ב״י משום קנס כן הוא בשני אפילו אחר גירושי הראשון אבל אם גירש הראשון והשני וזנתה עם השני אין ממזר מן השני ע״ש: ודברי רש״י מוכיחין דאם החזירה הא' אחר גירושי הב' לא הוי ממזר מדרבנן שכתב שהולד ממזר מזה ומזה אם ילדה מב' ממזר גמור ואם שוב החזירה הראשון וילדה לו הוי ממזר דרבנן ע״כ. הנה מבואר מדבריו דלא כתב דמראשון הוי ממזר מדרבנן אלא היכא דמשני הוי ממזר מדאורייתא והוא בלא גירושין. גם דברי תוס' מתפרשין בשלא גירשה הב' אז הוי מראשון ממזר שכתבו דף צ״ב ע״א בד״ה וחכמים אומרים וכו' ואי רישא ממזר מדרבנן האחרון אמאי אינו ממזר דכי היכי דקנסוה גבי בעל קנסוה ג״כ גבי בועל דאפי' אחר שמת בעלה או גירשה אסור בה והולד ממזר ממנו ע״כ ואי מיירי בגירשה הב' היכן מצינו שקנסוה גבי בעל אלא ודאי בשלא גירשה הב' מיירי ועיין מ״ש המחבר בית יהודה בתוס' זה. איברא רש״י בדף פ״ט ע״ב ד״ה לאוסרו בבת ישראל כו' נראה הפך מזה. שכתב שם וקנסא בעלמא הוא ולעשות סייג לתורה ע״כ. משמע אפילו אחר שנתגרשה משני הוי ממזר מא' מדרבנן ואסור בישראלית דאל״כ קודם גירושי הב' לא שייך לומר קנסא בעלמא ולעשות סייג הלא הסברא נותנת דאסור בישראלית כדי שלא יאמרו דממזר נשא ישראלית דהעולם יסברו שבא מא״א דמהאי טעמא צריכה גט משני כדי שלא יאמרו וכו' וה״נ כן הוא אלא ודאי דאפילו אחר שנתגרשה משני הוי ממזר דרבנן דאז לא שייך לחשש זה ואפ״ה אסרו בבת ישראל ע״כ משום קנס בעלמא עיין מ״ש הרא״ש תחלת פרק האשה שהלך בעלה למד״ה ועי' סי' י״ז ס״ק ק״ע בב״ש ובסי' ט״ז ס״ק כ״ג בב״ש מ״ש ועיין כנה״ג סימן י״ז ובהגהת ב״י סי' תקצ״ד. ובסי' ק״נ בהגהת הטור סעיף א'. ועיין הרלנ״ח סימן מ״ב. ובתשובת מהר״א ששון סימן קצ״ו. והר״ם גלאנטי סימן ק״ך. גם את זה ראיתי מה שרוצה הב״ש לדחות הראיה של הח״מ שהביא מתוס' דף מ״ט ע״ב ע״ש ולא הבנתי דא״כ למה דחו תוס' והרא״ש דלא דמי דהתם קנסוה וכו' ע״ש למה לא דחו כפשוטא דהתם נמי כן באשה שהלך בעלה למד״ה אם גירשה ואח״כ בא בעלה עליה לא הוי ממזר דומיא דסוטה רק אם לא גירשה הוי ממזר מדרבנן דמיחזי כא״א. ובאמת צ״ע על רמ״א שהעתיק תוס' והרא״ש אם זינתה ואח״כ בא עליה בעלה אין הולד ממזר. הוא ללא צורך אחרי שפסק המחבר דוקא בא עליה קודם שנתגרשה משני הולד ממזר אבל לאחר גירושין אם בא בעלה עליה לא הוי ממזר ממילא הוי כזינתה ואח״כ בא בעלה עליה דזהו הדין בעצמו. בשלמא תוס' ורא״ש שהביאו סברי באשה שהלך בעלה למד״ה דאפי' לאחר שנתגרשה משני אם בא עליה בעלה הוי ממזר משום קנס וה״א דה״ה בסוטה הדין כן והוצרך לחלק דשם לא שייך קנס אבל לפי פסק ש״ע צ״ע. אשה שהיתה נשואה ואח״כ היתה בחזקת גרושה ולא היו עדים אלא קול ואח״כ הולידה ויצא הדבר בהיתר ד״מ ב״ש. מי שהוציאה בעלה על שחשדה עם פלוני וב״ד לא הזקיקוהו לכך מפני שלא היו שם לא עידי טומאה ולא עידי כיעור והלכה ונשאת לנחשד וילדת אותו הולד אפילו ממזר מדרבנן לא הוי הר״י אדרבי סימן קנ״ד:

ובניו כמותו. דאין לישא שום אשה אלא גיורת וכן בתה אינה יכולה לישא רק לגר ובניו ממזרים כמ"ש בסעיף כ"ב ב"ש:

כשר. עיין כנה"ג בהגהת הטור סעיף כ"ט אם האנוסים שנשתמדו בפרנקיאה אם בניהם הם כגוים גמורים ואם בא א' מהם על אשת חבירו דהולד הנולד מהם אם נתגייר מותר לבא בקהל או מאחר שבאו מזרע ישראל וישראל שנשתמדו לעולם הם נקראים ישראל משומד וקדושיו קידושין ממילא אם בא על אשת חבירו הולד הנולד הוי ממזר ע"ש ועיין בתשובת הרא"ש ח"א סימן מ"ו ובח"ב סימן ל"א:

שפחה. אבל ממזרת אסורה לעבד דהא אכתי הבנים ממזרים הם. מיהו תוס' בגיטין דף מ"ה ד"ה לישא שפתה. ובחגיגה דף ב' תוס' ד"ה לישא שפחה משמע דמותר לעבד לישא ממזרת רק הבנים הם ממזרים ע"ש: הרש"ך ח"ג סי' ט"ו פסק דוקא ודאי ממזר אבל ספק ממזר אסור בשפחה. אבל הרדב"ז ח"א סי' קפ"ח פסק דאפי' ספק ממזר מותר בשפחה ע"ש:

הבן. ה"ה אם לא נתגייר אותו הבן ובא על בת ישראל דהולד כשר דלא גרע משאר אחרונים:

בקהל. כי בעודו עכו"ם לא שייך ממזר דדוק' היכי דשייך קדושין:

בממזרת. דקהל גרים לא נקרא קהל. והיינו מצד ממזרת אין איסור אבל מ"מ אסור להרבות ממזרים כי בניו הם ממזרים. ושפחה אסורה לגר דהא היא מוזהר על כל מצות. מיהו גר עמוני שרצה לישא שפתה מסופק הח"מ. וגר עמון שנשא ממזרת הולכים אחר הפגום שבשניהם והולד הוא ממזר עמוני ח"מ ב"ש:

ספק. ומדאורייתא מותר רק מדרבנן הוא דעשו מעלה ביוחסין:

אחר. אפי' אי לא דיימי מעלמ' מ"מ חוששין שמא זנתה עם אחרים וח"מ חולק היכי דלא דיימי מעלמ' ואחד מודה שבא עליה הוא בנו ודאי הואיל והוא מודה שבא עליה ומכ"ש במיוחדת לו שבא עליה הרבה פעמים תלינן ברוב ביאות דידיה. ודברי הרב בהג"ה כאן שכותב ואפי' היתה מיוחדת לו אינה נאמנת עליו הוא סותר למ"ש ס"ס ג' דכהן הבא על הפנויה ומודה שהוא בנו הבן כהן לכל דבר ולא חיישינן שמא הפקירה עצמה לאחרים והתם בפנויה סתם מיירי ומכ"ש במיוחדת ח"מ וב"ש הסכים עם הח"מ במיוחדת לו והודה לדבריה דהוי בנו וכתב מ"ש רמ"א ואפי' היתה מיוחדת לו אינה נאמנת זה קאי על אם אינו מודה לה אבל אינה מיוחדת אפי' מודה שנבעלה לו ואפי' לא דיימי מעלמ' חוששין שזנתה עם אחר. ועל קושית הח"מ תירץ הב"ש דלעיל איירי אם כולם כהנים דליכ' איסור דאוריית' ע"ש. ובתשו' כנסת יחזקאל שאלה נ"ו תירץ קושית הח"מ באופן אחר ע"ש. ובח"י תירץ הכא איירי שהבועל הוא ממזר ודאי וא"כ אמרינן לקולא שזנתה עם אחרים אפי' הוא מודה והראי' שכתב אם פלוני כשר הולד כשר ולחומר' לא אמרינן שזנתה עם אחרים וא"כ לעיל גבי כהן הבועל הוא כשר לא אמרינן כשם שהפקירה וכו' ע"ש. ועיין בהרמב"ם פ"ג מהלכות יבום דין ד' ועיין ב"ש:

בנו. אם אשה א' תובעה לאחד ואמרה דהולד ממנו ויתן לה מזונות והוא כופר פטור אפי' משבועה. אע"ג אם תובע אותו שיתן לה האתנן חייב שבועה מ"מ על הולד הוא נאמן בלא שבועה ריב"ש סימן מ"א ועיין סימן קע"ז סעיף ה' בהג"ה וע"ל סימן כ"ב ס"ק ד'. וכ"כ בה"י ע"ש ועיין בתשובת חכם צבי שאלה קמ"ה קמ"ו:

מיוחדת. עיין ס"ק כ"ט מש"ש:

וכשר. היינו כשהבעל אצלה. בתשובת מהר"י ווייל סימן ע"ד פסק אשה שנתגרשה וילדה דהולד כשר משום ס"ס שמא אחר גירושין זנתה ואת"ל קודם גירושין שמא זנתה עם עכו"ם ואם היא אומרת שזנתה קודם גירושין נאמנת לשוויה הולד לספק ממזר עכ"ל: וכתב ד"מ עליו דאיירי דבעלה לא היה אצלה דאל"כ תלינן בבעל ועיין מ"ש הב"ש:

ליורשו. א"ל הא לעיל פסק אף שהוא מודה אעפ"כ אמרינן שזנתה עם אחרים י"ל דבארוסה יש סברא יותר לתלות בארוס מבאחרים משום דבארוס התירה עברה ואפקירה אבל לא באחרים. בה"י ופרישה. ולפי מ"ש לעיל בשם בה"י דלחומר' לא אמרינן שזנתה עם אחרים לא צריך לזה הטעם. כתב בפרישה אם הוא בפנינו ואומר שאין הולד ממנו והיא אינ' בכאן אז הולד ספק ממזר שמא מכותי נתעבר' ומ"ש בסמוך אם הוא מכחיש אותה הולד ממזר ודאי היינו כשהי' כאן ואינה אומרת מכותי הולד עיין ב"ש:

ממזר ודאי. דהתורה נתנה נאמנות לאב לומר שאין הולד ממנו:

זונה. אדלעיל קאי כשאומרת מארוס נתעברה והוא מכחישה:

לא תצא. אבל לכתחלה אסור'. אם היא אומרת שאינו מארוס והוא שותק הוי ספק ממזר על פיה ואם היא אומרת שאינו מארוס. והוא אומר ממנו עיין בסמוך בהג"ה:

דאיסור'. ואם יש ידים מוכיחות שמשקר אין אומרים הא שוויא אנפשיה חתיכה דאיסור' הראנ"ח ח"א סי' מ"ח:

לאחרים. דלא שייך בארוס לומר רוב בעילות מארוס דלא שכיח אצלה כ"כ:

לפוסלו. אפי' אם זנתה בודאי תולין בבעל הגה בסעיף כ"ו:

שאומרת וכו'. אבל אם בודאי בא עליה הארוס ולא דיימי מעלמ' לכ"ע היא אינ' נאמנ':

וי"א דהוא נאמן. וכן הלכה נ"י בשם הריטב"א. ואם הארוס אינו כאן והיא אומרת שבנה ממזר אינו אלא ספק ממזר כמו בפנויה שבסעיף כ"ו ב"ש:

ישראל. ואם בא על בת כהן אינו אוסר בביאתו ב"ש:

אסופי וכו'. גויה שהביאה ילד' ואמר' שיהודית נתנה לה להניק' ולא מצאה עוד ומכרה הילד' לישראל דיינינן לה כגויה וכשתטבול הרי היא גיורת מהריב"ל ח"ג סי' צ"ט:

כותי. ויש כאן חשש שמא ממזר הוא ואסור בבת ישראל ואסור נמי בממזרת. ואפי' ברוב עכו"ם אסור בממזר' אחר שנתגייר ואסור בבת ישראל כ"ה לשיטת הרמב"ם ולהראב"ד ברוב עכו"ם מותר בממזרת ומותר בבת ישראל. ואפי' במחצה על מחצה מותר בממזרת ובבת ישראל ואי איכ' תרי רובא עכו"ם אזלינן אחר תרי רוב' ואם יש סי' באסופי כמ"ש בסעיף הקודם דאינו ממזר רשאי ליש' אשה ולא חיישינן. שמא ישא אחותו עיין ב"ש:

נבילות. מכ"ש דאין מחזירין לו אבידה ולענין נזיקין חייב לשלם נזק שלם:

א'. אע"ג דקי"ל ערעור חד לאו ערעור מ"מ כאן דלית' לולד חזקת כשרות מהני אפי' ערעור חד. וכאן מיירי אפי' אם הערעור הוא אחר שהעידה החיה עיין ב"ש:

יחוס. היינו כשעד זה מעיד עליו שהו' כשר ומערער על עדותה אז הולד כשר ע"פ עדותו. אע"ג דבחדר זה יש ג"כ ממזר מ"מ כל ולד מהם אין לו חזקת פסול וע"א נאמן להכשירו והיינו עד כשר ואז נדחה עדות החיה. ומ"ש ואין לו יחוס היינו דהעד זה א"י יחוסו אלא מעיד דולד זה אינו ממזר הוא ב"ש:

א"א. היינו בלא טבל ולא הטבילוהו ב"ד ונשא גיורת שלא כדין דהא ממזר הוא ספק כותי ואסור בגיורת:

הקראים. עיין בתשובת הרא"ם ח"א סי' נ"ח. ובהר"מ מטראנ"י ח"א סי' ל"ח ובהרש"ך ח"ג סי' ט"ו. ובתשוב' ר' בצלאל סי' ג' ובהרדב"ז ח"א סי' רי"ט:

אבל האנוסים. ע"ל ס"ק כ"ג מש"ש בענין אנוסים שבפראנקאיה:

ממזרים כו'. מתני' יבמות ע"ח ב':

(ליקוט) ונתינים כו'. עיין בהגהת בה"ג והוא שיטת הרמב"ם דכל האומות שוין ולא תתחתן קאי אגיותן אבל משנתגיירו אף ז' אומות מותרין רק יהושע ודוד גזרו עליהן אבל דעת תוס' שהן אסורין מדאוריית' אף לאחר שנתגיירו וע"ז קאי לא תתחתן אז' אומות שנתגיירו והן הן הנתינים וכן כתב רש"י ברפ"ג דמכות וש"מ וכתב נ"י דאף בניהם עד סוף כל הדורות אסורין מדאוריית' אבל המ"מ והר"ן רפ"ג דכתובות כתבו דבניהם אינם אסורים אלא מגזירת יהושע ודוד ע"כ:

עד סוף. ר"ל אע"ג דכתיב דור עשירי כמ"ש בספרי שם נאמר כאן דור עשירי ונאמר להלן דור עשירי מה דור עשירי כו' האמור להלן עד עולם אף דור כו':

מצרי כו'. מתני' שם וכת"ק וכל סוגיא דשמעתין כת"ק:

שאחר כו'. ע"א א' להם כו':

ישראל כו' ואחד כו'. ר"ל בגיותן:

וא' מאלו כו'. אע"ג דבגיורותן הלך אחר הפסול אבל בגיותן רחמנ' אפקריה לזרעי' וראיה ממ"ש בקדושין ס"ח ב' ש"מ בן בתך כו' והתם בנתינים הוא כמש"ש ההוא בשבעת כו' וביבמות ע"ו א' בהיותן נכרים כו':

אלא שפגום כו'. מ"ה א' דכולהי אמוראי דמכשרי כו' ובקדושין שם נהי דכשר כו':

נתגיירה כו' או כו' ע"א א' להם כו' וערש"י ושם ואיצטריך כו':

לפיכך כו'. ע"ז א' כרבי יוחנן:

אבל מצרי כו'. ע"ח א' כרב דימי.

י"א כו'. כמ"ש שם דבתר אימיה שדינן וער"ש ד"ה בלידה כו' ושם במסקנ' משום דהכתוב תלאן בלידה וכ"ש לדידן דקי"ל עובר ירך אמו דא"צ לזה כמ"ש שם וע' תוס' שם ד"ה אלא כו':

ולהרמב"ם כו'. דאל"כ אכתי קשה על מנימין למה לא נשא הוא מצרית שני' ויתיר לבנו לבא בקהל וערש"י בסוטה ט' א' ד"ה מצרי ראשון כו' שאם הייתי כו' אלא מ"ש רש"י הלך אחר כו' וצ"ע דע"כ ל"פ ביבמות שם אלא אי בתר דידיה או דיד' שדינן אבל בתר פסולו לא אמרינן וזהו טעם ס' ראשונה כיון דאמרינן שם אלמא בתר אימי' שדינן. ועוד כתב הרמב"ם מדאמרינן שם ב' נתגיירו הולך אחר הפגום וכ"כ רש"י שם ע"ו ב' ד"ה אשיא כו' אבל בקדושין כ"ז א' ד"ה בנה כו' ותוס' שם ד"ה בנה פי' דוקא בשני עממין וה"ה לרב דימי דל"ק אלא משום דהכתוב כו' ועיקר. להרמב"ם פי' ודאי שרב דימי ס"ל כסבר' הראשונם כנ"ל ומנימין דנשא ראשונה עובדא כך הוי דגמ' לא פריך אלא ממ"ש אשיא לבני כו' להבא וטעמו של הרמב"ם ממ"ש שם כי אתא רבינ' אר"י באומות כו' נתגיירו כו' דלכאורה מ"ש כי אתא אין לו טעם כיון שהוא מלתא בפ"ע לא שייך כי אתא דמשמע דאתי לאפלוגי אלא באמ' דאתי לאפלוגי דלא בתר אבוה ובתר אימי' שדינן אלא בתר הפוגם ומ"ש שם במאי אלימ' כו' דבעי לאוקמי בג' אומות כרישא ודלא כתוס' קדושין ס"ז א' ד"ה בנה כו' שדחקו לחלק בין ב' אומות בין אומה אחת ודברי הרמב"ם נכונים עד מאוד. וכן משמע בירושלמי פ' הערל ופ"י יוחסין אר"י מנימין גר מצרי הוי מתלמידיו של רבי עקיבא אמר אני גר מצרי נשוי לגיורת מצרית בני בן גר מצרי ואני משיאו לגיורת מצרית נמצא בן בני כשר לבא בקהל א"ל ר"ע לא כי אלא אף אתה השיאה לבת גיורת מצרית כדי שיהא שלשה דורות מכאן ושלשה דורות מכאן משמע דמשני צדדין צריך שלשה דורות.

עמוני כו' שבאומות כו'. ר"ל כה"ג אדאמר אח"כ נתגיירו כו' ומביא ראיה כדתני' כו':

הבת היא מותרת כצ"ל ת"מ.

שאר כל כו' כמ"ש בס"י:

לפיכך כו' להרמב"ם כו'. תוספת' פ"ה דקדושין אר"י מנימין גר מצרי כו' א"ל ר"ע טעית הלכה משעלה סנחריב ובלבל את כל האומות לא עמוני ומואבים במקומם ולא מצרים ואדומים במקומ' אלא עמוני נושא מצרית ומצרי נוש' עמונית וא' מאלו כו':

ולהרא"ש כו'. כ"ה בתוספת' סוף ידים בו ביום עמד יהודה גר עמוני כו' א"ל ר"ג אף גר מצרי כיוצ' בו א"ל למצרים נתן להם הכתוב קצבה שנאמר מקץ ארבעי' שנה אקבץ את מצרי' כו'. ועיין תוס' שם ע"ו ב' ד"ה מנימין כו' ובסוטה ט' א' ור"ש בידי' שם. וכן משמע בירושלמי הנ"ל שאף ר"ע כן ס"ל וז"ש ביבמות ע"ו ב' וכ"ת הלך איידי כו' ר"ל בימי סנחריב והתני' א"ר בנימין אלמא שבו למקומן כע"ש בתוספת' דידי' ודברי רש"י שם ד"ה הלך כו' כבר סתרן הרשב"א דהא לא טבעו בים אלא אנשי מלחמה וכן הסכים הרמב"ן והרשב"א והביאו כמה גאונים כדעת תוס' ורא"ש ומ"מ דברי רש"י י"ל כמ"ש באגדה כמה שאלו לקו בים כך לקו הנותרים במצרי':

עבד כו'. גיטין מ' א' ומי איכ' כו' ושאר מקומות ולכל הפוסקים הוא מדאוריית' כמ"ש בפ' כי תצא לא תהיה קדשה כו' וכמ"ש בת"א שם אבל הרמב"ם כ' שהוא מד"ס ופ' הנ"ל קאי מפ' הבא על פנויה כמ"ש פ"א מה' אישות וכמ"של כ"ו סי' ס"א בהג"ה וע"ש פי"ב מהא"ב סי"א י"ב י"ג:

לאחר כו'. גיטין שם ובכמה מקומות והיינו לאחר שהטבילו אבל קודם לכן ה"ה כעבד כמ"ש ביבמות מ"ה ב' ההוא דקרו לי' כו' ושם מ"ו א' על בניהם שהם ממזרים ר"י לטעמיה כו' וה"ה בעבד כמש"ש מ"ז ב' אחד גר כו' ועתוס' שם ד"ה שם כו':

הפקירו רבו. גיטין ל"ח ב' ל"ט א' ושם דצריך גט שחרור:

או שהניח כו'. שם מ"ה א':

או שהיה כו'. כתובות כ"ח ב' התם דאיקרי כו':

או כו'. גיטין שם:

אינו כו'. כגי' הרי"ף ורא"ש שם עבד שנשא כו' יצא לחירות ולא עוד אלא שכופין את רבו וכותב לו שטר שחרור:

ואע"פ כו'. כמש"ש ל"א ר"י כ"כ יש בידך כו' אלמ' בכה"ג מקודשת אלא דקשה הא אמרינן דצריך גט שחרור לכך פי' הרמ"ה ומביאו בטי"ד סי' רס"ד דמקודשת מספק דמשום אומדן דעת' מפקיעינן ממונ' אבל באיסור' לא אזלינן בתר אומדנא כו' והרא"ש חולק עליו וכ' דאזלינן בתר אומדן דעתו ודאי כבר שחרר ומותר בבת חורין אפילו לר"ת והקידושין הוי ודאי אלא שכופין את רבו כו' שלא יאמר עבדי אתה כמ"ש שם ב' משא"כ בנש' שפחתו דל"ל הכי ולכן אמר רמ"א מקודשת ולא תני דצריך גט שחרור וכ"כ שם הטור בשמו וכ' הטור כאן ובהג"ה בי"ד שם סנ"ח א' וכ"ז בהניח כו' אבל בהפקירו בלא גט שחרור לד"ה הוא כעבד לגמרי ומותר בשפחה וקידושיו אינו כלום וכמ"ש בתוס' שם ד"ה אוחז כו' ע"ש ושם ע"ב ב' ד"ה מעוכב כו':

ויש מי כו'. כ"כ הטור כאן ודבריו תמוהין והוא עצמו לא פסק כן בי"ד שם וכן בש"ע שם סי' ע' בהגה ועב"ח ודבריו דחוקים:

וכ"ש כו'. גמ' שם וכדעת הרמ"ה דאינו אלא ספק:

איזהו כו'. כשמעון התימני דסתמ' דמתני' ספ"ג דקידושין כוותיה והלכת' פסיקת' אני שם וכמ"ש בפ"א דע"ז ופ"ש דב"ק וסוגי' דגמ' ג"כ כוותיה בכמה מקומות ועתוס' ביבמות שם:

שאע"פ שהוא פגום. אינו ר"ל דפסול מן הכהונה כנ"ל ס"ה דהא אמרינן שם ס' א' מאלה כו' אלא ר"ל פגום ומקולקל כמ"ש במס' כלה עז פנים רא"א ממזר רי"א בן הנדה כו':

ויש מי כו'. כן פי' בה"ג ה"א דאמרי' גיטין פ"ט א' ממזרת אין חוששין לה בכה"ג וכעובד' דאבדה דשמואל דבא בצנעה ושמש והקשו עליו מהא דהנ"ל דצ"ל אשתהי והקשו ג"כ מהא דקידושין ע"ג א' ומיעוט שהלך בעליהם למ"ה מ' דאי ליכ' למתלי אלא באותן הוי ודאי ממזר ותי' דלא תלינן אלא באומרת כך ועתו' ורא"ש שם:

אבל תוך כו'. יבמות שם כנ"ל:

ודוק' כו'. דלא תלינן אלא להעמידה על חזקת כשרות:

אשה שנתעברה כו'. כמ"ש בנדה ל"ח א' דשיפור' גרים ועתוס' שם סד"ה שיפור' ונראה דלר"י שיפור' כו' ופירש הרמב"ן ואף להרמב"ם שפסק כשמואל שם מ"מ בזה מודה שמואל כמש"ש אפי' למ"ד כו':

ואפי' הפילה כו'. כמ"ש בפי"ט דשבת ופ"ח דיבמות בן ח' כו' אבל אמו שותה כו' ויכול לחיות עד ל' יום ומ' אפילו בתחילת חודש השמיני אף דקי"ל יולדות לט' אינה יולדות למקוטעין והוי ב' חדשים קודם הזמן ה"נ בבן שבעה:

וכהן כו' וישראל כו'. כן פי' המ"מ:

ואם בעלה כהן כו'. דכאן ל"ל רוב בעילות כו' דבבעילה א' נעשה זינה:

ומ"מ כו'. תוספת שם בד"ה רוב. וכגון דליתא כו':

האשה כו'. יבמות פ"ט ב' א"ל ואת לא כו':

קודם שגירשה כו'. דקנס הוא ועשאוה כמחזיר גרושתו משנשאת כמ"ש פ"ט א' רישא כו' וכפירש הרא"ש שם ולא גרע ממחזיר גרושתו משנשאת דאינו ממזר מ"מ וראיה דבהכי איירי ממ"ש בשלמא משני כו' וקודם שגירשה איירי ה"ה בראשון ועסי' י"ז סנ"ו:

אבל כו' תוספ' מ"מ ב' ד"ה סוטה פר"ח כו' ואין ראיה כו':

עכו"ם כו'. קדושין ס"ט א' ממזרת נמי כו' וה"ה לעכו"ם שאין מתייחס אחריו שהרי הולד כשר:

ממזר כו'. עבה"ג ר"ל דנלמד ממשפחה:

ואם בא כו'. שם ה' כר"ט:

לפיכך כו'. גמרא שם בעי' שנפשטה:

עכו"ם שבא כו'. דאין ממזרת בנכרי וערש"י שם ס"ח ב' ד"ה ומשני כו' ותוס' בכורות מ"ז א' ד"ה ולא כו':

גר כו' וכן כו'. מתני' בפ"ד ס"ט א' וגמ' ע"ג א' והלכת' כו':

והולד ממזר. ס"ז א' וה"ה לעבד וכ"ה בתוספת' גר עבד משוחרר מותר בממזרת והולד ממזר דר"י:

ואפילו כו'. ודוקא כו'. ע"ה א' כת"ק:

ולהרמב"ם כו'. פי"א שם וכפי' שישתקע שם נכרי:

וא' גרים כו'. כ"מ שם במתני' ע"ו א' שדין א' להם:

גר שנשא כו'. דאפילו לכהונה כשר כמ"ש במתני' שם ואמרי' שם ע"ה ב' וביבמות פ' החולץ ופ' מצות חליצה אמו מישראל מקרב אחיך כו' וכ"כ תוספת שם ק"ב א' כ"ש אביו מישראל כמ"ש קדושין ע"ד א' ישראל שנשא כו' חלל כו':

בד"א כו'. כרב דפ' כר"א וכו' ס"ל לרבא ביבמות ל"ז א':

כגון כו'. יבמות שם כמ"ש בסכ"ד:

פנויה כו'. זהו שתוקי דרפ"ד דקדושין. ובירושלמי פ"א דכתובות סוף ה' ט' ר"ש בר"י בעא מעתה אין שתוקי כר"ג וכר"א אלא כר' יהושע חזר ואמר יש שתוקי כר"א וכר"ג בשותקת ואפ"ה במדברת באומרת איני יודעת:

ואפי' אם אומרת כו'. מתני' ע"ח ב' ור"י ל"פ אלא אאב כמ"ש בגמרא וכמ"ש ע"ד א' אביו לעולם כו' ול"ק אמו כל שבעה אלא גבי בכור וערש"י שם:

אפי' אם כו'. ממ"ש בפ"ק דחולין מנ"ל דאזלי' כו' ממכה אביו כו' ואם איתא דלמא כשהוא והיא אומרים עליו שהוא בנו אלא דאין נאמנין ולא מהמנין אלא משום דרוב בעילות אלא דלא מהימנין אלא להחזיקו בכשרות וכמ"ש המ"מ הואיל ושתוקי מדאורייתא כשר ע"ש:

ואם אותו כו'. עבה"ג וכתובות י"ג א' כר"ג דאיפסק הלכת' כוותיה:

ומ"מ כו'. שם ב' בד"א בעדות כו' אלימא כו':

ואפי' ע"א כו'. קדושין ס"ה ב' ותסברא כו':

אבל חוששין כו'. רמב"ם ויראה לי כו':

אם הוא כו'. שם:

או שאינו כו'. שם וקדושין ס"ה א' כשמואל בלישנא בתרא דקיי"ל כוותיה כמש"ש ע"ד א':

ואם אינו כו'. עבה"ג וכמ"ש בסכ"ט ואמרי' שם ט"ז א' ע"כ ל"ק ר"ג התם אלא בברי כו' כמ"ש שם:

ואם אינה כו'. קדושין ע"ה א' כלישנא קמא כרב דקי"ל כוותיה כמש"ל סכ"ד:

והאשה כו'. מתני' דכתובות י"ג א' וקי"ל כר"ג כנ"ל:

אפי' הוא מכחישה. מ"מ שכ"מ מדברי הרמב"ם וזהו שלא כדברי הרא"ש הנ"ל אלא שי"ל דוקא לענין בנה דל"ל חזקה קא"ל הרא"ש שפ' דר"ג מודי בברי וברי וס"ל דדוקא להוציא ממון אמרי' שם דוקא ברי ושמא וס"ל דעובדא דשם בארוס וארוסתו לענין להכשירה האשה עצמה ואתי' שפיר ובהא כי לא מודה כו' אפי' מכחישה דלא כפירש המ"מ והרא"ש ומ"מ לענין הולד מודה הרמב"ם כמ"ש דאפי' היה בחזקת בנו נאמן עליו כמ"ש בסכ"ט:

וה"מ כו'. שם י"ד א' ופרש"י ד"ה דיעבד:

אבל לארוס כו'. מ"מ וכ' דהא אין כאן אלא ספק א' שמא באונס וספיקא דאוריית' לחומרא ור"ל כמ"ש שם ט' א' האו' פתח כו' וערש"י ד"ה נאמן ושם ואר"ע כו' ור"ל מכאן:

היו כו'. לשון הרמב"ם וכרבא כלישנא קמא. מ"מ וצ"ע דהא שיטתו לפסוק כלישנא בתרא בכ"מ ועיד הא סוגיא דקדושין ע"ה א' כלישנא בתרא. אלא דלהרמב"ם הוקשה לו הא דאמר רבא מסתברא מילתא דרב ול"ק גם לשמואל ש"מ דשתוקי ככ"ע הוא דמעלה עשו ביוחסין אלא דלהחזיקו ממזר ודאי מחלק ומייתי ראיה ממתני' אבל לדידן דקי"ל דהוי שתוקי אין חילוק וה"ק מסתבר' כו' אבל כו' ר"ל דמודה לשמואל והוא כרבא ללישנא בתרא וכ' אע"פ שבא כו' כמ"ש תו' שם ד"ה אבל דרבא נמי בבא איירי מדמייתי ראיה ממתני' ואפ"ה קאמר מסתברא מילתא דרב מ' דמודה לשמואל ומ"מ פשט' לישנ' דרב' סתם דדיימ' מיניה וזה שהתחיל היו העם כו' וכו' אע"פ:

ועם כו'. צ"ל או עם אנשים כו' ואף שי"ל ועם כו' או עם מ"מ יותר נכון שהגיה או עם דועם א"א לומר דא"כ מאי מסיים כשם שהפקירה כו' הא בגמ' ל"ק אלא דיימ' מיניה לבד מ"ט דאמרי' מדאפקרינהו כו' משמע הא במלתא דרבא היכא דגם דיימא מעלמא אע"ג דיבוא עליה ארוס א"צ לזה הטעם ועוד כמה קושיות והסוגי' שם דפלוגת' דרבא ואביי אינו אלא בממזר ודאי או שתוקי ולרב דלכן לא קאמר גם לשמואל אבל שתוקי ככ"ע הוא ועתוס' שם ד"ה א"ד בבא כו' דאין הולד ממזר ר"ל אלא שתוקי וג' דרכים הן דיימ' מינה ולא מעלמא מיניה ומעלמ' מעלמא ולא מיניה בלישנא קמא א"ר דמיניה ולא מעלמא לבד מודה רב דשתוקי ובלישנ' בתר' א"ר דאף מיניה ומעלמ' מודה רב ולא פליג אלא בעלמא ולא מיניה ושמואל סובר דבכולהו שתוקי הוא ואין נ"מ בין הלשונות אלא לרב ובדיימ' מיניה ומעלמ' אבל בדיימ' מניה ולא מעלמא אף לישנא בתר' שתוקי וכמ"ש א"ד בבא עליה כ"ע כו' וכמ"ש תו' הנ"ל וכן לשמואל כנ"ל א"כ לדידן דקיי"ל כשמואל כמ"ש בקדושין ככ"ע שתוקי וז"ש עם הארוס או עם כו' לרבותא דאפילו מיניה לבד מ"מ שתוקי הוא ואפילו מעלמ' לבד מ"מ אינו ממזר וגם נאמנת כמ"ש בקדושין שם שתוקי בדוקי כו' ואמר ואפי' בא כו' שהוא לישנא קמא דלישנ' בתר' ל"פ אלישנ' קמא לענין שתוקי אלא לענין ודאי כנ"ל וכ"ש לשמואל וקאי אשניהם שאפי' דיימ' מיניה לבד וע"ז אמר כשם שהפקירה כו' ואע"ג דאביי ל"ק זה אלא משום לעשותו ודאי מ"מ ע"כ גם רבא דקאמר שתוקי ע"כ מזה הטעם אלא דאביי דקאמר זה הטעם מהני לעשותו ודאי וללישנ' בתר' מודה אביי דמהני זה הטעם רק לעשותן שתוקי והתחיל הרמב"ם בלישנ' בתרא כשיטתו שהיא עיקר וסיים בלישנ' קמא דלישנ' בתר' מודה ליה כנ"ל:

ואם נבדקה כו'. קדושין שם כלישנ' בתר' אליב' דשמואל וכה"ג איירי כדמוקים רבא כאן:

וכן אם כו'. שם א"ל אביי כו' ומתני' בדלא כו' ממ"ש א"ד בבא עליה כ"ע ל"פ כו' ופירש רב מודה לשמואל דשתוקי הוא ומוקים רבא דדיימ' מעלמ' ועמ"ש בסימן קכ"ד ס"י. והוא כפי' תוספת שם ד"ה אבל כו' דדיימא מיניה היינו בא עליה וזהו דיימ' מיניה לבד דאמר שם א"ד בבא עליה וכנ"ל וה"ל להרב לכתוב וכן כו' שזנתה כלל אלא שנמשך אחר לשון המחבר שכתב ועם אנשים אחרים אבל כבר כתבתי שצ"ל או עם אנשים ודבריו כתב הרמב"ם והמחבר אלא שצריך למוחקה תיבת מאחרים בהג"ה וזה שהוסיף:

אשת איש כו'. כנ"ל ממתני' דקדושין ע"ח ב' ור"י ל"פ אלא באב:

וי"א כו'. ס' האחרונה כמ"ש בכתובות י"ד א' חדא כו' מ' אף לר"י דאינה נאמנת סומכין על דבריו ס' הראשונה ס"ל דשאני התם שאין מכחשתו וענ"י ספ"ז דיבמות בארוכה ולית'. דאינה נאמנת לפוסלו כמ"ש לעיל סכ"ו ועת"מ:

או על כו'. עתוס' ביבמות שם ד"ה כך וי"מ כו' עתוס' שם ד"ה והלכת' כו' כ"כ ב"ב שם:

ואם כו'. עתוס' שם ד"ה ואין כו':

ואם היא כו'. כמ"ש בקדושין ע"ד א' ע"ה א' דאפי' ברוב פסולים נאמנת:

והא דאב כו'. כמ"ש בב"ב שם אמר בני הוא כו' וע' רשב"ם שם ד"ה וחזר ואמר עבדי כו' וכיון שהגיד כו' ודוק' חזקתו ע"פ האב אבל חזקה שלא ע"פ האב לא כמש"ש ד"ה היו מוחזקין ושם א' שלחו ליה כו' וכמ"ש הרמב"ן שם והטור בשמו בח"מ סי' רע"ז וש"ע שם סי"ב:

האב שאמר כו'. שם עבדי הוא וחזר כו':

הא דרב כו'. דלפ"ז לאו אביו הוא ולא האמינתו דהתורה לא האמינתו אלא דלאו ממנו וע"כ הוא ממזר וכמש"ל ואם היא אומרת מכותי כו' כשר:

האו' על כו'. יבמות שם רבינ' אמר ה"ק כו' ושם פסל עצמו ואע"ג דאמרי' שם ה' כרנב"י היינו משום דלדבריו נכרי הוא וכמ"ש תוס' ד"ה והלכת':

לאסור כו' ואסור כו'. עתוס' שם ד"ה נאמן היינו כו' דהא אדם קרוב אצל עצמו וכמ"ש תוספת שם כ"ה ב' ד"ה ואין ד"ה לימא כו':

אסופי כו'. עד מגעת שם לשון הטור:

כגון כו'. רש"י ד"ה תלי:

אבל כו'. שם ד"ה אין בו כו' דהא חסה כו':

או שאיבריו כו' כפירוש ראשון של רש"י:

במקום שרבים כו'. שם חריפת' דנהר':

והיה סמוך כו'. הכל לשון הרמב"ם אלא שהרמב"ם כו' או שנמצ' תחת אילן מסובך במקום שאין חיה נכנסת לו והיה סמוך לעיר וגו' בגמ' זרדת' סמיכ' למת' אין בו משום אסופי וא"ל יש בו משום אסופי ופירש שזרדת' מסובך ואין חיה מגעת שם תחתיו ופירוש שנמצ' תחתיו ולכן לא חילקו גמרא אי מטי' לי' כו' וז"ש זרדת' לפי שהוא מסובך וכ' שם או רחוק מן העיר אפי' תחת האילן כו' או שנמצ' תלוי באילן מקום שהחיה מגעת וגם ל"ג בגמ' אבל ב"ה ושכיחי בו רבים:

הטבילוהו כו' או כו'. כמש"ש י"א א' אר"ה כו' דה"מ גדול כו':

ה"ה לענין כו'. כפי מ"ש ליוחסין לא היינו לענין קדושין אבל להשיאו אפי' ודאי ישראל לא דהא אסופי הוא ומיהו פשט' דשמעתין מ' דלהשיאו קאמר ולכהונה וכמש"ש וליוחסין לא בעי' כו' אלא די"ל כגון שיש בו סימן שאינו אסופי כמ"ש רש"י שם כמ"ש בסל"א ועבמ"מ שם:

וי"א דאפי' כו'. שם בגמ' אם רוב נכרים כו' ולפקח כו' והרמב"ם ס"ל דר"י ביומ' פ"ד ב' פליג עליה דשמואל וס"ל בפירש כולהו אין מפקחין כמש"ש דכל דפריש כו' וה"ה לזה שפירש מעיר שרובה עכו"ם כ"כ בתשו' ואע"ג דאוקים בגמ' שם דל"פ היינו לפי הס"ד אבל למסקנ' שם דאמר ולפקח את הגל אינו כן ע"כ פליג אר"י וס"ל דאפי' פירשו כולן מפקחין לפי פירושו ומה דפריך ומי אמר שמואל כו' ממחצה למחצה פריך דס"ד דוקא ברוב ישראל קאמר כמ"ש רש"י שם ד"ה ושמואל כו' מ"מ שיטת רש"י ותוספת והג"ה מוסכמים יותר:

ואין מצווין כו'. רש"י שם ושם ד"ה ל"ש כו' ותוספת בכתובות ד"ה אם וביומ' ד"ה להאכילו וכ"מ בגמ' דקאמר וליוחסין לא בעי' ואי אמעלה קאי לא הוי פריך והרמב"ם סובר מדסיים המתני' מע"מ ישראל א"ר ל"ש כו' מ' דאשניהם קאי כמש"ש ישראל ל"ש אלא להחיותו:

הספיקות כו'. כמש"ל סכ"ד:

ואם נשאו כו'. אע"ג שאינן אסורין אלא מדרבנן כמש"ש ע"ג א' מ"מ יוציאו וכמו בכל איסורי דרבנן ברפ"ג דיבמות ואם קדמו כו' ומעוברת חבירו וכיוצ':

ואין לספקות כו'. דודאי מותר בשפח' וערש"י ס"ט א' ד"ה לכתחילה כו' משא"כ בספק:

אלא כו' והולד כו'. כיצד כו' כמש"ל סכ"ג:

כל מדינה כו'. הקשה הראב"ד דהא ר"י הוא דאמר הכי ור"ל דבתוספת' דמכשירין ספ"א מצא בה תינוק מושלך מחצה ע"מ מטילין עליו שני חומרין רי"א אם היתה שם גויה אחת או שפחה אחת היא חשודה להשליך וכבר כ' המ"מ דא"א לפסוק כר"י דא"כ בטל כל דיני הנ"ל דסל"ד דר"י אכולהו פליג אבל הרמב"ם אזיל לשיטתו דפי' מ"ש ל"ש כו' אבל ליוחסין לא היינו לקדושין כנ"ל סי' ל"ג וא"כ ביוחסין מודה ת"ק לר"י וכן מה שהקש' הראב"ד דהא הולכין בד"נ אחר הרוב אינו ענין לכאן דלאו משום ספק נפשות אלא משום דליוחסין לא אזלי' בתר רוב' כנ"ל:

וכן השתוקי כו'. כמ"ש ביבמות ל"ז ב' הרי שבא כו' ואע"ג דמדאוריית' מותר מדקאמר נמצ' כו' ואי אסור לא משכחת לה כמ"ש הרמב"ם שם מ"מ מדרבנן אסור משום האי גזרה וכמ"ש בנזיר י"ב א' האו' לשלוחו כו' א"ה קאמינ' כו':

ואיזו כו'. כמש"ש ומודה ר"י כו':

הקראים כו'. כמ"ש בקדושין ע"ה א' תני' וכן רא"א כותי כו' ושם ע"ו א' לפי שאין בקיאין כו' וה"ה לצדוקי כמ"ש הרמב"ם וש"ע י"ד סי' רס"ז סמ"ז שהצדוקים כו' וערש"י בע"א ספ"ק כ"א ב' ד"ה כותיכו' וקי"ל כר"א דר"א הולך לשיטתו דאוסר ספיקות זה בזה וז"ש וכן רא"א כו'. וערש"י יבמות ל"ז א' ד"ה כותי כו' וה"ה לצדוקים כנ"ל: