דין קבלה מידו ואם זרק לה ולחצרה - שולחן ערוך אבן העזר סימן קל״ט

בחצירה. ולא אמרי' מה שקנתה האשה קנה בעלה ועדיין הגט ביד הבעל משום גיטה וחצירה באים כא' ש"ס ודוקא חצרה של נ"מ אז מיד בשעת הגט החצר שלה הוא אבל חצר נצ"ב מחוסר גוביינא הוא אף על גב שהוא קרקע וחצר אתרבי משום שליח ומשום יד לכן בגט דלא שייך שליח כי חוב הוא לה ואינה מגורשת אלא משום יד לכן צריכה עומדת אצל החצר ואז הוי כידה ומ"ש שעומד' בחצירה ומשתמרת לדעת' פי' הב"י אפי' כשעומדת שם בעינן שתהא משתמר לדעתה לאפוקי אם הוא חצר גדול ועומדת בצד אחד אז בצד השני אינו משתמר לדעתה ואם דחה הרוח הגט לחצרה והיא עומדת אצל החצר לא הוי נתינה אפי' אם אמר לה הא גיטך עד שיטול הגט ויתן לה ויאמר ה"ז גיטך ואם היא עומדת אצל החצר וזרק גט לחצרה שלא מדעתה ואמר לעדים ראו גט שאני נותן מסופק הרשב"א בזה אם נתן לחצירה בשעה שהיא ישנה ועיין בסימן הקודם ואם לא עמדה אצל החצר ואמרה שיזרוק לחציר' לא מהני אף על גב דגלתה דעת' דניחא לה דיש לחוש שמא חזרה ואם אמרה זרוק לחצרי ותזכה לי נעשה החצר ש"ק שלה ואם זרק לחצרה ואח"כ אמרה תזכי לי חצירי לדעת הרמ"ה שהביא בסעיף ב' לא מהני אפי' אם אמר' אחר כך תזכה חצירי והוא אמר הא לך גיטך להרשב"א מהני ולהר"ן לא מהני אא"כ יאמר לה ה"ז גיטך אחר אמיר' שלה שאמר' תזכה לי חצירי והיינו יש חולקים שהביא בסעיף אח"ז ועיין דינים אלו בהר"ן פ' הזורק ובמגיד:

אם נתן בחצרה וכו'. כתב בטור אם עמדה אצל החצר בעת שזרק הגט ובאותו פעם לא אמר כלום ואח"כ אמר לה ה"ז גיטך מגורשת מזה נראה אפי' נתן הגט לידה בתורת פקדון ואח"כ אמר לה ה"ז גיטך מגורשת וא"צ ליטול ממנה וכ"כ הר"ן פ' הזורק אלא לשיטתו אפי' בחצר נמי מהני כשיאמר אח"כ ה"ז גיטך אפי' לא עמדה שם בשעת הזריק':

או עד שיטלנו. כלומר שתטלנו משם ויאמר לה בעת שתטלנו הא גיטך דהא נתינה הראשונ' לא היה נתינה ועיין פריש' וב"ח:

ה"ז ספק מגורשת. ברשב"א מבואר דוקא במקום יבום אז יש לספק שמא ניחא לה שלא תזקק ליבם ובלבוש לא כתב סעיף זה ובסעיף א' הבי' י"א שהיא ספק מגורשת סבר דאיירי כאן בכל אשה אפי' אינה זקוקה ליבם ואין להקשות לפירושו א"כ איך פסק המחבר בסעיף ב' אם נתן לחצירה מהני אם תטלנו אמאי מהני הא נתינ' קמייתא דהוי ספק גט ומהני נתינה קמייתא דהיא פסולה לכהונה ודומה למ"ש ר"ס קל"ז כל שמהני נתינה קמייתא צריך ליטול ממנה וליתן מחדש וי"ל דאמרי' ממ"נ אם ניחא לה מגורשת מיד ואם לא ניחא לה לא מהני נתינה קמיית', מיהו פירושו דאיירי בכל אשה אנ"ל:

והגיע לתוך ג' טפחים. והא דמגורשת כשמגיע תוך ג"ט לגג ורחוק ממנה יותר מד"א משום דשם אף על גב דאין מעקה מ"מ דבר שהוא רחב משתמר יותר דאם אתי' רוח ויזרוק יפול על הגג כ"כ ח"ר, ותירץ זה תמוה אם מינטר למה ליה לש"ס לתרץ אהא דהקשה הא לא מינטר ותירץ כל פחות מג' סמוך לגג כגג דמי ה"ל לומר דהוא סמוך לגג ומינטר ומהרש"ל בח"ש תירץ פחות מג' א"צ דמינטר כיון דקי"ל פחות מג' לבוד והוי כאלו היה מונח בגג וכשהוא מונח על הגג הוא משומר וכן מדויק דברי רש"י בד"ה פחות מג', אף על גב תוך ד"א שלו איתא בתוס' שם דף ע"ח שני תירוצים אם בעינן דמינטר והרשב"א בחדושיו ס"ל כהאי תירוץ תוך ד"א הוא משומר ש"מ אם לא היה משומר לא מהני מ"מ כל שהיא לבוד אפי' אינו משומר הוי כאלו היה משומר ועיין בחדושי הלכות שם חולק על מהרש"ל בלא ראי', ויש לדייק ברש"י למה פי' הא לא מינטר אם אירע איזה סיבה ת"ל בלא סיבה פריך שפיר למה היא מגורשת מיד כשהגיע הגט לאויר הגג הא לא מינטר וקי"ל דאינה מגורשת מחמת החצר אלא כשהחצר משומר, ואפשר דס"ל די"ל באויר הגג והיא עומדת על הגג אף על גב הגט גבוה יותר מג' מ"מ היא יכולה למינטר שאין אדם אחר יכול ליקח אז הוי מינטר אף על גב לענין רוח א"י למינטר מ"מ נקרא חצר משתמר אם היא יכול' לשמור מחמת בני אדם ול"ד לקנה נעוץ דא"י לשומרו כלל אלא קושי' המקשן היא אם אירע איזה סיבה הוי אויר שאינו סופו לנוח לפ"ז א"צ לומר ברש"י פי' רש"ל, אבל בטור לא משמע כן:

אפי' נשרף קודם שנח. בטור כתב ג"כ סתם בבבא זו ולא חילק בין נשרף אחר שהתחיל לירד לבין קודם לזה אבל מסתבר לומר כאן לכ"ע דוקא כשהתחיל לירד לאויר מחיצות ונמחק או נשרף הוי גט ולא כשהו' בדרך עלי' אפי' אם הוא באויר מחיצות וכ"ש בלבוש, ואם נח ולא נשרף אם אמרי' דהוי גט משהגיע לאויר אף על גב דליכא מעקה יתבאר בסמוך מ"ש בשם רש"י:

ויש מי שאומר וכו'. היינו דעת הרמב"ם פ"ה ולפי' הר"ן ס"ל להרמב"ם כיון דאיכא כאן דרך עליה ודרך יריד' היינו עליה שזורק למעלה וכל זמן שהו' דרך עליה אם נמחק או נשרף לא הוי גט עד שהתחיל לירד מ"ה לא תנא בריש' במתני' נמחק או נשרף כיון דלא פסיק' אבל בסיפ' איירי הכל שיורד הגט וליכא דרך עלי', ולפי' המגיד כל שהוא דרך עליה וירידה והוא זורק הגט למעלה שלא כדרך תניעתו הטבעית אינה מתגרש' עד שנח ואם נמחק או נשרף קודם שנח אפי' אם היה באויר המחיצות אינה מגורשת ואם לא נמחק ונח אז משנח היא מגורשת למפרע משע' שהגיע תוך ג"ט או לאויר מחיצת המעק' ונ"מ אם מת הבעל או אם קידש אותה אחר בינו לבינו מתחילין הקידושין משע' שהגיע תוך ג"ט לאויר מחיצות לפ"ז גם בסיפא היינו מ"ש בסעיף ז' אם יש מחיצות סביב הגג והוא זורק הגט למעל' לעבור המחיצות הגג אינו גט אפי' שהתחיל לירד אינו גט עד שינוח דהא זרק ג"כ שלא כדרך תניעתו וכ"כ בחידושי רש"ך ומשמע שסותם כאן בש"ע בפי' המגיד דהא כתב אם נשרף קודם שינוח היינו קודם שינוח אינה מגורשת היינו אפי' דרך ירידה והיינו כפי' אלא מ"ש בסעיף ו' כגון לאחר שהתחיל לירד קשה ממ"נ אם אין מחיצות לגג א"כ מיד שזרק ודאי היא דרך ירידה ואם יש מחיצות אינה מגורשת עד שינוח, ואפשר דלא ס"ל כסברת מ"ש בשם רש"ך אלא כל שזורק למטה אפי' שזורק לעבור דרך מחיצות דינו כאלו זרק למטה ואחר שהתחיל לירד מגורשת ורש"י כתב אבל נמחק דרך עלי' אינה מגורשת דדרך סילוקו לא מקרי נתינ' אלא דרך החנתו לבא לרשותה ע"כ כוונתו אם נמחק לא הוי נתינ' כל זמן שהיה דרך עליה אבל אם לא נמחק ונח אז היא מגורשת משעה שהיה הגט דרך עליה, וב"ח מדייק מרש"י אפי' אם לא נמחק לא הוי גט כל זמן שהיה דרך עליה והא דקתני אם נמחק דרך עליה איידי דתנא נמחק דרך ירידה ואין נראה, וכל זה כשהגט אינו תוך ד"א שלה אבל הגט תוך ד"א שלה מגורשת אפילו אין מעקה לגג ואינה תוך ג"ט לגג משום כל שהוא תוך ד"א שלה משתמר כ"כ הרשב"א ואם החצר והגג שלה וזורק לגג מ"מ אינה מגורשת כל זמן שהגט באויר החצר אף על גב דאויר שלה הוא מ"מ כיון דאינה לסוף לנוח בחצר אינה מגורשת וכתבו תוס' דינים אלו גרע טפי מאויר שאינו לסוף לנוח דאויר שאין סופו לנוח איירי בבית מקורה גם דרך עלי' אין עומד לנוח כלל:

שאינו משתמר שם. וטעמא דגיטא כשזורק לחצירה משום דהוי כאלו נותן לידה והיינו דוקא כשהוא משתמר והא לא מינטר מ"ה אינה מגורשת לכ"ע ול"ד לאויר שאינו לסוף לנוח ולמ"ש בסמוך בשם תוס' בל"ז ל"ד לאויר שאינו לסוף לנוח, ואיתא גירסא בש"ס אפי' אם איתא טרסקל בקנה וזרק ונח אינה מגורשת משום דלא מינטר ועיין בח"ש ובחדושי הלכות ובת' רשב"א:

אינה מגורשת. כ"כ הרמב"ם ובפ"י כתב כל מקום שכתב אינה מגורשת ליכא אפי' ספק גט ולא כב"ח שכתב לרמב"ם הוי ספק גט אף על גב לענין ממון ספק הוא אי אויר שאינו לסוף לנוח כמונח דמי כתב המגיד לענין גיטין בעינן דוקא אויר שסופו לנוח, ולא היה צריך לזה דהא כותב הרמב"ם פ"ד ה' מעשה הקרבנות אויר שאינו סופו לנוח אינו כמונח וכתב בכ"מ משום בזבחים פ"ק בעיין דאפשט' היא היינו בדף כ"ה איתא בעי מיני' אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לא את"ל לאו כמונח דמי אויר שסופו לנוח מאי והרמב"ם פוסק דאפשטא הבעיא כאת"ל וכן הוא שיטות הגאונים והרא"ש ושאר פוסקים דכתבו דלא אפשט הבעי' משום דלא ס"ל כשיטות הגאונים כמ"ש ובסי' קל"ז שוב מצאתי בב"ז שם בזבחים כמ"ש מיהו בטור מ"ש אינ' מגורשת י"ל אינה מגורשת בודאי אלא ספק מגורשת ובפרישה מאריך בזה:

וי"א שהיא ספק מגורשת. כמה דקי"ל לענין ממון והא דפסק בסעיף ד' אם קדם דליקה לא הוי גט וליכא ספק משום שם אינו ראוי לנוח וכן כשנמחק דרך עלי' גרע טפי ועיין תוס' דף ע"ט והא דקי"ל כרבנן הזורק מר"ה לר"ה דרך רה"י פטור קלוטה לאו כמונח דמי כתב בח"ר דל"ד לדין זה דשם איירי דדחתו הרוח אבל אם נדחה מכחו שאני וכתב שם הרשב"א אפי' מתגלגל ע"ג רשותה לא הוי גט משום דבעינן נתינה מעלייתא וכן מבואר בסעיף ט"ו אף על גב במתנה הוי כמונח כמ"ש בח"ה סי' רס"ח מ"מ בגט לא מהני:

לתוך אויר החיצונה. היינו שזרק נגד הפנימיות אלא מחמת שמחיצות החיצונה גבוהות אז אם בא זיקה נופל הגט לחלל החיצונה א"כ הגט הוא באויר מחיצות החיצונה ונגד הפנימיות:

לאויר הפנימית. הנה באויר הכלי פליגי רש"י ותוס' לרש"י לא קנה וכן אינה מגורשת ולתוס' והר"ן מגורשת וקונה, והמחבר שכתב כלשון הרמב"ם אין ראי' ממ"ש אפי' לאויר הפנימית אינה מגורשת משום דאיירי בכלי שאין לו שוליים ואינו ראוי לתשמיש וכלי כזה י"ל לכ"ע האויר אינו קונה:

כשהיה מוטה על צדה וכו'. פוסק כרמב"ם היינו שאין שוליים להפנימית ואז אין הבעל מקפיד לכן קונה כלי שלה אבל כשיש לו שוליים אז הוא מקפיד ואינה מגורשת כיון שעומד תוך כלי שלו וכל הפוסקים איירי שאין שוליים לחיצונה אז הפנימית אינו עומד תוך כלי שלו אלא עומד ע"ג הקרקע וע"כ איירי בקרקע שלה הוא עומד כמ"ש בהר"ן דאל"כ קשה הא קי"ל כלי אינו קונה אפי' בסימטא ונשמע מכאן כלי של לוקח בתוך כלי של מוכר ועומד ע"ג קרקע של לוקח אינו קונה דאל"כ ל"ל לאוקמי בקופה שאין לה שוליים ולפי' המגיד שכתבתי לעיל בכל אלו אם הוכרח לזרוק דרך מעלה לעבור המחיצו' הכלי חיצונ' נמי אינה מגורשת עד שינוח ונ"מ כמ"ש לעיל אם קידש אחר בינו לבינו:

שכלי האשה ברשות הבעל וכו'. המחבר מעתיק לשון הרמב"ם בסתם והוא ס"ל כלי של לוקח ברשות המוכר אפשטא הבעיי' דאינו קונה כמ"ש בח"ה שם וכאן נמי אינ' מגורשת ואין כאן ספק מגורשת כמ"ש בסמוך בכל מקום שכתב אינה מגורשת ליכא ספק גט מיהו להמחבר א"א לומר כן דהא כתב בסעיף י' אם אין גבוה י"ט הוי ספק גט משום כלי של לוקח ברשות מוכר כמ"ש בב"י א"כ מ"ש כאן אינה מגורש' צ"ל אינה מגורשת בוודאי אלא ספק והסמ"ע בסי' ר' כ' מ"ש המחבר שם וכלי של לוקח אינו קונה ברשות המוכר ופסק כהרמב"ם דאפשטא הבעי' דאינו קונה ואישתמט' מיני' מ"ש כאן בב"י ובש"ע דהיא ספק מגורשת וכן שם ספק הוא ואין לחלק מסבר' בין גט לקנין ול"ד לאויר שאינו סופו לנוח שם מצינו ראי' מש"ס לחלק:

ואין הבעל מקפיד. משמע אדם אחר מקפיד ולוקח אינו קונה אם מטה שלו עומד ברשות המוכר אפי' אם גבוה י"ט כמ"ש בתוס' אכרעי מטה אין אדם מקפיד לכל הפחות באשתו וכן באויר מטה וכ"כ הרשב"א ומ"ש תוספות וכן באויר המטה עיין בחדושי רש"ך פירוש כגון אם המטה תלי' באויר אינו מקפיד במטה של אשתו ומגורשת אבל של אדם אחר אינו קונה:

ה"ז ספק מגורשת. כבר כתבתי הספק הוא משום כלי של לוקח ברשות מוכר ס"ל כמה פוסקים דלא אפשטא הבעיי' ולא כרמב"ם דס"ל אפשטא אבעיי':

ויש מי שכתב. היינו המגיד פי' כן דברי הרמב"ם דוקא כשנופל תוך ד"א ואין המקום א' מג' דברים היא מגורשת ומ"ש הרמב"ם נתגלגל ונפל במקום רחוק ממנה ונפל על מקום שאין א' מג' דברים מגורשת פי' היינו בתחלה נח תוך ד"א ואח"כ נתגלגל למקום רחוק ופי' זה תמוה דאם נח תוך ד"א מיד היא מגורשת מה לי שנתגלגל אח"כ וכן הקשה רש"ך ורמ"ך והר"ן פירשו דעת הרמב"ם דס"ל ג"כ כשאר פוסקים אפי' חוץ לד"א ואין להמקום א' מג' דברים מגורשת אלא תוך ד"א מגורשת לעולם אפי' יש להמקום א' מג' דברים:

אינו מקפיד עליו. מיהו אם השאיל לה מקום בחצר לא השאיל לה מקום בגג וח"ר כתב אפי' אם השאיל לה מקום בחצר די"ל דהשאיל מקום בגג כיון דאינו מקפיד עליו ועיין ב"ח:

ה"ז מגורשת. מיהו בכה"ג אינה מגורשת מחמת אויר הגג דאל"כ מה מקשה שם דף ע"ט אלא בגג דידי' וחצר דידי' כי הגיע לאויר הגג מאי הוי גם י"ל אפילו לדעת הרמב"ם דוקא כשהיא עומדת בגג שלה והגט נפל על גג של אדם אחר סמוך לגג שהיא עומד' ס"ל דהיא מגורשת דאין בני אדם מקפידי ע"ז אבל אם עומד' על גג של איש אחר ומקבלת הגט י"ל דלא הוי מגורשת:

בר"ה או ברשות שאין של שניהם. עיין בח"ה סעיף רמ"ג שם פסק ד"א אין קונים בר"ה וכ"כ הרמב"ם פ"ד ה' זכי' וכ"כ תוס' והר"ן כסוגיא זו ור"ה דאתמ' בש"ס היינו סימטא והמחבר שכתב בסעי' י"ד תוך ד"א מגורש' נשמע ד"א בר"ה נמי מגורש' דא"ל סימטא קאמר דהא כתב ר"ה או רשות שאין של שניהם משמע ר"ה ממש קאמר וצ"ל דס"ל כתירץ אחרון של הרשב"א בגט תקנו ד"א אפי' בר"ה משום תקנו' עגונו' עוד כתבו בהגמיי' פי"ז היכא דעת אחרת מקני שאני מיהו להפוסקים הנ"ל ולהמחבר צ"ל כתירץ הראשון כמ"ש בסי' ל' ועיין בסמוך:

היה הגט מחצה למחצה. וכן בשני כיתי עדים המכחישים זא"ז למי היה קרוב הוי ספק גט וא"א אוקי תרי בהדי תרי והיא בחזקת א"א ע"ש בתוס':

עד שיהא קרוב לה וכו'. כל זה הוא שיטות הרמב"ם דס"ל אף על גב דקרוב לה והיא יכולה לשמור ולא הוא היא ספק מגורשת אבל רוב פוסקים חולקים ע"ז וס"ל כשקרוב לה היא מגורשת מדאורייתא ושמואל רק חומרא דרבנן קאמר דהגט פסול הוא ואם נשאת לא תצא ולמעשה צ"ע:

שניה' א"י לשומרו. כתבו תוס' היינו כ"א א"י לשומרו לבדו אבל אם שניהם א"י לשומרו אין הגט כלל ואין להקשות והא אגיד ביה דהא הוא ג"כ צריך לשמור הגט כיון דאין הגט מונח בתוך שלו ועיין בר"ן:

עמדה היא תחילה וכו'. אף על גב ד"א תיקון דרבנן הוא מ"מ כיון שתקנו חז"ל ועשאו בחצר מחמת הפקר ב"ד מ"ה היא מגורשת מדאורייתא ועיין סי' כ"ט, ולכאורה נראה אם שניהם יכולים לשמור אלא דמונח תוך ד"א שלה בר"ה יש להחמיר והוי ספק גט דהא לכמה פוסקים ד"א בר"ה אפי' בגט אינה קונה, ואם היא יכולה לשמור ולא הוא אז ממ"נ מגורשת לכ"ע דהא לשאר פוסקים מגורשת מחמת השמירה כמ"ש בסמוך ולרמב"ם דס"ל בעלמ' אינה מגורשת לפי' הר"ן והמגיד הרי ס"ל ד"א קונה בר"ה כמה שדייקתי בסמוך א"כ ליכא כאן ספק ומשמע מתוס' שם אפי' אם מינטר תוך הד"א לא מהני דהא לתירץ הראשון שם בתוס' כתבו תוך ד"א מינטר ומ"מ בר"ה לא מהני, ובה"כ דינו כסימטא ולא כר"ה ועיין תשו' ריב"ש סי' ר"ה ועיין סי' ל' ואם שניהם באו כא' תוך ד"א עיין בח"ה סי' רס"ח:

אבל אם זרק לה לתוך ד"א וכו'. כן הוא לדעת הרא"ש והרשב"א דחומרא דשמואל אינו אלא כשהבעל בא אח"כ לד"א שלה אבל כשהיא לבדה עומדת לא החמיר שמואל והמגיד לא ס"ל כן אלא אפי' אם הוא לא בא לתוך ד"א שלה הגט פסול מחמת חומרא דשמואל, ואין להוכיח כן ממ"ש הרמב"ם והמחבר בסמוך אם זרק לה הגט ברשות שאינה של שניהם והיה מונח במקום כדי שתשוח ותטלנו ה"ז פסול אף על גב דמונח תוך ד"א שלה דהא שם קשה דכתב אם הגט מונח רחוק יותר משתשוח הוי ספק מגורשת והיינו אפי' אם מונח רחוק קצת יותר מתשוח ותטלנו ואכתי הוא תוך ד"א אלא ע"כ צ"ל דאיירי שם אין לה ד"א כגון שבא אחר בתחלה והיא בא אח"כ אז אין לה ד"א מיהו נראה תוס' והר"ן ג"כ ס"ל תוך ד"א מגורשת אפי' לשמואל לכן מחלקים הם בעובדא היתה ידה כקטפרס דמגורש' מחמת ד"א דאיירי דלא היתה עומדת בר"ה וס"ל הא דאמר שמואל עד שתשוח היינו בר"ה דד"א אינו קונה מכלל במקום דקונ' ד"א מגורשת, מיהו לדידהו אין מוכח החילוק בין אם הוא בא לתוך ד"א שלה לבין שלא בא דהא הרא"ש למד חילוק זה מדאמר שמואל עד שתשוח ובש"ס מוכח תוך ד"א מגורשת לכן מחלק דשמואל איירי כשהוא ג"כ תוך ד"א ולתוס' והר"ן איירי שמואל בר"ה דאין ד"א קונין אז בעינן עד שתשוח אבל היכא דד"א קונה מגורש' אפי' אם הוא בא אח"כ תוך ד"א שלה מ"מ מי שבא תחלה הוא קונה נמצא יש כאן ג' שיטות להרא"ש והרשב"א אפי' היכא דד"א קונה מ"מ אם בא הוא אח"כ תוך ד"א שלה הגט פסול ולתו' והר"ן אפי' אם בא אח"כ תוך ד"א שלה הגט כשר ולהמגיד אפילו לא בא הוא אח"כ הגט פסול ובדין זה תלי' נמי הדין בסמוך אם היה ידה קפטרס לפוסקים הנ"ל מגורשת מחמת ד"א ולהמגיד לעולם ד"א לא מהני אלא אם כבר הגיע הגט לידה אף על גב דידה היה קטפרס ומ"מ כיון שנח תוך ד"א שלה הוי כאלו נח בידה וע"ש במגיד והרב רמ"א שפיר פסק כהרא"ש דהא לתוס' והר"ן י"ל אפי' אם הוא בא ג"כ תוך ד"א מגורשת מ"ה פסק לא כהמגיד:

ואפי' בדיעבד. עיין בתשו' ריב"ש בנפל על בגדיה הוי כנתן לידה וליתא חומרא דשמואל ומשמע אפי' אם לא נשאת מיקל:

ה"ז ספק מגורשת. משום הבעי' לא אפשט אם אויר ד"א קונה והיינו אויר שסופו לנוח אלא מחמת איזה סיבה לא נח ובתחלת הזריקה היה אויר שסופו לנוח אבל אם מחמת זריקתו שזרק בכח נתגלגל אז היה בתחל' אויר שא"ס לנוח ובזה ניחא דבעי ר' אלעזר אויר ד"א בריש ב"מ בעי רבא אויר שאין סופו לנוח, לכן פסק המחבר בסעיף ז' אויר שא"ס לנוח דאינה מגורשת וכאן פסק דהיא ספק מגורשת וכ"כ בד"מ, מיהו י"ל אויר ד"א עדיף טפי הואיל ותקנו' חז"ל הוא י"ל אפי' שאין סופו לנוח קונה וכ"כ בדרישה וכן מצינו סברא זו בתוס' שם לענין אם לא מינטר באויר ד"א אפי' לא מינטר הוי כמינטר כיון תקנות חז"ל הוא עשאו כמינטר:

והוא שתהא ע"ג המים. ואז גרע מאויר שא"ס לנוח הואיל ואין ראוי לנוח כלל כמ"ש לעיל:

אם היה כפות. כן הוא דעת הרמב"ם לגירסא שלנו שהוא עיקר ולא כגירסת טור וס"ל להרמב"ם אם הוא כפות אז לא הוי חצר מהלכת גם אז הוי חצר המשתמר לדעתה מ"ה מגורשת ולא גזרינן אטו אין כפות דלא שכיח אבל ישן אף על גב בעת שהוא ישן אינו חצר מהלכת גם משתמר לדעתה מ"מ פסול מדרבנן דגזרי' אטו אינו ישן כיון דמצוי הוא כ"כ המגיד וי"א ס"ל לעולם הגט בטל אא"כ ישן, וכפות נמצא לרמב"ם כפות כשר, ישן ואין כפות פסול, אינו ישן ואינו כפות בטל:

אם היה כפות. ותליא נמי בפלוגתא הנ"ל אם צריך שיהא ישן ודוקא כשהיא עומדת שם ומשמרתו ומשמע בש"ס אפילו אם נתן בתחלה הגט ליד העבד או לחצירו ואחר כמה ימים כותב שטר מתנה מהני אף על גב להרמ"ה שהביא הטור ר"ס קל"ט ס"ל אם נותן לחציר' והיא לא היתה שם לא מהני ש"ה בעת שכותב שטר מתנה הוי נתינה חדשה כאלו נוטל ונותן לידה:

ואינה מגורשת עד שיגיע לידה. משמע דא"צ ליטול ממנה וליתן לה אבל הרשב"א והר"ן נסתפקו בזה דאפשר שצריך ליקח ממנה וליתן לה דאל"כ הוי כטלי מע"ג קרקע כיון תחלת הנתינה לא היה נתינה ע"ש: אף על גב דס"ל לעיל ר"ס קל"ט אם נתן לחצרה והיא לא היתה שם מהני כשאומר אח"כ הא גיטך וא"צ ליטול הגט וליתן לידה משום שם היתה נתינה קמייתא כאלו נתן לידה ועכשיו היא בא לשם מגורשת אבל כאן עדיין העבד אינו כפות נשמע מזה אם העבד אח"כ הוא כפות והיא עומדת אצלו והגט עדיין ביד העבד מגורשת, ולהרמ"ה שם אפי' בכה"ג י"ל דלא מהני:

הגט בחצרה פי' חצר של נכסי מלוג ואע"ג מה שקנתה אשה קנה בעלה נמצא דלא הוה חצרה מ"מ גיטה וידה באין כא' דבאותו פעם שמגרשה אין לו זכות עוד בנכסי מלוג שלה וע"כ קנתה מכח חצרה:

בחצרה והוא משתמר לדעתה צריך להבין הך לדעתה מה פירושו בגמ' פ' הזורק איתא אמר עולא והוא שעומדת בצד ביתה ובצד חצרה רב אושעיא אמר אפילו היא בטבריא וחצרה בציפורי מגורשת ופרכינן ותנן והיא בתוך ביתה ובתוך חצרה ה"ק והוה כמו שהיה בתוך חצרה דכיון דחצר משתמרת לדעתה היא מתגרשת ופרש"י כאלו היא בתוך ביתה וחצרה ומאי היא דבעי' דתיהוי חצר המשתמרת לדעתה כלומר על פיה וצוי' לאפוקי הא דאמרי' לקמן נתן גט ביד עבדה נעור אינה מגורשת דה"ל חצר המשתמר שלא מדעתה שהוא משמר עצמה מדעתו עכ"ל ופשוט דעולא ס"ל ג"כ דבעי' משתמר לדעתה אלא דס"ל דבעי' ג"כ שתהא סמוכה היא עצמה דיליף לה מידה דהיינו סמוכה והלכה כעולא דבעי' תרווייהו וא"כ פי' משתמר לדעתה היינו שאין לשום אחר השלטה וכח באותה חצר כ"א היא לבדה אבל אין הפי' שהיא מדעתה תהי' שומרת שם דהא לרב אושעיא היא בעיר אחרת ואפ"ה קרי לה משתמר' לדעתה אלא ודאי דלענין כח וזכות קאמר שאין לא' חלק שם ואם יש לאחר חלק שם הוה כמו עבדו נעור דנקט רש"י כיון שהוא יש לו כח על עצמו וכן מתפרשים דברי הטור דהיינו נמי כמו שהעתיק סעיף זה כאן שהיא עומדת בחצרה והיא משתמר לדעתה אבל אם אינה עומדת שם כו' התחיל בתרתי וסיים בחדא דהיינו (דהיה לו) לו' או אם אינה משתמרת לדעתה והיא עומדת שם דאינו גט אלא דא"צ להזכיר זה כיון דנקט לשון חצרה ממילא בכלל זה שאין לאחר זכות בחצרה ותחלה לא נקטי' אלא לפרושי מה דאמר שעומדת בחצרה דהמשמעות הוא שאין לזרים חלק עמה בחצר ההוא כתבתי כל זה לפי שפי' ב"י דברי הטור בלשון זה דחצר המשמרת לדעתה לאפוקי אם הוא חצר גדול שכשהיא עומדת במזרחו אין מערבו משתמר לדעתה וזרק לה במערבו דאינו גט ובדרישה הביא דברי ב"י וכתב שמוכרח בדברי הטור שיש כאן ב' פירושים על משתמר לדעתה הא' כפרש"י שזכרתי ופירוש ב"י דאי פרש"י לחוד למה לו לטור לכתוב והוא משתמר כו' והא היא עצמה עומדת שם עכ"ל ובמחילה מכבוד הרבנים הגדולים האלו שלא עיינו כראוי שהם מפרשים לדעתה דהיינו שהיא תשמור בעצמה שם ודבר זה בטל דהא לשון זה עצמו איתא בגמרא לרב אושעיא ואיהו ס"ל אפילו היא בעיר אחרת מועיל כל שהחצר משתמר לדעתה אלא הדברים ברורים כמו שזכרנו ולא משגחינן בחצר גדול או קטן אלא כל החצרות שוות דאם אין כח לשום אדם באותו חצר מהני לרב אושעיא אפילו היא בעיר אחרת ולעולא דקי"ל כוותיה צריך שתהא עומדת גם כן שם ואז הוה גט גמור אפילו אם החצר גדול מאוד והגט מונח בקצה השני ולא דקו הני רבנן בהא מלתא:

ואחר כך בא שם כצ"ל:

עד שתטלנו משם א"ל דהוה כאומר טלי גיטיך מע"ג קרקע כיון דמה שהיה מונח בחצרה כבר ה"ל כמונח ברה"ר וא"כ צריך דוקא שיחזור ויטול ויתננו לה דמריה דהאי דינא הוא הרמ"ה דס"ל דכיון שלא עמדה בחצרה לא הוי אפי' ריח גט ומותר' לכהן. (דברי המגיה. נראה פירו' דה"ק דא"ל שלא יועיל מה שהיא נוטלת בעצמה רק צריך דוקא שיטול הוא ויתננה לה כמו בטלי מע"ג קרקע לזה אמר דזה אינו דרמ"ה ס"ל דוקא בלא עמדה בחצרה לא הוי גט ומותרת לכהן אבל בעמדה ודאי הוי גט א"כ לא דמי כלל לאומר טלי מע"ג קרקע דלא מהני אפי' עמדה לכן בלא עמדה בחצרה ובאה אח"כ א"צ שיטול ויחזור ויתננו לה כיון דלא הוי אפי' ריח הגט ולא קנתה כלל וכמו שמחלק ר"ס קל"ז לכן מהני מה שתטלנו היא והוא אומר ה"ז גיטין דזה הוא במקום נתינה כמ"ש הט"ז סימן קל"ח סעיף ג' ועיין ב"ח עכד"ה) וא"כ לפמ"ש הש"ע בסעיף ג' דבאינה עומדת שם הוה ספק מגורש' וא"כ אסורה בודאי לכהונה ומהני הנתינה לחצרה וצריך לחזור וליטלו וליתנה כמ"ש ר"ס קל"ז החילוק בזה ואיכא למידק על הרמ"ה דכ' או עד שיטלנו משם וכו' כמו שהעתיק כאן מהו הברירה שנותן כאן דכיון דסגי בנטילתה לחוד למה לו לכתוב אח"כ או עד שיטלנו כו' ונ"ל דמ"ש בסיפא להתגרש בו קאי גם על חלוקה ראשונה שאמר שתטלנו משם ולא מבעיא קאמר דלא מבעיא באם היא נוטלת מעצמה ודאי צ"ל בפי' להתגרש בו דהיינו שיאמר ה"ז גיטיך אלא אפי' אם הוא נוטל ונותן לה צריך ג"כ שיאמר כן:

בצד החצר בשעת נתינה זה ג"כ דברי הרמ"ה בטור וסיים שם וה"ה בחצר דידה דהוי סמוכה לה בעידן דלימא לה ה"ז גיטך ואי לא סמיכה לה מתחלה ועד סוף מספקא לן ולחומרא עבדינן בה עכ"ל ולשון זה א"א להולמו דכוונת הרמ"ה במ"ש תחלה בחצרה דבעי' שתהא עומדת שם בשעת הנתינה ולבסוף בשע' הקנא' החצר ומסיק דה"ה בחצר דידיה בעי' תרווייהו דהיינו בשעת הנתינה ובשעת אמירת ה"ז גיטך אלא דסוף הל' א"א ליישבו במ"ש ואי לא סמיכה לה מתחלה ועד סוף דמשמע דבאמת צריכה להיות שם מתחלה ועד סוף דהיינו אפי' באמצעו כבר מבואר בהדיא שאינו כן וב"י כ' בזה וז"ל לאו דוקא דבתחלה וסוף סגי אע"ג דלא היתה באמצע עכ"ל ואין לזה פי' דמאי לאו דוקא דקאמר דהל' של רמ"ה משמע שנתכוין דוקא לזה דאל"כ למה נתכוין בל' זה ובדרישה מגי' ומחק הוי"ו של ועד צ"ל מתחלה עד סוף ר"ל אם לא סמכה מתחלה אלא עד סוף וזה א"א לפרש כן דהא כתב הרמ"ה ברישא דאם לא היתה בשע' הנתינ' אלא בסוף דהיינו שאמר ה"ז גיטך אינה מגורש' דמשמע לגמרי וכאן אמר דמספקא ליה ולחומרא ותו דאם היה כאן ספק גט בודאי היה צריך לחזור וליטלו ולא סגי במה שתטלנו וכמו שזכרנו בסמוך וא"א ליישב דברי הרמ"ה אלא בדרך זה דברישא אמר שאם היה בסוף ולא בתחלה אינה מגורשת וכאן אמר דאם לא היתה מתחלה ועד סוף אלא בתחלה לחוד דהיינו בשעת הנתינה ואח"כ בשעת אמירה ה"ז גיטך לא היתה שם בזה מסתפק ולזה יש לכוין דברי ב"י דלאו דוקא אמר ועד סוף משמע דלכתחלה צריך תחלה ואמצע וסוף וז"א דא"צ אמצע כלל:

ה"ז ספק מגורשת זה דעת רשב"א וטעמו דשמא ניחא לה בגט וה"ל זכות בזה וזכין לאדם שלא בפניו אבל הרמ"ה ע"כ לא ס"ל כן דהא כתב שאם לא היתה בשע' נתינה אינה מגורשת בודאי ממילא אם לא היתה שם כלל וא"כ תימא על הש"ע כיון שהביא בסעיף הקודם לזה דעת הרמ"ה וכאן הביא דברי רשב"א והם סותרים זה את זה:

אם יש לה מעקה פרש"י דאל"כ אינו גט באויר הגג דלא מינטר אויר הגג דאתי רוח ושדי' ממילא אם לא בא רוח אלא שנמחק שם אינו גט דאין כאן אויר שסופו לנוח ע"כ צריך מעקה ותוך אויר היה גט או אפי' בלא מעקה כל שהוא באויר סמוך לגג תוך ג"ט ואין ע"ז שם אויר אלא כמונח על הגג ממש:

ויש מי שאומר כו' הוא דעת הרמב"ם דס"ל דכאן שהוא למעלה והוא זורק הגט שלא כדרך הטבע של זריקה שהיה דרך ירידה ע"כ אין האויר ולא סמוך לגג ג"ט מהני אלא אם אח"כ מגיע לה ואם קדשה אחר קודם שמגיע לידה לאו כלום הוא וע"כ אם נשרף אפי' תוך ג"ט לא מהני כיון שאין מגיע לידת בסוף ובש"ע צ"ל קודם שיגיע לה וכו':

גבוהות מהגג דאל"כ לא הוי גט תיכף כשיצא מרשות הגג דאפשר שהרוח ישליכנו חוץ למחיצות ומקרי אין סופו לנוח ע"כ צריך מחיצות החצר עודפות שתיכף שיוצא מרשות הגג נכנס לאויר המחיצות של חצרה לאחר שהתחיל לירד דכשזרקו מידו כדי להעבירו את המעקה צריך לזרקו כלפי מעלה אם נמחק בעודו דרך עליה אפילו יצא מתחת הגג ונכנס לאויר מחיצו' החצר לא הוי גט אא"כ הוא דרך ירידה לאחר שהתחיל לירד כ"כ הטור וכן פרש"י וקשה אמאי לא כ' חילוק זה גם ברישא דהיא למעלה בגג והוא למטה בחצר דאינו גט עד שיתחיל לירד תוך אויר הגג אבל לא כל זמן שהיא דרך עליה אפי הוא תוך אויר הגג דאין הפרש ביניהם אפי' כחוט השערה לכאורה ונ"ל דבזה יש הפרש ביניהם דמחיצות המעקה ודאי שייכא לגג ממילא בסיפא דוקא שצריך לזרוק הגט בכח גדול שלא יפול על מחיצות המעקה עצמה אלא שיהיה למעלה מן המחיצה הרבה ע"כ אין עליה זו חשובה נתינה משא"כ ברישא שהוא למעלה א"צ להזהר שלא יפול על מחיצות המעקה דאע"ג שיפול שם הוה גט דמחיצות המעקה הוא ג"כ רשותה ע"כ א"צ לעליה גדולה על המעקה וכיון שאין עליה הכרחיו' בכלל ירידה נחשבת והוה כאלו עומד בחצרה וזורק הגט למעלה כדי שיפול למטה דודאי גם עליה זו מהני לקנין דהכל דרך נתינ' שלו אלא שבחנם הוא עושה עליה כנלע"ד דלכוונה זו כתבו רש"י וטור בסיפא כדי להעבירו את המעקה דלכאורה יתור לשון הוא דהא גם ברישא בהיא למעלה זורק כלפי מעלה שיפול לגגה דרך המעקה ולפי מ"ש ניחא:

אע"פ שהגיע לתוך ג"ט כו' הטעם בטור כיון שלא היה סופו לנוח ברשותה ודין זה באויר שאין סופו לנוח אי הוה כמונח הוא בעיא בפ"ק דב"מ ולא אפשיטא וכתב הרב המגיד בפ"ה דהרמב"ן ורשב"א ס"ל דהוה ספיקא בממון ונראה לדבריהם דבגט הוה ספק מגורשת ורבינו הרמב"ם כתב כאן שאינה מגורשת ואפשר שהוא סובר דלגבי גט בודאי אויר שאינו סופו לנוח לאו כמונח דמי ממ"ש בגמרא גבי נמחק אבל דרך עליה לא דמעיקרא לאו למונח קאי וה"נ אגלאי מלתא דמעיקרא לאו למונח קאי הלכך לא הוי גט עכ"ל משמע מלשונו דגבי גט הוי כן ולגבי ממון נשאר בעיא דלא אפשיטא והוה ספק וכן משמעות דברי טור דכאן כתב אינה מגורשת משמע לשון זה דלא הוי ספק כלל ואי קבלה קידושין מאחר א"צ ממנו גט ובח"מ סי' רמ"ג כ' הטור דהוה בעיא דלא אפשיטא וזכה המוחזק ותימא דכיון דגכי גט חזינן דלא הוי כמונח אמאי לא פשטינן הבעיא בפ"ק דב"מ לענין ממון דמנ"ל לחלק ביניהם ובזה ניחא פרש"י בהזורק דף ע"ט במה דפרכינן והא לא מינטר ואנן בעי' אויר שסופו לנוח וקשה על זה דמאי דפריך הא האי מלתא הוה בעיא בפ"ק דב"מ אי בעי' כן או לא ולפי מ"ש ניחא והכי פריך תפשוט מכאן דלא בעי' אויר שסופו לנוח דמאי שנא גט מממון ותו דראוי לנו להחמיר בגט יותר מבממון ואמאי לא הוה ספיקא גם לענין גט והנלע"ד ליישב דברי הטור על נכון דאיתא בגמרא פרק הזורק במשנה נשרף הוי גט אר"נ אמר רבה בר אבוה ל"ש אלא שקדם גט לדליקה אבל קדמה דליקה לגט לא מ"ט מעיקרא לשריפה אזיל וה"נ אם זרק הגט בפתח זה ויצא בפתח אחר לא הוה גט כלל כיון דבזריקה זו שזרק בכח אנו רואין שהכרח הוא שיצא הגט בפתח אחר כמו שנעשה באמת וכל שהגט יוצא בפתח אחר אין עליו שם גט כלל א"כ ה"ל כאלו מתחלה השליכה לשרפת אש דמה לי אש ואויר ומה לי יוצא מרשותה בודאי באויר הלכך אין כאן אפי' ספק גט אבל גבי ממון דאותו הנותן הממון וזרקו בפתח זה ויוצא באחרת אין שם כמשליך לשריפה דהא כוונתו ליתן לו הממון הזה בכל הדרכים ואם לא יזכהו באויר דהיינו שיצא בפתח אחר מ"מ אפשר להמקבל מתנ' ליקח אותה גם משם אם יגבהנו אלא שאפשר להנותן לחזור בו מ"מ המקבל מתנה ראוי בכל גווני ולא הוה כמשליכו לשריפה מ"ה שפיר מבעיא לן שם אם קנה באויר שאין סופו לנוח או לא משא"כ גבי גט אין כאן ספק כלל דהוה כמשליכו לשריפה כל שיוצא מפתח אחר ולא מהני שם הגבהתה דה"ל טלי גיטך מע"ג קרקע מ"ה כ' הטור שפיר כאן כיון דלא היה סופו לנוח ברשותה פי' דהוה כמו משליכו לשריפה ואינו גט כלל ודברים אלו נראים נכונים וברורים הגם שנתקשו בו אחרים כתבנו הנכון בעזר חונן דעה ליצורים:

משא"כ בקופות לפי שאינן קביעות ויכול לחלק הפנימיות מהחיצונ':

שכלי האשה ברשות הבעל אינה קונה לה ואע"ג דכליו של לוקח ברשות מוכר הוא בעיא דלא אפשיטא בפ' הספינה סוגיא דהכא מוכח דלא קנה כ"כ הר"ן והב"י כתב ע"ז מ"מ כיון דלא איפשטא בהדיא משום הוכחה בעלמא לא נפקא מידי ספק ומ"ה כתב כאן בש"ע בסעיף שאח"ז דאם לא היתה גבוה י"ט ה"ז ספק מגורשת וא"כ תימא עליו למה כ' כן בל' אינה מגורשת היה לו לומר ספק מגורש':

ה"ז ספק מגורשת הטעם דכיון שאינו גובה י"ט לא היה ע"ז שם רשות בפני עצמו אלא שם כלי וה"ל כליו של לוקח ברשות מוכר והוא בעיא דלא אפשיטא אם קונה אי לא:

על גג של אדם הטעם בטור שאין בני אדם מקפידים על מקום זה וע' מ"ש בסעיף י':

או לתוך מלבושה כ"כ ב"י בשם המרדכי וז"ל והטעם פי' רבינו יחיאל לפי שלפעמים מלבושי' שאולים ואולי הבעלים מקפידין על כך וא"כ לא הוה גיטא כיון דלא להכי אושלינהו וכו' עכ"ל וקשה ע"ז דהא בסעיף י"ב כתב אפי' בגג של כל אדם הוי גט וא"כ כ"ש כאן דיש כאן לכל הפחות ודאי שאלה ואמאי נימא שהבעלי' מקפידי' וצ"ל דרבינו יחיאל ס"ל כדעה קמייתא דסעיף י"ב:

קטפרס פי' ראשי אצבעותיה משופין כלפי קרקע שלא פשטה ידיה זקופה בדרך פושטי יד:

שאינה עומדת ברשותה פי' אלא בסימטא דאלו ברה"ר הא קי"ל דד' אמות אין קונות ברה"ר:

אבל אם עומדת ברשותה זה מדברי הר"ן שמביא ב"י וז"ל דהא לא איפשטא לן אויר דד"א אי קני או לא היינו במקום שאינה רשותה דכיון דד"א תקינו רבנן כי היכי דלא ליתא לאנצויי אפשר דארעא תיקון אויר אלא תיקון אבל ברשות הקנויה לאדם פשיטא שיש לו אויר דהא שלו הוא מתהום ארעא עד רום רקיעא עכ"ל וקשה ע"ז מהא דאמרי' בסעיף ט' כיון שזרק הגט לתוך אויר החיצונה כו' משמע אבל למעלה מאויר החיצונה לא הוה גט ולא אמרינן ששלו הוא מתהום ארעא עד רום רקיע ונראה לתרץ לכאורה דהתם אין מחיצת החיצונה של הפנימי' אלא שמחיצת החיצונה משועבדת לשמירה להפנימי' וזה לא מהני אלא בשיעור המחיצות ולא למעלה מהם דשם אין שייך שמירח להפנימיות כיון שאין שם בחיצונה רק אויר אבל כאן שהרשות שלה הוא ודאי מהני רום רקיע אלא דקשה ממ"ש בסעיף ו' דאם היה בגגו כו' בענין שמיד שזרק הגט מאויר הגג נכנס לאויר המחיצות כו' ש"מ שלמעלה מן המחיצות לא קנה באויר ע"כ צ"ל דמ"ש הר"ן כאן דכאן מהני הטעם דיש לו מתהום ארעא עד רקיעא היינו ג"כ כ"ז שעושה מחיצות גבוהות דכל שיש תוך אויר המחיצות הוא קנה ותו לא אלא דקשה לפ"ז פשיטא דאויר דד"א לא קנה כיון שאין שם מחיצות וצ"ע:

ה"ז פסול כו' זה דברי רמב"ם לגי' הטור דאינו גט אלא אם יש תרתי כפות וישן כמו שהעתיק הש"ע בסעיף הקודם ובכפות לחוד כתב דאינו גט ומשמע שאפי' לכהונה אינה פסולה דכן הוא הכלל בדברי רמב"ם במקומות שכתוב כהם אינו גט ובישן לחוד כ' שהוא פסול והיינו שמ"מ לכהונה פסולה וצ"ל טעמו דחצר המשתמר לדעתה ס"ל דהוה מן התורה דחצר מידה אתרבאי וידה הוא משתמרת לדעתה ומ"ה בכפות לחוד הוא יכול לשמור את עצמו (לא) הוה מדעתה ע"כ אינו גט כלל אבל בהא דחצר מהלכ' ראי' דפ"ק דשבת גופו נייחו ידו לא נייחו אלא מדרבנן לא קנה בחצר מהלכת ע"כ פסול עכ"פ לכהונה דמן התורה הוה גט כנ"ל דעת הרמב"ם:

בחצרה. דגיטה וחצירה באין כאחד. ודוקא חצר של נ"מ אז מיד בשעת הגט החצר שלה הוא. אבל חצר נצ"ב מחוסר גוביינא הוא אע"ג שהוא קרקע:

לדעתה. פי' הב"י אפי' כשעומדת שם בעינן שתהא משתמר לדעתה לאפוקי אם הוא חצר גדול ועומדת בצד האחד אז מצד השני אינו משתמר לדעתה. ואם דחה הרוח הגט לחצרה והיא עומדת אצל החצר לא הוי נתינה אפי' אם אמר לה הא גיטך עד שיטול הגט ויתן לה ויאמר ה"ז גיטך. ואם היא עומדת אצל החצר וזרק גט לחצרה שלא מדעתה ואמר לעדים ראו גט שאני נותן מסופק הרשב"א בזה. ואם נתן לחצרה בשעה שהיא ישנה עיין בסי' הקודם ס"ג. ואם לא עמדה אצל החצר ואמרה שיזרוק לחצירה לא מהני אע"ג דגלתה דעתה דניחא לה. דיש לחוש שמא חזרה. ואם אמרה זרוק לחצירי ותזכה לי נעשה החצר שליח קבלה שלה. ואם זרק לחצרה ואח"כ אמרה תזכה לי חצירי לדעת הרמ"ה שהביא בסעיף ב' לא מהני אפילו אם אמרה אח"כ תזכה לי חצרי והוא אומר הא לך גיטך. ולהרשב"א מהני. ולהר"ן לא מהני אא"כ יאמר לה ה"ז גיטך אחר אמירה שלה שאמרה תזכה לי חצרי והיינו כיש חולקין בסעיף ב' עיין ב"ש:

שנח. דוקא שהתחיל לירד לאויר מחיצות ונמחק או נשרף הוי גט. ולא כשהוא בדרך עליה אפי' אם הוא באויר מחיצות לבוש ב"ש:

נמחק וכו'. עיין ב"ש:

הגט וכו'. ובנפל על בגדיה הוי כנתן לידה אפי' אם לא נשאת מתירין ב"ש בשם הריב"ש:

או מושכר. פ"ב דמ"ש ובב"מ יו"ד ב':

בד"א כו'. אע"פ כו' כעולא שכן הסוגיא בפ"ק דב"מ ואמר אע"פ כו' דר' אושעיא דפליג שם דוקא בכה"ג כמ"ש ואידך אימא כו' אלא כידה מה ידה משתמרת שם והוא משתמר דוקא כמ"שש ע"ח א' א"ר כו' ישן משמרתו כו' נעור כו' אלמא דלא מהני עומדת בצדו לבד וה"ה במציאה כמ"שש בב"מ י"א א' בצבי רץ וערש"י שם ד"ה אי עומד כו' דעכשיו כו'. ע"תוס דב"מ י"ב א' ד"ה חצר כו' י"א א' ד"ה ה"מ כו':

והוא כו'. גיטין שם אלא כידה כו':

וי"ח. המ"מ פ"ה פ"ב כהרשב"א ז"ל סבירא ליה כו' אם נתן כבר בחצרה שהיא בציפורי וא"ל הא גיטיך בחצירך ואמרה תזכה לי חצירי בזו נראה דמגורשת וכו' והאריך בזה והביא הירושלמי שאמרו פ"ח דגיטין נתן לה את גיטה ואמרה תזכה לי חצרי שבעכו אר"ח נעשה כמו שהיתה ידה ארוכה וכ"כ הר"נ משמו בפר"ח שם:

נתנו כו'. ז"ל המ"מ שם עוד כתב והיכא דנתנו בחצירה שלא מדעתה במקום יבם מסתברא דהוי ספק מגורשת דהא מספקא לן בספט"ו דיבמות המזכה גט לאשתו במקום יבם כו' וכ"כ הר"נ שם ודברי המחבר ל"ע:

אפילו כו'. כמ"שש במתני' בסיפא וה"ה לרישא אלא אורחא דמילתא נקט דבחצר שכיחי מים ואש מ"מ בשם הרמב"ן והרשב"א וערש"י שם ד"ה והא כו' או גשמים כו':

והוא שקדם כו'. גמ' שם:

ויש מי כו' שמפ' מ"ש ל"ש אלא שנמחק דרך כו' ר"ל דוקא בסיפא דמתניתין אבל נמחק כו' ר"ל ברישא במתני' שלא היה כח הבעל דרך הנחתו ומתני' כיון שהגיע כו' מפ' אם קדשה אחר או מת הבעל או בטלו מ"מ אבל כל הפוסקים פי' כפירש"י והר"י פי' דברי הרמב"ם בדרך אחר ול"נ:

וי"א שהיא כו' עתוס' דגיטין שם ד"ה דרך כו' וכ"כ ש"פ:

עד שינוח כו' ואין לה כו'. מ' שהקופות הללו ברשות הבעל עומדת ועל זה הקשו עליו כליו ומשני בקופה כו' שהפנימית א"ל שולים ואין הבעל מקפיד על מקומה הואיל ואינו ראוי לתשמיש ולכן אם נח בה מגורשת וה"ד שנח בה כגון שמוטה על צדה אבל כל הפוסקים פי' כפרש"י ותוס' שם וי"מ שהם בחצירה שהם בסמטא או בחצר שאינה של שניהם עוד יש בזה גי' אחרת כו' מ"מ:

שכלי כו' אא"כ לפ'. ע"ח וכמ"ש בס"י:

ויש מי כו'. הרמב"ם וכפירוש הראשון של המ"מ והסכים שם לפי' זה ועבה"ג:

זרקו לה כו'. בא הוא אבל אם כו' עממ"ש בח"מ ר"ס ק"ז:

וכ"ז כו' אפי' כו'. לחוש לפי' הערוך והביאו תוס' שם ד"ה ואתי כו':

או כו' עבה"ג:

וידע כו'. כמש"ל סי' קל"ח ס"ב.

וכ"ז כו' דרשות הקנוי לאדם פשיטא שיש לו אויר כו'. הר"ן שם וכמש"ש במתני' היתה עומדת כו' הוא כו' וכנ"ל ובב"מ י"ב א' איבעיא להו אויר שאין סופו לנוח דוקא ושם ב'. שתי חצרות כו':

גם יהיו כו'. כמ"ש בפ' המצניע.

נתן כו' עבה"ג דייק הלשון שאמרו והלכתא דהל"ל בכפות או אלא בכפות מאי והלכתא דלא שייך אלא במחלוקת אלא משום דרבא קאמר בישן קאי והלכתא דא"צ ישן אלא כפות ואגב זה נקט בכ"מ:

וי"א כו'. הרא"ש שם וכפרש"י שם וכ"כ תוס' כ"א א' ד"ה והלכתא כו' וכ"כ הרמב"ן והרשב"א וש"פ:

נתנו כו'. הרמב"ם ומפ' מש"ש והא"ר כל כו' לאו לדין תורה פריך אלא דליגזר ישן אטו נעור ומשני בכפות דמלתא דלא שכיחי ל"ג רבנן ורבא כי קאמר ישן מדין תורה קא"ל ולשון ה"ז גט לא מ' מדין תורה ועמ"ש לעיל:

כתב כו'. לשון הרמב"ם וכשיטתו הנ"ל דכפות לבד סגי אבל ש"פ חולקים עליו כנ"ל:

כיון כו'. ע"ז ב' וכנ"ל ססקל"ו: