דין שמיטה ופרוזבול - שולחן ערוך חושן משפט סימן ס״ז

אין שמיטת כספים. עיין בתשובת מבי"ט ח"א סי' ס"ד ובתשובת מהרשד"ם סי' ס"א ועיין בתשובת מהרשד"ם סי' ל' וסי' קפ"ו:

ואין לדקדק אחריהם. עיין בב"ח מ"ש בזה וסיים והנמנע ועושה ע"פ הדין תבא עליו ברכה:

אבל. אם התנה עמו כו'. עיין לק' סי' רכ"ו סעיף כ"א גבי אונאה דלא מהני לשון זה שאני התם דלא ידע דאית ביה אונאה מה שאין כן הכא כן כתב הטור והסמ"ע שם ס"ק ל"ז וק"ל:

ויש מי שאומר שאף היתר על המשכון. עיין בספר החנוך להרא"ה מצוה שמ"ח:

וי"א דכותבין פרוזבול עיין בתשובת מבי"ט ח"א סי' פ"א:

וה"ה שיכול למסור לב"ד חובותיו עיין בתשובת מבי"ט ח"ב סי' ש"א:

שיש להם מלוה ביד אחרים עיין בתשובת מהרשד"ם סי' ס"א:

כל זמן שהוא יכול לגבות החוב כותבין. עיין בסמ"ע מ"ש בזה ועיין בב"ח:

והמאוח' פסול עיין בתשובות מהר"א ן' ששון סי' קמ"ה:

נאמן אדם לו' פרוזבול עיין במהרי"ק שורש נ"ב:

מסבב עמו בדברים ועיין בב"ח מ"ש ליישב פירש"י דפי' אף יכול לתלות אותו שיאמר אעפ"כ ע"ש דהמיקל כרש"י ה"ז זריז ונשכר:

מוציאין שטר. עיין לעיל סי' נ"ז ס"א:

אם אין לו נכסים אינו נאמן הקשה הבע"ת דליהמן במגו דאי בעי מחיל ליה ותירץ דאה"נ אלא מיירי שמצד הטענה עצמו אינו נאמן ומיירי כגון שמכרו במעמד שלשתן שאינו יכול למחול כדלעיל סי' ס"ו סעיף כ"ט עכ"ד אבל אין לתרץ שאין בדעתו למחול ולהפסיד חובו כמו שתירצו הרא"ש והתוס' פ' ב' דכתובות ומביאים הב"י והב"ח גופיה לעיל ריש סי' מ"ז דהאי תירוץ ל"ש אלא כשהשטר ביד המלוה עדיין אבל כשמכרו ואינו תחת ידו ל"ש לו' כן וכן כ' ר' ירוחם סוף נתיב יו"ד להדיא דכשמכרו והוא ביד אחר אין לתרץ כן ומביאו ב"י לעיל ס"ס ס"ו והוא מדברי הרא"ש פ' הכותב שכתב שם וז"ל ואם אמרה שנפרעה אחר שמכרה נאמנת במגו שיכולה למחול ול"ד למלוה שאו' שטר אמנה שאינו נאמן במגו דאי בעי מחיל לפי שאינו רוצה למחול ולהפסיד חובו עכ"ל מיהו למ"ש לעיל סי' ס"ו סעיף י"א ס"ק ל"ד דכל טענות המבטלים השטר הרי הם מחילה א"כ ה"ה הכא אם אומר שלא היה לו פרוזבול הרי הוא כמוחל לו ולפי מ"ש שם סעיף כ"ט ס"ק צ"ד דאף במכרו במעמד שלשתן יכול למחול א"כ הכא בכל ענין נאמן המוכר רק שמשלם ללוקח מה שהפסיד לו מדיני דגרמי כל מה שהיה שוה השטר אם היה לו פרוזבול וכמ"ש לעיל סי' ס"ו ס"ק ל"ב ע"ש (ולקמן סי' פ"ו סעיף ה' ס"ק י"א כתבתי דבמלוה שאומר שטר אמנה גופיה אינו יכול למחול ואם כן אין צורך למה שחלקו הרא"ש ור' ירוחם בין מלוה למכרו בזה):

ואם יש לו נכסים כו'. דין זה אף שהוא מבעל התרומות והטור שכתבו רק דאם יש לו נכסים נאמן המוכר לחוב לעצמו ומשלם ללוקח שהרי הטעהו שמכר לו שטר שנמחל שעבודו בחזקת שהוא קיים עכ"ל לא נהירא לי דכיון שמכרו שוב אינו נאמן כיון דלית ליה מגו דאי בעי מחיל וכמ"ש לעיל ובפרט מה שנראה מהבעה"ת והט"ו שאינו משלם לו אלא דמים שקבל מחמת מקח טעות אינו נ"ל אלא דכיון שבא להפסיד בהודאתו אינו נאמן כלל ול"ד למלוה שאמר על שטר שבידו שהוא אמנה שהוא נאמן בדאי' ליה נכסי וכמ"ש לק' סי' פ"ו ס"ק ה' התם הא נתבאר טעמא כיון דאית ליה ללוה שני פסידא בגביה זו ה"ל חוב זה כמשעובדים דאין גובין במקום שיש בני חורין והלכך כיון שהשטר הוא שלו הוא נאמן מה שא"כ הכא שמכרו ויצא מתחת ידו לאו כל כמיניה לחוב ללוקח בהודאתו וכן מוכח מדברי הרשב"א פ"ק דגיטין שהבאתי לקמן סי' קכ"ו ס"ק ס"ג ואפי' להרא"ש שם היינו משום דהתם ליכא פסידא לזוכה משא"כ הכא שאינו מקבל רק דמים שנתן למוכר וכן בכל דוכתי דטענינן ללוקח פשיטא דהיינו אפי' המוכר אמר נגד זכות הלוקח לאו כל כמיניה וכדמשמע בכמה דוכתי וכ"כ ר' ירוחם במישרים ומהר"י ן' ל"ב ספר שני סי' ע' להדיא וז"ל הלוקח מן הלוקח אפי' שאמר גזלה היא בידי לאו כל הימנו לבטל זכותו של לוקח ע"כ הכא כן נ"ל ודו"ק:

אין שמיטת כספים נוהגת כו' בפרשת ראה כתיב מקץ שבע שנים תעשה שמיטה וזה דברהשמיטה שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו לא יגוש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמיטה לה' את הנכרי תגוש ואשר יהי' לך את אחיך תשמט ידיך וילפינן מדכתיב וזה דבר השמיטה שמוט כל בעל משה ידו כו' שבשני שמיטות הכתוב מדבר בשמיטות קרקעו' היינו יובל שאינו נוהג בו אלא השמטת קרקעות שהיו חוזרין לבעליהן ובשמיטת כספים דנשמטה ההלואה מהמלוה והוקשו להדדי לו' שבזמן שאין שמיטת קרקעות (דהוא היובל) נוהג דהיינו בזמן שאין כליושביה בא"י וכמ"ש ביובל וקראתם דרור לכל יושביה שמטת כספים ג"כ אינה נוהגת:

ומדברי סופרים שתהא כו' וטעמם כדי שלא תשתכח תורת שביעית מישראל אבל חרישה וזריעה לא אסרו בשביעית וביובל כדי שלא תשתכח שלא היו רוב הצבור יכולין לעמוד בו לאסור בעבודת קרקע ב' שנים שביעי' ויובל כ"כ התו' בפ' השולח (גיטין דף ל"ו ע"ש) דדוקא בזמן שהי' שמטה ויובל נוהג מה"ת היה מקויים בהן הברכה לגדל בשנה ששית לשלשה שנים ולע"ד הי' נראה טעם אחר והוא דכיון דקדושתן תלוי' בארץ ולא שייכא בח"ל וכיון דלא שייכים לעשות בהו דבר בח"ל גם בא"י לא תקנוהו משא"כ שמיטת כספים שהיא חובת הגוף וק"ל ועיין בפירש"י שה ע"א וגם עיין בפרישה מ"ש כאן:

שהיה צווח ככרוכיא לבטל המנהג כו'. כ"כ ג"כ הטור בשמו וכתב בסוף ז"ל ואני מיום בואי לכאן איני דן שלא תשמט שביעי' וגם איני סותר מנהגם אלא אני מניחם לדון כמנהגם:

טעם למנהג כו' גם בתשוב' הרא"ש כתב טעם על שהניחם על מנהגם ז"ל כיון שפשט המנהג שלא להשמיט והכל יודעים זה ה"ל כאלו התנה המלוה ע"מ שלא תשמט בשביעית עכ"ל:

והעיקר ששנת ש"כ כו' והיינו ע"פ חשבון הרמב"ם שעל פי חשבונו שנת פ"ט לאלף הששי היתה שנת שמיטה בימי בעל הטור ובימי רבי לוי בן חביב שנת הרס"ד ובימי הרב ב"י שנת ש"ו ושי"ג ובימי הרב מור"ם ז"ל שנת שכ"ז והכל עולה לחשבון הרמב"ם ועמ"ש בדריש' טעם הרמב"ם ומחשבון זה תדע ממילא שבזמנינו היתה שנת השמיטה בשנת שס"ט ותהיה עוד במהרה בימינו בשנת שע"ו יה"ר שנזכה במהרה בימינו לקיים המצוה כתיקונו בשמיטת כספים ושביתת הארץ לה':

שביעית משמטת את המלו' ילפינן לה מדכתי' ואשר יהיה לך את אחיך כו' והיינו הלואה שלך שהוא ביד אחיך תשמט ידיך ולא כשיש משכון בידך מאחיך ואפי' כשהוא ביד אחיו ואינו בידו בתורת הלוא' כ"א בתורת פקדון אינו משמט דכל מקום שהוא ברשותו דמרי' הוא ולא מקרי את אחיך וגם א"צ לנגשו:

שיש בו אחריות נכסים דמ"מ הרי הוא מחוסר גוביינא:

והמשכנת' במקום כו' פי' כשמלוה לחבירו על שדהו והמלוה אוכל פירות ממנו בנכייתא והיינו שמנכה לו דבר מועט בכל שנה מחובו וכמבואר בי"ד הי' קע"ב בראשו ובסופו ע"ש:

ומקום שאינו יכול לסלקו עד סוף זמנו. להגמרא בפ' הזהב הוא סתם האי משכנת' באתרא דמסלקא שביעית משמטתו ובאתרא דאינו יכול לסלקו אינו משמט וכתבו ג"כ הטור סתמא בי"ד ס"ס קע"ב והמחבר דכ' כאן ברישא באתר' דמסלקין בכל עת ואח"כ כתב ובאתרא דלא יוכל לסלקו עד סוף זמנו הדיוקים קשיין אהדדי ואין לו' שהסדר כן הוא דבאתר' דלא מסלקי אין מסלקין עד סוף זמנו דהא מסיק המחבר וכתב בס"ס זה שאינו יכול לסלקו אפי' יום אחד מקרי אתרא כו' (דא"ל דלדעת י"א כ"כ דא"כ ה"ל לכתוב דגם בזה פליגי) וגם דוחק לו' דסוף זמנו דכתב ר"ל הזמן שקבעו ביניהן לסילוק ור"ל אפי' יום אחד דמדסת' וכתב עד סוף זמנו משמע דר"ל סוף זמן המשכנתא לכן נראה דמשום דגמ' הנ"ל סתם וקתני דמסלקי ודלא מסלקי נקט לחומרא וכתב דבאתרא דמסלקי בכל עת פשיט' דמשמטי ובאתר' דלא מסלקי דקאמר בגמרא דאינו משמט אין בידינו להקל ולו' דאינו משמט כ"א כשאינו יכול לסלקו עד סוף זמנו וק"ל:

שסיים לו השדה בהלוואתו פי' שהגביל לו מצרי השדה וא"ל מכאן תגבה חובך דאז ה"ל מיוחד יותר לחובו וכגבוי בידו דמי וע' בר"ן פרק השולח (דף תקע"ג ע"א) שבשם (הרמב"ם) [הרמב"ן] כתב שאם סיים לו שדה הוא משמט טפי מבמשכנתא דהמלוה מוחזק בה מה שאין כן בסיים לו שדה שאינו אלא כאפותיקי באם לא יפרע לו אבל מסיק הר"ן שם דלהרמב"ם צ"ל דבמשכנתא משמט טפי מבסיים לו שדה כיון שייחדם להלוואתו משא"כ במשכנתא ע"ש וזהו ג"כ דעת המחבר שנמשך אחר דעת הרמב"ם ומ"ה כתב דבסיים לו שדה לסברא קמייתא אינו משמט כלל והוא דעת הרמב"ם שכ"כ בפ"ט דשמיטה ואפילו להי"א דכתב עליו ג"כ מקילין בסיים לו טפי מבמשכנתא וסבירא להו בסיים לו דאפי' לא יוכל לסלק רק יום א' אינו משמט משא"כ משכנתא הנ"ל וק"ל:

מי שיש לו עיסקא כו' פי' הנותן סחורה לחבירו למחצית שכר ונותן לו שכר עמלו דקי"ל דפלגא הוי דין פקדון ואחריות הפסד ושכר הוא על הנותן ופלגא שנייה ה"ל דין הלואה דאחריות הפסד ושכר על המקבל וכמבואר בי"ד סי' קע"ז:

שותף עם חבירו והיו מתעסקים. פי' ששניהן מתעסקים בו ומה שיש ביד כ"א משל חבירו אין שם הלואה עליו אלא שחלק חבירו מופקד בידו:

ערב שפרע למלוה כו' דמיד שפרע בשביל הלוה נתחייב לו הלוה בתורת הלואה אותו סך שפרע בעבורו:

משמטת שבועתו. ילפינן לה מדכתיב וזה דבר השמטה אפילו דבור השמיטה משמטת והיינו שבועה:

ונשבע לשלם לו. ז"ל הרמב"ן אם הגיע הזמן שנשבע עליו לפרוע קודם שביעית אם לא פרעו בזמן שנשבע כבר עבר על שבועתו אבל השמיטה משמטת דלא נשבע לשלם לו רק כל זמן שהוא ח"ל ואלו מחל לו זה חובו אין החיוב שבועה חל עליו דזה יאמר הרי הוא כאלו התקבלתי ומתיר את שבועתו שלא ע"פ חכם וזה כמחילה דאפקעתא דמלכא הוא אבל אם לא הגיע הזמן השבועה עד אחר השמיטה אין השמיטה משמטת דה"ל כמלוה לעשר שנים דאינו משמט עכ"ל ועיין בע"ש שכ' בדין זה ז"ל נשבע לשלם אע"ג דהגיע זמן פרעון ההלואה קודם השמיטה כו' עד שביעית משמטתו כו' דמל' אע"ג דכתב משמע לכאורה דס"ל דמכ"ש אם הגיע זמן הפרעון אחר השמיטה דשמיטה משמטתו ופטור מלשלם וז"א וכמ"ש וכ"כ המחבר בסמוך בסי"ג [בס"י] מיהו י"ל דכוונתו הוא כגון שקבע לו זמן הפרעון קודם שמיטה ואח"כ נשבע לו שלא יעכב לו הפרעון מליתנו לו עכ"פ בזמן פלוני ואותו זמן הוא אחר שמיטה דבכה"ג ג"כ השמיטה משמט כיון דקבע לו זמן הפרעון קודם שמיטה ובידו לנגשו מאז מכח הזמן ולו' לא היה דעתי מעולם להמתין לך עד זמן שנשבעת עליו ונרא' דמזה שכתבתי איירי מור"ם מדלא הזכיר דעבר על השבועה ושיתיר לו שבועתו וכמ"ש הרמב"ן אבל בכה"ג דזמן השבועה היא לאחר השמיטה והשמיטה כבר שמטו א"ש דנראה דבכה"ג א"צ התרה לשבועתו דלא נשבע אלא לשלם כשהוא חייב משא"כ להרמב"ן הנ"ל דכבר עבר שבועתו קודם שביעית דצריך התרה לאפקועי מאיסורא ונדרו למפרע וק"ל:

והוא בכפירתו כו' אינו משמט הטעם דהא בשעת שמיטה כיון שכבר נשבע לא היה למלוה עליו שום חוב ואחר השמיטה כשהודה ה"ל כהלואה חדשה משא"כ כשהודה קודם השמיטה דהשמיטה הבאה אחר ההודא' משמטת לאותו הלואה החדשה:

וכתבו לו פסק דין כו'. דכל מעשה ב"ד כגבוי דמי ומ"ש בסעיף שלפני זה דאם כפר ונשבע והודה קודם סוף שמיטה דמשמט התם מיירי בדלא כתבו לו הב"ד פס"ד כ"כ הב"י ע"ש. (הג"ה וכתב הרא"ש שם דאף אם פסקו הבית דין הדין אלא שלא כתבו הפסק דין משמט החוב וע"ל ס"ק ל' מזה):

הרי זה נשמט. דתנאי זה קאי אשמיטה שלא ישמיטוהו והרי הוא מתנה על מה שכתוב בתורה מה שאין כן כשמתנה עמו שלא ישמט הוא פי' הלוה לא ישמט נפשו מלשלם לו חוב זה אפי' בשביעית דלא קאי התנאי אשביעית כ"א אהלוה וה"ל כאלו אמר אע"פ שהשביעית משמט ואין אתה רשאי לתבעני אני מקבל עלי לשלם לך ואדם יכול לחייב נפשו בממון שלא חייבתו תורה וק"ל:

אם נהגו לכתוב כן אדלעיל קאי אמ"ש ע"מ שלא ישמיט ממנו הוא חוב זה בשביעית:

כדלעיל סי' מ"ב. בסוף הסי' ויש ליתן טעם לחלק ביניהן כיון דמדין מצות שביעית מופקע ועומד הוא ממנו אין בידו לתובעו ולהוציא מידו מכח מנהג הכתיבה דהלו' יאמר דהמלו' בכוון לא כתב כפי המנהג כדי לקיים מצות שביעית וק"ל:

לעשר שנים או פחות או יותר לשון הגמרא הוא לעשר שנים ומתחלה נקט המחבר לשון הגמרא וכתב עליו דל"ד הוא אלא ה"ה או פחות או יותר ועפ"ר מ"ש עוד מזה:

המוסר שטרותיו לבית דין כו' אין זה כדין פרוזבול דבסמוך סי"ח דשם מיירי דאינו מוסר גוף השטר חוב ביד הדיינים אלא אומר בפניהן בע"פ שהוא מוסר בידם החובות ומשום הכי בעי דיכתבו לו פרוזבול וכאן מיירי שמסר ביד הדיינים השט"ח ומ"ה לא בעי שום כתיב' וכ"פ התוס' בפרק השולח ע"ש ולפי מ"ש הטור ומור"ם בסמוך בס"ך דאפי' כל אדם יכול לומר כן בע"פ צ"ל דמן דין תורה לעולם משמט עד שימסור שטרותיו לב"ד והילל בא ותיקן פרוזבול שיהא מהני דבור בעלמא בלי מסירת גוף השט"ח להדיינים ועד"ר שם כתבתי דנרא' מהגמרא ומהרא"ש ובישוב דברי הטור דהילל לדריה תיקן כתיבת פרוזבול ורב נחמן בא אח"כ ותיקן דאמירת בע"פ בלא כתיבת פרוזבול סגי וז"ש מור"ם בהג"ה דסעיף כ' די"א דכל אדם נמי יכול לומר דבריו בע"פ:

אינו נשמט דהתור' לא הזהירה אלא דלא יגוש המלוה להלוה בשביעית משא"כ זה דכבר סילק המלוה נפשו מזה ומסרו לב"ד ואין הב"ד מוזהר ע"ז:

מה שכנגד המשכון. כבר נתבאר טעמו דכיון שיש בידו לא שייך ביה לא יגוש וטעם דהי"א הוא כיון דמתחלה נטל המשכון בעד כל ההלוא' ה"ל כאלו יש בידו משכון שוה ככל הלואה:

שלא בשעת הלואתו. ל' הטור וכן משכנו שלא בשעת הלואתו ע"י ב"ד ולקח ממנו כלים אף על פי שצריך להחזירם (משא"כ כשמשכנו בידו בשעת הלוואתו דא"צ להחזיר לו עפ"ר) אינו משמט עכ"ל ור"ל דכלי יום צריך להחזיר ביום וכלי לילה בלילה מדין תורת השבת העבוט וכמ"ש הטור לקמן סי' צ"ז והטעם דאינו משמט דמיד שמשכנו קנה המשכון והוי שלו בעד חובו עד שישלם לו אלא שחוזר ומשאיל לו בעת צרכו והראיה שהלוה צריך להחזיר לו כלי יום בלילה:

הקפת חנות כו'. כתב ב"י אבל המוכר דבר לחבירו מיד כשמכרו לו ה"ל כאלו הלוהו ומשמטו כשביעית והטעם לפי שדרך החנונים להקיף שנה ושנתיים ובסוף נוטל חובו ואין דרך לנוגשו וה"ל כאלו הלוהו וקבע לו זמן לאחר שביעית דאין השביעית משמטתו משא"כ במכר כו'. וכן דרך השכיר להניח שכרו שנה או שנתיים ביד שוכרו ואינו נוגשו לתתם לו אלא הם בידו בפקדון או בהלואה עד אחר שביעית עכ"ל ועיין בע"ש דלא הזכיר טעמים הללו וכתב טעמים אחרים ואינן נראין בעיני:

משעה שקבע לו זמן לפרעו ול"ת דוקא משעת העמדה בדין כמו בקנס בסעיף שאחר זה ועמ"ש שם:

שכר שכיר כו'. כבר נתבאר טעמו לפני זה:

קנס של אונס כו'. דאינן הלואה:

משעת העמדה בדין. הטעם כתב ב"י כיון דאונס ומפתה מעשה ב"ד הוא וה"ה כתובת אשה דבסמוך מעשה ב"ד הוא מ"ה לא הוה זקיפה דידהו כהלואה כ"א אחר שעמדו בדין משא"כ בהקפת חנות הנ"ל דלאו מעשה ב"ד הוא:

העמדה בדין. נראה דמיירי דלא כתבו לו פסק דין דאל"כ קשה מ"ש מהא דכתב לעיל ס"ח דאם תבעוהו וכפר וכתבו לו פסק דין דהוי כגבוי ואינו משמט:

ואם פגמתה כו'. דיצאה בהמותר משם סתם חיוב כתובה וה"ל כמלוה:

הבא מכח עכו"ם הרי הוא כעכו"ם כו' עד אין השביעית משמטתו. ואף על גב דהוא למעליותא וכ"פ מור"ם לקמן סי' קנ"ד בהג"ה סי"ח מיהו י"ל דאפי' המחבר דפסק שם דלא אמרינן הבא מכח עכו"ם הרי הוא כעכו"ם כ"א לגריעותא מודה בהא כיון דבשטרותיהן גובין בו מדינא דמלכותא וכמ"ש בסימן מ"ה ס"ז דשם ג"כ פסק המחבר גופא דאמרינן כן אפי' למעליותא ע"ש מ"ש עוד מזה:

ולכן מי שקנה כו'. אין השביעית משמט. וסיים שם רשב"א אבל אם זקפו עליו במלוה משמט:

אבל בלאו הכי כו'. פי' שאינו תובע באותו שטר אלא שתבעו שהוצרך לפרוע בשבילו ונעשה מלוה ומשמט וכן הוא שם בהדיא:

פרוזבול אינו משמט. כן הוא במשנה במסכת שביעית ז"ל כשראה הילל שנמנעו מלהלות ללוה ועוברין על מ"ש בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל כו' התקין הילל פרוזבול ופירש"י פרוז הוא ל' תקנה ובול הוא ל' עשירים ור"ל תיקון לעשירים עשה שלא יעברו על מ"ש בתורה ושם בגמרא דאע"ג דמן הדין משמט מ"מ יש כח בידי חכמים לתקן שלא ישמט שהפקר בית דין הפקר וכיון שמכח הפקר בית דין הוא דאינו משמט מ"ה אמרי גם כן דאין כותבין פרוזבול אלא בב"ד חשוב שראוי להפקיר כדמסיק המחבר:

דיש להקל בזמן הזה. פי' אפי' במדינה שנוהגין בהן שמיטה כי לא כתב מור"ם בר"ס זה אלא דבמדינות אלו אין נוהגין אבל יש מדינות שנוהגין בו:

זהו גופו של פרוזבול כו'. פי' דברים הללו הן ל' המלוה שאומר כן להדיינים בע"פ והדיינים כותבין דברים בנוסח זה במותב תלתא כחדא הוינא ואתא פלוני המלוה ואמר לפנינו מוסרני לכם פלוני כו' וחותמין שלשתן למטה פלוני דיין ופלו' דיין כו' או חותמין בל' עדים ור"ל שהם עדים בדבר שאמר לפניהן כן כשהיו יחד במותב תלתא וכ"כ הטור בפי' הראשון ואחר זה כתב הטור גירסא ונוסח אחר ע"ש עוד מזה:

ומ"ש מוסרני אינו ר"ל מוסר השטרות דבפרוזבול א"צ למסור השט"ח וכמ"ש בסי"א אלא ר"ל מוסרני דברים הללו לכם הב"ד ולפ"ז לא ה"ל למור"ם להשיג ולכתוב ז"ל וה"ה שיוכל למסור חובותיו שבע"פ דמהיכי תיתי לחלק כיון דלא כ' המחבר דבשט"ח איירי:

וי"א אפי' לשנים וא"ל הוו עלי סהדי כו'. עד ואי חתמו ביה דייני כו' נראה דלאו אדלעיל הוו עלי סהדי קאי אלא כוונתו דאם התחיל לכתוב בלשון דיינים במותב תלתא דייני כחדא הוינא וגם חתמו בו דייני זהו טפי מעלי ממ"ש ראשונה דהעדים יתנו לו כתוב וחתום איך שידוע להן שמסר פרוזבול לפני דיינים אחרים:

אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע. רש"י מפרש הטעם משום דלא תקנו פרוזבול כ"א אסתם הלואה וסתם הלואה אינו כי אם למי שיש לו קרקע וסמוך עלי' בגביות חובו ויש מפרשים הטעם משום דכשיש לו קרקע מחשב טפי כגבוי ועומד ביד הבית דין ולשני הטעמים בקרקע כל שהוא סגי משום דאיכא מרבוות' דס"ל דאין אונאה לקרקעות כלל ולאינך ה"ט דקרקע ראוייה לגבות ולחזור ולגבות ממנה עד שישתלם לו חובו ועפ"ר:

אלא עציץ נקוב. דדרך הנקבים יונק וצומח מן הקרקע ומחשב כקרקע:

ויש לחייב לו כו'. פי' מי שחייב להלוה דהיא משועבדת להמלוה מדר' נתן כמ"ש רבינו לקמן סי' פ"ו:

ואפילו שלא בפניו. דאע"ג דאין חבין לאדם שלא בפניו מ"מ כיון דבזיכוי שם זכות הוא לו אע"ג דיבא לו על ידי הזיכוי חובה הולכין אחר שם זיכוי דמעיקרא והטעם דקיל הוא שמיטת כספים בפרט בזמן הזה:

וה"ה אם השכירו לו. פי' ול"ת דוקא בהשאילו שהוא עומד ברשות השואל אף לענין אונסין מ"ה חשב שלו משא"כ בשכירות:

שדה ממושכנת כו'. פי' שהלוה השכינה ביד אחר אע"פ שאין לו מעות לפדות וגם הוא באתרא דלא מסלקא מ"מ המלוה יכול לכתוב עליה פרוזבול כאלו השדה היתה ביד הלוה:

וליתומים על נכסי אפטרופוס. היינו אם הם חייבים לאחרים אותן האחרים כותבין פרוזבול על היתומים דלא לשמט חובתם דקרקע שיש להן להאפטרופסים שלהן מחשב כאלו הוא של יתומים וכ"כ בעל התרומות בשער מ"ה ועד"ר דכתבתי דרש"י לא פי' כן (וגם כתבתי טעמו) אלא מחלק בין חוב של אביה' של יתומים דא"צ קרקע כלל ללוה ובין חוב שהיתומים עצמם חייבים [נ' דצ"ל הלוו] לאחר דצריך קרקע ע"ש:

די לו בפרוזבול אחד. ל' הטור שיכתוב מוסרני לכם כל חוב שיש לי על פלוני ופ' כו':

ואם לוו בשטר אחד אפי' אין קרקע אלא לאחד כו'. הטעם משום דקי"ל חמשה שלוו בשטר א' מא' כולם נעשין אחראי' וערבאין זה לזה כמ"ש הטור בר"ס ע"ז ועפ"ר שם כתבתי דאפי' לוו כל א' בפני עצמו ויש קרקע לא' מהן כותבין פרוזבול על כולם דהא אותה קרקע שיש להא' מחשב כאלו הוא של המלוה ואזי המלו' מזכהו ללוין שלו וכמ"ש הטור והמחבר לפני זה אלא דאז צריך שיזכהו המלוה להן ובלוו כולן בשטר א' אפי' בלא זיכוי נמי כותבין אכולן מטעם הנ"ל:

יתומים קטנים שיש להן כו'. פי' הן מה שהלווהו משלהן הן שיורשו החוב מאביהן דהב"ד הוא אביהן של יתומים ושטרותיהן וכל אשר להן כמסורין לב"ד דמי וכן מקופ' של צדקה דהב"ד יד עניים כיד היתומים משא"כ בגדולי' דדוקא מה שירשו מאביהן טענינן להו כמ"ש לקמן סכ"ט:

טענינן להו כו'. ביתומים קטנים א"צ לזה דאפי' ידוע דלא הי' לאביהן פרוזבול ולא התנה שום תנאי אין הלוואתן משמט וכמ"ש לפני זה בסכ"ח:

אלא בסופה. דכתיב מקץ שבע שנים תעשה שמיטה וזה דבר השמיטה שמוט כל בעל משה ידו כו':

כל זמן שהוא יכול לגבות החוב כותבין פרוזבול. הרא"ש בפרק השולח והטור כתבו דאע"ג דאין השמיטה משמט אלא בסופה מ"מ אין כותבין פרוזבול אלא עד סוף שנה ששית אבל גם הרא"ש מודה דאין ביד המלוה לתבוע חובו כל שנה שביעית ולא אמרו שאין שביעית משמטת אלא בסופו אלא לענין שאם משלם הלוה מעצמו יכול לקבל ממנו אבל הרמב"ם ס"ל דיכול לתבוע חובו בב"ד כל שנה שביעית עד סופו נמצא דכ"ע ס"ל האי כללא דכ"ז שיכול לגבות חובו דהיינו על ידי הדיינים כותבין פרוזבול אלא שמחולקין עד היכן יכול לגבות חובו וכ"כ בד"מ סעיף ל"ב ע"ש:

והמאוחר פסול משום דאין יכול למסור לב"ד החוב שאינו ח"ל עדיין וכשיאחר זמנו דפרוזבול יוציאנו לאחר זמן ויגבה ע"י אפי' החובות שנתחייבו לו אחר כתיבת הפרוזבול אבל במוקדם מגרע כחו ובזמן דבשט"ח הוא להיפך המוקדם פסול והמאוחר כשר וכמו שכ' הטור והמחבר בסי' מ"ג משום דשם מיפה כחו במוקדם לטרוף מלקוחות מאותו זמן ומגרע כחו במאוחר וק"ל:

נאמן אדם לומר כו'. הטעם דחזקה הוא דלא שביק אינש היתרא ואכיל איסורא ובודאי ימסור שטרותיו לב"ד או כתבו לו פרוזבול ול"ד למה שכ' הטור והמחבר בסי' ס"ו סי"א דאין אדם נאמן לומר שטר קנין הי' לי כתוב בו קני לך איהו וכל שיעבודיה ואבדתיהו דשאני התם דלאו בידו הוא דדילמא המוכר לא רצה לכתוב לו כן או שבעל השטר אבד השטר וזה מוצאו אבל כאן שהשט"ח ודאי שלו הוא ובדידי' תליא מילת' למסור לב"ד חובתו מסתמ' עשאה ומ"ה כתבו הטור והמחבר בסעיף שאחר זה שנאמן לומר תנאי הי' כו' במגו כו' אבל בלא מגו מכח האי טעמא דתנאי הי' כו' לא היה נאמן כיון דבלאו בדידי' לחוד תליא וק"ל ועפ"ר:

לאחר פסק דין אינו נאמן דכיון דשתק בשעת פס"ד הרי הוא כמודה שלא הי' לו פרוזבול וכשיצא אגמרוהו טענת שקר:

במיגו דאי בעי אמר. אבל בלא מיגו אינו נאמן מטעם שכתבתי לפני זה:

אלא יטול מעותיו. פי' הלוה שבא ליתנם לו וזה השיב לו משמט אני יחזיר הלוה ויטלם וילך לו:

מוציאין שטר מהמלוה. עפ"ר שם כתבתי דנ"ל דודאי דמי הנייר צריך הלוה להחזיר לו דהו"ל השער משכון בידו בעד דמי הנייר אבל דמי שכר הסופר א"צ ליתן לו דג"כ נשמט בשביעית דהא גוף השטר אינו שוה יותר מדמי הנייר לצור ע"פ צלוחיתו:

טוענין ללוקח כו' דקי"ל טוענין ליורש וללוקח כל מה שהי' המוכר או המוריש בעצמו יכול לטעון אבל כשלקחו קודם שביעית אין טוענין דמסתמא עדיין לא הי' ביד המוכר פרוזבול כיון דלא הגיע זמן השמיטה:

אינו נאמן דאין אדם נאמן בהודאתו לחוב לאחרים וכמ"ש הטור והמחבר לקמן בסי' ע"ז:

ס"ב וי"א באתרא דלא מסלקי כו'. הסמ"ע הבין דהי"א קאי אסיים לחוד ובזה מהני מניעת סילוק יום אחד אבל במשכנתא דרישא הוי מניעת הסילוק דוקא עד סוף זמנו וגם מדברי מהרמ"י משמע כן ואני תמה על שני המאורות הגדולים שלא נתנו לב לעיין במקורו של דברים ומאין להו לחלק בלא מסלקי בין משכנתא לסיים והעיקר בזה דהי"א הוא הרשב"א והוא כ' סימן תתקפ"א וז"ל עוד השיב דשביעית משמטת אפילו אפותיקי מפורש ודלא כרמב"ם דהא' בפרק א"נ לא אשכח דלא משמט אלא באתרא דלא מסלקי ומיהו ככ זמן שאינו יכול לסלק אפי' יום א' אינו משמט עכ"ל הרי לך דפתח באפותיקי שהוא דינא דסיים שזכר המחבר וע"ז כתב הרשב"א לחלק בין מסלק או לא ומביא ראיה מפרק א"כ ושם איירי ממשכנתא וע"ז כתב ומיהו כו' דהיינו לפרש מהו נקרא מסלקי בגמרא ש"מ דחד דינא אית להו לרשב"א לסיי ולמשכנתא וכ"ה בהדיא בי"ד סי' קעג דהביא הטור מחלוקת הראב"ד ורא"ש בסילוק של השנה במשכנתא דלהראב"ד איקרי לא מסלקי ולהרא"ש מסלקי וכתב ב"י בשם הרשב"א דס"ל כראב"ד והיינו הך י"א דכאן וי"א זה הוא חולק בב' דברים דדיעה א' צירף המחבר' לדעת הרא"ש דלא מיקרי לא מסלקי עד סוף זמנו כמ"ש ולדעת הרמב"ם דבסיים הוה עדיף ממשכנתא כמ"ש הרמב"ם פ"ט דשמיטה דמסיים אינו משמט בכ"מ וע"ז חולק הי"א שהוא רשב"א בתרתי חדא בסיים יש חילוק בין סילק או לא ועוד שעיקר החילוק שבין מסלקו או לא מסלקו הוא אפילו בשביל יום א' והסמ"ע הקשה הדיוקא אהדדי בדיעה הא' דמתחלה כ' אם יוכל לסלקו בכל עת דוקא ואח"כ כתב באין יכול לסלקו עד סוף זמנו ומתוך כך דחק ליישב ולפי מה שכתבתי אין כאן קושיא כל עיקר דתחלה כתב המחבר במה דכ"ע לא פליגי דהיינו במסלקי בכל עת ואח"כ כתב מפלוגתא דידהו בפי' איזה מיקרי דלא מסלקי דלהרא"ש הוי דוקא עד סוף זמנו ולרשב"א אפי' יום אחד כנלע"ד ברור:

(סעיף כ"ב שאפי' שלא בפניו) עמ"ש בי"ד סימן קס"ב סעיף ה' מה שהקשה על ההיא מזה:

(סעיף ל"ו) מוציאין שטר מן המלוה) והסמ"ע כתב דגופו של נייר הוא של מלוה תמוה הוא לע"ד דהא כתב רבינו בהדיא דגופו של נייר הוא של הלוה ולפי הנראה שלזה נתכוין שצריך להחזיר את הנייר ללוה ותו דלפ"ז דחשיב הנייר משכון למלוה נאמר דכל החוב אינו משמט לפי דעת הי"א בסעי' י"ב דאף היתר על המשכון אינו משמט וכתב בירו' אפי' מחט אלא נלע"ד דאין כאן שייכות משכון דמעיקרא לאו אדעתי' דהכי אוזפי' אלא לראייה נקטיה מש"ה לא חשיב למשכון אפי' נגד הנייר וראייה מפ' הזהב דף ע"ט לר' יהודה הנשיא דאפי' להך פלגא דהוה דמי המשכון נמי משמט ואמרי' שם דמשכון דנקט הוא לזכרון דברים בעלמא ואע"ג דלא קי"ל כר"י הנשיא מ"מ כאן מודים דלא נקטי' למשכון כלל וא"ל ממ"ש בא"ע סי' כ"א דהמקדש אשה בשטר שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת א"כ ע"כ משכון הוא הא ל"ק דבודאי באותה שעה שיהיב לה שטר לשם קידושין דעתי' על הנייר למתפס לנייר וע"ז סמכא דעתי' דכ"ע ידעי שאין מקדשין במלוה משא"כ בשאר דוכתי כנעלפ"ד:

(בשם מהרש"ק בב"י ד"ה וכן המלוה לזמן וכו' עד כלישנא קמא דשביעית משמט' וכו') אני בעניי לא הבינותי דברי רי"ף ז"ל דאדרבא מדלא כתב הרי"ף דמתני' איירי במלוה על משכון או במוסר שטרותיו כדמוקי ללישנא קמא מוכח דס"ל כלישנא בתרא דאין שביעית משמטת' ולכך אומדין וכו' דאי הוה ס"ל דשביעית משמט א"כ מאי אומדין כולי בעי לשלומי כדפריך התם ומוקי לה במלוה על המשכון או במוסר כו' ולכך גם דברי ב"י הן תמוהין בעיני:

(ע"ש אפי' אין ללוה כלל וכו' עד איתא בתוספתא חמשה וכו') נ"ל דאין כאן מקומו אלא מקומו לקמן בסעי' כ"ט ואין לו פה שום חיבור וק"ל ואפשר דמביא ראיה לערב של לוה קאמר דמשועבד למלוה ויכול לכתוב דה' שלוו יכול לכתוב מטעם דכולן ערבאין זל"ז וק"ל ונ"ל ע"כ):

כספים. אבל חרישה וזריע' לא אסרו בשביעית וביובל שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו כ"כ התו' פרק השולח ולי נראה טעם אחר דכיון דקדושתן תלויה בארץ ולא שייכא בח"ל וכיון שכן גם בא"י לא תקנוהו משא"כ שמיטת כספים שהוא חובת הגוף עכ"ל הסמ"ע ועיין בתשובת מבי"ט ח"א סי' ס"ד ובתשובת הרשד"ם סי' ל' וס"א וקפ"ו:

טעם. גם בתשובת הרא"ש כתב טעם על שהניחם במנהגם ז"ל כיון שפשט המנהג שלא להשמיט והכל יודעים זה ה"ל כאילו התנה המלו' ע"מ שלא תשמט בשביעית עכ"ל. סמ"ע:

נכסים. דמ"מ הרי הוא מחוסר גוביינא. שם:

ומקום. כתב הסמ"ע דהדיוקין קשיין אהדדי נראה דמשום דבש"ס סתם וקתני דמסלקי ודלא מסלקי נקט לחומרא וכתב דבאתרא דמסלקי בכל עת פשיטא דמשמטי ובאתרא דלא מסלקי דקאמר בש"ס דאינו משמט אין בידינו להקל כי אם כשאינו יכול לסלקו עד סוף זמנו עכ"ל:

שסיים. פירוש שא"ל מכאן תגבה חובך דאז ה"ל מיוחד יותר לחובו וכגבוי בידו דמי עכ"ל הסמ"ע (ועיין מ"ש הט"ז בדין זה שהשיג על הסמ"ע ועיין. ע"ש):

פלגא. עיין ביו"ד סי' קע"ז:

מלוה. וזה אין שם הלואה עליו אלא שחלק חבירו מופקד בידו. סמ"ע:

ונשבע. ז"ל הרמב"ן אם הגיע הזמן שנשבע עליו לפרוע קודם שביעית אם לא פרעו בזמן שנשבע כבר עבר על שבועתו אבל השמט' משמטת דלא נשבע לשלם רק כל זמן שהוא חייב לו ואינו מחל לו זה חובו אין חיוב השבוע' חל עליו דזה יאמר הריני כאילו התקבלתי ומתיר שבועתו שלא ע"פ חכם וזהו כמחילה דאפקעתא דמלכא הוא אבל אם לא הגיע זמן השבועה עד אחר השמטה אינה משמטת דהוי ליה כמלוה לעשר שנים דאינו משמט ע"כ ונראה דהרמ"א איירי כגון שקבע לו ז"פ קודם שמטה ואח"כ נשבע לו שלא יעכב מלפרעו עכ"פ בזמן פלוני דהוא אחר השמיטה דבכה"ג משמט כיון דקביעת ז"פ הוא קודם השמיטה ובידו לנגשו אז מכח הזמן ולומר לא היה דעתו מעולם להמתין לך על זמן השבוע' ובזה א"ש דלא הזכיר הרמ"א דיתיר את שבועתו משום דבכה"ג א"צ התר' דלא נשבע אלא לשלם כ"ז שהוא חייב משא"כ בנדון דהרמב"ן דכבר עבר שבועתו קודם שביעית צריך התר' עכ"ל הסמ"ע:

וכתבו. כתב הרא"ש דאף אם פסקו הב"ד הדין אלא שלא כתבו הפס"ד משמט החוב. סמ"ע:

כדלעיל. ויש ליתן טעם לחלק ביניהם כיון דמדין מצות שביעית מופקע ועומד אין בידו להוציא מכח מנהג הכתיבה דהלה יאמר דבכוון לא כתב כפי המנהג כדי לקיים מצות שביעית. שם:

המוסר. כתב הסמ"ע דאין זה כדין פרוזבול דבסי"ח דשם מיירי דאינו מוסר גוף השט"ח ביד הב"ד אלא אומר בפניהן בעל פה שמוסר בידם החובות ומשו"ה בעי דיכתבו לו הבית דין וכאן מיירי שמסר בידם השטר חוב לכך לא בעי כתיבה וע"ש:

שכנגד. כבר נתבאר טעמו דכיון שיש בידו לא שייך ביה לא יגוש וטעם הי"א הוא כיון דמתחלה נטל המשכון בעד כל ההלוא' ה"ל כאילו יש בידו משכון על הכל. שם:

דינו. לשון הטור אף על פי שצריך להחזירם (ר"ל כלי יום צריך להחזיר ביום וכלי לילה בליל' כמ"ש בסי' צ"ז) אינו משמט ע"כ והטעם דמיד שמשכנו קנה המשכון אלא שחוזר ומשאיל לו בעת צרכו והראי' שהלוה צריך להחזיר לו כלי יום בלילה. שם:

חנות. כתב ב"י אבל המוכר דבר לחבירו מיד כשמכר' לו ה"ל כאילו הלוהו ומשמטו השביעית והטעם לפי שדרך החנונים להקיף שנה ושנתים ואינו נוגשו והו"ל כאינו קבע לו זמן לאחר שביעית דאינו משמט וכן דרך השכיר להניח שכרו שנה או שנתים ביד שוכרו בפקדון או בהלואה עד אחר שביעית עכ"ל. שם:

בדין. מיירי דלא כתבו לו פס"ד דאל"כ קשה מ"ש מהא דבס"ח מ"ש. שם:

כעובד כוכבים. אע"ג דהוא למעליותא והמחבר פסק בסי' קנ"ד סי"ח דלא אמרי' כן אלא לגריעותא ע"ש צ"ל דבהא מודה כיון דבשטרותיהן גובין מדינא דמלכותא וכמ"ש בסי' מ"ה סי"ז דשם ג"כ הוא למעליותא שם:

משמטתו. וסיים הרשב"א אבל אם זקפו עליו במלוה משמט. שם:

אבל. פי' שאינו תובעו באותו שטר אלא שתבעו שהוצרך לפרוע בשבילו נעשה מלוה ומשמט. שם:

והמחום. כיון דמן הדין משמט אלא שמכח הפקר ב"ד הוא דאינו משמט מש"ה אמרו דצריך ב"ד חשוב שראוי להפקיר. שם:

בזה"ז. פי' אפי' במדינה דנוהגין שמטה דהא דכתכ הרמ"א בריש סי' זה היינו במדינות אלו אין נוהגין אבל יש מדינות דנוהגין בו ועי' בתשובת מבי"ט ח"א סי' פ"א וח"ב סי' ש"א:

מוסרני. פירש הסמ"ע דדברים הללו הן ל' המלו' שאומר כן בע"פ להב"ד והן כותבים בנוסח זה במותב תלתא כחדא הוינא ואתא פ' המלוה ואמר לפנינו מוסרני כו' וחותמין שלשתן למטה פלו' דיין וכו' או חותמין בלשון עדים ור"ל שהם עדים בדבר שאמר לפניהם כן כשהיו יחד במותב תלתא וכיון שכן דהמחבר לא מיירי במוסר שטרותיו אלא שאומר בעל פה כנ"ל א"כ לא ה"ל להרמ"א לכתוב וה"ה שיוכל כו' דמהיכי תיתי לחלק עכ"ל:

ממושכנת. פי' שהלוה השכינה ביד אחר אע"פ שאין לו מעות לפדות וגם הוא באתרא דלא מסלקי מ"מ יכול המלו' לכתוב עליה פרוזבול כאילו היתה ביד הלוה. סמ"ע:

לאחד. הטעם משום דקי"ל דכולם נעשין אחראין וערבאין זה לזה כמ"ש בר"ס ע"ז ואפי' לוו כל א' בפ"ע ויש קרקע לא' מהן כותבין על כולם דהא מחשב כאילו קרקע זו של המלו' היא ואז מזכה אותה ללוין האחרים אלא דאז צריך שיזכה. אבל בלוו בשטר א' א"צ לזכות. שם:

קטנים. עיין בתשובת מהרשד"ם סי' ס"א:

פסול. משום דא"י למסור לב"ד החובות שאינו חייב לו עדיין וכשיאחר זמנו של פרוזבול יוציאנו לאחר זמן ויגבה בו אפי' החובות שנתחייבו לו אחר כתיבתן אבל במוקדם מגרע כחו עכ"ל הסמ"ע ועיין בתשובת מהר"א ששון סי' קמ"ה:

לו'. עי' במהרי"ק שורש נ"ב:

יטול. פירוש הלוה שבא ליתנם לו יטלם וילך לו וע' בב"ח מ"ש ליישב פירוש רש"י דפירש אף יכול לתלות אותו שיאמר אעפ"כ ע"ש דהמקיל כרש"י ה"ז זריז ונשכר. ש"ך:

שטר. נ"ל דודאי דמי הנייר צריך הלו' להחזיר לו אבל דמי שכר הסופר א"צ ליתן לו וג"כ נשמט בשביעית דהא גוף השטר אינו שוה יותר מדמי הנייר לצור ע"פ צלוחיתו עכ"ל הסמ"ע (והט"ז השיג עליו וכתב דגופו של נייר הוא של הלו' וע"ש):

אינו נאמן דאין אדם נאמן בהודאתו לחוב לאחרים כמ"ש הט"ו בסי' ע"ז כ"כ הסמ"ע והקש' הב"ח דלהימן במגו דאי בעי מחיל ליה ותירץ דאה"נ אלא דמיירי שמצד הטענ' אינו נאמן וכגון שמכרו במעמד שלשתן שא"י למחול כמ"ש בסי' ס"ו סכ"ט עכ"ד ולפמ"ש שם דאף במכרו במעמד שלשתן יכול למחול א"כ ה"ה הכא בכל ענין נאמן המוכר רק שמשלם ללוקח מה שהפסיד לו מדיני דגרמי כל מה שהי' שוה השטר אם הי' לו פרוזבול ובסי' פ"ו ס"ה כתבתי דבמלו' שאומר שטר אמנה גופיה א"י למחול וא"כ אין צורך למה שחלקו בין מלו' למכרו בזה עכ"ל הש"ך:

נאמן. והש"ך השיג עכ"ז ופסק דאפילו אית ליה נכסים אינו נאמן דכיון שמכרו ויצא מתח"י לאו כל כמיניה לחוב ללוקח בהודאתו וע"ש:

אין. גטין ל"ו א' ורבא ל"פ עליה דאביי בהא וכמ"ש תוס' שם ד"ה מי וכן סובר הרמב"ם שם הל' טז ועכ"מ שם ודלא כראב"ד ורש"י ד"ה רבא כו' ורמב"ן דס"ל דה' כרבנן:

בזמן שהיובל. שם כפי' תוס' ד"ה בזמן וכמ"ש רש"י ב' ירושלמי וההיא דת"כ כרבנן הוא:

ומד"ס. שם:

בכ"מ. דהשמטת כספים אין חילוק בין א"י לח"ל כמ"ש בקדושין ל"ח ב' וה"ה בזה"ז כמ"ש בירושלמי פ' בתרא דשביעית הל' ג' ע"ש וכן בהרבה מקומות בגמ' גטין לז ב' אבא בר מרתא כו' כי אתא לקמיה דרב כו' ושם ע"א רב אשי מקני כו' ובכמה מקומות: (ליקוט) ירושלמי א"ר הונא קשייתא קומי ר' יעקב בר אחא כמ"ד מעשרות מד"ת והלל מתקין על ד"ת א"ר יוסי וכי משעה שגלו לבבל לא נפטרו מן המצות התלויות בארץ ופרי' והשמטת כספים נוהג בין בארץ בין בח"ל ד"ת חזר ר' יוסי ואמר וזה דבר השמטה שמוט בשעה שהשמיטה נוהגת ד"ת השמטת כספים נוהגת בין בארץ בין בח"ל ד"ת ובשעה שהשמטה נוהגת מדבריהם השמטת כספים נוהגת בין בארץ בין בח"ל מדבריהם תמן אמרין אפי' כמ"ד מעשרות ד"ת מודה בשמיטה שהיא מדבריהם דתני וזה דבר השמטה שמוט ר' אומר שני שמיטין הללו שמיטה ויובל בשעה שהיובל נוהג שמיטה נוהג ד"ת פסקו יובלות שמיטה נוהגת מדבריהן כו' (ע"כ):

אבל י"א. הוא הרז"ה שכ' דוקא בזמן שהיובל נוהג מדרבנן שיובל ושמיטה קשר שאין נפרד הוא והיו נוהגין יובל עד שבטלו ב"ד וכ' דשמטה צריך ג"כ קדוש ב"ד והוא בכלל מ"ש שנים אתה מקדש ועתוס' דערכין י"ג א' ד"ה הנך כו' וע"ש בסה"ת שמ"ה והרמב"ן דחה דבריו וס"ל דאפי' מדאורייתא נוהג כרבנן וכפרש"י דרבא פליג על אביי בהא וע"ש:

בדברי מהרי"ק. שם כ' דסמכינן אר' יוחנן גטין לז דאמר שטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט אע"ג דקא' דוקא לב"ש המרדכי בס"פ הבא ע"י כ' דק"ל כב"ש בהא וליתא דהסוגיא בכ"מ דלא כב"ש וכמ"ש בס"ב וסי' ק"ח סי"א וש"מ ועש"ך סי' ק"ח סקי"ט ע"ש:

בת"ה. שם ר' דסמכינן אחד תירוצא שתי' ר"י בתרומות ומעשרות שאין נוהג אלא במקומות הסמוכין לא"י כמו בבל ומצרים אע"ג דחלה נוהגת בכ"מ שדמיא קצת לחיבת הגוף בעל העיסה ולא בעל הקרקע וכ"ש השמטת כספים שהוא חובת הגוף מ"מ כיון דתורה תלי ליה ביובל אע"ג דכל הראשונים כ' דנהגו בח"ל בכ"מ ונהגו כן בעצמם אינהו ס"ל כת' אחרים של תוס' ואנן לענין שמיטה יש לסמוך אהאי שינויא וע"ש שדחק עצמו הרבה מאד: (ליקוט) . ומהר"א בתה"ד כו'. עתוס' דקדושין ל"ו ב' ד"ה כל כו' וי"ל דלהכי כו' ובחולין ז' א' סד"ה והתיר. ועי"ל שמא כו' (ע"כ):

והעיקר. כפסק הרמב"ם בשם הגאונים בפ"י דה' שמטה ע"פ הגמ' דערכין יג א' רב אשי אמר הנך שית כו' וכרבנן כמ"ש רש"י שם אלא שמפ' דבשנת ת"ך חרב כמ"ש שם י"ב ב' ודקאמר שם דבמוצאי שביעית חרב קאי על תשרי שלאחר החורבן דאותה שנה שחרב כיון שרובו בבניינו אין נחשב בכלל החורבן ולכן בכל הספרים ישנים ל"ג בע"ז ט' ב' ונטפי חד שתא ועכ"מ שם ובע"ז שם דקא' ונשקול ממאה תרי כ' בשם הגאונים דאתי אף לרבנן משום דלאחר החורבן לא מנו יובלים לקדש שמיטין וההיא דערכין ל"א ב' מנו יובלין כו' דוקא בזמן הבית וכ' עוד שם דכל החשבונות הכל משנת יצירה שהיא שנייה לבריאת העולם שאנו מונין נמצא למניינינו חרב הבית בשנת ג' אלפים תתכ"ט והיא היתה שנת השביעית כנ"ל ומשם ואילך לא מנו רק ז' ז' כנ"ל נמצא ששנת ש"ך לאלף הששי היא לחורבן אלף ותצ"א כי חשבת כללי ביובלי כו' כמ"ש בע"ז שם כלו הכל בז' ז' וכ"ה לפרש"י דערכין שפי' דבשנת תכ"א חרב הבית והיא היתה מוצאי שביעית הוא ג"כ החשבון כחשבון הרמב"ם רק שפי' דגמ' דע"ז כר"י כתי' ראשון דערכין כמ"ש תוס' בע"ז ב' רשב"ם ע"ש וע"ש ברא"ש וכ' לפ"ז שנת ע"ד היתה שנת השמיטה וכ"ז לשנה שנייה לבריאה והיא שנת ע"ה לבריאה וכ"כ בטי"ד סשל"א ולרש"י בשנת פ"ט וכן עיקר והוא ג"כ חשבון הרמב"ם וע"ש בב"י וכ"כ בטח"מ כפי גי' שם ולרש"י בשנת פ"ט וכן עיקר וע"ש בד"מ מ"ש בשם מהר"ל חביב ע"ש ועוד חידש הרמב"ם שכל החשבונות של הגמ' הכל משנה שנייה כנ"ל: (ליקוט) והעיקר כו' דעת רש"י בערכין ששנת תכ"א חרב כמו שמוכח הסוגיא בין לתי' ראשון בין לתי' דרב אשי והסוגיא דע"ז דע"כ הוא לר"י צ"ל כתי' ראשון וכ"כ תוס' בע"ז שם ופ' כר"י ע"ש אבל רש"י בע"ז שם כ' ששנת ת"ך חרב הבית וכרב אשי דערכין וכר"מ והנה לשני הפי' קשה לפי' הראשון קשה דהא בע"ז שם מ' דבת"ך חרב כמש"ש א' מלכות פרס כו' ושם אי טעי האי תנא כו' אי טעי תנא כו' ושם ב' א"ב תלת שנין. ולפי' השני ק' סוגיא דערכין. דמ' דרב אשי תי' אליבא דרבנן ועתוס' שם ורא"ש וחשבון הרמב"ם הוא כפרש"י דערכין ולדידיה כל הסוגיות עולין יפה ופ' ג"כ כרבנן והרא"ש שם פי' כרש"י שם דמשנת ת"ך מתחילין למנות דרב אשי אליבא דר"י וכ"כ הטור בשם ר"י והוא שנה קודם למנין הרמב"ם ורש"י ודעת ר"ת ור"ח בתוס' דע"ז שם כדעת רמב"ם ורש"י אלא שגורס וניבצור תרתי שנין ור"ל למנין מלכות יון וכתי' ראשון דגמ' דערכין והוא מכוון לפירש"י דעירוכין וכ"פ רשב"ם שם אלא שלפי' ר"ת עכצ"ל דבתכ"א חרב דלא קאי שם כלל בחורבן הבית אלא לחשבון השטרות וההיא דערכין י"ל כפי' הרמב"ם דשנה שאחר החורבן קאמר וכנ"ל (ע"כ): (ליקוט) מ"ש הטור ולרש"י בשנת פ"ט היינו רש"י דערכין שכ' דכל מה דפריך שם היינו דבשביעית חרב ומשני דבמ"ש חרב וכ' שם דבשנת תכ"א חרב וכ"כ תוס' בע"ז בשם רשב"ם ומ"ש הטור בשם ולר"י בשנת פ"ח הוא דעת רש"י בע"ז ששנת מ"ך חרב והיא היתה מ"ש וכ"ד הרא"ש שם בע"ז וע"ש שיישב קו' תוס' (ע"כ):

(ליקוט) והמשכנתא במקום כו' ואם כו'. ל' הרמב"ם פ"ז מה' מלוה ומ' דוקא עד סוף זמנו ומ"ש בכל עת לאפוקי סוף זמנו וכ"ה דעת הרא"ש שם ודלא כרשב"א וש"ע שכ' וכל כו' וכ"ד הרא"ש ע"ש סל"ה ועטי"ד סי' קע"ב וב"י שם (ע"כ): (ליקוט) במקום כו' ומקום כו'. ל' הרמב"ם בפ"ז מה' מלוה וכ"כ הרי"ף בב"מ שם ונראה שדעתו כדעת כרא"ש שם ואמר ברישא בכל עת משום שאז שביעית משמט בכל עת ודלא כי"א למטה שכ' וכל שא"י לסלקו כו' וכ"פ לקמן סי' רע"ח ס"ז (ע"כ): (ליקוט) ומקום כו' עד סוף זמנו. דוקא כה"ג וכ"כ רבו הרי"ם בב"ב קכ"ה ב' וכמש"ל סי' רע"ח ס"ז וע"ש ברי"מ בארוכה וכ"כ ר' אפרים והרמב"ן שם בפשיטות (ע"כ):

(ליקוט) אלא שסיים כו'. עבה"ג וכ"מ בירושלמי שם דמסיק שם כמ"ש בגמ' שלנו דאפי' בשטר שיש בו אחריות דמשמט וא"ר ירמיה בשאין לו קרקע הא יש לו קרקע אינו משמט א"ר יוסי אפי' יש לו קרקע משמט אתיא דר' יוסי כרב דא"ר בא בשם רב ייחד לו קרקע אינו משמט לא אמרו אלא ייחד לו הא לא ייחד משמט. אלמא אע"ג דס"ל דאחריות משמט סיים אינו משמט (ע"כ):

(ליקוט) וי"א כו'. כמו שהקשו על הרמב"ם דמ"ש ממשכנתא וההיא ברייתא כב"ש כמש"ש ולא עוד ופי' בה"ת דהרמב"ם ג"כ כה"ג מיירי (ע"כ):

(ליקוט) וכל שאינו כו'. וז"ל הרשב"א בתשו' אתרא דמסלקי דשביעית משמטתו ה"ד אי בגו זימניה ק' הלא מ"מ המלוה א"י לנגוש אותו וה"ל כמלוה לי' שנים ואי לבתר זימניה א"כ אפי' באתרא דלא מסלקי בתר זימניה מסלקי ליה ע"כ צ"ל דכל דלא מסלקי ליה אפי' שעתא חדא לעולם אין משמטתו והביאו ב"י בי"ד סי' קע"ב בד"ה ובמקום שנוהגים כו' וכ' שכ"כ המ"מ ורי"ו בשמו אבל הרא"ש והטור שם חולקין ע"ז וכן רי"ו בשם הרי"ף וכן הריב"ש בשם הרמב"ן ועב"י שם וקושית הרשב"א הנ"ל כ' ברא"ש שם מכאן יש ללמוד דמשכנתא באתרא דמסלקי יכול המלוה לכוף כו' וע"ש סל"ה וס' ראשונה הוא דעת הרא"ש וז"ש עד סוף זמנו ומ"ש ברישא בכל עת משום דרוצה לכלול כל אימת שפגע שביעית לכן כ' ברישא בכל עת ובסיפא עד כו' (ע"כ):

מי שיש לו. שם ק"ד ב': (ליקוט) מי שיש כו'. כמ"ש בס"ו (ע"כ): (ליקוט) מי כו'. דפקדון אינו משמט כמ"ש בספרי שמוט כל בעל יכול אף בגזלה ובפקדון ת"ל משה ידו כו' (ע"כ):

שאין. כמ"ש בס"ו:

ערב. ב"ב קע"ד א' ההוא ערבא כו' וע"ש ברשב"ם ד"ה פריעת כו':

כ"ד. עבה"ג:

לפיכך שבועות כו' אבל. שבועות מ"ח ב':

(ליקוט) לפי כו'. ערש"י בב"מ קטו א' ד"ה למה כו' ועב"ב מ"ב ב' השותפין כו' ונעשין ש"ש כו' וז"ש השומרים והשותפין כו' (ע"כ):

מי שחייב כו'. כמ"ש בנדרים ס"ג הריני כאלו התקבלתי וכן כאלו מחל לו דאפקעתא דמלכא היא:

הלוהו. ירושלמי מלוה ונעשה כפרנית אינה משמטת כפרנית שהיא נעשה מלוה משמטת:

תבעו. שם וכל מעשה כו' אלו גזרי דינין:

וכתבו לו. דל"ת מס' שקדם ועב"י. וכ"כ הר"ש במתני ב' פ"י דשביעית:

אם נהגו. ע"ל סי' ס"א ס"ה אבל תנאים כו':

(ליקוט) המלוה כו'. עתוס' דב"ב קע"ה ב' ד"ה ואין. מכאן כו' (ע"כ):

(ליקוט) המלוה כו'. כת"ק כמסקנא דגמ' לא לעולם כו' דקי"ל דלא כשמואל ואף א"ס דפליגי בדשמואל קי"ל דלא כשמואל וא"כ הל' כריה"ג (ע"כ):

ויש מי שאומר. הוא הרא"ש ואזיל לשיטתו שפ' כשמואל שם בשבועות אבד קסא כו' וע"כ דלא כהדחייה שם: (ליקוט) ויש כו'. עבה"ג וסי' ראשונה ס"ל דשמואל לשיטתו ולא קי"ל כוותיה והרא"ש לשיטתו שפ' כשמואל ועסי' ע"כ ת"ב (ע"כ):

ומקרי זקיפה. כמו זקיפה דב"ק ק"ט א':

וי"א. ב"מ ע"כ א':

הבא. ע"ל סי' ס"ו סכ"ה:

(ליקוט) ולכן מי כו'. כמ"ש בספרי את רעהו פרט לאחרים כו' (ע"כ):

וי"א דכותבין. כ'. הרא"ש דרבנן דבי רב אשי לא ס"ל הא דשמואל. והרמב"ם וש"ע אזלי לטעמייהו שכ' בס"ך ת"ח שהלוו כו' דוקא וטור ורמ"א אזלי לשיטתייהו שכ' שם וי"א דכל אדם כו':

וה"ה שיוכל. ל' הר"ן וכ"ת ל"ל לתקן פרוזבול הא יוכל למסור שטרותיו בב"ד וי"ל דמהני לחוב בע"פ:

ת"ח שהלוו. ת"ח דווקא כנ"ל וכמ"ש גבי ריבית בב"מ ע"ה א':

וי"א. דס"ל דפליגי אשמואל דשמואל לטעמיה דס"ל פרוסבול עולבנא דדייני כו' ואינהו ס"ל כר"ן דאמר אקיימיניה וער"ן:

ואין חילוק. ירושלמי אפי' נתונין ברומי ופי' במרדכי הדיינים:

וי"א אפי' לשנים. גטין ל"ג א' ואפי' לרב ששת עדים ודאי בשנים וסברא ראשונה ס"ל דה"מ כשמוסר לפני ב"ד והב"ד לפניהם אבל כאן שאין מוסר רק לפני העדים בלבד צריך שלשה כמו בפני ב"ד:

קמי שלשה דיינים. כרב ששת ואע"ג דלענין גט קי"ל כר"ן שם דאינו תלוין זב"ז רק שמביא ר"ן ראיה דשנים נמי מקרי ב"ד וער"ן שם:

דאינון פלוני כו'. כנ"ל בסי"ט פלוני כו' וכר"ש שם אטו כי רוכלא כו':

שבמקום. מירושלמי הנ"ל בס' שקדם:

ואי חתמי. ר"ל שהדיינים במקומו ומוסר להם וקמ"ל דא"צ עדים כמש"ו ועסמ"ע:

וא"צ. כנ"ל סי"ט והדיינים או העדים כו':

ואפי' קרקע. שם ופ"ג דפאה:

מונח. שם בגמ':

אע"פ שאין. רש"י שם:

או למי. או למי. נלמד מחייב ללוה:

אפי' ע"י כו' ואפי'. כ"כ הרא"ש דקאמר מזכהו משמע כו' דזכין לאדם שלא בפניו אע"ג דעי"ז מתחייב יותר מהזכות וער"ן:

מיהו אם. ב"ב קל"ח א' כאן בצווח כו' וערשב"ם ד"ה כאן בצווח כו' ושם בגמ' זיכה לו ע"י אחר כו' בצווח מעיקרו דכ"ע כו':

וה"ה אם. ב"י ועסמ"ע וראיה מדפריך איני והתני הלל ולא משני בהשכירו:

(ליקוט) וליתומים כו'. עסמ"ע וכ"ז מדברי ב"י ע"ש (ע"כ):

ואם לוו. כרשב"ג בתוספתא ועסי' ע"ז ס"א:

יתומים קטנים. דגדולים אין ב"ד אביהם דהם ככל אדם. ריב"ש: (ליקוט) יתומים קטנים. ערש"י בב"מ ע' א' ד"ה בדקנני כו' (ע"כ):

(ליקוט) יתומים גדולים. כאן ודאי אפי' גדולים כמש"ש הבא כו' (ע"כ):

טענינן להו. ב"ב כ"ג א':

אין שביעית. עבה"ג ומתני' דפ"י דשביעית השוחט כו': (ליקוט) אין כו'. סנה' ל"ב א' (ע"כ):

(ליקוט) כ"ז כו'. תוספתא אימתי כותבין פרוזבול ער"ה של שביעית כתבו ער"ה של מוצאי שביעית אע"פ שחזר וקרעו לאחר מיכן גובה עליו והולך אפי' לזמן מרובה והביאו הר"ש שם מתני' ה' (ע"כ):

ואם לא. עסמ"ע ועב"ב ל"א א': (ליקוט) ואם לא כו'. דהא אפי' ב"ד פותחין לו ואין חוששין שמא מתוך דבריהם ילמד לשקר כ"ש במה שלא ידענו אם למדוהו בחוץ. שם וזהו שלא כדברי ש"ך בסי' פ' סק"ג שכ' בכ"מ כן (ע"כ):

(ליקוט) אבל אם כו'. דכה"ג ודאי דמי לשם כיון דשתק בשעת פס"ד נראה כמודה ודאי שקרא אגמריה (ע"כ):

במגו. דבמקום חזקה אמרי' מגו אף להוציא. סה"ת שמ"ה ועכתובות י"ב ב': (ליקוט) במגו כו'. כמש"ש חזקה כו' ובמקום חזקה אמרי' מגו אף להוציא כמ"ש בכתובות י"ב וכ"כ בהגמ"ר ריש ב"מ וצ"ע שהרי שם אמרי' א"נ ע"כ כו' מ' דלס' ראשונה א"צ ועסי' פ"ב סי"ב מש"ש (ע"כ):

הוציא. הראיה מבוארת בדבריו:

א"ל אעפ"כ. מתני' שם:

ואל. ברייתא שם:

שט"ח. ע"ל סי' ס"א סי"ב:

(ליקוט) מוציאין כו'. דברי סמ"ע כאן תמוהים וכבר השיגו ט"ז (ע"כ):

שהלוקח. שעליו מוטל כנ"ל סי' ס"ו סי"ו:

טוענין. ב"ב כ"ג א':

(ליקוט) ואם הודה כו'. צ"ע גם ברישא ליהמניה דאי בעי מחיל וכמו שהקשו תוס' בכתובות י"ט א' וש"פ וצ"ל דמיירי שא"י למחול כגון במעמד שלשתן וכן תי' בסה"ת וא"כ גם בסיפא אמאי נאמן וכמ"ש בספ"ק דב"מ בשובר אמאי כו' אלמא אין מאמינין לה אי לאו במגו דמחילה ושם מיירי באית לה נכסי כמ"ש בסי' ס"ו סכ"ו וע"ש סי"ו ול"ד להא דכתובות י"ט א' דשם אי אית ליה נכסי אין משועבד כלל למלוה וכן הקשה ש"ך ע"ש בס"ק י"ד וכ"כ רי"ו במשרים כו' וז"ל הלוקח כו' והוא מפורש בתוספתא דב"ב רפ"ב כלשונה והביאו הרא"ש בפ"ג דב"ב ס"ח ובתשו' כלל צט וכמש"ל סי' קמ"ו ס"י בהג"ה ואין כו' (ע"כ):

אם אין לו. כתובות י"ט א':