דיני פריה ורביה ושלא לעמוד בלא אשה - שולחן ערוך אבן העזר סימן א׳

חייב כל אדם לישא אשה. וחייב לבעול בכל עונה אפי' שהרשת את בעלה שימנע עונתה חייב לבעול בכל עונה עד שיהי' לו בנים כ"כ הרמב"ם פט"ו ה' אישות וכן איתא לקמן סי' ע"ו ומשמע אחר שיהיה לו בנים מהני רשות שלה אפי' אם יכול להוליד וא"י מנ"ל לרמב"ם חילוק זה דמהני מחילה שלה אחר הקיום פו"ר ולא מהני קודם שקיים פו"ר דהא אפי' אם קיים פו"ר מ"מ חייב לקיים לערב אל תנח ידך אף על גב דכתבתי בסמוך מצוה לערב אינו אלא מדרבנן, מ"מ מנ"ל דמהני מחילה שלה, וראיתי במגי"ד שכתב שם דלמד הרמב"ם מסוגיא פרק אעפ"י דמבעיא ליה בש"ס על מתני' דתנא התלמידים יוצאים שלא ברשות ל' יום ברשות כמה והשיב לו ברשות כמה דבעי ש"מ רשות מהני מיהו קשה א"כ למה לא מהני רשות שלה אפילו לא קיים פו"ר אלא ודאי הסוגיא לא איירי לבטל מצות פו"ר אם כן מנ"ל דמהני לבטל מצות לערב אל תנח דלמא איירי דהוא מקיים לערב אל תנח במקום שהולך אלא איירי דהיא יכולה למחול עונה שלה:

אין מוכרין ס"ת אלא כדי ללמוד תורה. בכלל זה איתא הספקת תלמידים ובכלל לישא אשה איתא להשיא יתומים כמ"ש בא"ח סי' קנ"ג ושאר ספרים נמי אסור למכור כמ"ש בי"ד סי' ר"ע, וכתב בחלקת מחוקק דוקא משום מצות פריה ורביה מוכרים ספר תורה אבל להשיא יתומה אין מוכרים כי היא אינה מצווה על פו"ר אלא דוקא להשיא יתום מוכרים משום פו"ר מיהו למ"ש לקמן דמוכרים ס"ת לקיים לערב אל תנח י"ל להשיא יתומה נמי מוכרים ס"ת לקיים לשבת יצרה דאשה נמי מצווה על שבת כמ"ש בתו' ב"ב דף י"ג ובתוספת גיטין דף מ"א ונכלל נמי בכלל לישא אשה היינו אפילו אם כבר קיים פו"ר כן מוכרים להשיא למי שקיים פו"ר או להשיא יתומה וכ"כ במ"א סי' קנ"ג מיהו מ"ש ססי"ג בהג"ה בשם הש"ג אשה אל תשב בלא בעל משום חשד משמע דאינה מצווה על שבת וכן משמע בתו' ריש חגיגה גם בתו' הנ"ל לא כתבו את זאת דאשה מצווה על שבת אלא לחד תירוץ ועיין בתשו' רד"ך כתב נמי האשה מצווה על שבת ועיין באו"ח יחיד שיש לו ס"ת ורוצה למכור ולעשות במעות מה שרוצה:

מצוה ע"כ אדם שישא בן י"ח. אף על גב דכל המצות חייב לקיים מיד כשנעשה בן י"ג מ"מ מצוה זו קבלו חז"ל שבן י"ח לחופה מאחר שצריך ללמוד קודם שישא אשה והתחלת למוד הוא מבן ט"ו ואילך ח"מ וכתב המגיד רפט"ו ה"א דמצוה היא שישא בהתחלת שנת י"ח, והמקדים לישא בן י"ג מצוה מן המובחר היינו י"ג שלימות וכן פי' הב"י וכן משמע ברמב"ם פכ"א קודם שנעשה גדול אסור לישא אבל רש"י ותו' ס"ל חצי שנה או שנה קודם שנעשה גדול נמי מצוה וב"ח כתב בן י"ח ובן י"ג דכתב הטור מיירי בשנים שלמות וקודם התחלת שנת י"ג איכא איסור שישא ובשנ' י"ג מחלק אם האב משיא את בנו איכא מצוה וקידושין תופסים מדרבנן וצריכה גט מדרבנן ועיקר ראיה שלו מסי' קמ"א ויש לדחות כמ"ש שם גם בתוס' פ' הנשרפין (סנהדרין דף ע"ו) ומכח דליתא חילוק זה דהא הקשו שם על הא דאמר שם סמוך לפרקן מצוה שישיא האב את בניו מש"ס יבמות דאיתא שם קטן לא תקנו ליה נשואין ולפי חילוק שלו לק"מ כי דוקא בשהשיא אביו לקטן אז איכא מצוה:

דהוי כזנות. ע' תוס' שם ובס"פ האשה רבה ובהרא"ש פ"ב דקידושין כתבו דלא הוי זנות כיון בקדושין היא אצלו וכן מוכח מראיה שהביאו תוס' מקטן שהשיאו אביו אפילו קודם י"ג ליכא זנות ומ"ש ס"פ הנ"ל אף על גב דלא תיקנו רבנן נישואין לקטן מ"מ אמר ר"י דליכא איסורא דלא חשיבא ביאת זנות ומצוה נמי איכא וכו' כדאמרינן בהנשרפין וכו' דמשמע לכאורה מתו' דאיירי במשיא בשנת י"ג דוקא אז הוי מצוה אבל קודם לכן הוי כזנות וכן הבין ב"ח ולית' אלא כוונת תוס' להוכיח אפילו היכא דלא תקנו חז"ל נישואין מ"מ לא הוי זנות וראיה בשנת י"ג לא תקנו חז"ל נישואין מ"מ ליכ' זנות ואפילו מצוה איכ' ש"מ אפי' היכ' דלא תקנו חז"ל נישואין ליכ' זנות וכ"כ בדרישה, ומ"ש הטור קודם י"ג הוי כזנות קשה דסותר למ"ש הרא"ש וע' בפרישה דיבם קטן שבא על יבמתו אינו קונה אותה אלא מדרבנן כ"כ תוס' קידושין דף י"ט:

מותר להתאחר. כ"כ הרמב"ם והוא שאין יצרו מתגבר עליו והרא"ש כתב קצבה לאותו לימוד לא ידענ' שלא יתכן שיתבטל פ"ו כל ימיו שלא מצינו זה אלא בן עזאי שחשקה נפשו בתורה, והרמב"ם משמע דס"ל באמת אין קצבה לדבר אלא בן עזאי שחשקה נפשו בתורה היה לו היתר לבטל פריה ורביה אף על גב דהיה לו אפשר לישא אשה ולא יהיה לו טרחא משום מזונות והיינו מ"ש המחבר בסעיף אח"ז אבל אדם אחר צריך לישא אשה כשלא יהיה טרחא בשביל מזונות אבל אם יהיה טרח' בשביל מזונות ויצרו אינו מתגבר עליו מותר להתאחר כל זמן שאין יצרו מתגבר עליו ואין קצבה לדבר:

ובזמן הזה נהגו שלא לכוף. עיין במרדכי ובאגודה כתבו בחוץ לארץ אין כופין גם דין הוא שנגזר על עצמינו שלא לישא אשה אלא אין גוזרים גזירה על הציבור אא"כ רוב ציבור יכולים לעמוד בו הלכך עכ"פ אין כופין אם אינו מקיים פריה ורביה אפי' בארץ ישראל וע' ס"ס כ"ד:

ואפי' בנשא אשה ושהה י"ש. עי' בריב"ש סי' ט"ו ושם הוציא הרב דין זה וע' בח"מ שכתב הריב"ש כתב להיפוך כוונתו שם בריב"ש מי שרוצה לישא אשה עקרה מסתבר טפי שכופין אותו ולהרב רמ"א משמע דמסתבר טפי לכופו אפי' נשא כבר אשה ושהה י"ש ואם רצה לגרש בזה"ז בע"כ אחר ששהה י"ש נראה בכה"ג לא גזר ר"ג וע' סימן קנ"ד:

והוא שלא יהיה הבן סריס. משמע הקפידה היא שלא יהיו סריסים, או איילונית דאינן ראוים כלל להוליד אבל אם הם ראוים להוליד אלא נשא אשה איילוני' והיא נשואה לסריס תו אביהם פטור מפ"ו וכ"כ בח"מ:

בד"א כשהיו בני בנים זכר ונקבה. כ"כ הרמב"ם פט"ו משמע שני זכרים ומכל שכן שתי נקבות לא מהני וכן הוא דעת הסמ"ג מ"ע ע"ט וכ"כ הסמ"ק וכן הובא בטי"ד סי' שכ"ב וכ"כ בפרישה וב"ח דכן הוא גירס' בטור בסי' זה ועיין בת"ה סימן רס"ז לישב הסוגיא ועיין תשו' מהר"מ מלובלין, אבל תוס' ס"ל שני זכרים מהני כיון שבאו מזכר ונקבה ולפי הגירס' שלנו בטור בסי' זה מהני אפי' שתי נקבות וכ"כ בש"ג פ' הבע"י:

והניח א' מה' וכו'. ואם היו לו ב' זכרים והם הניחו זכר ונקבה לא קיים פריה ורביה ד"מ כי לפי המסקנא בש"ס לא אמרינן בני בנים משלימים, ואם הבן קיים והבת מתה והניחה בת קיים פריה ורביה, ואם הבן קיים ולא הוליד עדיין והבת מתה והניחה בן נראה דלא קיים פ"ו, כתב בח"מ יש להסתפק אשה שנתעברה באמבטי אם האב קיים פ"ו ואם נקר' בנו לכל דבר, ויש להביא ראיה מ"ש בהגהת סמ"ק והב"ח הביא בי"ד סי' קצ"ה אשה מוזהרת שאל תשכב על סדין ששכב עליהן איש אחר פן תתעבר מש"ז של אחר גזירה שמא ישא אחותו מאביו נשמע דהוי בנו לכל דבר:

היה הבן ממזר. בספר חסידים סי' ת"ק כ' דלא קיים פ"ו כשהוליד ממזר דק"ל ממזר אינו חי ואפשר הס"ח איירי כשא"י דהוא ממזר אז ממזר אינו חי אבל אם ידוע דהו' ממזר קיים האב פו"ר דאז חי:

בנים בהיותו עכו"ם. אף על גב דקי"ל גר שנתגייר כקטן שנולד דמי מ"מ כיון דבנכרותו כבר קיים פ"ו דאז היה זרעו מיוחס אחריו לכן הוא פטור כ"כ תוס' ועיין בת"ה סי' רע"ז לענין בכורה קשה ג"כ קושיא זו ושם לא שייך תירוץ זה ב"ה ומשמע מתוס' אפילו לא נתגיירו בניו עמו קיים פ"ו וכ"כ בתשו' מהרי"ל סי' רכ"ג אלא המחבר פוסק כרמב"ם והטור דס"ל דוקא שנתגיירו הבנים, אף על גב בח"ש פוסק כמהרי"ל וטעמו מבואר בתשו' דמדמה ח"ש לעכו"ם משום דס"ל אפילו לא נתגיירו הבנים ג"כ קיים פ"ו מ"מ המחבר בח"ש לא פוסק מטעם זה אלא מחמת שאר טעמים שכתב שם בתשובה:

אסור לו לעמוד בלא אשה. איסור מדרבנן הוא אף על גב דילפינן מקר' לא טוב היות לבדו אסמכתא הוא עיין ברמב"ם פט"ו ה"א ורמב"ן במלחמות ה' מסופק בזה:

אשה בת בנים. כתב הרי"ף ורמב"ם והרא"ש מדרבנן הוא החיוב וכתב הרמב"ן שם דאין כופין אותו לכ"ע דלא תקנה הוא אלא כעין ישוב דרך ארץ ואין מחמירים עליו כ"כ:

אלא ישא וכו'. לענין מכירת ס"ת יש כאן ג' דינים א' מכירת ס"ת בשביל פ"ו וב' בשביל לערב אל תנח ידך ג' כדי שלא ישב בלא אשה שלא יבוא לידי עבירה, והנה בשביל פ"ו מוכרים ס"ת לכ"ע, ובשביל לערב א"ת מבואר בש"ע הפלוגתא ודין ג' בשביל שלא ישב בלא אשה אין מבואר כאן ומצינו פלוגתא בזה הנ"י ס"ל דאין מוכרים אף על גב בח"מ רצה לפרש דברי הנ"י בע"א אנ"ל וכן הבין ב"ח דהנ"י ס"ל דאין מוכרים ומה שהביא בח"מ ראיה מדברי הת"ה שהביא בסמוך דגרע טפי לישב בלא אשה י"ל לענין מכירת ס"ת שאני דצריך לעשות בדמים מצוה ולא הצלת עבירה והרמב"ן במלחמות ה' ס"ל דמוכרים, ואז כשמוכרח למכור ס"ת צריך לישא אשה ב"ב אלא כשא"א לישא אשה בת בנים ישא אשה שאינה ב"ב, ובפלוגתא זו לא שייך להחמיר כי החומרא קולא היא לענין מכירת ס"ת ואין להביא ראיה מדברי הרא"ש שכתב לשיטת הפוסקים דאינו מוכר ס"ת שאינו מחויב למכור ס"ת משמע אם רוצה למכור רשות בידו למכור כי י"ל הרא"ש לטעמו אזיל דס"ל יחיד רשאי למכור ס"ת כמ"ש בא"ח שם:

וי"א שאפילו וכו'. לדעת המחבר נראה דס"ל עיקר כדעת הראשונה וליתא דהא הרא"ש כ' דמוכרים אף על גב דקיים פ"ו וכן הוא דעת המאור ורמב"ן והריטב"א והנ"י ולא מצינו בהדיא מי שסובר כדיעה הראשונה אלא הרא"ש ובעל המאור הבינו כן מדברי הרי"ף ואין מוכרח כמ"ש במלחמות ה' ומ"ש ב"ח בשם תוס' דף ס"א דס"ל דאין מוכרים ל"ד כי שם כתבו כן אליבא דמתני' אבל לר' יהושע פשיטא דצריך למכור וכן עיקר, ומ"מ נצרך הא דאר"נ אסור לעמוד בלא אשה דלא תימא כשא"א לו לישא אשה בת בנים ישב בלא אשה קמ"ל להא דר"נ דאסור לעמוד בלא אשה:

לישב בלא אשה. והטעם הוא משום חשש קטטה יכול לבטל מצות פ"ו אבל משום חשש קטטות אין לעשות עבירה כי יש לחוש פן יתגבר עליו היצר הרע:

והוא דאפשר. הנה אם היא מוחל' ורצונה להסתפק במיעוט בוודאי רשאי לישא אפילו אם א"א למיקם בסיפוקייהו וכ"כ בח"מ מיהו ביבמה נראה אפילו אם היא מוחלת מ"מ מוטל על הב"ד ליתן לה עצה טובה שאל תנשא לו וכן מוכח בא"ש פ' החולץ דהקשה שם ושבקינן והתניא וכו' וכן משמע מלשון הש"ג שם:

עונה בחדש. היינו אם הוא ת"ח דעונה שלו בכל שבת ואפילו אם יש לו כמה נשים אין מוטל עליו העונה יותר רק העונה מה שחייב כשיש לו אשה א' כמ"ש לקמן סי' ע"ו וברמב"ם ובטור ולא כנ"י פ' החולץ דמחלק בין יבמה לשאר נשים:

ובמקום שנהגו וכו'. אפי' בלא חר"ג כיון שנהגו הוי כאלו התנה כן אלא מחמת המנהג מהני ריצוי שלה אבל משום חר"ג לא מהני ריצוי שלה ד"מ:

ר"ג החרים וכו'. הטעם מבואר בהג"מ דכתובות משום קטטה תיקון ולא משום דררא דאיסורא וכתב בד"מ נ"מ מזה היכא דאיכא פלוגתא בתקנתא המקיל לא הפסיד כיון דליכא חשש איסור גם כתב עכשיו אחר אלף חמישי כבר כלה הזמן ומכאן ואילך אינו אלא מנהג שנהגו להחמיר ואין אתה רשאי להתיר בפניהם לכן במקום ספיקא מעמידים על דין תורה:

וכן בארוסה וכו'. כלומר כמו שלא תיקן כלום ביבמה ורשאי ליבם אף על גב דיש לו אשה כן לא תיקן בארוסה היינו אם אינו רוצה לכנוס אין כופין אותו לכנוס כיון דרוצה לגרש אותה אבל אם אינו רוצה לגרשה כופין אותו לכנוס או לגרש אבל משמעות ההג"ה משמע וכן בארוסה לא תיקן ורשאי לישא אחרת ובמהרי"ק ליתא שום משמעות לזה וע"כ צ"ל כמ"ש:

כגון נשתטית. כתב הכלבו דאין להתיר חר"ג אלא ע"פ מאה אנשים מג' קהלות מג' ארצות ובד"מ כתב דא"צ בזה"ז להתיר ע"י מאה אנשים כי כבר כלה הזמן חר"ג ואינו אלא מנהג שנהגו להחמיר לכן כלל כאן אלו שנים דינים יחדיו כשנשתטי' או כשהוא מן הדין לגרשה ש"מ שניהם שוין וכשהוא מן הדין לגרשה לא תיקן ר"ג כמ"ש בסי' קט"ו מיהו ב"ח כתב קבלה היא מגדולי העולם שיציעו הענין לפני הגדולים שבאותו הדור ויסכימו בהיתר מאה רבנים וגם ישליש סך הכתובה ונידוני' ות"כ ביד הב"ד ואח"כ ישא אחרת ועוד כתב בסי' קי"ט שיתן הגט ביד שליח הולכ' שיהיה הגט בידו עד שתשתפה וחייב ליחד לה בית בפני עצמ' וישמו' אות' ממנהג הפקר וחייב ליתן לה מזונו' ודבריו שם מ"ש בשם מהרש"ל סותרים למ"ש בסי' זה ואם אין ידו משגת להשליש הכתובה כ' בתשובת צמח צדק סי' ס"ז דיש תקנ' דקרובי' ימכרו הכתוב' לבעלה בטובת הנאה ויתן לה מזונות, ואחר שתתרפא חייב לגרשה מיד כדי שלא יהיה לו שתי נשים:

לגרש אחת מהן. היינו השני' חייב לגרש אא"כ הראשונה מקבלת הגט ברצון ועיי' תשו' רש"ל סימן י"ד:

מזכה לה הגט ע"י אחר. משום חר"ג ובד"מ נתן טעם אפילו בלא חר"ג צריך לזכות לה הגט דיש לחוש שתתיבם צרתה והיא אסורה להתיבם משום צרת סוטה לכן מנהג יפה הוא במקום דנוהגים ליבם ועיין סימן ק"מ, ועיין תשו' צ"צ סי' ע' אם המירה באונס אם הדין ג"כ כמו אם המירה ברצון:

אין מוכרין ס"ת וכו'. בש"ע בא"ח סימן קנ"ג פסק דמותר למכור ס"ת להספקת תלמידים או להשיא יתומים בדמיו והיא מדברי הריב"ש הביאו הב"י (שם בסי' הנ"ל וסיים הריב"ש בדבריו) דהוי דומיא דללמוד תורה ולישא אשה ולפ"ז דוקא יתום שרוצה לקיים פ"ו ואין סיפוק בידו אבל בשביל יתומה אין מוכרין (דאשה אינה מצווה על פ"ו כדפסק בסי' זה סעיף י"ג) ושאר פרטי דין זה אם אין לו מה לאכול או למצות פדיון שבוים וכן אם יש חילוק בין ס"ת של יחיד לשל רבים עיין בי"ד סי' ר"ע וסי' רפ"ב ובא"ח סי' קנ"ג ואין כאן מקום להאריך בדין מכירת ס"ת:

שישא אשה בן י"ח. אף על גב דכל המצות חייב לקיים מיד כשנעשה בן י"ג מ"מ מצוה זו קבלו חז"ל שבן י"ח לחופה מאחר שצריך ללמוד קודם שישא אשה (כמבואר בש"ע טי"ד סי' רמ"ו סעיף ב') התחלת למוד גמ' הוא מבן ט"ו ואילך:

אבל קודם י"ג לא ישא וכו'. זה הוא לשון הטור, גם הרמב"ם בפכ"א מהא"ב כתב ואסור להשיא אשה לקטן שזה כמו זנות הוא ופשט הלשון משמע דקטן הוא כל שלא מלאו לו י"ג שנה ויום אחד ויש לו שערות כמו קטן דכל הש"ס ולפי זה סמוך לפרקן שהוא מצוה כדאמרינן בגמ' (יבמות דס"ב סנהדרין דף ע"ו) (גם הרמב"ם הביאו בפ' הנ"ל קודם דין הנ"ל וז"ל מצות חכמים שישיא אדם בניו ובנותיו סמוך לפרקן שאם יניחן יבואו לידי זנות וכו' עכ"ל) היינו מיד אחר שהגיע לפרקו דהיינו שנעשה בר מצוה (וכן פי' הב"י) ולפי זה יהיה מחלוקת בין הפוסקים דהא רש"י ותוספות כתבו (סנהדרין דף ע"ז ע"ב) דמצוה להשיא אשה לבנו קטן כל שהוא סמוך לפרקו דהיינו קודם שנעשה גדול שנה או חצי ואחרונים כתבו דאפשר גם הרמב"ם והטור ס"ל הכי וקודם י"ג היינו קודם התחלת שנת י"ג דאז נקרא קטן לזה אבל בתוך שנת י"ג דהוא סמוך לאיש מצוה היא ובאמת סתימת ל' הטור והרמב"ם לא משמע הכי, ובב"ח חידש דין א' דאב המשיא בנו קטן סמוך לפרקו הוי קדושין דרבנן וצריכה גט מדרבנן ואין דבריו ברורים ועוד יתבאר לקמן ועיין בתשובת ראב"ח סי' מ"ז:

נהגו שלא לכוף על זה. קצת משמע כן מדברי הרא"ש בפ' הע"י ס"ק ט"ז וז"ל וכן היה נכון ברווק שעברו עליו ך' שנה ואינו רוצה לישא אשה שיכפוהו ב"ד לישא אשה משמע דלא היו נוהגין כן בזמנו אבל מדברי הריב"ש (שמדבריו הוציא הרב דין זה) אין ראיה דהתם מיירי שאין כופין אותו לגרש או שאין מוחין מלישא אשה שאינה בת בנים אבל לישב בלא אשה כלל מזה לא מיירי:

ואפילו בנשא אשה ושהה עמה י' שנים וכו'. הרב הוציא דין זה מתשובת הריב"ש והמעיין שם יראה שכתב להיפך וז"ל אם בשהתה עמו עשר שנים ולא ילדה וכו' אף עפ"כ כופין ואף על פי שכבר נשואה לו כ"ש הוחזקה להיות עקרה שאם בא לישא אותה שמונעין אותו בכפיה שלא ישאנה ע' שם:

והוא שלא יהיה הבן סריס וכו'. נראה דאם הבן נשא איילונית או הבת נשאת לסריס או שלא נשאו כלל קיים האב פ"ו דאל"כ ליתני רבותא:

בד"א כשהיו בני הבנים זכר ונקבה. מדברי התוספות (ביבמות דף ס"ב ע"ב בד"ה וכ"ש ברא לברתא) משמע דשני זכרים הבאים מבן ובת קיים פריה ורביה ובשלטי הגבורים הוסיף אפילו בשתי בנות הבאים מבן ובת קיים פ"ו למסקנא דשמעתיה ופי' ההלכה לדעת הרמב"ם מבואר כדברי האחרונים וא"צ להאריך בזה כאן ואם היו לו בן ובת ומת הבן והוליד בת או להיפך אפשר דאף לדברי הרמב"ם מהני ואפשר דלא מהני וע' בתשובת מהר"מ מלובלין סי' ט"ז:

היה הבן ממזר וכו'. יש להסתפק אשה שנתעברה באמבטי אם קיים האב פ"ו ואם מקרי בנו לכל דבר ובלקוטי מהרי"ל נמצא שבן סירא היה בנו של ירמיה שרחץ באמבטי כי סירא בגי' ירמי"הו וע' בס' עבודת הקודש להרב איש האלקי מוהרר"מ קורדאווי"רו זצ"ל בחלק התכלית פרק י"ז (וז"ל ס' יצירה מזמן אברהם אבינו ע"ה נמצא בין אומתו הקדושה וירמיה ע"ה בזמן בית הראשון היה מתעסק בו כמו שנמצא בס' הבטחון שעשה ר"י בן בתירא ע"ה הביאו רב חמאי גאון ז"ל בס' היחוד וגם הביאו הקדוש קנה ז"ל בספר הפליאה שירמיה הנביא ע"ה היה מתעסק בספר יצירה בינו לבין עצמו יצתה בת קול ואמרה קנה לך חבר הלך אצל סירא בנו ונתעסקו בס' יצירה שלשה שנים לקיים הכתוב אז נדברו יראי ה' וגו' עכ"ל):

ונתגייר הוא והם. בתשובת מהרי"ל סי' רכ"ג פסק אפילו לא נתגיירו בניו עמו וכן משמע קצת בגמרא (יבמות דס"ב ע"ב):

אלא ישא אשה שאינה בת בני' וכו'. ואם אינו מוצא שום אשה בלא מכירה צריך למכור ס"ת כדי שלא יעמוד בלא אשה והיינו דמסיי' ולא יעמוד בלא אשה דא"כ הא כבר כתב לפני זה דאסור לו לעמוד בלא אשה ואף דמפשט הגמרא משמע דטעם מכירת ס"ת לישא אשה הוא משום שבת יצרה מ"מ אסור דהרהור עבירה קשה משבת יצרה וכמו שכתב בעל ת"ה סי' רס"ג (דהרהור עבירה קשה משבת יצרה) לעניין אם מתירא מקטטה וכן הוא בהדי' בספר מלחמות י"י להרמב"ן (בפ' הבע"י דף תכ"ו ע"ב וז"ל אלא לומר שאסור לו לאדם לעמוד בלא אשה ואעפ"י שאינו חייב כלל בפ"ו ולעולם הוא מוכר ס"ת אפילו לישא אשה שאינה בת בנים ואף על גב דליכא שבת יצרה וכו' עכ"ל) ואף על גב דלכאורה דברי הנ"י סותר לזה (הביאו הב"י סי' זה ס"ק י"ב וז"ל סברא דרבוותא דהא דר' יהושע) (דתניא ר' יהושע אומר נשא אשה בילדותו ישא בזקנותו היו לו בנים בילדותו יהיו לו בנים בזקנותו שנאמר בבקר זרע את זרעך וגו') מדרבנן דאי מדאורייתא כל שקיים פ"ו נפטר וה"ה במכיר עצמו שאינו ראוי להוליד פטור אלא שנושא אשה שאינה בת בנים מפני החטא כדרב נחמן ומסתבר' דכשראוי להוליד מוכר ס"ת משום דרבי יהושע ואף על גב דהוי מצוה דרבנן דלא אפקיה הכא מס"ת אלא לענין אשה שאינה בת בנים וכן הלכה הריטב"א ז"ל עכ"ל (ומדכתב דלא אפקיה ס"ת מהכא אלא לענין אשה שאינה בת בנים א"כ סבירא ליה דלא ימכור ס"ת לישא אשה שאינה בת בנים) יש לפרש דברי הנ"י באופן שלא יחלוק על זה ודוק:

וי"א שאפי' אם יש לו וכו'. (אמר המגיה והכותב בנו של המחבר להיות כי מה שארשום כאן היא נפקות' גדולה בכל ספרי הש"ע של המחבר הרב הב"י מה שהוא נוגע לפסק הלכה ולדינא אמרתי בלבי לבל למנוע בר ולהעתיק פה מה שמצאתי בתשובת הרב הגדול מ"ע סי' צ"ז וז"ל ואמרת כי הב"י לא הכריע בטי"ד סי' נ"ה וגם הש"ע הביא ב' הסברות והניח הדבר בספק דע כי המחבר ההוא רבן של בני הגולה זה דרכו בש"ע דקבוע להוראה להביא תחלה הדעת היותר מוסכמת והיכ' דאיכא למיחש לסברא מייתי לה בשם י"א א"כ מה שכתב תחלה כדעת הגאונים להתיר הוא פסק גמור ומוחלט ולפי סברתו ולא זכר הסברא השניה אלא לחלוק כבוד לבעלה שגם הם גדולים ורבים ובהרבה מקומות פשט המנהג לאסור דכוותיהו עכ"ל ואתה המעיין ממנו תבין היכא דהרב הב"י מביא שני סברות בש"ע והסברא השניה מביא בשם י"א אין הדבר כמסופק אצלו בין הסברות רק דעתו לפסוק כסברא הראשונה והי"א מביא רק לחלוק כבוד לבעל הסברא ההיא ואתה דע לך:

ומתירא שאם ישא אשה בת בנים יבואו קטטות וכו'. הראיה שהביא הת"ה לדין זה (שממנו הוציא הרב דין זה) מהא דמשיאין לו עצה ההוגנת לו ודחינן מצות יבום בשביל קטטה ראיה זו קלושה היא דיבום וחליצה בדידיה תלי רחמנ' ואיכא למ"ד מצות חליצה קודמת אבל להפטר ממצוה זו בשביל קטטה דאפי' ס"ת מחוייב למכור לדעת הרא"ש אין לנו ראי' מזה:

והוא דאפשר למיקם בסיפוקייהו. יש להסתפק אם האיסור היא מצד האשה שהיא יכולה למחות בידו מאחר שאין יכול לקיים לה שאר וכסות ועונה או נימא דאף היא מתרצה לו ונותנה לו רשות לישא אחרת הב"ד מוחין לו אם אינו יכול להספיק אותם ומדברי הרמב"ם (פט"ו מה"א) הביאו הטור (בסי' ע"ז ס"ק ד') משמע דתלוי ברצון הנשים וכן משמע בתשובת הריב"ש סי' צ"א ומקרא מלא הוא (והחזיקו שבע נשים באיש אחד ביום ההוא לאמר לחמינו נאכל ושמלותינו נלבש רק יקרא שמך עלינו אסוף חרפתינו ישעיהו ד׳:א׳) וכל דבר שבממון תנאו קיים:

כדי שיגיע לכל אחת עונה בחודש. כי סתם וסת היא כל שלשים יום ולפחות תהיה לה עונה אחת טרם יבא וסת השני (דהיינו עונה של ת"ח שהיא מע"ש לע"ש כך פרש"י בהחולץ דמ"ד ע"א):

אינו רשאי לישא אחרת. בנ"י מסיים בטעמו דאומדנא דמוכח היא דאדעתא דהכי אנסבא ליה והוי כחמר שאינו רשאי לעשות גמל עכ"ל וממילא דברשות אשתו מותר כמו שמבואר לקמן סי' ע"ו:

יש להקל להתיר לו לישא אשה אחרת. וכבר נהגו שלא להתיר בלא מאה רבנים ועיין בב"ח וע' בתשוב' מהרש"ל סי' ס"ה משמע שדעתו לאסור ודלא כב"ח:

ולא החרי' אלא עד סוף אלף החמישי. עיין בתשובת ב"י סי' י"ד בדיני נשואין מה שכ' על תשובת הרב ר"י מינץ:

לגרש אחת מהן. פי' והשניה תדחה מפני הראשונה אם לא שהראשונה מקבלת גט ברצון וכ"כ מהרש"ל סי' י"ד:

מזכה לה גט ע"י אחר. משמע מדבר הלמד מעניינו דהטעם הוא כדי שהבעל לא יעבור על תקנת ר"ג וכן הוא בהדי' בת"ה סי' רל"ז ומהרי"ק סי' קמ"א אכן בד"מ כתב טעם א' דבמקום שנוהגין ביבום יש לחוש שמא ימו' הבעל בלא בנים ותתייב' אשתו ובאמת היא צר' סוטה ואינה עולה ליבום וסיים שם ולכן מנהג יפה הוא במקום שנוהגים ביבום:

אשה. וחייב לבעול בכל עונה אפילו שהרשת את בעלה שימנע עונתה חייב לבעול בכל עונה עד שיהא לו בנים הרמב"ם פט"ו ה"א. וכן איתא לקמן סימן ע"ו ס"ו: ומשמע אחר שיהיה לו בנים מהני רשות שלה אפי' אם יוכל עוד להוליד. וצ"ע מנ"ל להרמב"ם חילוק זה דמהני מחילה שלה אחר הקיום פ"ו דהא אפי' אם קיים פו"ר מ"מ חייב לקיים לערב אל תנח ידך ב"ש ע"ש. הראנ"ח ח"ב סי' מ"ג נסתפק אי מהני דבורא בעלמא ולא מצי הדרי בה או לא ע"ש:

תורה. בכלל זה איתא הספקת תלמידים. ובכלל לישא אשה איתא להשיא יתומים בדמיו כמ"ש בא"ח סימן קנ"ג. ול"ד ס"ת אלא ה"ה שאר ספרים נמי אסור למכור אלא לדברים אלו כמ"ש ביו"ד סי' ר"ע וכ"כ בה"י: וכתב הח"מ דוקא משום מצות פו"ר מוכרים ס"ת אבל להשיא יתומה אין מוכרין כי היא אינה מצווה על פו"ר אלא דוקא להשיא יתום מוכרים משום פו"ר. והב"ש כתב עליו מיהו למ"ש לקמן ס"מ מוכרין ס"ת לקיים לערב אל תנח ידך י"ל להשיא יתומה נמי מוכרים ס"ת לקיים לשבת יצרה דאשה נמי מצווה על שבת. ומיהו למ"ש ס"ס י"ג בהג"ה אשה אל תשב בלא בעל משום חשד. והוא מהרמב"ם פט"ו מה"א דין י"ו. משמע דאינה מצווה על שבת. ועיין תשובת רד"ך שכתב דהאשה מצווה על שבת. ולכאורה קשה דאם י"ל דמוכרים ס"ס. בשביל להשיא יתומה כדי לקיים שבת יצרה א"כ ה"נ מוכרים ס"ת בשביל שלא יעמוד הוא בלא אשה אף בשכבר קיים פו"ר כסברת י"א שבסעי' ח' א"כ לא מוכח תוס' מידי בחגיגה דף ב' ע"ב האי עשה אלים טפי כדאמרי' במגילה מוכר אדם ס"ת וכו' ומייתי לא תהו בראה כ"א לשבת וגו' וכן בגיטין דף מ"א ע"ב דילמא להכי אתיא הגמר' הקרא דלא תהו וגו' להורות אף בשכבר קיים פ"ו וה"ה בשביל יתומה דלא שייך פו"ר מוכרים בשביל שבת יצרה. ועיין במ"א בא"ח סימן קנ"ג ס"ק ט' ע"ש. ולאחר עיון לאו קושיא הוא. דתוס' שכתבו האי עשה אלים טפי וכו' סברי באמת כדיעה א' שבסעי' ח' וכן הוא בהדיא ביבמות דף ס"א ע"ב תוס' בד"ה נפקא מינה וכו'. והב"ש דכתב דמוכרים ס"ת בשביל להשיא יתומה כדי לקיים שבת יצרה. כ"כ לפי י"א שבסעי' ח' עיין ודו"ק. ולענין אם יש חילוק בין ס"ת של יחיד או של רבים עיין בי"ד סימן ר"ע ובא"ח סימן קנ"ג:

בן י"ח. אע"ג דכל המצות חייב לקיים מיד כשנעשה הבן י"ג מ"מ מצוה זו קבלו חכמינו ז"ל שבן י"ח לחופה מאחר שצריך ללמוד קודם שישא אשה והתחלת למוד גמרא הוא מבן ט"ו ואילך. וכתב ה"ה ריש פרק ט"ו מה"א דמצוה היא שישא בהתחלת שנת י"ח:

המובחר. היינו י"ג שלימות כ"מ מרמב"ם. אבל רש"י ותו' בסנהדרין דף פ"ו ע"ב ס"ל חצי שנה או שנה קודם שנעשה גדול נמי מצוה:

כזנות. זהו דעת הרמב"ם וטור. אבל תוס' ורא"ש ס"ל דלא הוי זנות כיון דבקדושין היא אצלו. ועיין ח"מ וב"ש. ובתשובת כנסת יחזקאל שאלה נ"ה מחלק אם אביו משיאו לקטן או האב יתפוס מטלטלין לכתובה אז הוי מצוה אבל אם הוא עצמו נושא אשה הוי כזנות מטעם דא"א לכתוב כתובה דאין מעשה הקטן כלום וישרה עם אשתו בלא כתובה והוי ביאתו זנות ע"ש ועיין מה שהקשה הב"ש ס"ק ג' על הב"ח ועי' בסנהדרין דף ט"ו ע"ב ודו"ק:

להתאחר. ואין קצבה לדבר אפי' כל ימיו והוא שאין יצרו מתגבר עליו ב"ש:

לגרשה. עיין ח"מ. ואם רוצה לגרשה בזמן הזה בע"כ אחר ששהתה י"ש נראה בכה"ג לא גזר ר"ג ב"ש עיין סימן קנ"ד:

סריס. משמע הקפידה היא שלא היו סריסים או איילונות דאינם ראויים כלל להוליד אבל אם הם ראויים להוליד אלא נשא אשה איילונית. והיא נשואה לסריס תו אביהם פטור מפ"ו ח"מ ב"ש:

ונקיבה. משמע שני זכרים ומכ"ש שתי נקבות לא מהני. אבל תוס' ביבמות דף ס"ב ע"ב ס"ל דבשני זכרים הבאים מבן ובת קיים פו"ר. ובש"ג הוסיף אפילו בשתי בנות הבאים מבן ובת קיים פו"ר. ואם היה לו ב' זכרים והם הניחו זכר ונקיבה. או שהיה לו ב' זכרים וא' מהן היה לו בת לא קיים פו"ר שצריך הוא שיוליד תחלה זכר ונקיבה ואם הבן קיים והבת מתה והניחה בת קיים פו"ר ואם הבן קיים ולא הוליד עדיין והבת מתה והניחה בן לא קיים פו"ר. יש להסתפק אשה שנתעברה באמבטי אם האב קיים פו"ר ואם נקרא בנו לכל דבר ח"מ. וב"ש הביא ראיה דהוי בנו לכל דבר:

ממזר. דוקא ממזר ידוע חי. אבל ממזר אינו ידוע אז אינו חי לא קיים פ"ו:

ונתגייר. בתשובת מהר"י סג"ל סי' רכ"ג פסק אפילו לא נתגיירו בניו עמו קיים פו"ר. וכ"מ מתוספת דיבמות דף ס"ב ע"א ד"ה רי"א קיים פו"ר וכו'. וכנה"ג פסק דבנים גוים אינם עולים לו לקיום פ"ו ע"ש. ועיין מ"ש הבה"י. ועי' מ"ש התוספת בחגיגה דף ב' ע"ב ד"ה לא תהו בראה וכו' שסיימו שם ועוד פרו ורבו אכולהו בני נח כתיב אף לכנען ע"ש. והיא נגד הסוגיא דפרק ד' מיתות דאמרי' פו"ר לישראל נאמרה ולא לבני נח ע"ש וכ"כ המרש"א והניח בצ"ע. ובתשובת שבות יעקב ח"ב סימן קל"ד נשאל עליו והשיב דתו' דחגיגה כתבו זה התירץ למ"ד בני נח מצווין אף על הסירוס כדעת ר' חדקא דאמר הכי בפ"ד מיתות. ואל תתמה ע"ז שהרי הסמ"ג פסק ג"כ הכי וכ"כ הת"ה סימן (רנ"ט) [רצ"ט] הובא דבריו בב"י ס"ס (ו') [ה']. וצריכין אנו לומר דאע"ג דפשוט להש"ס לומר דמצות פ"ו לא נאמרה לבני נח היינו שאינם מצווים בהכרח לקיים המצות דפו"ר אך הרשות בידם שלא לעסוק כלל בפ"ו אבל לסרס עצמו בענין שא"א להם לעסוק בפ"ו זה ודאי באיסורו קיים לדעת ר' חדקא וא"כ בהאי חצי עבד וחצי בן חורין דהוי כסירוס ממש שאינו יכול לישא שפחה ולא בת חורין שפיר כתבו תוס' דבענין זה אף הבני נח מצווין עכ"ל. ושמעתי לתרץ ע"פ תוס' דיבמות דס"ב ע"א ד"ה בני פ"ו וכו' וא"ת דפרק ד' מיתות משמע דב"נ לא מיפקדי אפו"ר וי"ל דהכא לאו בני חיוב בפו"ר קאמר אלא שבניהם נקראים על שמם ע"ש לפ"ז יש לפרש מה שכתב התוס' בחגיגה דפ"ו אכולהו בני נח כתיב דה"ק דבניהם יקראו על שמם ומינה דשייכי בפ"ו אע"ג דלאו בני חיובא נינהו ע"כ שמעתי ולא הבנתי דהתוספ' מסיימו אף לכנען והתם אמרינן דהכל מודים בעבד שאין לו חייס עי' ודו"ק:

אשה. איסור מדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא הוא ב"ש. ורמב"ן במלחמות ה' מסופק בזה:

בת בנים. מדרבנן הוא החיוב הרי"ף והרמב"ם והרא"ש. וכתב הרמב"ן דאין כופין אותו לכ"ע דלא תקנה היא אלא כעין ישוב דרך ארץ ואין מחמירין עליו כ"כ:

בנים. ואם אינו מוצא שום אשה בלא מכירה צריך למכור ס"ת כדי שלא יעמוד בלא אשה והיינו דמסיים לא יעמוד בלא אשה דאל"כ הא כבר כתב לפני זה דאסור לו לעמוד בלא אשה ואף דמפשט הגמרא משמע דטעם מכירת ס"ת לישא אשה משום שבת יצרה מ"מ הרהור עבירה קשה משבת יצרה ח"מ וב"ש כתב דלדעת נ"י אין מוכרין ע"ש:

ס"ת. ע"ל ס"ק ב' מש"ש:

זו. דמשום חשש קטטה יוכל לבטל מצות לערב אל תנח ידך אבל לא לעשות עבירה כי יש לחוש פן יתגבר יצרו עליו ב"ש. ועיין ח"מ:

בסיפוקייהו. ואם היא מוחלת ורצונה להסתפק במועט ודאי רשות לישא אפי' אם א"א למיקם בסיפוקייהו דכתיב והחזיקו שבע נשים באיש א' ח"מ. מיהו ביבמה נראה אפי' אם היא מוחלת מ"מ מוטל על הב"ד ליתן לה עצה טובה שאל תנשא לו. ב"ש:

בחדש. היינו אם הוא ת"ח דעונה שלו בכל שבת. ואפילו אם יש לו כמה נשים אין מוטל עליו העונה יותר רק העונה מה שחייב כשיש לו אשה א'. ב"ש:

אחת. ר"ל אפי' בלא חר"ג כיון שנהגו הוי כאלו התנה כן. אלא מחמת המנהג מהני ריצוי שלה אבל משום חר"ג לא מהני ריצוי שלה ד"מ ב"ש:

החרים. משום קטטא תיקן ולא משום דררא דאיסורא ונ"מ בזה היכא דאיכא פלוגתא בתקנתא המיקל לא הפסיד. גם עכשיו אחר אלף חמישי כבר כלה הזמן ומכאן ואילך אינו אלא מנהג שנהגו להחמיר לכן במקום ספיקא מעמידין על דין תורה ד"מ. כתב בהלכות קטנות סי' ל"ח דתקנת ר"ג אקרקפתא דגברי מונח אבל אשה בכל דהו ניחא לה ולכן מותרת לינשא ב' אשכנזית לספרדי א' ושכן הורה הרב אורי שרגא ע"ש:

לכנוס. כ"כ מהרי"ק שורש ק"א. ועיין מהרי"ק שורש ס"ג שכתב ועל ענין ארוסה שטוענת מאיס עלי וכו' להתיר לו לגרש בע"כ או לישא אחרת ע"ש וההיא תשובת מהרי"ק פסק הרמ"א כוותיה בסי' ע"ו סעי' ב' בהגה ע"ש משמע דאף בארוסה הצריך לו היתר מטעם מורדת ולא קאמר דבארוסה לא גזר ר"ג כלל. ונ"ל הא דאמרי' דבארוסה לא החרים ר"ג היינו דוקא אם אינו רוצה לכנוס אלא לפטור אבל אם דעתו לכנוס אותה לבסוף כל העומד לכנוס ככנוסה דמי מיד חל עליו חר"ג שלא לישא על אשתו אף כשהיא עדיין ארוס' לכן בשורש ס"ג דהוא רוצה לכנוס אותה שהיא מורדת עליו לכן חל חר"ג עליו וצריך היתר טעם מורדת. וזהו הפי' בהג"ה דכ' אהא וכן בארוסה אם אינו רוצה לכנוס אלא לפטור שבות יעקב ח"א סימן נ"ב ובתשובת חכם צבי שאלה קכ"ד כתב דפירוש ברמ"א הוא דכתב אם אינו רוצה לכנוס אלא לפטור היינו שלא תטעה שאם יש לו ארוסה שרשאי לישא אחרת עליה אף שבדעתו לכנוס ארוסתו ומטעם שהשניה אינה אסורה כיון שעדיין הראשונה אינה אשתו וגם הראשונה תהא מותרת לכנוס אחר נשואי שניה שהרי בהיתר נתקדשה לו קמ"ל דאסור. ובה"י פירש הרמ"א בע"א ע"ש. ועי' ב"ש. ובגוף הדין חולק החכם צבי בתשובתו סי' קכ"ד ופסק דבארוסה נמי החרים ר"ג ע"ש: וכ"פ בתשובת מיימונית סי' ל"ד ומהר"י סג"ל סק"א אבל בתשובת שבות יעקב ח"ב סימן קי"ב ובח"מ סימן נ"ב פסק כמהרי"ק דבארוסה לא החרים וכ"כ מבי"ט ח"ב סימן ר"ט. ומהרשד"ם חא"ה סימן ע"ח. בן עשיר שקידש בתולה אחת שפחה עברית שבבית לפני עדים ואח"כ נתחרט וגם אביו ובני משפחתו מוחין בדבר שלא להכניסה לנשואין והבתולה אינה רוצה לקבל גיטה והוא רוצה לישא אחרת אם יש למנוע מחמת חר"ג. פסק שבות יעקב ח"ב סי' קי"ב דאין למונעו מחמת חר"ג דבארוסה לא החרים. ולפי דברי החכם צבי הנ"ל שחולק עליו ופסק דבארוסה נמי החרים ר"ג. יש למנעו: וכנה"ג בהגהת ב"י סעיף נ"ט העלה דמהרי"ק איירי כשהראשון באירוסין אבל כשהראשונה בנשואין אעפ"י שהשניה היא באירוסין עובר על חר"ג דלא כהרשד"ם חא"ה סימן ע"ח דס"ל דכל שהשניה אינה בנשואין אלא באירוסין לבד לא עבר על חר"ג ע"ש: ועיין תשובת ב"י סימן י"ב מדיני גיטין ומהרי"ט חא"ה סימן ח' ומר"י הלוי סימן כ"א קטן שנפלה לו יבמה ובעודנו קטן נשתדך לבת זוגו וכעת הוא בן י"ג שנים ויום א' ולא הביא ב' שערות וזמן הנשואין הגיע ואבי הבת רוצה להשיא לו בתו כתנאי השידוכין. האם יש למנוע לישא משודכת מכח חר"ג אע"ג דכתב ביבמה לא החרים היינו ברוצה לייבם על אשתו הנשואה משא"כ ברוצה לישא על יבמתו הזקוקה פסק בחכם צבי שאלה קט"ז דמותר לישא משודכתו קודם שיחלוץ היבמה ואין בזה משום חר"ג ואפי' לרמ"א דפסק דנהג במקום מצוה ואפי' במקום יבום וצריך לחלוץ. היינו שיוכל לחלוץ אבל אונס כי הכא לא ע"ש. וע"ע סימן ק"ד:

שנשתטית. כתב הכל בו דאין להתיר חר"ג אלא עפ"י מאה אנשים מג' קהלות מג' ארצות ובד"מ כתב דא"צ בזה הזמן להתיר ע"י מאה אנשים כי כבר כלה הזמן חר"ג ואינו אלא מנהג שנהג להחמיר. מיהו ב"ח כתב קבלה היא מגדולי עולם שיציע הענין לפני הגדולים שבאותו הדור ויסכימו בהיתר מאה רבנים וגם ישליש סך הכתובה ונדוניא ותוס' כתובה ביד הבית דין ואח"כ ישא אחרת: ועוד כ' בסי' קי"ט שיתן הגט ביד שליח הולכה שיהיה הגט בידו עד שתתשפה וחייב לייחד לה בית בפני עצמה וישמור אותה ממנהג הפקר וחייב ליתן לה מזונות: ודבריו שם מ"ש בשם רש"ל סותרים למ"ש בסי' זה ע"ש: ואם אין ידו משגת להשלים הכתובה כתב בתשו' צמח צדק סימן ס"ו דיש תקנה דקרובים ימכרו הכתובה לבעלה בטובת הנאה בכדי דמי' שיהיו מספיק לה הרווחים למזונותיה ולפרנסה ע"ש: ואחר שתתרפא חייב לגרשה מיד כדי שלא יהיה לו שתי נשים ב"ש:

להחמיר. דשם נתבאר דאין יכול לישא שתי נשים שחר"ג אין המקום גורם אלא אקרקפתא דגברי: וכתב הרש"ך ח"ב סימן ל"ז דאינו חייב לקיים חר"ג אלא כשהוא נשוי אשה מן המקום שיצא משם אבל אם לא היה נשוי אשה מן המקום שיצא משם יוכל לישא כאן במקום שאינו נוהג חר"ג שתי נשים. אבל מהריב"ל ח"ג סימן ק"ך כתב אפי' בשלא נשא במקום שנהג חר"ג אלא שנשא אשה במקום שאינו נוהג חר"ג ורצה לישא אשה על אשתו אסור הואיל והוא ממקום שנהג חר"ג וכנה"ג פסק כמהריב"ל מ"ש בהגהת ב"י סעיף ב'. ההולך ממקום שלא נהגו חר"ג למקום שנהגו חר"ג אינו יוכל לישא אשה על אשתו במקום שנהגו חר"ג. מי שעלה לא"י ולא עלתה אשתו עמו ורוצה לישא שם אשה אחרת וחושש לחר"ג שולח לה גט ע"י שליח ומשער הזמן שאיפשר שהגיע גט לידה ונושא אחרת הר"ם מטראני ח"א סימן ר"י. וכתב כנה"ג עליו ותמה אני אם הוא חושש לחר"ג לישא אשה אחרת למה לא חשש ג"כ לחר"ג שלא לגרשה בע"כ ומה תקנה מצא לו שישלח לה גט בע"כ. ויש לדחוק דבגירושין. דבשעת גירושין עובר על החרם ותו לא אבל לישא אשה אחרת כל עוד דאגידא ביה עובר על החרם ובעמוד והוצי' קאי:

החמישי. עיין כנה"ג:

מהן. פי' השניה תדחה מפני הראשונה אא"כ שהראשונה מקבלת גט ברצון עיין תשובת מהרש"ל סי' י"ד:

אחר. משום חר"ג. ועיין תשובת צ"צ סימן ע' דפסק שם דדוקא אם המירה ברצון אבל אם המירה באונס אין רשאי לישא אחרת ע"ש ועיין כנה"ג:

חשדא. כ"כ הרמב"ם פט"ו מה"א. ותימא דבפכ"א מהא"ב כתב ורשות לאשה שלא תנשא לעולם או תנשא לסריס ע"ש. ויש ליישב דמ"ש הרמב"ם בה"א דלא תעמוד בלא איש הוא מצד עצה טובה דלא תחשד. ושם בהלכות א"ב ע"פ הדין דמצד הדין הרשות לאשה שלא תנשא לעולם דאפי' איסור דרבנן ליכא גבה דידה לא משום שבת יצרה ולא משום הרהור משא"כ גבי דידיה וק"ל. כנה"ג ובהרד"ך בית י"ז חדר יו"ד:

חייב כו'. מתני' בפ' הבא על יבמתו ס"א כהן הדיוט כו' וכמו שמפרש בגמ' שם ושם מתניתין לא יבטל כו' וכמ"ש בגמ' שם לא אין לי כו' ואמר כדי כו' שכוונתו יהיה בשביל בנים דאמרינן בסוף תענית ת"ר יפיפיו' כו' ובלבד שתעטרוני כו' ר"ל בתכשיטין כי יופי האשה לפי התכשיטין כמ"ש בפ"ק דמגילה ובלבד שתבא ערומה כי אין האשה אלא לתכשיטין וז"ש בכתובות נ"ט ב' דתר"ח אין כו' ותני ר"ח כו' והן הן הג' דברים שאמורות כאן אבל התנא במתניתין ל"ק אלא תן עיניך במשפחה והוא שאין האשה אלא לבנים שקר החן הוא התכשיטין כי חן הוא מחמת ד"א כמ"ש אסתר ירקרקת כו' שנאמר ותהי אסתר כו' והבל היופי כו':

וגורם כו'. ס"ד אחרים אומרים כו':

וכל כו'. שמחה ברכה טובה תורה חומה שלם:

ולא נקרא כו'. ס"ג א':

וכיון כו'. שם ב':

והמקדים כו' אבל כו' טור. כמ"ש בפ' הבע"י. ובפ' הנשרפין המשיאן סמוך לפרקן ומפ' הטור סמוך אחר פרקן ולא כפי' רש"י והתוס' סמוך קודם לפרקן וז"ש בפ"ק דקדושין ואי נסיבנ' בארביסר כו' ור"ל בשנת הי"ד וה"ל בן י"ג ועי"ד סי' רמ"ה ס"ח ובה"ג שם דאל"כ לימא אי נסיבנא בי"ג דהא כל שהוא יותר סמוך לפרקן עדיף טפי כנ"ל אבל קודם י"ג לא קאמר ש"מ דאסור וכמ"ש שם המשיא אשה לבנו קטן וס"ד דאפי' אחר י"ג ג"כ נקרא כזה וכמ"ש בפ"ז ופ"י ופי"ד דיבמות דקטן לא תקינו ליה נשואין:

ומי שעברו עליו. כמ"ש ס"פ המדיר ורב תחליפא כו' וכ"ש הא והא בשוטה בלא נשא כלל:

ומיהו אם כו'. ל' הרמב"ם עד ס"ח קדושין שם ת"ר ללמוד כו' אר"י א"ש וכו' ורי"א כו' ול"פ כו' וערש"י והר"ן כתב ואחרים פרשו דבני בבל היו נשותיהן מתעסקין במו"מ ובמלאכה אבל בני א"י היו נשותיהם מעונגות ואוכלות ואינן עושות ועס"ד:

כגון עקרה כו'. אע"פ שמדינא כו'. כמ"ש שם ס"ה א' לשלישי לא תנש' כו' וכ"ש בודאי עקרה שזו אפשר שתלד כמ"ש שם נשאת לרביעי כו' וכן זקנה וכמ"ש ס"א ב' לא אין לו בנים ונושא כו' וכן קטנה וכמ"ש בפ"ב דנדה המשחקים בקטנות כו' ועל ב"ד כופין משום ביטול פו"ר כמ"ש בס"פ המדיר כנ"ל ואפילו בנשא כו' שם. ואיתא בתוספתא פ"ח דיבמות אסור לעמוד בלא אשה ואסור לישא עקרה קטנה ואילונית ושאינה ראויה לילד וכמ"ש בפ' הבע"י באילונית וה"ה בהנך.

לא נהגו כו'. כ' במרדכי פ' הבע"י משום דהלכה כרב שם דאמר אין מעשין כו' ועוד דרב ושמואל ל"פ אלא בא"י במ"ש בפ' הבע"י ס"ד א' ללמדך כו' וספ"ג דב"ב ומיום שפשטה מלכות כו' דין הוא כו' ואההיא סמכינן שאין כופין כו' אבל לדינא כל אלו טענות דחויות הן דקימ"ל כשמואל כמש"ל סי' קנ"ד וכן מההיא דפ' הבע"י כבר דחאה הרא"ש שם וכן ההיא דספ"ג דב"ב כבר כתבו תוס' שם תימא הא כתיב פרו ורבו ושמא על אותן כו' ועיין בע"י שם הגמ' והתוס' דכ"ז ג"כ בגזירת המלכות דוקא:

ובלבד כו'. דבזה רב מודה וכן כל הנ"ל לא שייך:

והוא שלא כו'. קדושין שם ואם א"א בלא כו' ושמואל ור"י פליגי ארישא דברייתא כמ"ש שם הל' נושא כו' ר"ל דלא כברייתא ור"י מקיים הברייתא אלמא הברייתא מיירי במקום שיתבטל מלמודו אם ישא ואפ"ה אם א"א בלא אשה כו' אלמא צריך ליבטל מלימודו בכה"ג:

או הנקבה כו'. ירושלמי ועמ"מ בה"ג.

בד"א כו'. שם ברא לברא כו' דכ"ע תרי כו' ומדקאמר לברא לברתא משמע דוקא שבאין מזכר ונקיבה ופשטא דסוגיא משמע אפי' כשהבני בנים שניהם זכרים ולרבא אפי' שניהם נקבות ועתוס' שם ד"ה וכ"ש כו' אלא שיש לדחוק דה"ק וכ"ש ברא לברתא ובן הזקן קיים וכן ברתא לברא והבת קיימת אבל קשה לחלק בין בן עצמו או בנו וגם הרמב"ם לא הזכירו (והעיקר גירסת הרמב"ם) א"ל רבא לשבת יצרה בעינן ולא גרסינן והאיכא ופליג אמאי שאמר אביי וכ"ש ברא לברתא דטעם המתני' הוא שיהא זו"נ בעולם וזהו לשבת לתנא דמתניתין ועיקר גי' הרמב"ם באביי אבל ברא לברתא וברתא לברא לא א"ל רבא לשבת בעינן והאיכ':

אבל אם כו'. שם:

היה הבן כו'. ירושלמי פ"ב אמתני' ובנו לכ"ד אפי' לפ"ור וכ"ש לת"ש שהן בכלל מי שיש לו בן מ"מ וגמ' ל"צ לאתויי זה מכללא דאין זה רבותא וכמש"ש חוץ מן השפחה כו':

ונתגייר הוא והם. דאל"כ מאי קאמר וצריכא כו' הא נכרי ירש אביו דבר תורה וע"ש רש"י ותוס' שדחק עצמן לפרש לענין בכורה אבל לפירוש הרמב"ם ניחא דה"ק ור"ל אמר לא קיים פ"ו גר שנתגייר כו' ר"ל הבנים שנתגיירו ואינן בנים שלו אבל משום גירותו עצמו לא כיון דבנכריותו כו' כמ"ש תוס' שם ד"ה ר"י ואף ר"ל מודה אלא דפליג משום גירות הבנים דהוה כאלו מתו הבנים דבקטן כו' וע"ז קאמר וצריכה כו' דמעיקר' נמי כו' ר"ל קודם שנתגיירו אפילו אחר שנתגייר הוא משא"כ בנחלה דנכרי אין יורש את הגר כמ"ש בקידושין שם וז"ש שם נתגיירו ל"ל חיים לשון רבים. ואין הסוגי' דבכורות מוכח' כדברי הרמב"ם דפריך בבכורות מ"ז א' תנן מי כו' ואם אית' מנ"ל דמתניתין מיירי שנתגיירו ג"כ וכן בח"מ סי' רע"ג (צ"ל רע"ז ס"ט) לא כתב דנתגיירו וגמ' שם וביבמות עביד צריכותא שם וגם לא נזכר כלל בגמר' אלא ונתגייר וגם אי אמרת דלא נתגיירו לא בודאי לגבי דידהו ודאי גר שנתגייר כו' וכמ"ש שם כ' תנן כו' שאני נכרי כו' ול"ק הניחא לר"ל כו' אלמא פשוט לגמר' דבכה"ג ודאי ל"ל חייס והוא פשוט בלא שום הוכחה וכן דעת כל הפוסקים דלא כרמב"ם:

אע"פ כו' וצריך כו' שם לא אין לו כו' ונ"מ למכור כו' מדקאמר כ"מ כו' מי הלא"ה אין חילוק תוס' שם ד"ה נ"מ ועוד אור"י כו':

וי"א כולי. מדאמר כ"ב מתני' דלא כר"י ומתני' במכירת ס"ת איירי כנ"ל ואר"מ הלכה כר"י וס' הראשונ' מדייק הרא"ש בדברי הרי"ף שמביא הא דר"י על מתני' ול"ק מתני' דלא כר"י ש"מ דס"ל דר"י ל"פ אמתני' ומיירי בא"צ למכור ס"ת וז"ש שם נ"מ למכור ס"ת כו' משום דר' יהושע:

מיהו אם כו'. שם אינו והא"ל רבנן לר"ש נסיב כו':

ישא כו'. דבלא אשה אסור לעמוד כמ"ש ר"נ שם וכמש"ש נושא אשה דלאו בת בנים:

וכן אם כו'. כמש"ש מ"ד א' ק"א ב' מלמד שמשיאין לו כו' אלמא אפי' מצוה דאוריית' נדחית מפני קטטה כמ"ש שם כ"א א' חליצה במקום יבום כו' וכן קי"ל דקי"ל כר"ל כמ"ש במנחות ובכמה מקומות וקי"ל נמי אם בעלו קנו וכ"ש בכה"ג דאינו אלא מדרבנן כמ"ש הרי"ף ורא"ש שם עד הא דר' יהושע והא מילתא דרבנן הא אבל דאוריי' כיון שיש לו זו"נ כו':

אבל אסור כו'. דלעבוד איסורא בשביל זה כמש"ש דאר"ל אע"פ כו' ושם לא נקרא אדם כו' כלך אצל כמותך דלכאורה זה מיותר בדבריהם:

והוא כו'. שם ושם מ"ד א' ושבקינן ליה כו':

ובמקום כו'. כמו חמר ונעשה גמל בפ' אע"פ והוא דברי הריטב"א בפ"ק דקדושין ז' א' דאמרינן שם ה"ק אי בעינא כו' ואע"ג דבלאו האי תנאה אמרינן נושא אדם כמה כו' באתרא דנהיגו בו' דאדעתא דמנהגא אנסבא ליה וכאלו התנו דמי לכך מתנה בהדה כו' ע"ש:

אבל ביבמה כו". דבמקום מצוה לא תיקן:

וכן בארוסה אם כו'. דהא אינו מחויב לכנוס אותה כמ"ש בכתובות ק"ט א' או כנוס כו' וז"ש אם כו' אלא כו' ועבה"ג:

אמנם י"ח כו'. כמ"ש בפ' הבע"י ס"ה א' אמר איהו איזל כו' א"ר אמי כו' אלמא אפי' במקום מצוה אסור ופי' בסה"ת בר' אמי ואפי' לדידן דקי"ל כרבא מ"מ מחמת גזירת ר"ג לדידן כמו לדידהו לרבי אמי וז"ש אפי' במקום מצוה ר"ל אמ"ש למעלה וה"ה בכ"מ שיש כו' והוא מלת' דר' אמי:

ואפי' במקום יבום. דגזירת ר"ג הורה מפני הקטטה והוא אפילו במקום יבום כנ"ל:

וצריך לחלוץ. ר"ל דכופין אותו כמש"ש קי"א ב' הנודרות כו' בחיי בעלה כו' אע"פ שהיא גרמה הואיל ולא נתכוונה לכך כ"ש כאן שהיא לא גרמה וער"ס מינץ סי' י':

ומ"מ כו'. משום דברים המותרים כו' ד"מ וז"ש וי"א כו' דמשום כך אין לכופו:

ואין כו'. כנ"ל ס"ט ובמקום שנהגו כו' והיא יכולה למחות בידו כמש"ל סי' מ"ו ס"ח:

מזכה כו'. כמ"ש קי"ח ב' המזנה גט כו' ובכה"ג ודאי ניח' לה דלא תעבור על איסור א"א וכמ"ש בכתובות י"א א' בגר קטן וא"ל כמ"ש שם בעבד וה"ה כהן משום מים גנובים דלא אמרינן כן כמ"ש בסוף נדרים:

טוב כו'. מחמת קטטה כנ"ל ועיגון וגם משום הא דאמרינן בפרק החולץ לא ישא אשה במדינה זו כו'. שם:

ומכל מקום כו'. עפ"ה דב"מ ע"א א':