נפקד שרצה לעכב בחובו שטרות הפקדון - שולחן ערוך חושן משפט סימן ס״ד

למשכון כו'. כלומר להחזיק הנייר דלא יוכל לגבות מהמלוה אלא א"כ טוען שמכרו לו בכתיבה ומסירה הא לאו הכי אפי' טוען שנתנו לו למשכון לגבות מהלוה ל"מ כיון שלא קנה החוב שבשטר במה יגבה מהלוה והשתא ניחא הא דהצריכו הרא"ש והט"ו לפרש דמיירי שיש עדים וראה הא אי הוה טען להד"ם או נאנסו לא הי' יכול לגבות מהלוה אלא ודאי כמ"ש וכן משמע בהרא"ש להדי' ע"ש ודוק (עיין בתשו' מהר"א ן' ששון סימן קמ"א ובתשו' ן' לב ספר ב' סימן נ"ה דף ע"ו וספר ד' דף ט' ע"א):

דאלו לגבותם לא הי' מועיל בלא כתיבה כו'. ואע"ג דמיירי שיש עידי פקדון וראה ובלאו הכי לא הוה יכול לטעון לקוח מ"מ כיון שהחוב של הנפקד ידוע והיו עדים שתפס מחיים הוה אמינ' דיכול לגבות החוב קמ"ל כיון דאין אותיות נקנות אלא בכתבה ומסירה א"כ לא נקנו לו השטרות ול"מ תפיסתו לגבות מהלוה רק להחזיק גוף הנייר עד שישלמו לו (עיין בתשו' ר"מ אלשיך ר"ס ד'):

לא הי' מועיל בלא כתיבה כו'. משמע היכא דהיה יכול לטעון לקוח הוא בידי ולא הי' צריך כתיבה כגון בממרמו"ת שלנו וכה"ג נאמן לומר למשכון תפסתים במגו דלקוח וכן נראה להדי' מבואר מכל הפוסקים והב"ח כתב דמפירש"י משמע דבשטרות אפי' ה"ל מגו דלקוח נמי על הנפקד להבי' ראי' דכיון דהיו פקדון בידו והרי הם כמונחי' ברשותי' דמפקיד כו' ע"ש ול"נ דלא דק דרש"י לא בא אלא לומר ל"ל שיבי' ראיה דתבעם ממנו בחייו ולא רצה להחזירם הרי הן מופקדים בידו מחיים לזה פי' דכיון דהי' פקדון בידו הרי הן כמונחים ברשותי' דמפקיד ולא הוי תפיס' כיון שלא תפס לשם חובו עיין שם אבל אה"נ מיירי בענין דלית לי' מגו דלקוח וכמ"ש כל הפוסקים כנ"ל ברור.

ומיירי שיש עדים כו'. והר"ן פ' הכותב כ' לדעת הרי"ף דמיירי אפילו ליכא עדים וראה דאפי' הכי לא מהימן אפילו להחזיק גוף השטר למשכון ע"ש וכן מוכח באמת דעת הרי"ף שם ע"ש ודוק וכן מוכח להדיא דעת התוס' פרק הכותב ריש (כתובות דף פ"ה) ומדברי הרב המגיד פרק י"א מהל' מלוה מרהקשו דיהא נאמן במגו דלקוח כו' ע"ש וכן נראה להדי' דעת הבעה"ת שער נ"א חלק א' בשם הראב"ד וה"ר נתן בן הר' מאיר ע"ש ותימה שלא הביא המחבר דבריהם (אף בב"י ע"ש) וגם דעת בעל המאור והרמב"ן בספר המלחמות פרק הכותב נראה כן להדיא ע"ש ומה שהקשו הרא"ש והט"ו דיהא נאמן במגו דנאנסו או להד"ם או החזרתי להחזיק גוף השטרות יש לומר משום דאז לא הי' יכול להראותם והיה נפסד הכל אבל עכשיו סובר שהשטרות שוים הרבה ויועיל תפיסתו כדי שווי השטרות א"נ דוקא במטלטלים אמרינן האי מגו משום שאם טוען להד"ם או נאנסו היה מוכר המטלטלים לאחרים משא"כ בשטרות שלא היה מי שלוקחן כיון שהם כתובים על אחרים ואין לזה כתיבה ועוד שאם הי' מוכרן לאחרים הי' נתגלה אח"כ שהיו בידו ולא נאנסו שהרי השטרות כתובים על שם המפקיד ולכן טוען למשכון תפסתי' וחושב שבזה יזכה בדין שיוכל לגבותם או למוכרם אי נמי הוא חושב שהלווים יפרעו לוכי מה איכפת להו שמשלמים לו או למפקיד אבל כשהי' טוען להד"ם או נאנסו כשהי' מבקש אח"כ מהלווים לא היו משלמים לו כי היו יודעים שהוא משקר וליכא למימר שהי' עושה קנוני' עם הלווים דמי יימר דשמעי לי' הלווים ודלמא כשרים נינהו ולא מקבלי קנוני' אבל עכשיו סובר שהלווים ישמעו לו שיחשבו שאומר אמת שהם משכון בידו וישלמו לו ותירץ זה מרומז בדברי הראב"ד שבבעל התרומות שם ע"ש ודוק וכן נראה לי עיקר ונפק' מיניה בדינים אלו האידנ' היכא שאין ידוע שחייב לו המפקיד לנפקד והנפקד תפס שטרות דבשטרות ליכא מגו וכמו שכתבתי וכן משמע בתשו' הרשב"א שהבי' הב"י לקמן ריש סי' ס"ו וז"ל דבשטרות ליכא מגו דאי בעי אמר לא באו לידי מעולם שאם אמר כן היה מתיירא להוצי' ולתבוע מבעלי החוב וכענין מלוגמ' דשטרי בפ' הכותב עכ"ל ודוק (עיין בתשו' ר"מ אלשיך סי' ק"ל ובתשו' מבי"ט ח"ב ס"ס קכ"ט וסי' רפ"ט:

שאל"כ היה נאמן במגו דנאנסו או להד"ם כו' (כתב הסמ"ע והא דלא קאמר מגו דהחזרתי לכם דה"ל מגו דהעזה ואי ליכא עדי פקדון נאמן במגו דלהד"ם פי' להד"ם שבאו לידו בתורת פקדון אלא בתורת משכון באו מתחלה עכ"ד) ונמשך לשטתו דלקמן סי' פ"ב ס"ק מ"ג מ"ש בשם הנמוקי יוסף וכבר השגתי שם על הנמוקי יוסף והד"מ והסמ"ע בזה באריכות ע"ש ואין דבריו נכונים דאע"ג דהיה מעיז הוי מגו וכמ"ש לקמן סע"ה ס"ז ס"ק כ"א וסי' פ"א סי' כ"ג ס"ק נ"ח וסי' צ"ג סעיף ב' וסימן שס"א סעיף ז' וכמה דוכתי אלא לאו דוק' נקט וכ"כ הב"ח דחד מהנך נקט וה"ה במגו דהחזרתי ע"ש ובלאו הכי מוכח לומר כן דאל"כ תיקשי ל"ל עדים שהפקידה בידו הא בעידי ראה לחוד תו ליכא מגו דנאנסו או להד"ם אלא ודאי עדים שהפקידו צריך מטעם שכתב הרא"ש דאל"כ נאמן במגו שהיו ממושכנים אצלו מעיקר' והטור דלא נקט האי מגו חד מהני נקט ומ"ש בסמ"ע דלהד"ם פי' להד"ם שבאו לידו בתורת פקדון אלא בתורת משכון הוא דוחק ועוד דהא הרא"ש נקט מגו שהיו ממושכנים אצלו מעיקר' או החזרתי לך או נאנסו או להד"ם כו' ע"ש:

הי' נאמן במגו דנאנסו כו'. כתב בסמ"ע פי' נאמן בשבועת היסת כמו שאלו הי' טוען נאנסו היה נשבע היסת. ולפע"ד נראה דלא היה נשבע אפילו היסת דאין נשבעין היסת על טענת שמא וכן מבואר להדי' בתשובת הריטב"א שהביא ב"י לקמן סוף סימן ס"ו וז"ל מעתה המפקיד שטרות אצל חבירו אפילו בשטר וטען שנאנסו הרי הוא נאמן בלא שבועה אפילו היסת כו' ע"ש (עיין בהריטב"א שם שכ"כ לדעת הרמב"ם דמחייב פושע בשטרות וה"ה להרא"ש וסייעתו נאמן במגו דנאבדו אפילו בפשיעה וכן בכל הסי' כאן דאמרינן דנאמן במגו דנאנסו ל"ד הוא אלא ה"ה במגו דנאבדו אפילו בפשיעה לדעת הרא"ש ורוב הפוסקים מיהו לקמן סי' ס"ו סעיף מ' ס"ק קכ"ב כתבתי דהעיקר כהרמב"ם ע"ש) . וגם לענין אם טוען למשכון תפסתים דס"ל לסמ"ע דנשבע היסת והב"ח כ' דנשבע בנק"ח כעין דאוריית' כדלקמן סי' ע"ב סעיף י"ז גבי תופס המשכון. ולפע"ד נראה דהכא לא דמי לדלקמן סי' ע"ב כיון שאינו רוצה לגבות בשטרות שהרי אינו מועיל תפיסתו לגבות כיון שאין לו כתיבה וא"כ דמי למה שכתבתי לקמן סי' ע"ב ס"ק ע"א בשם הר"ן ולכך נראה דהכא נמי אי הוה טעין נאנסו לא היה צריך לישבע אפילו היסת השת' נמי א"צ אפילו היסת וכמ"ש הריטב"א שם בשם מקצת רבותיו ואפילו לשאר רבותיו של הריטב"א שם דמחייב היסת בטוען על שטרות החזרתי וכן פסקתי לקמן סימן ס"ו סעיף ל"ט ס"ק קכ"א שאני התם שהמפקיד מכחישו אבל הכא שהיתומים אינם מכחישים אותו שלא תפס מחיים א"צ לישבע אפילו היסת לכ"ע מיהו היינו דוקא בענין שהיה נפרע מן היתומים בלא שבועה כגון שהאמינו וכה"ג שאל"כ צריך לישבע מצד גלגול וכל זה לדעת הרא"ש והט"ו אבל כבר העליתי לעיל ס"ק ד' דאינו נאמן במגו דנאנסו או להד"ם או החזרתי כשטוען למשכון תפסתים אפילו ליכא עדים וראה מיהו נ"מ בזה בעלמ' אם היה טוען החזרתי לכם או להד"ם דהיה נאמן במגו דנאנסו אף בלא שבועה לדעת מקצת רבותיו של הריטב"א או אם היה טוען החזרתי לאביכם היה נאמן אף בלא היסת במגו דנאנסו לכולי עלמא וכ"ש אי הוה טעין נאנסו גופי' ודלא כהסמ"ע וב"ח כן נ"ל מיהו למה שכתבתי לקמן סימן ס"ו סעיף ל"ט ס"ק ק"כ דמ"מ צריך לישבע מדרבנן על שטרות שאינן ברשותו א"כ צריך כאן לישבע היכא דטוען החזרתי לכם או לאביכם ודוק:

הג"ה ואע"פ שאין לו מגו כו'. כבר השיג הסמ"ע על הר"ב בזה (ועיין בתשובת הר"ב סימן פ"ו דף קס"ו ע"א ב') דודאי ליכא למאן דאמר דהכא דאין לו מגו ואין החוב ידוע שיהא נאמן לומר נמשכון תפסתים והתוס' והרא"ש והט"ו מיירי. כשהחוב ידוע וכן השיג עליו הבית חדש וגם בעיר שושן השמיט הג"ה זו ויפה כיון וכ"כ הראב"ד וה"ר נתן בן ה"ר מחיר בס' התרומות שער נ"א סוף חלק ח' דמיירי בחוב ידוע ונראה דאפי' האידנ' לא מהני תפיסתו היכא דלית ליה מגו ואין החוב ידוע לכ"ע:

מחיים תפסתי. דאל"כ מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לדינא דגמרא:

בלא כתיבה. פי' כתיבת השטר קנין שבו קונין השטרו' והיינו קני לך איהו וכל שעבודא דאית ביה וכמ"ש בסי' ס"ו ע"ש ואפי' להרמב"ם דס"ל דנאמן לומר שטר כתיב' הוה בידי ואבדתיהו הכא מודה דאינו נאמן כיון דיש עדים דבפקדון באו לידו וכמ"ש בסמוך:

שראום עתה בידו. פי' עתה קודם שבאו לב"ד לדין וכמ"ש לקמן סי' ע"ב וקל"ג ע"ש:

שאל"כ היה נאמן כו'. פי' לא היינו צריכין עדים שתבעם ממנו בחייו אלא היה נאמן ע"ז בדיבורו ואף שהפקידו בידו בעדים כל שלא ראו אותו עתה בידו נאמן במיגו דאי בעי הוה אמר נאנסו מידו ואף שאז לא היה יכול להראותן מ"מ היה בידו לעשות קנוניא עם הלווין ליקח מידן מה ולמסור לידן השט"ח קרוע גם י"ל דהמיגו הוא כשיבואו היורשין לתבעו שיחזיר לידם השטרו' שהפקידו בעדים ישיב להן בפני ב"ד שנאנסו ובינו לבינם יגלה להן שהן בידו ושיחזרו להן כשישלמו מה שחייב להן אביהן ומ"ה בסי' ס"ז בסעיף י"א ששם מיירי שצריכין להראותו בב"ד כדי לגבות בהאי שטרא לא אמרי' האי מיגו דנאנסו וע"ל סי' קל"ג סעיף כ"ה מ"ש עוד מזה והא דלא קאמר מיגו דהחזרתים לאביך משום דאז לא הי' צריך עדות דראוהו עתה בידו אלא שראוהו בידו אחר מות אביהן וגם מיגו דהחזרתים להיורשים ליכא למימר דה"ל מגו דהעז' ועיין מ"ש בדריש' עוד מזה וק"ל. ואם ראו אותו מתה בידו וליכא עדים שבאו לידו בתורת פקדון נאמן בדיבורו במגו דהוה אמר להד"ם פי' להד"ם שבאו לידי בתורת פקדון אלא בתורת משכון באו לידי מתחל' והוה נאמן דלמשכון א"צ להיות בידו כתיבה וראייה:

נאמן במיגו דנאנסו. פי' נאמן בשבוע' היסת דגם אם הי' טוען נאנסו לא הי' נשבע אלא היסת דשטרות אתמעטו מש"ד וכמ"ש הטור והמחבר לקמן סי' צ"ה ע"ש וכ"כ מור"ש ועד"ר:

ואע"פ שאין לו מיגו ואינו יכול כו'. קאי אמ"ש אם יש עדים שתבעם ממנו כו' אז הוה תפיס' וכ' דמיירי שיש עדים שהפקידם בידו וגם ראו אותו עתה בידו ע"ז כ' מור"ם דאע"ג שאין לו מיגו כלל ר"ל לא מיגו דנאנסו ולא מיגו דבתורת משכון בא לידו ואינו יכול לומר לקוחין כו' פי' וגם אינו יכול לו' לקוחין הן בידי שתאמר שיהא נאמן במגו דלקוח מ"מ אם כו' והא דאינו נאמן לו' לקוח הוא בידי הוא מכח תרתי חדא דכל היכא דאיכ' עדים דבתורת פקדון בא לידו וגם איכא עדים דראוהו עתה בידו אינו נאמן לו' לקחתי אח"כ ממנו כמ"ש הטור והמחבר בסי' ע"ב וקל"ג ועוד דבלאו ה"נ לכל הפוסקי' זולת הרי"ף והרמב"ם לא מהימנינן בשטרות לו' שלקחן עד שיהי' לו בידו שטר דכתוב בו קני לך כו' וכמ"ש הטור בס"ס ס"ב וס"ו ע"ש:

דלא כיש מי שאומר כו' אלא בידוע שחייב לו כו'. דברי מור"ם תמוהין הן בזה וכמ"ש בפריש' ודריש' כי נ"ל פשוט דליכא פלוגתא בהא ושגם התוס' והרא"ש והטור כולהו ס"ל דצריך להיות ידוע שח"ל דהא קי"ל דכל היכא דאיכא עדים שראו אותו עתה בידו אינו נאמן לטעון עליו עד כדי דמיו אלא היכא דאית ליה מיגו דאי בעי אמר לקוחין הן בידי כמבואר בתלמוד בכמה מקומות וכמ"ש הטור והמחבר בסי' ע"ב וקל"ג וזולתן ולמה יהנה לזה הא דיש לו עדים שתבעו ממנו בחיים ולא רצה להחזירם כיון דאלו באו שניהן לפנינו בכה"ג הי' צריך התופס להחזירו להנתפס ולא יגרע כח יתומיו ועד"ר שהארכתי בזה:

בש"ע בהג"ה ואף על פי שאין לו מיגו לכאורה אין הכנה לדברים אלו דודאי כל שאין לו מיגו חייב להוציא מתחת ידו וכמ"ש בסמ"ע ונ"ל ליישב דברי רמ"א דהוא מפרש דברי הטור וש"ע בלא ידוע החוב דהא לא זכרו מזה כלום אלא כיון שתפס מחיים ואז היה לו מיגו דנאנסו כי לא ראו אותה שעה בידו ע"ב מהני אותה תפיסה גם עכשיו שאין לו מיגו כלל ע"כ יוכל לו' למשכון תפסתי' מחיים אבל להרשב"א לא מהני כיון שעכשיו אין לו מיגו ע"כ צריך דוקא בידוע החוב דהא לא מצי הרשב"א לאשכוחי האי מילתא דנאמן לומר למשכון תפסתים אלא בידוע החוב כו':

כתיבה. היינו קני לך איהו וכל שעבודיה כמ"ש בסי' ס"ו ואפי' להרמב"ם דס"ל דנאמן לומר שטר כתיבה היה לי ואבדתיו הכא מודה דאינו נאמן כיון דיש עדים שבפקדון באו לידו עכ"ל הסמ"ע. וכתב הש"ך אבל אם היה יכול לטעון לקוח הוא בידי ולא היה צריך כתיבה כגון בממרמו"ת שלנו וכה"ג נאמן לומר למשכון תפסתים במגו דלקוח וכ"נ להדיא מבואר מכל הפוסקים דלא כהב"ח כנ"ל ברור ועיין בתשובת ר"מ אלשיך ר"ס ד' עכ"ל וע"ש:

עדים. והר"ן כת' דלדעת הרי"ף אפי' ליכא עדים וראה אפ"ה לא מהימן אף להחזיק גוף השטר למשכון ע"ש כן מוכח להדיא דעת התוספות ושאר פוסקים ותימה שלא הביא המחבר דבריהם ומה שהקשו הרא"ש והט"ו דיהא נאמן במגו דנאנסו או להד"ם או החזרתיו י"ל משום דאז לא הי' יכול להראותם והי' מפסיד הכל א"נ דבשטרות לא שייך מגו זה דמה יעשה בהם שאין בידו למוכרן שלא יהי' מי שלוקחן כיון שהם כתובים על שם אחרים ושטר כתיבה אין לו ועוד שאם ימכרם יתגלה שהיו בידו ולא נאנסו ולכך טוען למשכון תפסתים וחושב שבזה יזכה בדין שיוכל לגבותם א"נ חושב שהלווים יפרעו לו דמה איכפת להו למי משלמין אבל אם הי' טוען להד"ם או נאנסו לא ישלמו לו אח"כ שיודעים שמשקר וא"ל שיעשה קנוניא עמהם מי יימר דשמעי ליה אבל עכשיו סובר הוא שיחשבו שאומר אמת שמשכון הם בידו ונ"מ בדינים אלו היכא שאין ידוע שחייב לו המפקיד דליכא מגו בשטרות וע' בתשובת ר"מ אלשיך סי' ק"ל ובתשובת מבי"ט ח"ב ס"ס קכ"ט וסי' רפ"ט עכ"ל הש"ך:

דנאנסו. פירוש לא היינו צריכין עדים שתבעה ממנו בחייו אלא הי' נאמן במגו ואף שאז לא היה יכול להראותן מ"מ י"ל דהמגו הוא כך כשיבאו היורשים לתבעו ישיב להן בפני הב"ד שנאנסו ובינו לבינם יגלה להן שהם בידו ושיחזירם להם כשישלמו לו חוב אביהן ולכן בסי' ס"ו סי"א דמיירי שצריכין להראותו בב"ד כדי לגבות בו לא אמרי' האי מגו וע"ל סי' קל"ג סכ"ה והא דלא קאמר מגו דהחזרתים לכם דה"ל מגו דהעזה. ואי ליכא עידי פקדון נאמן במגו דהוי אמר שבתורת משכון באו לידו עכ"ל הסמ"ע. והש"ך כתב דאין דבריו נכונים דאע"ג דהי' מעיז הוי מגו כמ"ש בסי' ע"ה ס"ו וסי' פ"א סכ"ג וסי' צ"ג ס"ב וסי' שס"א ס"ז וכמה דוכתי אלא לאו דוקא נקט וה"ה במגו דהחזרתי וכ"כ הב"ח ע"ש גם מה שפי' הסמ"ע דמ"ש דנאמן במגו דנאנסו היינו בשבועת היסת כמו שאם הי' טוען נאנסו היה נשבע היסת ולענ"ד אינו כן דאין נשבעין היסת על טענת שמא גם לענין אם טוען למשכון תפסתים ס"ל להסמ"ע דנשבע היסת והב"ח כתב דנשבע בנק"ח כעין דאורייתא כמו בסי' ע"ב סי"ז גבי תופס המשכון ולי נרא' דל"ד לשם כיון שאינו רוצ' לגבות בשטרות דהא אינו מועיל לזה תפיסתו מפני שאין לו כתיבה לכן נרא' דה"נ אי הוה טעין נאנסו לא הי' צריך לישבע אפי' היסת השתא נמי א"צ מיהו היינו בענין שהי' נפרע מהיתומים בלא שבוע' כגון שהאמינו וכה"ג דאל"כ צריך לישבע מצד גלגול וכ"ז לדעת הט"ו אבל כבר העליתי לעי' דאינו נאמן במגו דנאנסו כו' אפי' ליכא עדים וראה מיהו נ"מ בזה בעלמא אם הי' טוען החזרתי לכם או להד"ם הי' נאמן במגו דנאנסו בלא שבוע' למקצת פוסקים או אם טען החזרתי לאביכם הי' נאמן לכ"ע אף בלא היסת וכ"ש אם טען נאנסו גופיה ודלא כהסמ"ע וב"ח מיהו למ"ש בסי' ס"ו סל"ט דמ"מ צריך לישבע מדרבנן על שטרות שאינן ברשותו א"כ גם כאן היכא דטוען החזרתי לכם או לאביכם צריך לישבע עכ"ל:

ואע"פ. ע' בסמ"ע ובש"ך ובט"ז מה שפירשו בהג"ה זו דלכאור' אין לדברים האלו הבנ' ע"ש:

דאלו לגבותם. ע"ל סי' ס"ו סי"א:

ומיירי. ע"ל סי' קל"ג ס"ב: (ליקוט) ומיירי כו'. ותוס' וש"פ חולקים ע"ז ועש"ך (ע"כ):

(ליקוט) שיש כו'. ב"ב מ"ה (ע"כ):

(ליקוט) במגו דנאנסו. שם ע' ושטרות אף שבועה א"צ ואף היסת א"צ כיון דאין טענת ודאי וכמ"ש בסי' ס"ו סל"ט. ש"ך וה"ה בטענת החזרתי לך אלא שזה מבורר יותר שא"צ שבועה כנ"ל (ע"כ):

ואע"פ. כנ"ל ומיירי כו' ואפ"ה אם תפסם מחיים מהני: (ליקוט) ואע"פ כו'. כן הוכיח מהנ"ל דהא מיירי באין לו מגו וכבר תמהו עליו כל האחרונים דשם מיירי בידוע שחייב לו ועסי' ע"ב סי"ח ואין שום מעליותא לתפיסה מחיים וז"ש הרי"ף וש"פ וש"ע וכ"ז לדינא כו'. שאין נ"מ בזה אלא לדידהו שאין גובין ממטלטלי דיתמי כו' (ע"כ):

דלא כיש. שהם מפרשים הך עובדא בידוע שהיה חייב לה ועסמ"ע וש"ך: