דין המוכרת ומוחלת כתובתה - שולחן ערוך אבן העזר סימן ק״ה

יכולה האשה למכור וכו'. ולא חיישינן שתהיה קלה בעיניו להוציאה דהא כשירצה לגרשה יתבע הלוקח אותו עם הכתובה אבל כשמוכר' לבעלה אז תהיה קלה בעיניו לגרשה וצריך לכתוב לה כתובה אחרת:

המכר מכר. ואם מת קודם שכתב לה כתובה אחרת אין לה כתובה ואם חי הוא צריך לכתוב לה כתובה אחרת היינו מתנה ועיין סס"ז:

אין ללוקח ולמקבל כלום. אף על גב דקי"ל הקונה שט"ח ומת המלוה ואח"כ הלו' /הלוה ואח"כ המלוה/ נשבע הלוקח וגובה כמ"ש בח"ה סי' ס"ו מחלק בח"מ קנין כתובה גרוע טפי דשמא לא תבא לידי גביה דהז"פ אינו חל עד אחר המיתה והוי כאלו מכרה לו אחר מיתת בעלה:

אבל אם נתגרשה ומתה. כלומר אף על גב דמת בעלה בחייה והיה עליה שבועה לגבות מן היתומים ומתה בלא שבועה מ"מ נשבעים הלוקחים וגובים אף על גב דמכרה בחיי הבעל מ"מ אחר הגירושין חל הז"פ והוי כאלו קנה באותו פעם ודינו כקונה ש"ח ומת אח"כ הלוה והמלוה דלוקח גובה כנ"ל ולא כח"מ שכ' דאיירי במתה היא ואח"כ הבעל אלא אפילו מת הבעל ואח"כ היא ל"ד לנתאלמנה אלא דומה ללוקח כיון הז"פ חל בעת הגירושין:

אבל אם היא בחייה. ובעלה מת צריכה לישבע היא והלוקח כמ"ש בח"ה דחיישינן שמא פרע לה או ללקוחות ע"ש סי' ס"ו ואם הבעל עדיין חי אז אם טוען ברי שפרע להאשה או ללוקח ישבע זה שאומר הבעל שפרע לו ועיין סי' צ"ח:

יפסידו הלקוחות. כלומר הלקוחות חוזרים עליה כמ"ש בח"ה סי' ס"ז:

ואם אמרה שנפרעה אחר שמכרה וכו'. כ"כ הרא"ש פ' הכותב והטעם משום אם אומרת שנפרעה אחר שמכרה נאמנת במיגו דהא בידה למחול אבל אם אמרה שנפרעה קודם שמכרה י"ל דסבר' אם תמחול השתא צריכה לשלם כל הסך משא"כ אם אומרים שנפרעה קודם המכירה א"כ מכרה לו דבר שאינו שוה כלום א"כ א"צ להחזיר אלא מעות שנתן לה ועיין בהרא"ש ספ"ק דב"מ שם מבואר אם נמצא שובר נאמנת להחזיר לבעל במיגו דיכולה למחול ולא אמרינן דסברה אם תמחול צריכה לשלם כל דמי השטר ואפשר שם יש השובר לפנינו אין לחוש שמא השובר מזויף והיא סברה אם תמחול השתא חייב לשלם כל דמי השטר וכאן חיישינן לזה משום דאין ראיה לדבריה:

ומתה האלמנה קודם שנשבעה. בתשובת הרא"ש איתא כל זמן שלא נשבעה ולא הגבוה הב"ד הכתובה אז כל הנכסים הם בחזקת בעלה לכן אפילו הסך המגיע לכתוב' לא מקרי נכסי האם וכתב בח"מ משמע אם לא הגבוה הב"ד הכתובה אפילו אם נשבעה קיימת הנכסים בחזקת בעלה ויש לדמות לנכסי הלוה אשר משועבדים למלוה ומ"מ הבכור נוטל פי שנים כמ"ש בח"ה סי' רע"ח, לפ"ז קשה ממ"נ אם איירי כאן דהגבוה לה א"כ למה הנכסים קיימת בחזקת בעלה ואם לא הגבוה א"כ אפילו אם שבעה קיימת הנכסים בחזקת בעלה ואפשר דס"ל אם נשבעה הרי הנכסים יותר מוחזקים בידה מנכסי הלוה כיון דהם חייבים לה כמו הבכור שחייב לאביו י"ל דגומר ומקנה, כן ה"נ היורשים פשוטי' גמרו להקנות כדי שאל יקח הבכור פי שנים ואפשר אם נשבעה חולקים חלק בכורה מסך הכתובה כמ"ש בח"ה שם לענין מלוה של בכור גם בל"ז לק"מ דהא אם נשבעה אף שיקח הבכור פי שנים מ"מ אח"כ יבואו הפשוטים לתבוע עם הכתובה של אמם וצריך לשלם שני חלקים א"כ מה נ"מ אפילו אם הנכסים בחזקת אביהם מ"מ הבכור אין נוטל פי שנים וא"ל אפילו אם לא נשבעו יאמרו הפשוטים אנו מוחלים השבועה כדי שלא יקח הבכור פ"ש כמ"ש בסי' ק' בשם תשו' ש"י וי"ל הבכור יכול לעכב ע"ז דהוא אינו מוחל משא"כ שם בתשו' ש"י איירי דכל היורשים רוצים למחול:

לא הפסידה שום דבר מת"כ. אבל מזונות אין לה מיורשים כמ"ש בסי' צ"ג:

אבל המוחלת איבדה כל ת"כ. ולענין אם בנותיה אבדו זכות שלהן עיין בר"ן ס"פ נ"ש והמגיד פי"ט דין י"ב ולקמן סי' קי"ב:

ואפי' נדוניי'. כבר כתבתי סי' צ"ג דהמגיד ס"ל להרמב"ם אין הנדוניא בכלל הכתובה ואין מחלק בין אם הנדוני' בעין ובין בשאין הנדוני' בעין ולרמב"ן והרשב"א והרמ"ה כשאינו בעין נכלל בכלל הכתובה אלא הם פליגי אם דין הנדוניא ודין כתובה שוה ולדעת הריב"ש ס"ל הרמב"ם כשאין בעין כרמב"ן והא דא"י לומר מה שמחלתי עשיתי נ"ר לבעלי כתבו הרמב"ן והרשב"א משום בכתובה א"י לו' נ"ר עשיתי לבעלי דהא כל הנשים יש להן כתובה וכן בת"כ א"י לו' נ"ר עשיתי דדינו ככתובה כמ"ש במגי' פכ"ב ובתשובת ריב"ש שם והא דאי"ל במחילות נדוני' נ"ר עשיתי לבעלי תירץ בח"מ משום כיון שאינו בעין יכולה לומר לבעלה למה לך מחילה שלי דהא הכל בידך מיהו קשה לפי זה אם כן למה לא מתרצים כן במחילת כתובה דא"י לומר נ"ר עשיתי מטעם זה אלא נראה דאיירי דמוחלת סתם הכתוב' וכשהנדוניא אינו בעין נכלל בכלל הכתובה וכמו דא"י לומר בכתובה נ"ר עשיתי מטעם שכתבתי כן א"י לומר במחיל' הנדוניא נ"ר עשיתי ואם מחלה הנדוניא לבד י"ל דיכולה לומר נ"ר עשיתי לבעלי:

המוחלת כתובתה. עיין בח"ה סימן י"ב וסימן רמ"א המוחל והשטר בידו אם מהני המחילה מכאן יש להביא ראיה דמהני מחיל' אפי' כשהכתוב' בידה וכן כתב בח"מ מיהו מה שהביא ראיה מסימן צ"ג ומפ"ק דסנהדרין יש לדחות ועיין סימן כ"ח מ"ש:

או דברי תימה. כתב בכ"מ דנלמד מהא דאמרינן שבר את כדי דיש הן שהוא כלאו ועיין ב"ח:

מחילת' בטילה. היינו באונס ידוע אבל אם אין האונס ידוע צריכה למסור מודע' ועיין סי' קי"ח:

בנה יכול למחול. ואין לומר /להקשות/ המוחל צריך לשלם כל החוב מה מרויח במחילה ויש לומר דנ"מ אם הוא קטן דפטור מדין גרמי ועיין תוספו' ובח"ה סי' ס"ו:

יכול למחול לעצמו. עיין בח"ה שם הביא החולקים על זה וסבירא להו דא"י למחול:

למכור כתובתה או ליתנה לאחרים. ולא שייך לו' שתהא קלה בעיניו להוציאה דהא כשיוצי' אותה יצטרך הבעל לשלם להאחרים אבל כשמוכרת לו או נותנת לו שייך לו' שתהיה קלה בעיניו להוציא' ע"כ צריך לכתוב לה כתובה אחרת:

ואם מכרה לבעל'. ה"ה נתנה או מחלה לבעל' כמ"ש בסמוך סעיף ד':

המכר מכר ואסור להשהות'. ואם מת או גירשה קודם שכת' לה כתוב' אחרת אין לה עליו כלום:

אין ללוקח ולמקבל כלום. בח"מ סי' ס"ו סעיף ט"ז פסק דהקונה מהמלוה שט"ח שיש לו על הלוה ומת הלוה אם אחר שלקחו מת נשבע הלוקח שלא אמר לו המוכר כלום ושאינו יודע ששטר זה פרוע וגובה שטרו ואף אם המוכר מת וא"א בזה כבר נתחייב המוכר שבוע' לבני הלוה דכיון שמכרו אין עליו עיקר החיוב אלא שמשביעין גם את המוכר אם הוא חי מפני שנאמן לו' פרוע מיגו דאי בעי מחלה ואם כן קשה על פסק זה שפסק כאן הטור דאם אשה מכרה כתובתה לאחרים בחיי הבעל ומת הבעל ואח"כ מתה היא קודם שבוע' אין ללוקח כלום דהא אף שמת בעלה בחייה לא דמי למת לוה בחיי מלוה דהא כבר מכרה הכתוב' ואין עליה עיקר החיוב ומאחר שהלוקח קיים אף שמתה האשה ישבע הלוקח שלא פקדנו ויגבה הכתובה ובאמת דיש לחלק בין כתובה לשט"ח דמכירת שט"ח היא מכירה ודאית כשיגיע הזמן ואין השבועה ודאית דהא אם לא יטעון הלוה פרעתי ואין כאן שבועה אבל מכירת כתובה היא מכירה גרועה דשמא לא תבא לידי גביה לעולם כי היא תמות בחייו ואף אם תבא לידי גביה אין גביית כתובה רק בשבועה דאשה לאו לגירושין עומדת ובאלמנו' אין גובין אלא בשבוע' ע"כ מעיקר' מכירה גרועה היא ואין הלוקח גובה כל שלא נשבעה האלמנה קודם שמתה וכן מצאתי בדברי הרמב"ם פי"ז מה"א דין י"ז יש לאשה למכור כתובתה וכו' ואם מתה היא בחיי בעלה או קודם שנשבעה אין לה כלום ומ"מ צריך ראיה לדין זה דהרמב"ם אפשר דלא ס"ל אפילו במוכר שט"ח שהלוקח ישבע כל שמת מוכר אבל להרא"ש והר"ן שכתבו גבי מוכר ש"ח שהלוקח נשבע אף שמת מוכר צריך ראיה מנ"ל דלא ס"ל כן גבי כתובה וראיתי בדברי הרא"ש סוף שבועות שהשוה דין כתובה לדין שט"ח שמביא ראיה למוכר שט"ח מדברי הרמב"ם הנ"ל (דין י"ז שהבאתי לפני זה אלמא דס"ל להרא"ש דחד דינ' אית להו ודו"ק):

אבל אם נתגרשה ומתה. כלומר אף על פי שאח"כ מת גם הבעל מ"מ הואיל והיא מתה תחלה ה"ל מת מלוה בחיי לוה ויורשי המלוה גובין מיורשי הלוה וה"ה לקוחות גובין מיורשי הלוה בשבועה שלא פקדנו המוכר:

אבל אם היא בחייה צריכה לישבע. אם המגרש חי וטוען ברי שפרע לאשה צריכה היא לישבע ואם המגרש מת ובאים לגבות מן יורשיו צריכים שניהם לשבע שהב"ד טוענין ליורשים שאם היה אביהם חי היה יכול לטעון פרעתי לאשה או ללקוחות וע' כאן בב"ח מ"ש וכבר כתבתי לעיל סי' צ"ח סק"ה שאין דבריו ברורים ואין על הגרושה שום שבועה אם לא בטענת ברי כמו כל מלוה ואם פטרה משבועה אין לו עליה שום שבועה אפילו טוען ברי וסתמא קתני במשנה אינו יכול להשביעה:

יפסידו הלקוחות. וכלומר והלקוחות חוזרין עליה ואם היא מודה שנפרעה קודם המכירה אם כן הוי מכירה בטעות ומחזרת להם הדמים מועטים שקבלה מהם ואם נפרע' אח"כ מחזרת כל דמי הפרעון ששילמו לה:

קודם המכר אינה נאמנת. דלא שייך להאמינה במגו דמחילה דסברה שאם תמחול יפסקו לה ב"ד לשלם כל דמי הכתובה ללקוחו' כדעת הפוסקים דס"ל הכי אבל מה שטוענת שנפרעה קודם המכר דבר פשוט דהוי מקח טעות ואינה צריכה להחזיר רק דמים מועטים שקבלה מן הלקוחו' ועיין בח"מ סי' ס"ו סעי' ט"ו וט"ז ושם נתבאר שיש מחלוקת אם פרע הלוה למלוה אם נפטר בזה מן הלוקח ומכ"ש אם הב"ד מיחו בידו וכל מה שנתבאר שם שייך גם כאן:

הבכור נוטל פי שנים. אף מן הסך המגיע לכתובת אמו דלא מקרי נכסי האם כל זמן שלא נשבעה ולא הגבוה ב"ד הכתובה כל הנכסים בחזקת האב הם ואת אביהם הם יורשים ומשמע מגוף התשובה אף שכבר נשבעה האלמנה אם מתה קודם גביה עדיין נכסי האב מקרי ולא ידעתי למה כתב כאן קודם שנשבעה:

שום דבר מתנאי כתובה. כלו' אפי' כתובת בנין דכרין אף על גב דהיא סבר' לומר שיפסדו בניה כתובת ב"ד דהא הבעל לא ירש אותה רק הלקוחות:

המוחלת כתובת' לבעלה איבד' כל תנאי כתובה. מכאן משמע שתנאי כתובה אף מה שאין נוגע לעצמה הוא זכות שלה ואף אם לא תמחול גוף הכתובה רק תאמר לבעלה אני מוחל לך תנאי כתובה הרשות בידה ואין להבנות מזונו' אחר מיתת אביהם ולא יוכלו הבנות לטעון כבר זכינו בתנאי כתובה וכן הבנים זכרים לענין כתובת בנין דכרין ולא דמי למה שנתבאר לקמן סי' קי"ד להמחייב לזון בת אשתו דאין פטור האם מועיל דהתם זכתה הבת בשע' נשואין אבל כאן לא התנה רק בנן נוקבן שיולדו להם יזונו אחר מותו ולא זכו הבנות כי הוא מזכה דשב"ל לדשב"ל ומ"מ אין דעה זו מוסכמת לענין מזון הבנות והראב"ד תמה עליו והמ"מ הניח הדבר בצ"ע ולקמן סי' קי"ב הביא הרב מהרמ"א דעה זו בהג"ה סעי' א':

ואפי' נדונייתה הפסידה וכו'. דעת המ"מ פט"ז מה"א שלדעת הרמב"ם אין הנדוניא בכלל כתובה ולא אמרו בגמ' רק שהתוספות בכלל כתובה למוכרת ולמוחלת אבל הנדוני' אינה בכלל מן הסתם ודע' הרמב"ן שגם נדוניא בכלל כתובה ולזה הסכים הרשב"א במוכרת ומוחלת כי מצד הלשון כשאומרת כתובתי מכור' או נתונ' אף הנדוני' בכלל הלשון ודע' הריב"ש בסי' קמ"ט שגם הרמב"ם כן דעתו בדבר שאינו בעין אבל מה שהוא בעין מנכסי צ"ב שהכניסה לו אף אם מכרה או נתנה אותם בפירוש יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי שלא הייתי יכולה להעיז נגדו כדי שלא יאמר וכי עיניך נתת בגירושין ובמית' שאין אתה רוצה למכור לי אבל דבר שאינו בעין והיא מוחלת לו אין יכולה לומר נחת רוח עשיתי לו דהא יכולה להעיז ולומר לו למה לך המחילה וכי עיניך נתת בגירושין הלא הכל בידך כבר ועיין לעיל סי' צ' סעיף ט"ו מ"ש שם ועיין בכסף משנה פכ"ב מה"א ועיין לקמן סי' קי"ח סעיף ח':

כל מה שבשטר מחול לך. כ"כ מהרי"ו דנדוני' לא הוי בכלל כתובה בסתמא כי לשון כתובה אינו רק כתובה ותוספ' ולא היה צריך להעתיק דברי מהרי"ו כי כבר כתבתי כי המ"מ כתב שגם דעת הרמב"ם כן דלא כהרמב"ן והרשב"א ודעת הריב"ש שהרמב"ם מודה להם בנדן שאינו בעין:

לא קנין ולא עדים וכו'. משמע אף שלא החזירה לו הכתובה מהני מחילה וכן משמע לעיל סי' צ"ו סעיף ב' דאף שהכתובה בידה מהני מחילה דהא צריכה לישבע שלא מחלה הכתובה ש"מ דמהני מחילה אף דנקיט' כתובה ובמרדכי ספ"ק דסנהדרין מביא ראיה דמחיל לך ותפיס שטרא מהני מהא דאמרינן המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול אעפ"י שמסר הש"ח לקונה בכתיבה ומסירה ודלא כמ"ש בסמ"ע סימן י"ב דמחילה בתפיס שטרא לא מהני לדעת הש"ע והמרדכי חולק על הרמב"ם לפי דבריו ולפי מ"ש מוכח דגם הרמב"ם הכי ס"ל:

או דברי תימה. כתב בכ"מ כי הא דאמרינן יש הן שהוא כלאו ובב"ח כתב דמחילה טמירתא לא מהני ועיין מ"ש ע"ז סימן ק"ג סעיף ב':

מחילתה בטילה. היינו באונס הידוע אבל אם אין האונס ידוע צריכה למסור מודע' ועיין בתשובת הרא"ש שהביא הטור סוף סי' קי"ח:

בנה יכול למחול וכו'. למאן דס"ל במוחל ש"ח דאינו משלם רק דמים שנתן הלוקח ניחא הכא אבל למאן דס"ל שהמוחל צריך לשלם כל החוב (שני הדעות הובאו בש"ע מטח"ה סי' ס"ו סעיף ל"ב) וא"כ קשה מאי מרויח במחילה הא צריך לשלם מכיסו ללוקח כל דמי הכתוב' והתוספו' כתבו דנ"מ אם הבן קטן דלא מחייב לשלם מדינא דגרמי דפגיעתו רעה:

יכול למחול לעצמו. כאן סתם וכתב שיכול למחול לעצמו כדעת הרא"ש שכ"כ ולענין תשלומין דעת הרא"ש שאינו משלם רק דמים שנותן הלוקח או דמיירי בקטן וכמ"ש בסעי' שלפני זה אבל בח"מ סי' ס"ו הביא דעת בעל התרומו' שחולק וס"ל דלא מצי מחיל לעצמו מאחר שהוא משועבד לשלם ואין המחילה מועלת אלא לאינש דעלמא שאין המוחל משועבד לשלם ועיין בספר התרומות שער נ"א שהאריך בזה להביא הרבה ראיות לדין זה:

מי שמכר בחיי אביו כתובת אמו. עיין ברש"י ותוס' דף צ"א ע"ב בד"ה דזבנה לכתובתה וכו' כי זה דומה לאומר מה שאירש מאבא מכור לך דק"ל לא אמר כלום דהוי דשב"ל:

אין להם כלום בטור סיים ע"ז ולפיכך אין הלוקח קונה אותה אלא בדבר מועט ולכאורה תמוה הוא לאיזה צורך כ' כן ונראה שכתב דבר זה דרך פירש על מה שנזכר בגמרא בהרבה דוכתי שאשה מוכרת כתובת בטובת הנאה דהכוונה למכירה שזכר הטור באיזה אופן היא ואין דרך לקנותה אלא בדבר מועט ע"כ קראו חכמים למכירה זו טובת הנאה:

אבל אם היא בחייה צריכה לישבע לעיל סימן צ"ח ס"ק ג' מבואר אפלו אם כתב לה פטור על השבועה לא מהני נגד הלקוחות וכאן לא הוצרך לכותבו רק דרך כלל דסמך על מ"ש שם כנלע"ד:

צריכ' לישבע שלא נפרע כבר זכרנו בסי' צ"ו וצ"ט דגרושה כשהבעל אומר שתשבע ואלמנה מן היתומים שוים וכן נמי כאן:

קודם המכר אינה נאמנת א"ל להימנ' במגו שאם היתה רוצה למחול דאי היתה מוחלת צריכה לשלם ללוקח כל הדמים הנזכרים בכתובה אבל אם נפרעת קודם אינה משלמת (רק הדמים שקבלה מן המוכר דהוה מקח טעות אשר"י ואפי' לדברי המפרשים דכל מוחל לשטר חוב אינו חייב לשלם אלא דמי מכר מ"מ כ"ע לאו דינא גמירי והיה יראה למחול דסברא שמא תתחייב לשלם כל דמי השטר אבל מה שאמרה שנפרע' קודם המכר דבר ידוע הוא כיון שמקח טעות היה הדמים חוזרין אשר"י:

לא הפסידה שום דבר מתנאי כתובה פי' אפי' לאחר מיתת בעלה אבל אין בכלל זה מזונות שאחר מיתת בעלה ודאי הפסידה כמ"ש בפי' צ"ג סעיף ח' ע"ש וטעמא דמוכרת גרע ממוחלת הוא משום דגבי מוכר' אמרינן דזוזי היא דאנסוה למכור הלכך לא פקע זכותה:

א"צ לא קנין כולי בטור העתיק בלשון זה כשאר מוחלין וכ' ש"ל ע"ז והא דכ' בשם הרא"ש לעיל דמחילה טמירתא לא הוה (מחילה) היינו משום שכבר הכריזו עליה בב"ד וא"כ היה לפרסם הדבר והיינו מרמה עכל עמ"ש בסי' ק"ג סעיף ב':

ויורש הכתובה בטור כ' מכח אביו וכ' רש"ל ומ"מ צריך לשלם מה שנתן הלוקח כמ"ש בח"מ סימן ס"ו ואני כתבתי בפ' הכותב סימן ט"ו שאין היורש יכול למחול בכה"ג עכ"ל:

מכר. ואם מת או גירשה קודם שכתב לה כתובה אחרת אין לה עליו כלום ח"מ ב"ש:

ומתה וכו'. ב"ש כתב דאיירי אפילו מת בעלה בחייה ואח"כ מתה. מ"מ נשבעים הלוקחים וגובים. והח"מ כתב דאיירי במתה היא ואח"כ הבעל ע"ש ועיין בח"מ סי' ס"ו סט"ו:

בחייה. ובעלה מת צריכה לשבע היא והלוקח כמבואר בח"מ סי' ס"ו ע"ש. ואם הבעל עדיין חי וטוען ברי שפרע לאשה או ללוקח ישבע זה שאומר הבעל שפרע לו ע"ש בש"ך ובסמ"ע וע"ע סי' צ"ח:

נאמנת. ש"ך בח"מ סי' ס"ו ס"ק נ"ו חולק ע"ז וכתב שם שהוא נגד הסברא ונגד כל הפוסקים להלכה דנאמנת ע"ש:

שנים. אף מן הסך המגיע לכתובת אמו דלא מיקרי נכסי האם. וכתב הח"מ שגוף התשובה משמע אף שכבר נשבעה האלמנה אם מתה קודם גביה עדיין נכסי האב מיקרי ע"ש. והב"ש כתב דדוק' הוא קודם שנשבעה על הכתובה ע"ש ועיין בח"מ סי' רע"ח:

כתובה. אבל מזונות אין לה מיורשים כמ"ש סי' צ"ג:

בעין. עיין ח"מ ב"ש. ואם מחלה הנדוני' לבד י"ל דיכולה לומר נ"ר עשיתי לבעלי ב"ש:

כתובתה אינה צריכה לא קנין. משמע אף שלא החזירה לו הכתובה מהני מחילה ח"מ ב"ש. והסמ"ע סי' י"ב ס"ק כ"א לא כ"כ ע"ש ובש"ך ועיין ב"ח סי' ס"ו:

בטילה. היינו באונס ידוע. אבל אם אין האונס ידוע צריכה למסור מודעא וע"ל סי' קי"ח:

לעצמו. עיין ח"מ סי' ס"ו ששם הביא דעת בעה"ת שיש חולק וס"ל דא"י למחול ע"ש בסמ"ע ובש"ך ס"ק פ"ב:

בין כו'. כמש"ש ב' דקאמר כגון דנפיש כו':

ואם מכרה כו' ואסור כו'. שם:

בעיקר כתובתה. שם וערש"י שם ד"ה נוקמה כו':

המוכרת כו' בד"א כו'. שבועות מ"ח א' ת"ש אבל כו' ובתוספתא מפ' הבאין ברשותה היינו לקוחות וכמ"ש הרא"ש בפרק הכותב וכנ"ל סי' צ"ח:

אבל כו'. הרא"ש בשבועות שם סי"ד ועח"מ סי' ס"ו סט"ו ולעיל סי' צ"ח:

ואם אמרה כו'. הרא"ש פרק הכותב ס"ס ד"ה ואם היא אומרת כו' ע"ש:

מי כו'. דהא לא קי"ל כב"ש בשבועות שם דאמר שטר העומד כו':

ואפי' כו' וי"א כו'. ממ"ש בר"פ אע"פ נ"מ כו' ולמוחלת וס' הראשונה ס"ל דמש"ה ה"ה לנדוניא כמ"ש הרשב"א בהרבה מקומות ולא קי"ל כמש"ל בכמה מקומות:

המוחלת כו'. עתוס' דסנהדרין ו' א' ד"ה צריכה כו' וש"מ וכמ"ש בח"מ סי' י"ב ס"ו וסימן רמ"א ס"ב:

והוא שיהיו כו'. כמ"ש ס"פ החובל יש דברים כו'. כ"מ:

אנסה כו' אע"פ כו'. עתוס' דב"ב מ"ח א' ד"ה אמר רבא כו':

ואפי' אין כו'. עח"מ סו' ס"ו סך"ג: