איסור כותית ושפחה - שולחן ערוך אבן העזר סימן ט״ז

ויש חולקים. פלוגתא זו תליא בפלוגתא שכתבתי ס"ד לרמב"ם קי"ל כדאמר רבא מעיקרא בגיותן איתא חתנות ולא תתחתן קאי בגיותן גם פסק כר"ש דכל אומות בכלל לאו זה וי"א אלו ס"ל כדאמר רבא להמסקנא לא תתחתן קאי בז' אומות בגירותן אבל בגיותן לא שייך חיתון, גם לרמב"ם משמע דלא לקי אלא בבעל דרך אישות ולא בחיתון לבד ולא בביאה לבד, ולשאר פוסקים חייב בז' אומות בביאה בלא חיתון משום לא תקח ובגירותן חייב משום לא תתחתן מיד בעת הקידושין אפילו לא בעל, וע' בדרישה וב"ח:

חייב עליה מדרבנן. ואם יש לה בעל איכא איסור דאורייתא היינו עשה ודבק באשתו תו' קידושין דף כ"א ועיין תו' פד"מ דף נ"ב וסמ"ג לאוין ק"ג:

מן התורה משום זונה. כ"כ הרמב"ם והסמ"ג אבל תו' והרא"ש חולקים ע"ז וס"ל דוקא כשנבעלה אז חייב הכהן משום זונה וב"ד של חשמונאי גזרו אפילו אם לא נבעלה חייב משום זונה ולכאורה משמע פוסקים אלו פליגי על דעת הפוסקים שהבאתי בסי' ו' דס"ל בגיורת אפילו אם לא נבעלה כשהיתה עכו"ם חייב משום זונה שוב ראיתי בתו' פ' הע"י כתבו גיורת שאני דשייך בה קיחה וחתנות לכן אסורה משום זונה אפילו לא נבעלה משא"כ בכותית:

ולא הלקוהו ב"ד. כתב בדרישה וב"ח אפי' בעל בצנעה מ"מ כיון דלא קיבל דינו אז עונשו מפרש בקבלה כהנ"ל ובח"מ לא כ"כ:

יש בו הפסד שאין בכל עריות. לאו שעונשו חמור משאר עריות שהם במיתה ובכרת אלא ר"ל יש הפסד ע"י שסופו להדביק בע"א ומחלל קדשי שמים והא דאית' בעירובין שאין א"א מוציא אותו שבעל ארמית מגיהנם היינו כשיש בידו שאר עונות שיורד בשבילם לגיהנם אז מחמת עון זה אינו מוציא אותם משם כ"כ מהרש"ל וב"ח:

מכין אותו מ"מ. אבל אינו חייב מלקות מדאורייתא וכתב המגיד דס"ל לרמב"ם דפסק כן דאזהרה לא תהיה קדשה קאי על הבא על פנויה בת ישראל בזנות מ"ה ס"ל הבא על קדשה בת ישראל לוקין מלקות אבל לא קאי על ביאת עבד ושפחה ולא כתרגום אונקלוס דס"ל דקאי על ביאת עבד ושפחה דקדושין שלהם אין תופסים והוי כל ביאתם ביאת זנות, והטור בסי' כ"ו כתב הבא על פנויה לוקין משום לא תהיה קדשה ובסי' זה כתב בשם הרמב"ם הבא על שפחה לוקין רק מ"מ, ובפרישה שם הקשה בסי' כ"ו דדברי הטור סותרים זא"ז ומחלק וכתב בסי' זה איירי בשפחה דאינה מוכנת לזנות אבל אם היא מוכנת לזנות או בת ישראל המוכנת לזנות לוקין משום לא תהיה קדשה, וליתא דהא הרמב"ם חולק על התרגום כמ"ש בהדיא ברמב"ם א"כ לא תהיה קדשה לא קאי כלל על שפחה ולא קאי אלא על בת ישראל, ואין להקשות למה ב"י המופקרת לוקין על לא תהיה קדשה ושפחה אפילו אם מופקרת ומוכנת לזנות אין לוקין כבר תי' המגיד והבאתי בסי' כ"ו, מיהו יש להביא ראיה לדעת התרגום מש"ס פרק החולץ דאמר שם נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר אפי' למ"ד אין ממזר בחייבי לאוין נכרי ועבד שאני ש"מ למ"ד יש ממזר בחייבי לאוין שפיר דהולד ממזר משום דיש לאו בעבד ונכרי ולא מצינו שום לאו רק לא יהיה קדש ולא תהיה קדשה וע' פרש"י ס"פ אלמנה לכ"ג ותו' ב"ב דף י"ג וס"פ האומר משמע נמי דאיכא לאו בנכרי ועבד דאמר ר' טרפון יכולני לטהר ממזרים שישא שפחה ומבעי' שם אם ר"ט לכתחלה קאמר ופרש"י והר"ן אף ע"ג דאיכא לאו לא יהיה קדש, ולרמב"ם י"ל דקשה ליה לר"ט דמתיר לממזר שישא לכתחלה שפחה הא ממזר חייב בכל המצות ואיך ישא שפחה וכן הקשה ר"ת והר"ן ותירצו משום דממזר קדש ועומד, ורמב"ם הוכיח מזה דליתא הדרוש של הת"א ולא יהיה קדש לא קאי על עבד וליכא א"ד בעבד ושפחה אלא איסור דרבנן הוא והם אמרו דמותר לישא שפחה לממזר משום תקנות הולד נשמע לשיטות תו' ורש"י והר"ן איכא לאו בשפחה ועבד כדעת הת"א ולרמב"ם ליכא לאו, אבל א"ל לרמב"ם נמי איכא לאו בשפחה ועבד אלא סבירא ליה דאין לוקין משום דהוי לאו שבכללות דילפינן מלאו זה נמי הבא על פנויה בזנות אם כן קשה למה לוקין מי שבא על פנויה וכן דוחה בפרישה סברא זו בסימן כ"ו, והערני לזה אריה שבחבורה גדול בתורה התורני מהר"ר וואלף ר"י דיין מק"ק פינטשוב:

ספק שפחות. אבל אין כופין לאדון לשחרר' דאשה אינה מצווה על פ"ו, ומיהו א"י להשתעבד בהם מספק כ"כ המגיד פ"ה, ואם שתיהן בנותיו כגון שבא על שפחתו וילדה ונתערב עם בתו יש לו בהן זכות מה שיש לאב בבתו ממ"נ כ"כ המגיד, זרע שפחה וזרע עכו"ם אינן נקראין זרעו ומותרת בקרוביו משא"כ ישראלית שילדה מן העכו"ם נקרא זרעה:

ספק גר. נ"מ דאסור בממזרת ואם היא נקבה אסורה לכהן וכן בזכר בתו פסולה לכהן וכן נ"מ דפסול לחליצה דגר פסול בחליצה ב"ח:

או ישראלית שנבעלה לכותי. ג"כ דרך אישות, וכן הוא ברמב"ם:

חייב עליה משום כותי' ומשום זונה. ברמב"ם לא כתב משום זונה וכן הוא בגמרא:

משום נשג"ז. דתוספות (בע"ז דף ל"ו ע"ב בד"ה משום נשג"ז) כתבו דזונה קאי אכהן אבל דעת הרמב"ם דאף לישראל גזרו ולכהן מדאורייתא אסורה משום זונה ודעת התוספו' דאינה זונה מדאוריית' אלא בודאי זינתא:

אם לא פגעו בו קנאין. לא ידעתי למה השמיט דין של קנאין פוגעין בו שכתבו הרמב"ם והטור, והרב מהרמ"א כתבו בח"ה סי' תכ"ה סעיף ד':

ולא הלקוהו ב"ד. מלשון זה משמע דעונש דקר' לא קאי רק על דבר שהו' אסור מן התורה כגון דרך אישות או פרהסי' אבל לא בצנעא ולשון כי חלל יהודה משמע ג"כ פרהסיא:

היו התערובות בנות. עיין ב"י בסוף הסי' מ"ש בזה בשם המ"מ:

ויש חולקים בזה פי' דס"ל דמלקות מן התורה אינו אלא בז' אומות דעלייהו אמר הכתוב לא תתחתן בם אבל בשאר אומות אין מלקות מן התורה ואפילו בז' אומות אינו חייב משום חיתון ושידוך עד שיתגיירו אבל בגיותן לא שייך חיתון כ"כ הטור:

ועון זה יש בו הפסד ז"ל מהר"א שטיין יש מקשים אמאי לא הבי' ההי' דעושין פסין אברהם אבינו אינו מניח לשאר (עבירות שעבר) בגיהנם אלא הבא על הגויה דערלתו נמשכת וצ"ל מאחר שפי' התו' בפ' הזהב דאף הבא על הגויה עולה אחר י"ב חודש א"כ הוה כמו אשת איש שעולה נמי אחר י"ב חודש כדמוכח שם פ' הזהב וא"כ מאחר שכ' הסמ"ג שהיא קשה מכל עריות ממילא לא גרע מעריות דאשת איש שאינו עולה עד אחר י"ב חודש וא"צ להזכירו עכ"ל וכ' רש"ל ע"ז אבל מ"מ אין נראה בעיני לומר כן שיהיה גדול עונשו משאר עריות שהן בכרת ומיתה אלא ר"ל שהפסד גדול יש כאן דעי"ז סופו להדבק בע"ז ולחלל השם והא דלא מייתי כאן ההיא דאברהם משום דהתו' פי' לשם דהבא על הגויה אינו נענש לירד לגיהנם אא"כ יש לו שאר עבירות שיורד בשביל' לגיהנם דאז כשב' על הגויה אינו מעליהו אחר י"ב חודש מ"ה לא תני נמי הבא על הגויה באידך ג' שיורדים ואינם עולם מיד ומה"ט לא הזכירו הסמ"ג לפי שהוא רוצה להזכיר תיכף העון במי שבא על הגויה לחו' בלא צירוף שאר עבירות עכ"ל. ולענ"ד אין צורך לכל הנ"ל כי לא בא להזכיר כאן העונש של עבירה כי בודאי גדול עונו מנשוא אלא דקמ"ל רבותא דמצינו גריעותא בעבירה זו מה שלא מצינו בעריות דישראל וע"כ אמר כאן הפסד ולא קאמר עונש ובא לתרץ דלכאורה תקשי לך הא איתא בעלמא שבעבירה זו מוליד בן לע"ז והא דאמרי' כאן דאינו בגו לזה אמר שיש כאן הפסק אע"ג דהבא על ערוה או על הגויה אינו מבקש שיהיה לו בן מאותו בעילה מ"מ מצינו שעכ"פ יש מעלייתא שבזה קיים פ"ו כדאיתא בסי' א' דאפי' בממזר קיים פ"ו משא"כ בבא על הגויה אין שם רק עבירה לחוד דמוליד בן לע"ז לזה דוקא נקרא זרעו אבל לא לקיום פ"ו דהוה כאילו אינו בנו כלל ומסיר אותו להיות אחרי ע"ז כו' כלומר דלצד מעלייתא אינו בנו ולגריעותא נקרא בנו כנלע"ד נכון:

ויש חולקין בזה. עיין דרישה ב"ש:

חייב עליה מדרבנן. ואם יש לה בעל איכ' איסור דאוריית' היינו עשה ודבק באשתו תוס' קידושין דף כ"א ע"ב ועיין תוס' דסנהדרין דף נ"ב ע"ב:

ומשום זונה. וברמב"ם לא כתב משום זונה עיין דרישה:

נשג"ז. תוס' בע"ז דף ל"ו ע"ב ד"ה משום נשג"ז כתבו דזונה קאי אכהן אבל דעת הרמב"ם אף לישראל גזר אם ייחדה. ולכהן מדאוריית' אסורה אפי' במקרה ודעת התוס' דאינה זונה מדאוריית' אלא אם זנתה בודאי ועיין ב"ש:

ולא הלקוהו ב"ד. אפילו בעל בצנעא מ"מ כיון דלא קיבל דינו אז עונשו מפורש בקבלה. דרישה ב"ח ב"ש דלא כח"מ:

מכת מרדות. אבל אינו חייב מלקות מדאוריית' דס"ל להרמב"ם דאזהרה לא תהי' קדשה קאי על הבא על פנויה בת ישראל בזנות מש"ה ס"ל הבא על קדשה בת ישראל לוקין מלקות אבל לא קאי על ביאת עבד ושפחה. אבל דעת ת"א ותוס' ורש"י ור"ן איכ' לאו דלא תהיה קדשה בשפחה ועבד עיין ב"ש:

ספק שפחות. ואין כופין לאדון לשחררה דאשה אינה מצווה על פו"ר. ואם שתיהן בנותיו כגון שבא על שפחתו וילדה ונתערב עם בתו יש לו בהן זכות מה שיש לאב בבתו. זרע שפחה וזרע עכו"ם אין נקראים זרעו ומותרת בקרוביו מה שאין כן ישראלית שילדה מן העכו"ם נקרא זרעה. בית שמואל:

ספק גר. נ"מ דאסור בממזרת ואם היא נקיבה אסורה לכהן. וכן בזכר בתו פסולה לכהן וכן נ"מ דפסול לחליצה דגר פסול לחליצה. בית שמואל:

ישראל כו' או ישראלית כו'. כמ"ש לא תתחתן בם בתך כו' ובתו כו':

ויש חולקין. ר"ל דאינו לוקה חדא דקרא בשבעה אומות הוא דכתיב רק לר"ש כמ"ש שם ואנן לא קי"ל כר"ש כמ"ש בח"מ סי' צ"ז סי"ד ועוד דאף בז' אומות ליכא לאו אלא בגירותן אבל בגיותן ל"ל חתנות כמ"ש בפרק הערל (יבמות ע"ו א)' הדר אמר רבא כו' וקי"ל כמסקנא וכרב ששת שם והא דע"ז הנ"ל תירץ בתוספת שם ובספ"ג דקידושין דאסיפא דקרא סמך בתך לא תקח כו' דע"כ בנכריותן דבגירותן לא שייך כי יסור ונ"מ שאינו חייב אלא בקידש ובעל כמ"ש בקידושין ע"ח א' ושניהם מודים דרך ליקוחים כו' והא דאמרינן שם ביבמות נתינים דוד גזר כו' פירש בתוס' שם ע"ט א' ד"ה נתינים דגזר עלייהו עבדות וע"ז קאי כל הסוגיא והרמב"ן פירש דמדאורייתא אינן אסורין אלא דור ראשון שנתגייר דהתורה לא מנה בהו דורות וגזרו עלייהו שיהו אסורין איסור עולם ועל מתני' דשם קאי ממזרים וכמ"ש בכמה מקומות דנתינים דאורייתא והרמב"ם אזיל לשיטתו דס"ל נתינים דרבנן כפשטא דשמעתין דוד גזר עלייהו וכמ"ש רבא קודם שהדר ביה וכמש"ל סי' ס' ס"א ומ"ש הטור דאתי כר"ש ס"ל להרמב"ם בסוגיא דקידושין דאמרינן שם ספ"ג ס"ח ב' אלא לרבנן מ"ט אמר קרא כו' ור"ל דגלי קרא דלא תתחתן מיירי בכל האומות דפשטיה דקרא בכל האומות כמ"ש תוס' שם ד"ה הניחא כו' וההיא סוגיא דע"ז ס"ל כסוגיא דיבמות ך"ג א' מאן תנא דפליג כו' דע"כ פליג אסוגיא דקדושין אבל הטור ס"ל דאף לסוגיא דקידושין לא מיירי בז' אומות.

אבל הבא כו'. כגי' בע"ז שם כי גזרו ב"ד של חשמונאי דמייחד לה אבל הכא אקראי בעלמא מ"מ וצ"ל דגריס נמי א"נ כי גזרו כו' אבל ייחד לא כו' וכמש"ש בפכ"ב ובש"ע סי' כ"ב ס"ב:

ומשום זונה. ט"ס וברמב"ם ליתא וכן בגמרא אמרו משום ד"א:

ומכין כו'. ברכות נ"ה א':

ואם ייחדה כו'. כנ"ל וכרבין:

ואם היה כו'. ס"ל דסוגיא דע"ז אפי' בישראל ובזה מתורץ קושית תוס' ד"ה משום:

ועון זה כו'. יבמות ק' ב' התם מאי קמזהר כו':

הבא כו'. ר"ל אע"ג דעכו"ם הבא על בת ישראל אינו בכלל ג"ע כמ"ש בי"ד סי' קנ"ז ס"א בהגה וכמ"ש בכתובות ג' ב' ולידרוש להו כו' ובסנהדרין ע"ד ב' והא אסתר פרהסיא כו' ולא פריך והא גילוי עריות וכמ"ש ר"ת ושם משום דאין חייבין מיתה על ביאת נכרי משא"כ בבא על הכותית בפרהסיא כמש"ש במתני' פ"א ב' ובט"ז שם ודוקא בפרהסיא כמש"ש:

שפחה כו'. מתני' בפי"א דיבמות כהנת שנתערב כו' ובפ"ד דגיטין מי שחציו כו' לישא כו' ובהרבה מקומות:

אחד שפחתו. שם מ' א':

והבא כו'. אזיל לשיטתו שפ' דלא כת"א שמתרגם לא יהיה קדש כו' בעבד ושפחה אלא כברייתא דספרי בבא על הפנויה ישראלית וכמש"ל ר"ס ך"ו ואף ע"ג דבנכרית ושפחה אין לוקה בישראלית לוקה במ"ש בספרי שם לא יהיה קדש וכו' מבנות ישראל ואין מוזכר עליה באומות וכמ"ש המ"מ בפ"א מה"א ה"ד דעריות גזירה הוא שאם חמותו בשריפה ואם אמו מד"ס בלבד וכן נדה אין בעכו"ם מד"ס ובשפחה ס"ל אפילו נשואין אינו אלא מדרבנן כמ"ש כה' א"ב שם וכן אם לקח שפחה דרך מתנות אינו לוקה מ"ה שמעת שטבלה וקבלה מצות יצאת מכלל העכו"ם ולא חייבה תורה מלקות אלא בשפחה חרופ' דהביא ראיה ממש"ש אם אדוניו יתן כו' וכמ"ש בפ"ק דקדושין שמוסר לו שפחה כנענית ובזה ניחא שהתירו לממזר בספ"ג דקידושין לישא שפחה אף שאסור בנכרית ועתוס' ביבמות ע"ט סד"ה ונתינים שדחקו עצמם בזה וכתב דאפי' בא עליה בפרהסיא אין קנאין פוגעין בו אבל רש"י ותוס' וש"פ ס"ל שהוא מדאורייתא וכדעת ת"א וכן מ' ביבמות מ"ד מ"ה ואע"ג דאמר שמעון התימני כו' ה"מ בח"ל כו' ולדעת הרמב"ם צ"ל דלרבותא קאמר מדאמר הכל מודים כו' קמ"ל דדמי לח"כ וכ"ש לר"ע דהא נכרי נמי אין מוזהר בביאה בעלמא ועתוס' שם ע"ז א' ד"ה נאמן כו' וי"ל כו' אבל הרמב"ם ס"ל דנ"מ אף לדידן כמ"ש המ"מ בפי"ג הלכה מ' וכמש"ל סי"ז הו"ד לדברי תוס' לר"ע מנכרי ועבד הוי ממזר ול"צ לטעמא דלא תפסי קידושין ולא אצטרכא אלא לשמעון התימני וכי אפסקא שם דכשר מ"מ ח"כ הוי זונה והולד פגום וכן ח"ל לר"ע אף לס' הרי"ף דבנכרי ועבד כשר אף לכהונה אבל לרמב"ם לד"ה נכרי ועבד כח"כ דמי ואפילו בח"כ הולד כשר וכמ"ש שם:

נתערבב כו'. ומתני' צ"ע כהנת כו' ולענין נישואין ל"ד כהנת אלא משום שאר מילי דשם:

וכופין כו' ואם כו'. שם ק"א:

היו כו'. ר"ל כאן אין כופין כמש"ש שם ס"ו א':

מטבילין. כתובות י"א א':