שלא לקדש בביאה ואיסור ביאה על - שולחן ערוך אבן העזר סימן כ״ו

ואפילו בא עליה לשם אישות. עיין סי' קמ"ט כל שנשאה וגלוי לכל הוי כאלו היה עדים בעת הביאה לפ"ז אם הי' גלוי שנוש' אותה לשם אישות הוי קידושין בביאה אלא איירי שלא היה בגלוי:

וי"א שאסור ולוקין על זה משום לא תהיה קדשה. אף על גב הבא על העכו"ם אין לוקין מן התורה כמ"ש בסי' ט"ז וכן הבא על השפחה אין מדמין עריות זה לזה כי הכל בגזירה כמ"ש המגיד פ"א ה"א מיהו מ"ש לוקין בפלגש אין מוכרח כמה שאכתוב ובחדושי מהר"ר יוסף מטראני ריש קדושין כתב דרמב"ם איירי כשהיא מזומנת לזנות אז הוי קדשה וכ"כ בכ"מ ספ"ב ה' נערה בתולה גם הרמב"ן בתשובה כתב כשהיא פלגש ליכא איסור לדעת הרמב"ם אפילו להדיוט היינו לפי גירסתו שלא גרס ברמב"ם בה' מלכים להדיוט אסור, ואפילו לגירסתינו שם דכתב הרמב"ם להדיוט אסור מ"מ אין ראייה שלוקין על פלגש ומהרא"ש והטור נראה דליכא איסור כלל ומ"ש בד"מ דהם ס"ל דאסור והיינו מ"ש טור בשם תשו' הרא"ש דאסורה אבל אין ראיה משם כי שם אסור משום דבושה לטבול ובא עליה בנדה אבל משום איסור פלגש י"ל דמותר ויש ראיה מדברי הרא"ש כתובות דליכא איסור בפלגש שהרי כתב שם דיכול לקיים פו"ר בפלגש, גם מה שהבין ב"ח מתשו' הרא"ש שכתב בני משפחתו יכולים למחות לזה דמייחד לעצמו פלגש דפגם להם שתהיה פלגשו דבושה הוא מחמת האיסור וליתא כי הבושה הוא שתהיה פלגשו ואינה ראוי לו וע"כ צ"ל דאי משום איסור פלגש קשה ת"ל בלא הקפדת בני משפחה מוטל על הב"ד למחות לו ויותר נראה גם לדעת הטור אין איסור בפלגש אלא מ"ש כופין אותו להוציאה מביתו היינו כשיש לחוש דהיא בושה לטבול, ונשמע מכל הני דיעות דאין לוקין על פלגש אפילו האיסור אין מבואר להדיא, וא"ל איך ס"ד לומר דליכא איסור בפלגש הא קי"ל כלה בלא ברכה אסורה כנדה ופלגש היא בלא ברכה וקידושין וגם קשה איך מותרת למלך כבר תירץ בתשו' הרמב"ן סי' רפ"ד דוקא כשרוצה לישא אשה שתהיה קנויה לו לכל דבר ותהיה אסורה לכל אדם אז אמרה התור' שיקדש אותה ויכנוס אותה לחופה ויברך ז' ברכות אבל פלגש אין צריך ברכה וקידושין:

וכן מומר. כתב בח"מ דוקא מומר לרצונו אבל אנוס שנשא אנוסה ומשמרים בצנעה דת יהודית אין להקל כיון דנתיחדו לפני הרבה אונסים לשם נישואין:

מן התורה. כתב הרמב"ם רה"א כסף הוא מד"ס וכתב המגיד ובכסף משנה מדאורייתא הוא אלא כל דבר שאינו מפורש בתורה נקרא ד"ס אבל דינו כדין התורה ועיין סי' מ"ב ועיין פ"ד ה"א:

טור בשם הרא"ש. כ"פ הרא"ש בפ' ר"ג והב"י הביא דבריו בסי' קל"ד ובסי' זה אשתמטא ליה לכן כתב דאינו מוכרח דהרא"ש ס"ל כן:

דרך זנות שלא לשם קדושין אינו כלום. בטור כתב שלוקה משום לא תהיה קדשה והוא מדברי הרמב"ם תחל' הלכות אישות אבל הראב"ד השיג עליו וכ' א"כ למה המפת' משלם קנס והלא לוקה אלא ודאי אין קדשה אלא המופקר' לכל אדם אבל המיחדת עצמה לאיש אין בה מלקות והמ"מ כ' שאפשר לומ' שבעילת פנויה היא בעשה וכו' עכ"ל ואף לדברי הראב"ד אסור' ביא' פנויה מיהא מדרבנן דהא אפילו יחוד פנויה גזרו בב"ד של דוד ואפילו ההסתכלות בה אסור מדברי קבל' הרי הכתוב אומר ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה ועיין בריב"ש סי' תכ"ה ובת"ה סי' ר"ט כ' ומן התורה אין אסור לזנות עם פנויה:

וי"א שאסור ולוקין על זה משום לא תהי' קדשה. מדברי הרא"ש והטור לא משמע שיהיה אסור בפלגש רק פגם משפחה והעדר כבוד ואלו היה בה לאו דלא תהיה קדשה היה מוטל על ב"ד לכוף על זה ומה לי איסור נדה שהיא בכרת מה לי איסור קדשה הא והא דאוריי' גם מדברי הרמב"ם אינו משמע שיהיה מלקות בפלגש המיוחד' לאיש א' דהא כתב כל הבועל אשה לשם זנות בלא קדושין לוקה משמע במיוחד' לו לשם אישות אף בלא קדושין אין בה לאו לכל הפחות ובהלכות מלכים לא כתב רק אבל ההדיוט אסור בפלגש ולא כתב שלוק' עלי':

וכן מומר שנשא מומרת. המעיין בגוף התשובות ובפרט בדברי ת"ה דתלינן טעם הואיל ויצא מן הכלל בכל עבירות שבתורה דשם מיירי במומר לרצונו דודאי עושה בעילתו ב"ז ובהפקיר' ניחא ליה אך אנוסי הזמן אם נודע עליהם שהיו שומרים מצות בצנעה ונשא אנוס אנוסה לשם אישות אף שנשאה בחזקת הכותי' יש להתיישב היטב בפרט לדעת ת"ה אם לא נאמר דודאי לא עשה בעילתו ב"ז דהא נתיחדו בפני הרבה אנוסים לשם נשואין וכל הטעמים שכתב בת"ה לא שייך הכא ובפרט אם היו נזהרים בנידה ובמקוה טהרה שהוא א' מן הטעמים שכתב הריב"ש ע"כ למעשה אין להקל באיסור א"א חלילה ועיין בתשובת הרד"ך בית ך"ד:

שלא לשם קידושין אינו כלום בטור כתב כאן לוקה משום לא תהיה קדשה והיא זונה האמור' בתורה קשה אמאי קרי לה קדשה בשביל ביאה שבועלה עכשיו ולאו דלא תהיה קדשה קאי אמופקר' כבר דאח"כ יעבור מי שבעל' תו מ"ש דהוא זונה כו' והא קי"ל דלא כר"א דאמר פנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה כמו שהקשה ב"י ודחק לומר דזונה זו לאו לאסר' על כהן אלא שנקראת זונה בכתוב כדאשכחן בתמר זנתה תמר כלתך ואין זו ראיה דהתם שומרת יבם היתה כמ"ש ב"י עצמו אלא שכתב דקודם מתן תורה הי' ואין זה כלום דהא דנו את תמר בשריפה משום שהיתה בת כהן וא"כ דין תורה דנו בה תו קשה במה שהבי' הטור וכ"כ א"א כו' והתם קאי משום איסור נדה ואנן קיימינן מאיסור זונה ונלע"ד דה"פ דבפ' הע"י דף ס"א איתא זונה כשמה פי' אשת איש דברי ר' אליעזר ר' עקיבא אומר זונה מופקר' פירש"י ואפי' פנויה מאחר שהפקיר' עצמה לכל קרויה זונה אבל משום בעי' אחת לא הוה זונה הפנוי' רבי יהודה אומר כו' וחכמים אומרים כו' ר' אלעזר אומר פנוי הבא על הפנוי' שלא לשם אישות עשאה זונה א"ר עמרם אין הלכה כר"א והנה בין ר' עקיבא בין לר"א ע"כ אין חילוק אלא דלר"א אפי' בפעם א' הוי זונה ולר"ע דוק' ב' פעמים דאז נקראת מופקרת נמצא כיון דאמר אין הלכה כר"א משמע דכר"ע הוי הלכה ואע"ג דלעיל סי' ו' כתב הטור דעת הרא"ש דהלכה כחכמים דדוקא בנבעלה לחייבי כריתות מ"מ הרי זכר שם בשם הרמב"ם דאף בחייבי לאוין השוין בכל הוי זונה נמצא דזו שהי' מופקרת דהיינו שנבעלה בזנות ב' פעמים שיש בה ג"כ לאו דלא תהיה קדשה אסורה לכהן אפי' בקדושין וכאן הסכים הטור לזה כי כן הוא משמעות הגמ' מדלא מפקינן מהלכה אלא ר' אלעזר לחוד וע"כ ביאור דברי הטור בדרך זה אין אשה נחשבת א"א פי' שהוא קנה אותה ומותרת לו ולא לאחר אלא ע"י קדושין קנאה דוק' אבל בלא קדושין אפי' בא עליה לא קנא' אע"ג דביבמ' קנה אותה בביא' אפי' דרך זנות באשה שאני וכיון דלא קנא' אם יחזור ויבא עליה ביאות אחרות ילקה משום לא תהיה קדשה פי' מופקרת כרע"ק והיינו אחר שתזנ' עוד פעם אחת תהיה נקראת מופקרת והבא עלי' בלא יחוד לאשה חייב מלקות ואע"פ דלא זכר הטור ביאה שניה מ"מ הוזכר במה שכתב שהי' בכלל מופקר' שהיה קדשה וזהו פשוט שכל קדשה היינו אחר ב' פעמים וע"ז סיים הטור וזו היא זונה האמורה בתורה סתם שאסור' לכהן כמו שזכרנו ואח"כ כ' דאפי' בא לשם אישות אפי' יחדה ממילא ואין כאן שם מופקר' עליה אפ"ה ביאה זו לא קני' ליה כיון שאין שם עדים ומדלא קני' ממילא לא הוה אשתו של זה ויש לו בושת לומר ברבים שהי' אשתו ממילא תשמש עמו בלא טבילה ע"כ יוציאה הב"ד ממנו וכ"כ א"א ז"ל כו' ובזה ניחא הכל וגם בד"מ ראיתי שכ' דדברי הטור כאן כרמב"ם דלעיל שלא פי' דברי הטור כמו שזכרנו וע"כ הקשה עליו בדרישה מה שהקשה ובמה שכתבתי לק"מ:

י"א שמותר והי' פלגש כו' דאיתא בפ' כ"ג אמר רב נשים בכתובה וקידושין פלגשים בלא כתובה ובלא קידושין וכתב בדרישה ולא נהירא דליכא מאן דס"ל הכי והמ"מ פ"א דאישות כתב הרמב"ם גורס שם בפ' כ"ג פלגשים בקדושין בלא כתובה ובח"מ כתב דפלגש מותר דוקא למלך וק"ל על גי' זו דהא קי"ל כל הפוחת לבתולה פחות ממאתים ולאלמנה מנה ה"ז בעילתו בעילת זנות וא"כ הוי פלגש עליו באיסור כיון שהיא עמה בקדושין והאיך נהג בה אברהם אבינו ובכל הפוסקים והת' דפ"ק דגיטין ס"ל דפלגשים בלא קידושין וכתיבה וכבר כתב הכי פ"א דאישות דאין דברי הרמב"ם מכוונים שהרמב"ם עצמו כתב בפ"ד דמלכים פלגים בלא כתובה וקדושין וכ"כ בתשובה לרמב"ן דאין חילוק בין מלך להדיוט:

ולוקין ע"ז. עיין ברמב"ם פ"א מה"א. ופ"ב מהלכות נערה בתולה. ובתשובת הרדב"ז ח"א סי' כ"ה ובחידושי מהרי"ט ריש קידושין ובב"ח ובב"ש ובכנה"ג:

וכן מומר. כתב הח"מ דוק' מומר לרצונו אבל אנוס שנשא אנוסה ומשמרים בצינעה דת יהודית אין להקל כיון דנתייחדו לפני הרבה אנוסים לשם נשואין:

מן התורה. הרמב"ם ריש ה"א כתב כסף הוא מדרבנן. וכתב ה"ה וכ"מ מדאוריי' הוא אלא כל דבר שאינו מפורש בתורה נק' ד"ס אבל דינו כדין תורה ועפ"ד מה"א:

או שקידש. אשה שנתקדשה בלילה ספק אם הם קידושין הרא"ם ח"ב סי' ל"ה. וכ' כנה"ג ופה היה מנהג קבוע לקדש בלילה ובטלתי המנהג ע"ש:

מכין. ז"ד הרא"ש. עב"י שכתב ואינו מוכרח בדבריו דהא אפשר דסמכו וליה לא ס"ל כו'. ואישתמיט' ליה דברי הרא"ש בפרק ר"ג דכתב שם בהדי' והאידנ' נהוג עלמ' כנהרדעי וכו' דבשל סופרים הלך אחר המיקל ע"ש וכ"כ הב"י בשמו סי' קל"ד ע"ש עיין פרישה מה שהקשה וע' בה"י:

אין האשה נחשבת כו' אבל כו'. ר"ל לאפוקי מדעת הגאונים כמ"ש הרמב"ם בפ"י מה' גירושין הורו מקצת הגאונים שכל אשה שתבעל בפני עדים שצריכה ממנו גט חזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילות זנות ר"ל כמ"ש בפי"ג דיבמות ובפ"ד דכתובות ובפ"ח דגיטין ושאר מקומות חלק עליהם וכתב שלא אמרו אלא באשה שגירשה כו' וכמש"ל בסי' קמ"ט ס"ה ואמרינן נושא אנוסת אביו ומפותת אביו ובתוספת' ריש קדושין ובביאה כל ביאה שהיא לשם קדושין מקודשת שאינה לשם קדושין אינה מקודשת:

ואפילו בא כו'. קדושין ס"ה ואי דליכא עדים כולי:

ואפי' אם כו'. ר"ל כיון שידוע שבא עליה הוי כעדים כמ"ש תוספת ביבמות נ"ב ב' ובגיטין כ"ו ב' ד"ה לכשאכנסנה כו' ואמרינן ביבמות ק"י וכתובות ע"ג המקדש את הקטנה וגדלה כו' ומ' דאף על גב דבעל בלא עדי יחוד כיון דידוע שמתיחדת עמו ודאי לשם קדושין בעל כמ"ש שם מ"מ כאן דלאו לשם קידושין בעל לאו כלום הוא כנ"ל:

אלא אדרבה כו'. כמש"ו דודאי בושה כולי כמ"ש בב"ר פרק נ"ב ובריש ויקרא רבה משל למלך כו' וכשהוא הולך אצל פלגשו הולך במטמוניות כו':

ובא כו'. דאיסור נדה שוה באשתו או בפנויה או באחרת ופשוט הוא כמ"ש ואל אשה כו' וכמ"ש בספ"ג דיבמות ואם היא נדות וברפ"ג דכתובות ודמכות ועל הנדה אע"פ שיש כו' ובכריתות יש בא ביאה כו':

י"א שמותר והיא כו'. כמ"ש בסנהדרין כ"א א' מאי נשים ומאי כו' וכגירסת ספרים שלנו וכ"ה גירסת הרמב"ם והרמב"ן:

וי"א שאסור. כ"כ הרמב"ם בפ"ד מהלכות מלכים דאינה מותרת אלא למלך אבל להדיוט אסור ותפש עליו הרמב"ן מכלב וגדעון ושאר גדולי ישראל כולם נשאו פלגשים ופלגש בגבעה אם היה אסור לא היה אומר בפרהסיא בפני כל ישראל פלגשי ולא היה הולך אל חמיו בפרהסי' אבל הרמב"ם שם תירץ בדבריו שכתב ההדיוט אסור אלא באמה העבריה בלבד אחר יעוד ובכה"ג איירי כל הנ"ל וגי' רש"י נשים בכתובה וקדושין פלגשים קדושין בלא כתובה וכמ"ש פרשת חיי שרה וראיה ממ"ש שם בירושלמי והביאו תוספת ביבמות כ"א א' ד"ה ומותר כו' וא"ת תורה כו' וכ"ה בירושלמי פ"ה דכתובות הלכה ב' איזהו אשה ואיזו היא פלגש רמ"א אשה יש לה כתובה ופלגש אין לה כתובה רי"א אחד זו ואחד זו יש לה כתובה אשה י"ל כתוב' ותנאי כתוב' פלגש י"ל כתובה ואין לה תנאי כתובה משמע אבל קדושין לד"ה יש לה וכ"מ מדנאסרות לדוד בביאת אבשלום ובב"ר פ' ל"ח זה התיר ג"ע שאמר בא אל פלגשי אביך ואם איתא הא אמרינן נושא אדם כו' ואמרינן בסנהדרין שם אבישג מותרת לשלמה ול"ק אחת מן הפלגשים ואמרינן שם כמה קשה גירושין כו' אלמא צריכות גט וכן קראן הכתוב אלמנות חיות וכן בפלגש בגבעה קרא חותנו לאביה ולכך קנאו כ"כ בפלגש בגבעה והרמב"ן השיג על רש"י דהא כתובה דרבנן ואין תפיסה בזה די"ל כדעת תוספת דפ' כרשב"ג שהיא דאורייתא ואף לת"ק ל"ד כתובה אלא כל תנאי כתובה כגון שארה כולי:

ולוקין כו'. הנה הרמב"ם מנה במל"ת לא תהיה קדשה שלא יבעול פנויה שלא לשם אישות וכמ"ש בספרי לא תהיה קדשה אזהרה למזנה כענין שנאמר לא היתה בזה קדשה שלא כדעת ת"א דבעבד ואמה משתעי קרא ולא יהיה קדש דרשינן בסנהדרין על משכב זכר ע"ש נ"ד ב' ושם בספדי פרשת תצא לא תהיה קדשה בבנות ישראל לא תהא מוזהר עליו באומות שהיה בדין כולי ור"ל שאין בביאת נכרים בזנות לאו כמ"ש בע"ז ל"ו ב' דאוריי' אישות כו' ואתו אינהו כו' וכמ"ש הרמב"ם בפי"ב מהא"ב ובש"ע ר"ס ט"ז ועמ"ש פ"א מהלכות אישות ובת"כ פ' קדושים פ"ד דאל תחלל את בתך להזנותה יכול לא יתננה ללוי כו' ת"ל להזנותה לא אמרתי אלא חלול שהיא לשם זנות ואיזה זה המוסר לחבירו בתו פנוייה שלא לשם אישות וכן המוסרת עצמה שלא לשם אישות וכ"ה בסנהדרין ע"ו א' והראב"ד הקשה עליו א"כ קנס דמפותה אמאי חייב הא אינו לוקה ומשלם והנה אע"פ שמדברי הרמב"ם בסה"מ סי' שנ"ה ובפ"א מהלכות אישות מ' דלוקה על כל פנויה אפילו במקרה הנה מ"מ דעתו דוקא במופקרת לזנות כמ"ש הכ"מ שם והלח"מ בפ"ד מהלכות מלכים וכמ"ש הרמב"ם להדיא בפ"ב מהלכות נ"ב ע"ש היטיב וכמ"ש הרא"בד שכן הוא לשון קדשה כמ"ש איזה הקדשה היא בעינים על הדרך ר"ל באם הדרך מזומנת לכל במקום עינים רואין ודרכן לכסות פניהם וז"ש כי כסתה פניה ועיין רמב"ן בשורש חמישי וכן בזכרים מזומן להיות נשכב מן הזכרים וכ"כ בפ"כ מהא"ב ה' ב' אע"פ שהיא קדשה וכמש"ל סי"ו סעיף ח' אפילו היתה כו' ובהגה בסי' קע"ז ס"ה זהו שחייבה כו' במקרה אבל כולי וכל כו' אבל דעת הרמב"ן שלא תהיה קדשה קאי דוקא על מי שאין לו עליו קדושין וכן אל תחלל כו' גם כן בכה"ג וז"ש שלא לשם אישות ר"ל במי שאין לו אישות וכמ"ש בפ' הבע"י דאין זונה כולי וכן שם דלא כר"א דאמר פנוי כולי וכן אמרינן בתמורה כ"ט ב' דאין אתנן זונה אלא באין קדושין תופסין בה ובסנהדרין נ"א א' יכול כו' הא לזנות כתיב כר"א כו' וק"ל דלא כר"א ולכך הוצרך ראב"י לומר בת"כ שם ובפ"ד דיבמות הרי שבא כו' ר"ל דיש חשש עריות וזו היא הזנות ור"ע דריש בסנהדרין ע"ו במשי' בתו לזקן שמזנה תחת בעלה ות"ק מפרש בהיא עצמה וכנ"ל וכמ"ש בת"א לא תהא כו' בסנהדרין כ"א ב' פריך ייחוד דאורייתא ולא פריך פנויה דאוריי' וההיא דספרי הנ"ל ואין מוזהר באומות פירש הרמב"ן שהספרי מפ' במופקרת ע"כ כנ"ל אלא שהמצוה על הב"ד שלא ינוחו דבר המגונה הזה בנו ואין אנו מוזהרין מלהניח באומות הכבושות תחת ידינו שא"א מוזהרין עליהם אלא על הע"ז ופ' אל תחלל כו' הוא ציווי על האב אע"פ שזכאי בקדושיה ולמכרה מ"מ אין רשאי למסור למי שאין קדושין תופסין בה כנ"ל ועל ב"ד בל"ת דלא תזנה כו'. ומ"מ אף לדעת הרמב"ם באינה מופקרת לכל אינו לוקה וכ"ש במיוחדת לו לבדו וכמ"ש בת"כ שם יכול על מעשה יחידי ת"ל ומלאה הארץ כו' ר"ל דוקא במופקרת לכל ולא על המיוחדת לאיש או שאינו בל"ת אלא באיסור עשה לדעת רמב"ם ורש"י וכמ"ש הר"א מזרחי ע"ש ושלא כדעת הר"ב כאן ועב"ש:

עכו"ם כו'. שהרי אין בהם לא נתן הוא ולא אמר הוא אלא הכומר נתן להם לכ"א טבעת ואפילו איכא עידי יחוד לא אמרינן הן בין עידי יחוד כו' דוקא במקום חשש של קדושין וכנ"ל וכאן ודאי על דעת קדושין הראשונים בעל וא"א אין אדם עושה כו' כנ"ל וכ"ש לדעת הרמב"ן שמתיר בפלגש המיוחדת וה"ה כפלגש אצלו ואף לדעת הרמב"ם הלא כתב אותן שאין מוחזקין בדקדוקי מצות וכ"ש המפקירין עצמן א"א אצלם אין אדם כו' כמ"ש בפ"ד מה' נחלות וכמ"ש בח"מ רע"ט וכאן הרי בא עליה בנדתה ותבעה ונתפייסה כו' לאיסור כרת התיר עצמו כו':

(ליקוט) אם הכניס כו'. עיין תוספת דיבמות נ"ז ב' ד"ה רב כו' וקשיא לר"י כו' ועוד הקשה ר"ת כו' ועוד הקשה הרשב"א ממ"ש כ"ח א' וממאי דלמא כו' אלמא פשיט ליה דחופה לא קני וע"ש ברשב"א בארוכה שפירש בין בחופה שאחר קדושין ובין בחופה גרידא פליגי ע"ש נכון וכן פירש בנ"י:

וי"א. דשינוייא דאביי לאו כהלכתא נינהו דהא דשני מלתא דכתיב בהדיא הרי מיתת היבם דילפינן שם י"ד א' ג"כ מק"ו תנינן במתני' והא דשני ר"ה נמי ה"ק כו' הוא כר"ט כמ"ש תוספת בד"ה חופה כו' וי"ל כו' וכן סתמא דגמרא שם ג' א' מנינא דרישא כו' ולר"ה כו' ש"מ דליתא לדר"ה ואע"ג דאמרינן שם ח' כה"ג מאי נינהו חליפין ולר"נ ואע"ג דקי"ל כר"נ לאו תלמודא נסיב אלא דחויי קמדחי לסייעתיה. כן ביבמות נ"ח א' ע"כ ל"ק ר"מ התם כו'. רשב"א ורא"ש:

משנתקדשה כו'. מפורש בתורה בנערה המאורסה ובמתניתין וגמ' בכמה מקומות:

וצריכה כו'. מפורש ג"כ בתורה כי יקח כו' ודרשינן בקדושין וע"ש ט' ב' וכתב כו' ובש"ס בכמה מקומות א"צ לפנים:

אם לא כו'. דלא כנהרדעי דרב יוסף ס"ל כן בפ"ק בקדושין ורב יהודא ור"נ בפ' בתרא דקדושין וכן בפ"ה דיבמות ורבינא ורב אשי דאנהו בתראי בשבועות מ"א א' וכמ"ש בח"מ ספ"ז ס"ט ודברי תוספת שכתב דאנהרדעי סמכינן בחתן כו' תמוהין דנהרדעי ל"פ באיסורא דהא כלהו ודאי איסורא ול"פ אלא במלקות בכלהו כו' ליקוט:

וי"א כו'. כנהרדעי שם ושם תוספת שם דבשל סופרים הלך אחר המיקל כמ"ש בפ"ק דע"ז וס"ל להרב וכן הטור כמ"ש בבאר שבע דנהרדעי ל"פ אלא בענין קדושין לכן לא הגיה בסי' קל"ד ס"ו ובסי' קמ"א סס"ז ובח"מ ס"ס ס"ה וסי' פ"ז ס"ט אבל מה שלא הגיה בסי' קס"ו ס"ב צ"ל שסמך על מ"ש כאן. ליקוט. אבל תוספת ורא"ש וש"פ לא ס"ל כן דתוספת כתבו שם ושם וע"ז סמכו חתנים כו' ועיין רא"ש בקדושין שם: