שטר שאין בו אלא עד א׳ או א׳ מהם. - שולחן ערוך חושן משפט סימן נ״א

עד אחר בכתב כו'. המשך דברי המחבר כך הם ששלשה חלוקים יש עד א' בכתב ועד א' בע"פ בלא קנין מצטרפין לענין שאינו יכול לטעון להד"ם לכ"ע שכיון שמנחישין אותו להדיא לא יהא אלא כמו ששנים הם בע"פ ומכחישין אותו שאינו נאמן אבל אי טעין פרעתי זה תלוי בפלוגת' שבסעיף שאחר זה דלהסבר' האחרונה שם שאם טוען פרעתי נאמן בהיסת דעד א' בשטר לא חשיב כמועדות בשטר רק כעדות בע"פ אם כן הכא נמי נהי דמצטרפין לא הוי אלא כעדות שע"פ ויכול לטעון פרעתי ב' אם אמר זה שלא כתב עדותו אני קניתי מידו כו' מצטרפין לעשות המלוה בשטר גם לענין שאינו יכול לטעון פרעתי אף לסברא האחרונה שבסעיף שאח"ז דכיון דאותו שבע"פ אמר אני קניתי וקיימא לן סתם קנין לכתיבה עומד אם כן הוה ליה כשניהם כתבו שטר ואינו יכול לטעון פרעתי אבל מ"מ לא הוי שטר גמור לגבות בו ממשעבדי כיון שאינם שוים דע"א הוא בכתב וע"א הוא בקנין. ג' אם אותו שמעיד בעל פה אומר בפני נמסר השטר הוי כשטר גמור לגבות בו ממשעבדי ומטעם שכ' הרא"ש הביאו בית יוסף דחשיב כאלו יש שני עידי מסירה שהעד שחתום על השטר אמרינן שגם בפניו נמסר עד כאן לשונו (פי' דמסתמ' בפני אותו עד החתום נמסר גם כן השטר וכן כתב בע"ש אבל לא אמרינן דמסתמא הקנה לו דהא כמה שטרות הן בלא קנין) כך הם המשך דברי המחבר ודלא כהסמ"ע שהוציא דברי המחבר מפשטן ופירש דמ"ש הרמב"ם והמחבר באמר זה שבע"פ אני קניתי כו' מצטרפין לעשות המלוה בשטר היינו אפילו לגבות בו ממשעבדי כו' ונדחק מאד בדברי המחבר והדבר ברור דליתא אלא כוונת המחבר כדפי' וכמו שכתב המחבר להדיא בספרו כסף משנה פרק ח' מהלכות עדות וזה לשונו ומדקדוק לשון הרמב"ם נראה שכתב שניהם מצטרפים לעשות המלוה בשטר ואינו יכול לומר פרעתי משמע דלא אמרינן שנעשית מלוה בשטר אלא לענין שלא יכול לומר פרעתי אבל לא לטרוף מלקוחות דאע"ג דסתם קנין לכתיבה עומד ה"מ כשנטל קנין בפני שנים אבל הכא שנוטל קנין בפני אחד לא והטור כ' בסי' נ"א בשם הרמב"ם שנעשה מלוה בשטר גמור ומה שכתבתי נראה יותר עכ"ל כ"מ. שוב ראיתי בעיר שושן שכתב להדיא כדברי במציעתא דאינו טורף ממשעבדי וביאר טעם הדבר ע"ש ומה שהקשה הסמ"ע דא"כ עד שני דעל פה למה לי כלל הלא הרמב"ם ס"ל דאפילו אחר חתום בשטר אינו יכול לומר פרעתי ואפילו בשבועה אינו נאמן וכמו שכתב הטור והמחבר בשמו בסעי' שאח"ז עד כאן לשונו וגם הב"ח הקשה כן על הכ"מ. ולפע"ד לק"מ דהא נ"מ אפי' אם יבוא אותו שבכתב ויכחישו שלא פרע או שכתב בפירוש שידוע לו שלא פרע דאז היה נשבע להכחיש העד והשת' שאותו שבע"פ אומר אני קניתי שניהן מצטרפין לעשות מלוה בשטר ואינו יכול לטעון פרעתי וגם המעיין ברמב"ם גופיה פ"ד מהל' עדות יראה דבלא"ה ל"ק מידי דעיקר דין צירוף אתא לאשמועינן ע"ש. ובדברי המחבר בלא"ה לק"מ דאתא לאשמועינן דאפילו לסבר' אחרונה שבסעיף שאח"ז א"י לטעון פרעתי וכמ"ש. ומ"ש הסמ"ע וז"ל ועוד שהטור כתב ג"כ האי דינא בר"ס זה בשם הרמב"ם ולא כתב אלא דשניהם מצטרפין ונעשה מלוה בשטר גמור ולא סיים לכתוב מ"ש המחבר בשמו דא"י לומר פרעתי עכ"ל הרי הכ"מ הביא דברי הטור ומשיג עליו מדהוצרך לסיים וא"י לומר פרעתי גם מ"ש הסמ"ע גם ק"ק דהמחבר גופיה סתם ופסק בר"ס ל"ט דאם יש עדים שקנו ממנו אפילו לא נכתב גובה ממשעבדי כו' ודוחק לומר דשאני כאן דמיירי דאין ידוע אם קנה גם בפני העד כו' עכ"ל הרי הכ"מ בעצמו תירץ כן ולא נראה לדוחק בעיניו. גם מ"ש הסמ"ע וז"ל והא דהוצרך לסיים ולכתוב וא"י לומר פרעתי משום דמצינו לפעמים אף דיכול לטרוף ממשועבדים אפ"ה יכול לומר פרעתי כמ"ש הטור בשם התו' בסי' ל"ט סעיף י' בהודאה לפני ב"ד ע"ש עכ"ל נלפע"ד ששגגה יצא' מלפניו דז"ל הטור שם ובמטלטלי נמי משעה שהודה כותבין כו' ופירשו התוס' הא דהודאה בפני ב"ד חשיב כמלוה בשטר דוקא לטרוף מלקוחות כל זמן שידוע שלא פרע או שהוא מודה שלא פרע אבל אם טוען שפרעו נאמן לפיכך אין ב"ד כותבים לו אא"כ ידוע להם שלא פרע ע"פ עדים או על פיו עכ"ל והבין הסמ"ע דאף שהיה יכול לטעון פרעתי טורף לקוחות וזה אינו (וכבר השגתי עליו לעיל סי' ל"ט ס"ק כ"א וסי' ע"ט סי"ב ס"ק ו' באריכות עיין שם) אלא ה"פ חשיב כמלוה בשטר דוקא לטרוף מלקוחות כ"ז שידוע שלא פרע בשעת הודאתו או שהודה בפירוש בשעת הודאתו אז חשיב כמלוה בשטר לענין שהב"ד כותבים לו וטורף לקוחות משעת הכתיבה וכ"ש שאינו יכול לטעון פרעתי אחר שכתבו לו ב"ד הודאתו אבל אם לא כתבו לו הב"ד עדיין הודאתו וטוען שפרעו אחר שיצא מב"ד נאמן ואינו טורף לקוחות ג"כ. וכל זה ברור. וכן נראה לפע"ד עיקר לדינא כיון דבלאו הכי רשב"ם ויש פוסקים סוברים דקנין אינו טורף ומביאם הב"י בריש סי' ל"ט וכן נראה מדברי הרא"ש ונמוקי יוסף פרק גט פשוט ומביאם ב"י בסי מ"נ סעיף י"ב וא"כ נהי דרוב הפוסקים מסכימים דטורף אף שלא נכתב מ"מ הכא דאינו אלא עד א' בקנין גרע טפי ואינו טורף כן נראה לפע"ד. (עיין בתשו' מהר"ש כהן ספר ג' סי' ל"ה ובתשו' הר"ב סי' ק"י ובתשו' מהר"י לבית לוי סי' נ"ב דף קי"ו ובתשו' מה"ר יוסף טראניי סי' ע"א מדין ע"א בע"פ ועד א' בכתב):

אומר בפני נמסר השטר כו': לטעמיה אזיל שכ' לקמן בסוף הסי' דעדי מסירה כרתי אבל באמת הרבה פוסקים חולקין וכמ"ש לקמן:

נאמן בשבועה. פי' בשבועת היסת וכן משמע בפוסקים וכן הוא בתשו' הרשב"א שהביא ב"י ס"ס ס"א בהדי' והטעם איתא ברשב"א שם דכיון שאינו אלא בעד אחד לא חשש להניחו בידו ולא שייך לו' שטרך בידי מאי בעי כשאר שטר וכן הוא בהרב המגיד ומביאו ב"י סי' זה סעיף ד' וכן נראה דעת הטור והריב"ש סי' שצ"ב וכן מוכח ברשב"ם פ' גט פשוט ובהגהת אשר"י שם בשם א"ז ע"ש וכן נראה דעת שאר פוסקים וכן פסק הב"ח ועיקר:

וי"א שדינו כשטר כו'. נראה מדברי המחבר דלהרמב"ם שהוא בעל סברא הראשונה לא הוי כשטר בעד אחד ואזיל לטעמיה שכתב בב"י סעיף ה' דוקא בשטר שעדיו מרובים כ' הרמב"ם (והעתיק המחבר לשונו בסעי' שאח"ז) שאפשר שחתמו הכשרים והניחו מקום לגדול משא"כ בשטר שני עדים לבד ולכך כ' כאן הרמב"ם הרי הוא כחרס. ולפע"ד לא מסתבר כלל לחלק בכך וכך לי שנים לענין ממון כמו אחד לענין שבועה ומ"ש הרמב"ם כאן הרי הוא כחרס לא בא אלא לומר שעדי מסירה אינן מועילין בשטר כזה שמזויף מתוכו ונמצא שהשטר הוא כחרס אבל אה"נ דהוי כשטר בעד א' לענין שבועה ואיכא למימר ביה נמי רווחא שבק וכמ"ש הבה"ג וכן מדוקדק למעיין בהרי"ף פ"ק דמכות שנראה לעין שמשם הוציא הרמב"ם דבריו אלו שהשטר הוא כחרס דמתחלה כתב הרי"ף דהיכא דאיכא בשטר תלתא סהדי וחד מנייהו פסול תתקיים העדות בשאר ולא פסלי' לשטרא מספק אם אין עדות ברורה שישבו כולם לחתום דאיכא למימר רווחא שבק למאן דקשיש מניה ובתר הכי כתב והיכא דליכא בשטרא אלא תרי וחד מנייהו פסול אי נמי תרי קרובים להדדי אפילו מסריה ניהליה באפי סהדי אחריני דכשירי לא מהני מידי דה"ל מזויף מתוכו כו' כדגרסינן בפ' א' דיני ממונות בענין ההיא מתנת' כו' עכ"ל משמע דבא לומר דאמרינן בכל גוונא רווחא שבק והלכך בשטר שיש בו ג' עדים וחד מנייהו פסול יתקיים השטר בשני עדים הנשארים והיכא דליכא בשטרא אלא תרי נהי דנימא ביה רווחא שבק הא ליכא אלא חד ולא מהני שטרא מידי לאפוקי ממונא וה"ה לענין מתנה שנקנה בשטר לא זכה המקבל מתנה אבל אה"נ דמועיל השטר לענין ע"א דקם לשבועה נמצא דינו של בה"ג אין חולק עליו וכן מוכח בנמוקי יוסף פרק קמא דמכות שהביא דברי הרי"ף ע"ש שדברי בה"ג הלכה הם והרי"ף מודה לי' ע"ש (והכי משמע בש"ס פ"ק דגטין דף י' ריש ע"א דבשטר בב' עדים נמי אמרינן רווחא שבק וע"ש) ומ"ש הב"ח דמסקנת נמוקי יוסף פ' זה בורר דלא כבה"ג ליתא ואישתמיטתי' לפע"ד דברי הנ"י דפ"ק דמכות ומהנ"י דפ' ז"ב אין ראיה כלל דהתם לא נחית לדינא אי עד אחד בשטר מועיל וכל פלפולו שם אי נימא שמ"מ מועיל עדות הכשר או לא ע"ש. וגם המעיין בנ"י פ' ז"ב יראה שכל דבריו הם מועתקים מבעל העיטור וכמו שכתב בתחלה לשון העיטור כו' ולבסוף כתב עד כאן לשונו וכן הוא באמת בבעל העיטור באות קוף ריש דף ל"ח ובעל העיטור לטעמיה אזיל דס"ל כהירושלמי דעד אחד בכתב לאו כלום הוא כדמייתי להדיא בתר הכי הירושלמי בסתם וכ"כ עוד הבעל עיטור במאמר שמיני קיום טופסים דף י"ח ע"ב ע"ש אבל לדידן דעד א' בכתב מועיל א"צ להעוד בע"פ בב"ד ואמרי' רווחא שבק וראיתי בב"ח שכתב שהרמב"ם הנ"ל והרא"ש בתשו' (שהעתיקו הטור והמחבר לקמן סעיף ה') חולקין על הבה"ג דאל"כ ל"ל להרא"ש בתשובה שהעד יעיד העדות בע"פ ונדחק עצמו לו' דמה שהביא הרא"ש פ' גט פשוט דברי בה"ג אינו אלא להביא ראיה דעד אחד בשטר מהני אבל בהא דסבירא ליה לבה"ג דאמרינן רווחא שבק לא ס"ל כותיה. ולפענ"ד ז"א וגם המעיין בהרא' ש פ"ק דמכות יראה להדיא דחזר והביא שם כל דברי בה"ג משמע דס"ל הכי להלכה וגם מייתי שם מיד בתר הכי דברי הרי"ף הנ"ל שהעתקתי משמע דס"ל להרא"ש ככל דברי בה"ג ומפרש דברי הרי"ף כמ"ש ומ"ש בתשובה שהעד יעיד בע"פ מיירי בענין שנתבטל העדות בשטר כגון שנודע שישבו לחתום כאחד וכ"מ להדיא מדברי הר"ב לק' סעי' ה' והסמ"ע שם וכן מדברי הטור והמחבר לעיל סי' מ"ה סעיף י"ג. ודלא כס' גדולי תרומה שטר ט' דף ס"ה ע"א שהניח בקושיא דברי תשו' הרא"ש הנ"ל דל"ל שיעיד בע"פ הא עד אחד בכתב ס"ל להרא"ש פ' גט פשוט כבה"ג דמהני ע"ש ולק"מ וכמ"ש. א"כ גם דברי הרמב"ם שכתב כאן הרי הוא כחרס יש לפרש כן דהיינו לענין שאינו כשטר בשני עדים אבל הוי כעד א' לענין שבועה. א"נ דמ"ש הרי הוא כחרס מיירי שידוע שחתמו יחד אבל אה"נ דדין שטר בשני עדים כשטר שעדיו מרובים לכך לא כתב הרמב"ם ב' דינים אלו סמוכים זה לזה רק האי דינא דהרי הוא כחרס בפי"ד מה' עדות והאי דינא דיתקיים העדות בשאר כתב בפ' ה' מה' עדות משום דבפ' ה' לא מיירי אלא מדיני עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ובפ' י"ד מיירי מדיני פסול קורבה וע"ש וכן הוא להדיא בריב"ש סי' תט"ו וז"ל כי מ"ש הרב האלפסי הוא בשטר שידענו שחתמו יחד כו' וגם מיירי בשטר מתנה שעושה קנין כו' אבל היכא שלא נודע זה ואיכא למימר רווחא שבק אף רב אלפס יודה כמו שהכריעו הרמב"ן והרשב"א ז"ל דעד א' בשטר קם לשבועה כמ"ש בעל ה"ג בשם רבנן קמאי עכ"ל וע"ש ודברי הרמב"ן הם בחדושיו פ' גט פשוט ע"ש. וא"כ מ"ש המחבר כאן דעת בה"ג בלשון וי"א לו' שהרמב"ם שהוא בעל סברא ראשונה חולק עליו ליתא אלא כ"ע מודו לבה"ג ודינו אמת וברור. שוב ראיתי בבדק הבית להמחבר כתב הוא עצמו במסקנתו כדברי וז"ל ועוד י"ל שמ"ש הרמב"ם הרי הוא כחרס הוא לענין שאינו חשוב שטר לגבות בו מבני חרי אע"פ שיש שם עדי מסירה אבל להשביעו כדין שטר שיש בו עד אחד אה"נ שמשביעים אותו וזה נראה דעת הרמב"ם דאמרינן רווחא שבק למאן דקשיש מיניה כמ"ש בפ' ה' מה' עדות עכ"ל הרי שחזר המחבר בספרו בדק הבית ממ"ש בב"י ועפי"ז נ"ל לפרש מ"ש כאן בש"ע וי"א לאו לאפלוגי אתא אלא לפי שהסברא ראשונה לא הזכירה מזה כלום כתב דינו של בה"ג בלשון וי"א דלא כהע"ש והסמ"ע סק"ו שהבינו דלסברא הראשונה א"צ אפי' שבועה נגד הכשר דלא אמרינן רווחא שבק בשטר שאין בו רק ב' עדים דליתא אלא כדפי' וכן עיקר:

אם יש עדות ברורה שכולם ישבו לחתום כו'. וגם ידעינן שהכשרים ידעו בפיסולם כגון שהם רגילים זה עם זה הא לאו הכי לא פסלינן לשטרא מספק ואמרינן דילמא לא ידעי ביה כן נראה שמפרש הב"י דברי הרמב"ם דהכא לפי תשובת הרי"ף שבבעל העיטור ונ"ל פי' זה ברור מיהו הרא"ש פ"ק דמכות חולק וס"ל דאין חילוק בין ידעו הכשרים בפסולים או לא אלא אפי' לא ידעי בטלה עדותן וכבר הביאו הטור והמחבר לעיל ס"ס ל"ו שני הסברות אלו ועיין שם:

העד שאינו קרוב כו'. ומיירי כשהעד שאינו קרוב לא היה עם הקרוב בשעת מעשה דאם היו יחד בשעת הצוואה א"כ נצטרפו יחד ותו לא מהני כשיעידו על פה וכמ"ש לעיל סי' מ"ה סעיף י"ג ס"ק כ"ד:

אא"כ נסתלק אותו כו' דין זה שכתב המחבר דסלוק מועיל בכאן ל"נ לפע"ד וממקום שהוציא המחבר כן נלפע"ד דאין ראיה וכמו שאבאר דבשום פוסק לא הוזכר שסלוק מועיל בדין זה גם בטור וב"י לא הזכירו מזה דבר רק המחבר כ' בספרו בד"ה וז"ל כ' הרשב"א (צ"ל הרמב"ן שנקרא בשם חדושי הרשב"א) פ' ח"ה נ"ל דה"מ בשלא נסתלק אותו שהעדים פסולים לו אבל אם נסתלק מאותו ממון כשרים לאותו שהם רחוקים לו וכ"כ הרא"ש בתשו' כלל נ' ס"א ע"ש והמעיין בפח"ה שם יראה להדיא דלא מיירי כלל מעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה רק מיירי מעדות בע"פ שיש לחוש שמעיד משום קצת הנאה לקרוביו כגון שנגנב לשניהם דבר ובא להעיד שזה גנבו וא' משניהן הוא קרוב דא"י להעידו בכה"ג מהני סלוק קודם שיעיד אבל הכא דפסלינן לשטרא משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולו אפי' אין הנאה לקרוביו שהרי אפי' אם יאמר הרחוק תני לי חלקי ממתנה הנזכרת בשטר וחלק של הקרוב אל תתנו אין שומעין לו כיון דטעמי' הוא משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וכדאי' בפוסקים ומדמי לה לדין שבסעיף לפני זה דנמצא אחד מהן קרוב או פסול השטר בטל וא"כ מה יועיל שיסתלק הקרוב כיון דכבר נתבטל העדות שבשטר משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ומתשובת הרא"ש פשיטא נמי דאין ראייה דלא איירי בתשובות הרא"ש כלל מדין זה ע"ש וא"כ דברי המחבר תמוהים דמה יועיל סלוק כיון דכבר נתבטל השטר וכן משמע להדיא בריב"ש סי' קצ"ה וס"ס קצ"ח דאין סלוק מועיל בנמצא א' מהן קרוב או פסול ע"ש והיה אפשר לדחוק ולו' דה"ק המחבר אלא א"כ נסתלק אז מועיל כשיעידו העדים כן בע"פ בפני ב"ד אך מדברי הרב לא משמע כן וגם בע"ש משמע להדיא דהשטר כשר ע"פ סלוק ואפשר דמיירי שנסתלק קודם שנכתב השטר רק שכתבו העדות בשטר כמו שהיה המעשה שכתב נכסיו לשניהם כאחד ודוחק. ועוד שגה בזה ק' מנ"ל להמחבר הא הלא לא נזכר דין זה בהרשב"א ובהרא"ש כלל ואדרבא י"ל כיון דפסלינן הכא לשטרא משו' דאתי לאחלופי בשאר שטרות שיאמרו קרוב כשר להעיד וכדאיתא בהרא"ש פ"ק דמכות א"כ אפילו נסתלק כבר שייך לו' כן דאתי לאחלופי בשאר שטרות שיאמרו קרוב כשר להעיד ואיכא דידע בהא ולא ידע בסלוק שהרי אין הסילוק נזכר בשטר אא"כ נפרש דמיירי שנזכר בשטר שנסתלק אותו פלוני וכ"ז אינו במשמע בדברי המחבר וצ"ע:

ובעדות ע"פ בכה"ג כשרים כו'. מיירי דוקא בכה"ג כנון בכותב נכסיו לב' בני אדם וכה"ג דאין לעדים נגיעה משום קורבה דס"ס לא יתנו להשני רק החצי ואף אם היו מעידים שנתן חצי נכסיו להרחוק היו נותנים לו אבל היכא שיש לחוש לנגיעה משום קורבה כגון שאין השטר מקוים ובאו עדים שהם קרובים לא' ורחוקים משני לקיים השטר וכה"ג אף בע"פ פסולים דבלא עדותן א"א לקיים השטר כלל וא"כ יש לחוש שמעידים משום הקרוב וכן אם נגנב לשנים דבר ובאו עדים שרחוקים לא' וקרובים לב' שזה גנבו א"י להעיד אפי' בע"פ אא"כ נסתלק הקרוב וכמ"ש הרמב"ן והנ"י פח"ה דאל"כ יש לחוש שמעידים כן משום הקרוב כיון שא"א להם להעיד על החצי ודו"ק:

שטר שנמסר כו'. לפע"ד צריך עיון למעשה בדין זה כי בבית יוסף לא הביא רק הרי"ף (כן האח בהרי"ף שלפנינו פרק המגרש וכ"כ הרא"ש והרשב"א והר"ן והרמב"ן והטור לקמן ס"ס ס"ט בשם הרי"ף והב"ח כתב וז"ל משמע ליה להרא"ש מדעת הרי"ף דדוקא בגטין ולא בשטרות ותימה בעיני שהרי הרי"ף פ"ק דמכות כו' ואישתמיטתיה דברי הר"ן והרשב"א פרק המגרש שכתבו וז"ל ומ"ש רי"ף ז"ל בפ"ק דמכות לא ללמד על עצמה כתבה אלא ללמד על דין מזויף דגטין כו' ע"ש) והרמב"ן שחולקין על זה. ובאמת גם הר"ן שם ס"ל עיקר דאין הלכה כר"א בשטרות ע"ש שהאריך וכן דעת הרשב"א בחדושיו פ"ק דגטין ופרק המגרש וכן משמע מדבריו בתשו' סי' אלף ס"ד ע"ש וכן דעת הראב"ד (אך דעת הרשב"א פרק המגרש והראב"ד שבבעה"ת שם דשטר מתנה דינו כגטין ומדברי הרמב"ן ובעה"ת והר"ן שם משמע להדיא דאף בשטר מתנה אין עידי מסירה כרתי ע"ש) ובעה"ת שער י"ג ח"ג וכמבואר בבע"ת שם והביא שם ג"כ דברי הרמב"ן שהביא הר"ן באריכות וכ"כ התוס' פ"ק דגטין סוף דף ג' בשם ר"ח (ובבעה"ת שם כ' שר"ח פסק כר"א דעדי מסירה כרתי אף בשטרות ואפשר ט"ס הוא וצ"ל רבינו תם וכמו שכ' התוס' שם כן בשם ר"ת) דאין גובה ממשעבדי בעידי מסירה וגם מסקנת התוס' שם נראה כן וגם כתבו התוס' שכן נראה מלשון רש"י וכן כ' הרא"ש פרק קמא דגטין וכן נראה באמת מלשון רש"י שם דף י"ח סוף ע"א וכן מלשון הר"ן שם (וכן הוא במרדכי ס"פ המגרש בשם ראב"ן דלית לן כר"א בשטרות מיהו בראב"ן עצמו סי' מ"ה שהעתיק המרדכי דבריו כ' וז"ל ולית לן כר"מ אלא כר"ח אף בשטרות) וכן כ' בעל העיטור באות ח' דיני חוב סוף דף ס"ב דלית הלכתא כר"א בשטרות ע"ש וכ"כ הרב האי גאון בס' מקח וממכר שער י"ג דף כ"ו ע"ג ע"ש וכ"כ הריטב"א פ"ק דקדושין בסוגיא דכתב לה על הנייר או על החרס בתך מקודשת לי כו' ר"א הוא דאמר עידי מסירה כרתי מיהו בשאר שטרות שהם שטרי ראיה קי"ל כר"מ דבעינן עידי חתימה כו' וכן קבלתי מפי מורי נר"ו ע"כ וא"כ כיון דכל הני רבוותא טובי ס"ל דאין גובין ממשעבדי בעדי מסירה נהי דשאר רבוותא טובי ס"ל דגובין ממשעבדי מ"מ פשיטא דיוכל המוחזק לומר קים לי כהנך רבוותא דאמרן וצ"ע:

בלא קנין מצטרפים פי' לענין זה דאינו יכול לטעון להד"ם ואינו נאמן ע"ז אפי' בשבוע' דמצטרפין וה"ל ב' עדים אבל אי טען פרעתיהו זה ג"כ תלוי בפלוגתא שכ' הטור והמחבר בסמוך ס"ב דלהי"א ה"ל כשנים המעידים על פה בלא קנין על הלואה דנאמן לומר שפרע בשבועת היסת וכן משמע במ"מ פי"ד דמלוה ע"ש:

אני קניתי מידו כו' עד שניהם מצטרפים לעשות המלו' בשטר ואינו יכול לו' פרעתי כ"כ הרמב"ם בפ"ד דעדות דין ה' ופירשו הכ"מ שם והב"י כאן דהאי ואינו יכול לומר פרעתי דקאמר היא סיום דבריו למ"ש לעשות המלו' בשטר דפירושו דהיינו דוקא שאינו יכול לו' פרעתי אבל אינו יכול לטרוף בו ממשעבדי ולפי עניות דעתי אינו נראה כן דא"כ עד שני דע"פ למה לנו כלל הלא הרמב"ם ס"ל דאפי' עד אחד החתום בשטר אינו יכול לו' פרעתי ואפי' בשבועה אינו נאמן וכמ"ש הטור והמחבר בשמו בסעיף שאחר זה וכ"כ בפ"ד ממלוה דין י' דס"ל דיש לו דין דחייב לישבע נגד העד ואינו יכול לישבע ומשלם ועוד שהטור כתב ג"כ האי דינא בר"ס זה בשם הרמב"ם ולא כתב אלא דשניהם מצטרפים ונעשה מלוה בשטר גמור ולא סיים לכתוב מ"ש המחבר בשמו האי דאינו יכול לומר פרעתי גם ק"ק דהמחבר גופיה סתם ופסק בריש סי' ל"ט דאם יש עדים שקנו מידו אפי' לא נכתב גובה ממשעבדי ודוחק לו' דכאן שאני משום דמיירי דאין ידוע אם קנה גם בפני העד החתום בשטר ומ"ה דקדק לו' אני קניתי דמשמע אני לבדי דהא סיים המחבר וכ' ז"ל ואם אותו שמעיד ע"פ או' בפני נמסר השטר כו' ושם צ"ל דמ"ש בפני ר"ל גם בפני וכמ"ש מור"ם שם וכ"כ הב"י בעצמו שם ע"ש. לכן נראה פשוט דמ"ש הרמב"ם והמחבר בזה דשניהם מצטרפים לעשות המלוה בשטר ר"ל לטרוף בו אפי' ממשעבדי וז"ש הטור בשם הרמב"ם ונעשה מלוה בשטר גמור. והא דהוצרך לסיים ולכתוב ואינו יכול לו' פרעתי משום דמצינו לפעמים אף דיכול לטרוף ממשועבדי' אפ"ה יכול לומר פרעתי כמ"ש הטור בשם התוס' בסי' ל"ט ס"י בהודאה לפני ב"ד ע"ש ואע"פ דהרמב"ם ס"ל אפי' בעד א' חתום בשטר לחוד ואין עוד עד על פה אינו יכול הלוה לטעון פרעתי וכנ"ל י"ל דנקטו אגב דכתב דהוי כשטר גמור לענין טריפת לקוחות כתב נמי דהוי כשטר דאינו יכול לו' פרעתי ונ"מ אפי' לדעת השאלתות והראב"ד ובה"ג (והביאם הטור) החולקים עם הרמב"ם וס"ל דלא אמרי' עד החתום בשטר מתוך שאיל"מ (דודאי ידע דעתייהו דגאונים קשישי נינהו) מ"מ בזה דאיכא ע"א בהדיה ואמר דקנה מיניה הלוה כ"ע מודים דאינו יכול לו' פרעתי. וא"ת א"כ למה סיים המחבר וכתב אם אותו שמעיד ע"פ אמר בפני נמסר הוי כשטר גמור לגבות ממשעבדי ולא כ"כ בפי' ברישא באו' אותו עד שקנו מידו דהוה שטר גמור לטרוף בו ממשעבדי וי"ל דהמחבר הוא מעתיק לשון הטור כדרכו והטור כתב ברישא לשון הרמב"ם ואח"כ כ' עליו האי דינא אם אמר האחר בפני נמסר וכל' שכ' המחבר ודוק דזה נ"ל בירור ועמ"ש עוד בפרישה:

ונמסר רק לפני עד א' פי' כל אחד מהן נמסר רק לפני עד אחד הן לפני אותו עד החתום בו הן לפני אחר ולא נמסר גם לפני זה החתום בו אינן מצטרפים לטרוף ממשועבדים ואפילו לגבות בהם מבני חרי מסתפק הטור בסי' מ"ה ס"י אי מצטרפי' וספיקתו נראה דהוא אי הלכתא כהראב"ד שכ' הטור בשמו בסי' זה ס"ד דאינן מצטרפים כלל דלא תקנו חז"ל שיהנה עדות בשטר כ"א בשנים ולא בא' ושכן הוא דעת השאלתות או אי הלכתא כבה"ג והרמב"ם החולקים עמו ע"ש ומה שכ' הטור בס"ב ומור"ם כאן אינו טורף ממשעבדי ר"ל ממשעבדי עכ"פ אינו טורף ומבני חורין יש להסתפק ועד"ר:

הרי זה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע פי' דקי"ל בכ"מ ששני עדי' מחייבי' אותו ממון עד אחד מחייבו שבועה ובשבועה שנאמן נגדו היינו דוקא שצריך להכחיש העד בעדותו ובעדות זה שמעיד העד שלוה ממנו אינו נפטר אם לא שנשבע שלא לוה (וכדמסיק המחבר אח"ז) וזה אינו יכול לישבע שהרי מודה שלוה אלא שאו' שפרע ואע"פ דקי"ל דאפי' לוה בשני עדים אין צריך לפרעו בעדים ונאמן לו' פרעתי היינו דוקא כשאין כאן שטר כלל על הלוה מה שאין כן בזה שיש שטר על הלוה ואף שאין בו אלא ע"א ובכ"י מהימן לו' פרעתי מ"מ ס"ל להרמב"ם כיון שנכתב בלשון שטר וגם חתם עליו אחד מן השוק לא היה מניחו בידו אם איתא דפרעו והחולקים עליו סבירא להו דדינו ככתיבת יד ועפ"ר:

הרי זה נשבע איירי אפי' יש בו נאמנות בשטר דאל"כ פשיטא דצריך לישבע אפי' היו חתומים עליו ב' עדים כמ"ש בר"ס פ"ב ועפ"ר:

שני עדים בלבד כו' הרי הוא כחרס דקדק וכתב שחתומים בו שני עדים בלבד דאז אמרינן מסתמא ישבו יחד להעיד מ"ה הרי הן כחרס ואין צריך אפי' שבועה נגד הכשר מה שאין כן כשחתומים עליו מרובים מסיק בסעיף שאחר זה דמסתמא אמרינן שלא ישבו יחד כי אם הכשרים והפסול חתם שלא מדעתם כן כתב ב"י ועיין מה שכתוב בהגהת ד"מ ע"ז:

שאין חתום בו אלא עד אחד. פי' ותליא בפלוגתא שכ' המחבר בסעיף שלפני זה:

והיינו דוקא בדרך כו' אדברי הי"א הסמוך ליה קאי ואומר דלא פליג אלא כשלא ישבו בודאי יחד לחתום דאז לכ"ע נתבטל גם העדות הכשר כמ"ש בסעיף שאחר זה:

ה"ז בטל דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כמ"ש בסי' ל"ו:

שהרי אפשר שחתמו כו' כ' זה ליתן טעם אפי' אי חתמו הפסולין קודם הכשרים וס"ל דכ"ש אם הפסולי' נמצאו חתומין לבסוף דכשר כיון דכבר נכשר השטר בהכשרים וכמ"ש בסי' מ"ה סעיף י"ב ע"ש דשם כתב מור"ם בהג"ה דעת החולקים ופוסלים כשהפסולים חתומין לבסוף:

ונתבטל בדרך שנתבאר ר"ל שנתחברו יחד בתורת עדות יבא לפני בית דין כו'. וה"ה בשטר הלואה הדין כן דיכול לבא לבית דין להעיד מחדש ולחייבו שבועה או להצטרף עם אחר כל שלא העיד עם הפסול בבית דין כמ"ש המחבר בסי' ל"ו בהגה"ה בס"ס א' אלא שהמחבר העתיק לשון הטור ובטור כ' כן בתשובה אמעשה שהיה בצוואה ע"ש ועי' מה שכ' בסי' מ"ה סי"ג:

אלא א"כ נסתלק כו'. כבר נתבאר טעם סילוק בס"ס ל"ג ובסי' ל"ז ע"ש:

ונתבטל השטר לדבר א' כו' פי' שנתבטל מכח גוף הענין ולא מכח פסול העדים מ"ה נתקיים עדותן לשאר ענינים שבשטר:

אע"פ שהם אינן חתומים כו' ל"ד הם קאמר דהא אם אחרים היו חתומים בו אין צריך עידי מסירה ועפ"ר:

השטר פסול עד"ר שם כתבתי דאף אם יבאו אלו עידי מסירה ויעידו לפני ב"ד שראו ההלואה ושנמסר לפניהן השטר מ"מ אין הב"ד יכולים לכתוב שטר חדש ע"פ בדין עדים החתומים על השטר ונמצא אחד מהן קרוב דשאני הכא דלא נעשו שלוחים אהלואה לדבר זה ע"ש:

(בש"ע ס"ב ה"ז נשבע) הסמ"ע מוקי לה ביש בו נאמנות דאל"כ פשיטא דנשבע וא"צ לזה דטובא קמ"ל דאע"ג דהוה כמחויב שבועה וא"י לישבע מ"מ לא הוה לגמרי כן דאלו בשאר מחויב שבועה ואי"ל משל' בלא שבועה כמ"ש סי' ע"ה והכא צריך שבועה כיון שאינו אלא ע"א הו"ל כב' עדים וחייב זה שבוע' שלא נפרע ומ"מ לענין הדין ביש נאמנות בודאי כן הוא כמ"ש הסמ"ע דהוא בטל דהא לא הודה לעד בזה מעולם נמצא שיכול לישבע להכחישו שלא היה בו נאמנות מה שאין כן לטענת פרעתי שמתחלה הודה לעד שהיה חייב והוה על זה כשני עדים:

(סעי' ג' והיינו דוקא בדרך שלא נתבטל כו') לכאורה משמע דהיינו אם ברור לנו שלא נתבטל הכשר כגון שידוע לנו שרווחא שבק והפסול חתם עצמו ואעפ"כ ס"ל לדיעה קמייתא שהיא הרמב"ם דהוי בחרס ואפי' שבועה לא צריך נגד הכשר והוא תימה דבמה נפסל הכשר דמאי שנא מעדים רבים שזכר אח"כ בס"ד דנשארו הכשרי' בכשרותן וכן משמע מב"י אע"כ דהרמב"ם ס"ל דמן הסתם חמרי' בחתומין בו שנים דודאי להעיד באו ולא אמרי' רווחא שביק והי"א ס"ל דאפי' בב' אמרי' מסתמא רווחא שביק ואע"ג דהטור הביא הרמב"ם עם הי"א הזה דהיינו בה"ג היינו לעיקר הדין שע"א בשטר זוקק לשבועה אבל במה שזכרתי ודאי פליגי נמצא דדינא הכי באם יש ודאי ביטול העדות כולו צריך העד הכשר להעיד בע"פ וכמ"ש הטור בשם תשו' הרא"ש ובאם שיש ודאי דרווחא שביק או בעדים רבים דאפי' מסתמא רווחא שביק כ"ע לא פליגי דעד הכשר א"צ להעיד בעל פה אלא מתוך הכתב ההוא זוקק לשבועה כי פליגי רמב"ם ובעל הלכות גדולות היכא שהחתומים שנים ואין ודאי שישבו לחתום בא' וכמ"ש כנלע"ד אע"פ ומוחז"ל לא כ"כ הנלע"ד עיקר כתבתי:

מצטרפים. כתב הש"ך ז"ל המשך דברי המחבר כך הוא דג' חלוקי' יש בדבר. ע"א בכתב וע"א בע"פ בלא קנין מצטרפין לענין שא"י לטעון להד"ם לכ"ע כיון שמכחישין אותו להדיא ואי טעין פרעתי תלוי בפלוגתא בסעיף שאח"ז. ב' אם זה שבע"פ אמר אני קניתי מידו כו' מצטרפין לעשותו מלוה בשטר גם לענין שא"י לומר פרעתי לכ"ע דקי"ל סתם קנין לכתיב' עומד וה"ל כאילו שניהם כתבו השטר ומ"מ לא הוי שטר גמור לענין משעבדי כיון דאינ' שוי' דע"א הוא בכתב והשני בקנין. ג' אם זה שמעיד בע"פ אומר שבפניו נמסר השטר הוי כשטר גמור לגבות ממשעבדי מטע' דמסתמא בפני עד החתו' נמסר ג"כ השטר ודלא כהסמ"ע שפירש דמ"ש המחבר באמר זה שבע"פ קניתי כו' מצטרפין דהיינו אפילו לגבות ממשעבדי ונדחק מאד בדברי המחבר והדבר ברור דליתא וכמ"ש המחבר להדיא בכ"מ ז"ל ומדקדוק לשון הרמב"ם כו' משמע דאין לו מלו' בשטר אלא שא"י לומר פרעתי אבל לא לטרוף מלקוחות כו' והטור כתב בשם הרמב"ם שנעש' שטר גמור ומ"ש נראה יותר עכ"ל הכ"מ ומה שהקש' הסמ"ע דא"כ ל"ל עד דבע"פ כלל הלא הרמב"ם ס"ל דאפילו בע"א חתום בשטר אין יכול לומר פרעתי לק"מ דהא נ"מ כו' ע"ש שדח' כל הוכחת הסמ"ע ומסיק דנ"ל עיקר לדינא כמ"ש כיון דבלא"ה יש פוסקים שסוברי' דבקנין לחוד אינו טורף א"כ נהי דרוב הפוסקי' מסכימי' דטורף אף שלא נכתב מ"מ הכא דאינו רק ע"א בקנין גרע טפי ואינו טורף ועיין בתשובת מהרש"ך ס"ג סי' ל"ה ובתשובת הרב סי' ק"י ובמהר"י לבית לוי סי' נ"ב ובמהרי"ט סי' ע"א מדין עד א' בכתב וע"א בע"פ עכ"ל:

נמסר. ולטעמי' אזיל שכתב בס"ס זה דעידי מסיר' כרתי אבל באמת הרב' פוסקים חולקין. ש"ך:

ממשעבדי. ואפילו לגבות מבני חרי מסתפק הטור בסי' מ"ה אי מצטרפין ומ"ש הרמ"א כאן ממשעבדי ר"ל דזה ודאי הוא דאינו טורף ומבני חרי יש להסתפק. סמ"ע:

ומשלם. פי' הסמ"ע דקי"ל בכ"מ ששני עדים מחייבי' ממון אחד מחייב שבוע' ומ"מ בשבוע' שנאמן נגדו צריך להכחישו דוקא ובעדות זה שמעיד שלו' אינו נפטר אם לא שישבע שלא לוה וזה א"י לישבע שהרי מודה שלו' רק שאומר שפרע ואע"ג דקי"ל דאפילו לוה בשני עדים א"צ לפורעו בעדי' ונאמן לומר פרעתי היינו כשאין שם שטר אבל בזה שיש שטר אף שאין בו אלא ע"א מ"מ ס"ל להרמב"ם כיון שנכתב בלשון שטר וגם חתום עליו א' מן השוק אם איתא דפרעו לא היה מניחו בידו והחולקים ס"ל דדינו ככת"י עכ"ל:

נשבע. איירי אפילו יש בו נאמנות בשטר דאל"כ פשיטא דצריך לישבע אפילו היו ב' עדים חתומי' עליו כמ"ש בר"ס פ"ב עכ"ל הסמ"ע (והט"ז כתב דא"צ לזה דטובא קמ"ל דאע"ג דהוי כמחויב שבוע' ואי"ל מ"מ אינו לגמרי כן דאילו בשאר מחויב שבועה כו' זה שכנגדו נוטל בלא שבוע' כמ"ש בסי' ע"ה והכא צריך שבועה כיון שאינו אלא ע"א כו' ומ"מ לענין הדין ביש בו נאמנות ודאי כן הוא כמ"ש הסמ"ע עכ"ל וע"ש):

בשבוע'. פירוש שבועת היסת כן משמע בהפוסקים וכן פסק הב"ח ועיקר עכ"ל הש"ך וע"ל סי' ע"ה סי"ג:

כחרס. כתב הש"ך נראה מדברי המחבר דלא הוי אפי' כשטר בעד אחד ולפע"ד לא מסתבר כן אלא דמ"ש הרמב"ם הרי הוא כחרס לא בא אלא לומר שעידי מסיר' אינן מועילין בשטר כזה שמזויף מתוכו והשטר הוא כחרס אבל מ"מ הוי כשטר בע"א לענין שבוע' ואיכא למימר ביה נמי דרווחא שבק כו' ע"ש שהאריך בראיות מהרב' פוסקים להוכיח כדבריו ומסיק דמ"ש המחבר וי"א כו' כ"ע מודו לזה והדין אמת וברור וגם בבדק הבית כתב המחבר עצמו במסקנתו כן ודלא כע"ש והסמ"ע כו' וכן עיקר עכ"ל:

נתבטל. היינו כשלא ישבו בודאי יחד לחתום דאז לכ"ע נתבטל גם עדות הכשר כמ"ש בסעיף שאח"ז עכ"ל הסמ"ע (וע' בט"ז מ"ש בזה ע"ש):

העד. כתב הש"ך דמיירי שהעד שאינו קרוב לא הי' עם הקרוב בשעת מעשה דאם היו יחד בשעת הצווא' א"כ נצטרפו יחד ותו לא מהני כשיעידו ע"פ וע"ל סי' מ"ה סי"ג:

נסתלק. הש"ך חולק על דין זה וכתב דלא מצינו בשום פוסק שסילוק מועיל בזה דלא מהני סילוק אלא בעדות בע"פ אבל הכא דפסליה לשטרא משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה א"כ מה יועיל שיסתלק הקרוב כיון דכבר נתבטל השטר ע"כ דברי המחבר תמוהים וצ"ע עכ"ל וע"ש:

ונתבטל. פירוש שנתבטל מכח גוף הענין ולא מכח פסול העדים מש"ה תתקיים עדותן לשאר ענינים שבשטר. סמ"ע:

שהם. כתב הסמ"ע דל"ד הם קאמר דאם אחרים היו חתומים בו א"צ עידי מסיר' והנה הש"ך הביא הרב' פוסקים שחולקין על דין זה וס"ל דלא אמרינן עידי מסירה כרתי אלא גבי גיטין אבל בשטרי ראיה קי"ל דבעי עידי חתימה ואם כן עכ"פ פשיטא דיוכל המוחזק לומר קים לי וצ"ע עכ"ל:

בלא קנין. ר"ל לגבות מבני חרי הרא"ש ב' רמב"ן והרר"י: (ליקוט) בלא קנין. ר"ל לגבות מב"ח שלא יוכל לטעון להד"מ דלא כרשב"ם שכ' אף לגבות ממשעבדי דלא קמבעי' להו אלא להצטרף כמש"ש אליבא כו'. הרא"ש בשם שרמב"ן והרר"י אכן שיטת התוס' אף מב"ח לא מצטרפי אף בקנין ואף בעדי מסירה כמש"ל ואף להד"מ יכול לטעון דהוי מפי כתבם (ע"כ):

ואם אמר. כ"פ הרמב"ם ומ' מלשון הש"ע דוקא מב"ח וכ"כ בכ"מ אבל הב"ח הוכיח דאף ממשעבדי גבי ועבבה"ג: (ליקוט) ע"א כו' ואם אמר כו'. ל' הרמב"ם ור"ל דלענין זה מצטרפין דאם אמר וס"ל דבשני שטרות ודאי מצטרפין כמש"ש שנים בכתב כו' אבל תוס' ורא"ש ס"ל דאפי' שנים בכתב לא מצטרפי דמפרשי מ"ש שם שנים בכתב כו' ראו ההלואה זא"ז ודייקי שם מדלא איבעי' להו שנים בכתב אלא דאין מצטרפי אלא האיבעי' הוא אם נמסר לפני עד אחד (ע"כ):

ואם אותו. כ"פי תוס' ורא"ש דאל"כ אף שנים בכתב אינן מצטרפין לגבות ממשעבדי כמש"ל ובגמ' אמרי' דשנים בכתב פשיט' דמצטרפין לריב"ק וכ"ש להירוש' דאף מב"ח לא מצטרפין כמש"ל:

ודוקא דיכולין למימר. דקי"ל כר"א דדוקא עדי מסירה ולא עדי חתימה רק דמכשרינן מסתמ' דתלינן דאל"כ מה הועיל תקנת ר"ג בעדי חתימה ועברא"ש פ"ב דגטין ס"ז ע"ש: (ליקוט) ודוקא כו' הוא דעת התוס' ואפי' ב' שטרות אינן מצטרפין וכ"ש ע"א בע"פ בין בקנין או בלא קנין דלא כמ"ש בש"ע (ע"כ): (ליקוט) ודוקא כו'. פליג על הש"ע וס"ל כשיטת תוס' ורא"ש כנ"ל אבל ש"ע ס"ל כדעת הרמב"ם ולא כ' ואם כו' אומר בפני כו' אלא לענין לגבות ממשעבדי כפירושו דבקנין אינו גובה ממשעבדי כ' ואם כו' דבכה"ג גובה ממשעבדי אבל לא ס"ל כתוס' ורא"ש ומ"ש בס"ב וי"א כו' הוא לא מטעם התוס' דע"א בכתב לא כלום הוא אלא כמ"ש הרשב"א והמ"מ דכיון שאינו אלא בע"א לא חשש להניחו בידי ול"ל שטרך בידי מאי בעי וז"ש וי"א שגם אם טען פרעתי כו' ולא כ' שגם בלהד"מ נשבע היסת דודאי נשבע להכחיש את העד דלא הוי מפי כתבם ודלא כדעת התוס' והרב לא הגיה שם וסמך על מ"ש בכאן כיון דאין נ"מ שם רק בין שבועה דאוריית' לשבועה דרבנן וגם הש"ע לא כ' שם רק נשבע סתם ועבסי' מ"ו ס"י בהג"ה ולא בעינן כו' סתם הרב ג"כ כמ"ש כאן דע"א בכתב לאו כלום הוא וכתי' הראשון של תוס' בכתובו' שם ואף שחזרו תוס' שם וכ' א"נ כו' קי"ל כתי' הראשון שכן הסכימו בב"ב שם וכמ"ש כאן ודלא כהש"ך שם ונעלמה ממנו דברי הר"ב כאן כנ"ל וז"ש שם ולא בעינן כו' ר"ל לאפוקי מדעת הרמב"ם דס"ל דע"א בכתב מהני ושם משום דאינו זוכר עדותו ולא קי"ל כן כמש"ש (ע"כ):

אפי' הי'. רא"ש וע' כתובות כ"א והוא שזוכרה כו' ועתוס' שם ור' יוחנן. והא דאמר בג"פ ע"א כו': (ליקוט) אפי' הי' כאן ב' כו'. דעד מסירה שהיא עד בע"פ לעד בכתב לא מצטרף וכן ב' השטרות בע"א של כתיבה לא מצטרפין וכן ב' השטרות בע"א של מסירה לא מצטרפי ודוקא ממשעבדי אבל מב"ח הן מצטרפין עדי מסירה ביחד דקי"ל כריב"ק משא"כ עדי כתיבה של השטר דאף מב"ח לא מצטרפי דהוי מפי כתבם וז"ש לטרוף ממשעבדי וס"ל דהאיבעי' הוא אם תלינן שגם בפניו נמסר השטר כמו שתלינ' בכל עדי כתיבה כמ"ש תוס' ורא"ש בגטין או לא תלינן אלא בב' עדים אף שכאן א"צ עדי מסירה כיון שהוא רק לראיה דדוק' בשטר קנין כמ"ש תוס' דגטין ד' א' ד"ה דקי"ל מ"מ כאן שאין כאן רק ע"א בכתב ואינו נכשר אלא בעידי מסירה צריך ב' עידי מסירה יחד (ע"כ):

ונמסר. אע"פ שנמסר ג"כ בע"א בין בפני אותו העד שחתום בין בפני עד אחר לבד. כ"כ הרא"ש וע'

(ליקוט) ממשעבדי אבל מב"ח גבי מחמת ב' עדי מסירה של ב' השטרות אבל מחמת השטרות אפי' מב"ח לא גבי דה"ל מפי כתבם כמ"ש תוס' בב"ב ובכתובות (ע"כ):

וי"א שגם. ור"ל בשבועת היסת וכ"ש אם טען להד"מ דנאמן בשבועת היסת דע"א בשטר אינו כלום והוי מפי כתבם וכמ"ש בירו' הביאו הרא"ש בפ' ג"פ ואף ב' שטרות כ"א בע"א אינן כלום ונשבע היסת כטענת בע"פ כיון דע"א אינו מזקיקו לשבועה אף שטוען להד"ם דהוי מפי כתבם כנ"ל ה"ה שנים לממון כמ"ש כ"מ ששנים מחייבין ממון כו' וע' בתוס' כתובו' הנ"ל ובסה"ת ש"ט וראיה ג"כ מגמ' מדקא' מה ע"א בפשוט פסול' דאוריית' כו' וא"א ע"א בכתב הוי כע"א בע"פ א"כ האיך מקיש לע"א הא ע"א בכתב כשר כמו בע"פ א"כ ה"ה נמי ב' עדים במקושר נמי כמו בע"פ וע' סה"ת שם ול"נ עוד ראיה דכ' רב אחא גאון והביאו רא"ש וסה"ת ש"ט פסולא דאוריית' דאם תפס מפקינן מיניה וכמ"ש בפ' הדיינין לענין שבועה החילוק בין דאוריית' לדרבנן וכמ"ש הרי"ף בפ' הכותב ולק' סי' פז ס"י ועמש"ש ואי כדעת ס' הראשונה אם טען פרעתי ה"ז משלם ואי טען להד"ם עד המסייע פוטרו משבועה ואפי' אי טוען השבע לי הא קי"ל דאי תפס לא מפקינ' וכמ"ש הרי"ף פ' הכותב ע"פ גמ' דשבועות. וס' הראשונה הוא דעת הרמב"ם וס"ל דלא קי"ל כהירו' כמ"ש הרא"ש מגמ' ועברא"ש שם וס"ל כדעת בה"ג והביאו הרא"ש שם ובפ"ק דמכות וההיא דכתובות אזיל לטעמיה כמש"ל סי' מ"ו ס"י ולדידי' כ"ש דב' עדים בב' שטרות מצטרפין לענין להד"ם ואצ"ל לענין פרעתי דא"צ לצירופם ומש"ל בסי' מ"ה ס"י וכן אם כו' אם יחתמו זא"ז היינו לי"א דכאן אבל לדעת הרמב"ם אפי' זה תחת זה פסול וע"ש תוס' ורא"ש וכן מ"ש שם סי"א צריך ליזהר כו' ובסי' מ"ד ס"ג אם סיים כו' הכל לי"א דכאן ונראה לכאורה דלדעת הרמב"ם אף ממשעבדי מצטרפין וז"ב: (ליקוט) וי"א כו'. הוא דברי המ"מ שתמה על הרמב"ם שאף לפי שיטתו דע"א בכתב הוי שטר מ"מ האיך יפה משנים בע"פ וא"ל די"ל שטרך בידי כו' א"כ כת"י ג"כ אמאי י"ל פרעתי אלא משום דלא גבי אלא מב"ח לא חשש לכך דאי בעי מזבין לכולהו נכסי א"כ ה"נ ובגטין פ"ו מוכח דכת"י עדיף מע"א ע"ש בגמ'. ולשיטת התוס' אפי' להד"ם יכול לטעון דה"ל מפי כתבם וכמ"ש בירו' הנ"ל ע"א מהו שיהא זוקק לשבועה כו' ולא הזכירו דלא ס"ל לש"ע שיטתם כמ"ש בס"א (ע"כ):

שטר. רמב"ם וצ"ע דהא פ' לעיל דע"א בכתב כשר א"כ ה"ה כאן וכדעת הי"א שהיא דעת בה"ג ונ"ל דלא ס"ל בב' עדים בלבד דאמרי' רוחא שביק כו' אבל צ"ע דהוא גמ' ערוכה בפ"ק דגטין דף י"ב דאף בב' עדים אמרי' ע"ש ול"נ דמיירי שידוע שחתמו ביחד וכמש"ל ס"ז והיינו דכ' רמ"א והיינו בדרך כו' וכן הרי"ף ורא"ש פ"ק דמכות כ' שני הדינים וחזינן כו' והיכא כו' וכ"כ ש"ך ע"ש וצ"ע על הש"ע שכ' וי"א דאין כאן מחלוקת רק לי"א דס"ב אין נ"מ בדין זה דע"א בכתב אינו כלום וז"ש שדינו כשטר כו' ור"ל דשייך בפלוגתא הנ"ל:

(ליקוט) העד שאינו קרוב כו'. ומיירי שלא היו ביחד בשעת מעשה. ש"ך (ע"כ):

אם זוכר העדות. ר"ל אפי' ע"י ראיית השטר וכמש"ל סי' ל"ו ס"א ע"ש:

ובא לפני. דאף שנתבטל השטר מ"מ ראיתו המעשה לא נתבטל ועבפ"ק דמכות דף ו' ע"א וע"ש תוס' ד"ה לאסהודי ופי' ר' חיים כו':

ואם יש ע"א. לענין דלא יכול למטען להד"ם כמש"ל סי' ל"ט ס"ה העדים כו' ע"ש וכ"כ לעיל סי' ל"ו ס"א ואם היו כו':

(ליקוט) הכותב כו' כר"י בירו' ואף שמדמי בירו' שם לגיטו ומתנתו לא קי"ל כן דבקורבה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כמש"ש ממתני' שם מה שנים כו' ודוקא בבע"ד עצמו לא בטלה דאין עדות לגבי עצמו כלל וכמ"ש הרא"ש שם בשם הראב"ד ועמ"ש בסי' ל"ג סט"ז ולכן ל"ד לגיטו ומתנתו דשם הוא בע"ד עצמו (ע"כ):

אא"כ נסתלק. ב"ב מ"ג א' וע"ש בתוס' ד"ה וליסלקו כו':

ובעדות בע"פ. דאנן קי"ל דפלגינן דיבורא רק משום דלא אתי לאחלופי בשטרות דעלמא משא"כ בע"פ וערא"ש דמכות והג"א פ"ק דגטין: (ליקוט) ובעדות ע"פ כו' היינו לפי' ר' יואל משום דאתי לאחלופי כמ"ש הרא"ש והמרדכי בשמו אבל לשיטת הראב"ד דס"ל דפסולי עדות מחמת קורבה נתבטלה כולו וכנ"ל ה"ה בע"פ רק סילוק מהני קודם עדותן כנ"ל וכן בשטר כה"ג (ע"כ): (ליקוט) אא"כ כו' ובעדות כו'. צ"ע דמה מהני סילוק כיון שאין כאן עדות רק מה שהעידו בשטר קודם הסילוק ודוקא בע"פ מהני סילוק ודוקא תרתי בעינן בע"פ שיעידו עכשיו לאחר הסילוק וכ"כ ש"ך (ע"כ):

אבל אם. ב"ב קנ"ט א' דפלגינן דיבורא בשתי שדות ושני ב"א לר"ל דקי"ל שם כוותיה ונראה דר"י ור"ל דפליגי בירושלמי פליגי בכה"ג ואזלי לטעמייהו כרבין משמיה דר' יוחנן דרבין בר סמכיה כמ"ש ביבמות וז"ש בירו' יאות אר"א לא יאות אר"א כו' דר"י ור"ל אזלי לטעמייהו אבל ר"א דס"ל בב"ב כר"ל ולכן אמר דלא יאות אר"א ופסיק כמ"ד לא יאות דכן אורחיה דהרמב"ם לפסוק כמ"ד אחרון ועוד דקי"ל כר"ל: (ליקוט) אבל אם כ' כו'. שם ומ"ד לא יאות אר"א נעשה כו' ר"ל אפי' בשטר א' וכה"ג מ' דבכה"ג כ"ע מודים וז"ש שאלו כו' (ע"כ):

וכן אם. נלמד מהנ"ל. מהרמ"פ:

שטר שנמסר. כשמואל ופ' כוותיה משום דרב יוסף בעי למעבד כוותיה בדין ובעובדא ההיא דלמטה סנה' כ"ח ב': (ליקוט) לוה כו' עבה"ג וכן סוגיא דגטין י"א כר"א ועתוס' שם ד' א' ד"ה דק"ל כו' וכן ר"ן ס"ל כר"א בכתובות צ"ד ב' כר"א וקי"ל שם כוותיה וכשמואל שם ע"ש וכ"ד רוב פוסקים (ע"כ):