שיכירו העדים שם הלוה והמלוה ודין - שולחן ערוך חושן משפט סימן מ״ט

אין צריך לכתוב כו' פירוש אפילו לכתחל' א"צ משא"כ בגט דצריך לכתוב לכתחל' שם העיקר וכל שום וחניכ' דאית ליה כמ"ש בא"ע סי' קכ"ט:

ששם הלוה פב"פ כו' אבל שם המלוה ושם הלוקח אינו מצריך המחבר להכיר וס"ל דאינו דומה לשובר דצריכי' להכיר שניהן וכדמסיק דבשובר בא המלוה ליתנו להלוה כשיפרע לו שם חששו דאף שיכירו שם המלוה שמא מלוה זה יערים ויתן שובר זה ליד לוה דחיש אחר ששמו כשם מלוה זה שהוא כותב בשובר זה ואותו הלוה יפטור נפשו בשובר זה ממלוה שלו שלא כדין לכך צריכין להכיר גם שם הלוה שלו ותו לא חשו כולי האי שמא יש מלוה ולוה אחר דשמם כשם מלוה ולוה זה שבאו לפניהן אבל בשטר הלואה שבא הלו' להסופר ולעדים לחייב נפשו ואמר כתבו עלי שטר שאני חייב לפב"פ מנה אף שאין מכירין להמלו' שאומר לפניהן אפ"ה כותבין לו דליכא למיחש שמא יש עוד איש אחר ששמו כשמו דזה הלוה וילך זה למסור זה השטר לאיש זה שהוא אמר שח"ל כדי שילך אותו האיש להוציא ממון מאותו האיש ששמו כשם זה הלוה דא"כ גם כשיכיר גם שם המלו' איכא למיחש להכי ומ"ה אמרו דכל היכא דאיכא שנים ששמותיהן שוין אין אחר יכול להוציא שטר על שום א' וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך ס"ז בדין שני יוסף ב"ש וק"ל כן הוא דעת המ"מ והביאו הב"י וכתב שהרמב"ם שמצריך להכיר גם שם המלו' מיירי דוקא בשטר דלית ביה קנין ומטעם שאכתוב בסמוך אבל בפריש' ודריש' כתבתי טוב טעם דגם בשטר הלוא' ומקח צריכין להכיר שניהן ואפינו בשטר דאית ביה קנין וכמשמעות ל' הרמב"ם והטור וכ"כ מור"ם ע"ש ודו"ק:

בלא קנין צריכין כו' הטעם דס"ל דאין כותבין שטר דלית ביה קנין להלו' לחוד כשאין המלו' עמו משום דאיכא למיחש שמא יכתוב הלוה השטר זמנו מהיום ללות ולא ילוה לו המלוה באותו היום עד למחר או ליומא אוחרא ויהי' השטר מוקדם לכך צריכין שיבאו המלו' והלו' יחד לפני הסופר והעדים ויכירו שמות של שניהן ויתן השטר ליד המלו' בפניהן להרמב"ם ולשאר גאונים אפילו אינן רואין שנותן לו אמרינן דמסתמא יתנו לו מיד כיון שהוא עמו בשעת חתימה כמ"ש בסי' נ"ט אבל אם אינו מכיר גם שם המלו' שבא עמו אכתי איכא למיחש שיעשה קנוניא עמו להעלות שמו כן בשם המלו' שלו שילוה לו למחר ויהיה מוקדם והיינו דוקא בשטר דלית ביה קנין דאין שיעבוד חל עד שעת הלואה אבל בשטר דאית ביה קנין דמשע' שקנו מידו דהלו' נשתעבד להמלוה לית בי' משום מוקדם זהו טעם דהמ"מ והמחבר וכבר כתבתי בסי' נ"ט דזה לא יתכן להרא"ש והטיר וסיעתייהו דס"ל דעדים בחתימייהו זכין להמלוה וא"כ גם בשטר דלית ביה קנין לית ביה משום מוקדם ואפ"ה כתב הטור דצריך להכיר גם שם המלוה והלוקח ואם כן צ"ל הטעם כמ"ש בפרישה בסי' ל"ט וגם כאן ואין חילוק בין אית ביה קנין ובין לית ביה קנין לעולם צריכי' להכיר שם שניהם ע"ש ודו"ק:

אפילו אשה או קרוב כו' דמילתא דעביד' לגלויי לא משקר בה:

והיכא דסמיך אאשה כו' לאפוקי אם הכירו מעצמו או ע"פ עדים כשרים דלאו כל כמיניה לומר טעיתי וק"ל ועד"ר:

וכתב בעל המחבר בספרו ב"י בח"מ סי' כ"ט שכן עיקר ולכן תמוה מ"ש כאן בהיפך ולעד"נ דלק"מ להמעיין בדברי ב"י בסי' כ"ט דשם במחס"ה הביא העובדא דפ' ג"פ וז"ל ההוא תברא דהוה חתים עליה רבא בר חנין כו' עד צורבא מרבנן לאו אורחי' למידק ע"כ וכתב עליו ז"ל דמסתימת דברי בעל מישרים משמע דבכל עניני' לאו אורחיה למידק ולא משמע הכי מרשב"ם שכתב לאו אורחי' למידק להסתכל בנשים כדי שיכירה יפה ויכול לסמוך על אחרים שמכירי' אלמא דבעדות היכר אשה הוא דאמרי' דחוזר ומגיד אבל לא בשאר עדות והכי מסתבר וגם ר' ירוחם (בעל משרים הנ"ל) אפשר דה"ק כו' וכן נראה מדברי רבינו שכתב דברי' אלו בטור א"ע סי' ק"י עכ"ל ב"י הרי דמכח פי' רשב"ם הנ"ל פי' הב"י דלא אמרינן דאין דרך ת"ח לדקדק ב"א בעדות אשה כו' והמדקדק בפי' רשב"ם יראה דל"ד אעדות הכרת אשה לחוד כ"כ אלא ה"ה אהדומ' לו משום צד דאי בעדות אשה דוקא קאמר ק' למה סיים וכתב ויכול לסמוך על אחרים אלא ודאי כונתו דרשב"ם הוא דכל שהת"ח הרשות בידו לסמוך על אחרי' מאן דהו כגון אשה וקרוב מקבלין מיניה כשאומר אח"כ כך אמרו לי אחרים וסמכתי עליהן והן הטעוני ולאו חוזר ומגיד הוא דהגד' ראשונ' לאו מפיהו הוה ובכלל זה נמי הוא הכרת שם איש לוה ומלוה ומוכר והלוקח דהדין נותן שהת"ח והדיין יכולין לסמוך אאחרי' האומרי' לפניו שכך שמם אלא שבדייני דעלמא דלאו ת"ח המה בשכותבין וחותמין סתמא פלוני ב"פ אינם נאמנים לומר אחר כך הטעוני אחרי' באומר' שבר פלוני שמו פלוני כי אף שמותרים גם המה לסמוך אאחרי' ואפילו אאשה וקרוב שאומרי' ששמו כך מ"מ כשכותבין סתמא (ולא כתבו שע"פ אותן אחרים כ"כ) מסתמא גם המה עצמן חקרו ודרשו וידעו ששמו כן לכן אין בידם לחזור דה"ל חוזר ומגיד משא"כ ת"ח שטריד בגירס' ואינו פנוי לחקור ולדרוש מקבלינן מיניה כשאומר שלא חקר ודרש בעצמו אלא סמך אאחרים והא דכתב רשב"ם שאין דרכו להסתכל באשה כו' ללמדינו דבאשה אף שאין צריך לבטל לימודו בדרישה וחקירה והיינו שהאשה עומדת לפניו ואם הסתכל בה היה מכירה אפילו הכי מקבלין מיניה כשאומר לא רציתי להסתכל בה משא"כ כשיש לפניו איש דבכהאי גוונא אינו נאמן לומר לא רציתי להסתכל בו וסמכתי על אחרים והטעוני כ"א כשאינו מכיר אותו אף אם הסתכל בו דבזה מאמינים לו ואמרי' שמכח טרדותו בגירסא לא היה רוצה לבטל לעשות דרישה וחקירה משא"כ אחר דדרכו לעשות חקירה אינו נאמן כ"א כשכותב בהדיא שסמך אאשה וקרוב וק"ל. אבל א"ל שמ"ה כתב שאין דרכו להסתכל באשה ללמדינו דבאשה אפילו לא סמך אאחרים אלא שבעצמו היה נראה לו שהי' היא מקבלינן ממנו באמרו שטעה דא"כ קשה ארשב"ם דהתחיל באין דרכו להסתכל באשה וסיים בויכול לסמוך אאחרים משמע מדבריו דגם באשה אם לא הסתכל בה צריך אחרים שיעידו לפניו והא דכתבו האי דינא בהיכא דסמוך אאשה או קרוב משום דבשאר דוכת' דאין לסמוך אאשה וקרוב כי אם אעדים כשרים וחתם הת"ח אפיהם ודאי אין הת"ח נאמן לומר שטעות היה כיון דע"פ עדים כשרים כ"כ ועדים עצמן שהעידו תחילה לפניו גם כן אינ' נאמנים לומר שטעו דה"ל חוזר ומגיד משא"כ כשסמיך אאש' וקרוב דאין עדותן עדות גמור מ"ה נאמן הת"ח נגדם לומר שהן הטעוהו. והשת' א"ש שהב"י בסי' כ"ט הביא ראיה לדבריו מדכתבו רבינו בא"ע סי' ק"י אעדות אשה ובסי' זה דכתב הב"י דגם בשאר דברים נאמן הת"ח לימר שהטעוהו הבי' גם כן ההיח דכתב רבינו בא"ע ולא עוד שהזכיר הב"י כאן מ"ש בסי' כ"ט הרי לפנינו דבשעה שכתב הב"י דבריו שבכאן זכר מ"ש בסי' כ"ט מוכח מזה דבשעה שכתב דבריו שבכאן לא היה נעלם ממנו מ"ש בסי' כ"ט. ועוד דהאי דינ' דכתב המחבר כאן דהיכא דסמך אאשה וקרוב כו' מדברי בע"ת בשם הראב"ד המה ושדקדק כן מהגמ' ובהאי דסמיך אקרוב שהעיד אשם איש דלוה ומלוה ליכא בו משום צד משום דאין דרכו להסתכל בנשים ולא מצינו מאן דפליג עליו בפי' ואין בידינו לדחות דבריהן לכן מחוורתא הדברים שבררתי וכתבתי וא"ש הכל ודו"ק:

וכתב שטר עליו כו'. נראה דצריך להיות וכתוב שטר בוי"ו בין תי"ו לבי"ת ור"ל שמלוה מוציא שטר עליו כתוב בו שראובן חייב והוא רוצה לכפור ולומר אין שמי ראובן בזה לא מאמינים ליה כיון דקרי ליה בהאי שמא ועני וזהו חובתיה בודאי אבל אינו ר"ל דהאי ראובן הלך לסופר ולעדים לכתוב עליו שטר חוב איך שהוא חייב לשמעון מנה דבזה שייך רמאות הנ"ל דיעלה לו שם ראובן כדי להוצי' בו ממון מיד ראובן אחר וק"ל:

מאחר שלא הוחזקו שם שנים כו' זה לא קאי אלא על מ"ש שמא רמאי העלה שמו כשמי והודה לזה ע"ז קאמר שאין חוששין לזה מאחר שלא הוחזקו כו' הא אי הוחזקו שנים בעיר בשמותיהן שוין אין מוציאין שטר על שום א' אבל לחשש השני שמא רמאי אחד העלה שמו כשם בעל חובו אפי' בדאיכ' שנים בעיר ששמותיהן שוין אין חוששין לו דהא קי"ל שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת כל אחד מהן מוציא ש"ח על א' וכמו שכתב הטור והמחבר בסמוך והרמב"ם בפרק כ"ד ממלוה אחר שכתב כדברי המחבר מאחר שלא הוחזקו כו' סיים וכתב ז"ל שחזקה היא שאין העדים חותמין על השטר אא"כ מכירין אלו הנזכרים בו עכ"ל והוא ג"כ נתינת טעם להרישא שלא יאמר הלוה אין אני חייב אלא אחר העלה שמו כשמי וכולא חדא טעמ' היא דמאחר שלא הוחזקו שנים בשם זה והעדים אינן חותמין אא"כ מכירין שמות הלוה והמלוה ליכ' למיחש לרמאי שהעלה שמו כו' דא"כ היו חותמין למי שאין מכירין וגם הטור דלא כתב אלא ה"ט דאין העדים חותמין כו' קאי אריש דבריו אבל הסיפ' דלא לזה אני חייב כו' א"צ טעם למה אין חוששין דמאחר שזה מוצי' השטר מתחת ידו גובה בו אפילו בהוחזקו שני יוסף ב"ש כ"ש היכ' דלא הוחזקו דלא חיישינן מיהו זה קצת דוחק שמתחיל בתרתי ולא סיים טעמו דהשני והל"ל גם טעמו דהסיפא משום דהמוצי' שטר הוא נאמן וכמ"ש הטור והמחבר אחר זה בשני יוסף ב"ש לכן נראה דה"ט דאין העדים כו' קאי נמי אסיפ' אשמא אחר העלה שמו כשם המלוה וה"ק מאחר דאין חותמין אא"כ מכירין גם המלוה והאי הכרה היא הכרה בשם וגם בטביעות עינ' וא"כ א"א לרמאות כזה שהרי יכירוהו בטביעת עינא כשבא לקחתו שאינו זה שחתמו לו ואפשר שס"ל דהאי דאמרו דב' יוסף ב"ש בעיר א' דכל א' מוציא ש"ח על אחר הוא מה"ט דאין לחוש לרמאות מאחר דהעדים הכירו להמלוה בטביעות עיין ומ"ה אמרינן דכל אחד מהן המוצי' השטר על אחר הוא בחזקתו והמחבר קיצר בהעתקת לשון הרמב"ם ועי"ל דהאי מאחר שלא הוחזקו כו' דכתב הרמב"ם והמחבר קאי גם אסיפ' ובא ללמדינו דאף אם טען הלוה המלוה הוא רמאי שראיתיהו עומד בצידי ב"ח כשהודיתי לפני עדים (או כיוצא בדברים הללו) ובודאי הוא הטעה עדים דבכזה אם היה עוד אחד בעיר ששמו כן והוא אומר עליו בברי שראוהו עומד שם כשהודה היו מחמיצין הדין לעשות דרישה וחקיר' היטב שמא הדין עמו משא"כ היכ' שלא הוחזקו שנים בעיר אחד ששמותיהן כן ודו"ק:

או שטעו בשם הלוה פי' דוק' בשמו דמסתמ' אין לו אלא שם אחד אמרינן שטעו מה שאין כן בכינוי וק"ל:

ולא אמרינן כבר עשו עדים שליחותן כו' כתב בנ"י פג"פ ששטר שהיה חתום בו עד א' ואבד או נמחק יכולין לכתוב שטר אחר דכל זמן שלא עשו שניהן מעשה שטר אף הראשון לא עשה כלום עכ"ל ד"מ:

כל זמן שלא נכתב בו קנין ומחוסר נתינ' חדא באידך תליא דכל שלא נכתב בו קנין הוא מחוסר נתינה משא"כ בשטר שיש בו קנין דקנה מיד אף קודם שנתנוהו ליד המלוה או הלוקח:

דאין שייך בשטרות כלל כו' דדוק' בגט דכתיב ביה וכתב ונתן ולמידין מיניה דצריך שיכתבו הבעל או שלוחו כמותו שם שייך לומר שכבר עשו שליחותן משא"כ בשאר שטרות:

שיאמר לו שטר זה שאתה מוצי' כו' טעם זה כתב הרשב"ם בפי' המשנה שם (דף קע"ב ע"א) וגם הטור כתב בגמר' (דף קע"ג ע"א) מייתי תנא דבריית' דפליג על תנא דמתניתין וס"ל דמוציאין זע"ז וקאמר שם בגמר' דבהא פליגי דתנ' דידן ס"ל כותבין שטר ללוה בלא מלוה וא"כ איכ' למיחש שהלוה אמר להעדים כתבו לי שטר ותנוהו לידי דאלוה בו מיוסף ב"ש הא' וכשנתנוהו לידו הוציאוהו עליו ואמר אתה לוית ממני ותנ' דבריית' ס"ל דאין כותבין שער ללוה בלא מלוה וכיון דהמלוה הי' עמו ולא קפיד גם אנו לא חוששין לזה ומ"ה ס"ל מוציאין זע"ז וכ' המ"מ בשם הרשב"א דבשטר דלית בו קנין גם לתנ' דידן מוציאין זע"ז דהא בדלית ביה קנין אין כותבין ללוה בלא מלוה לכ"ע ובזה דברי המחבר ודברי מור"ם מבוארין ודוק. ומ"ש מור"ם דדבריו סותרין זא"ז יש ליישב ולומר דס"ל להמחבר כהטעם שכתב רשב"ם והטור ואפ"ה מצריך שיה' בשטר קנין דשטר שאין בו קנין ירא הלוה לשקר ולומר שלי הוא כו' מאחר שלא ניתן להכתב שטר כזה שהוא בלא קנין ללוה לחוד אם לא שהמלוה עמו א"כ יכירו העדים שניהן ויתנו לב להדבר ויהא נתפס בשקרו משא"כ כשיש בו קנין דניתן להכתב ללוה לחוד אף אם אין מכירין להמלוה כלל לדעת המחבר וכנ"ל בר"ס זה ס"ב (לאפוקי מ"ש שם) א"כ יש לחשוש שישקר הלוה דהא לא יהא נתפס כולי האי בשקרו ודוק. אבל מ"מ ק' למה ליה האי טעמ' כיון דמיירי דיש בו קנין יש חשש אחרינ' דזה המוצי' הוא הלוה ולא לוה עליו מעולם. ורשב"ם שכתב ה"ט הוא כדי לאוקמי בכל ענין אפילו בשטר שאין בו קנין וצ"ע:

אבל יש מפרשים הטעם כו' כבר נתבאר ממ"ש דבגמר' אמרו שם ה"ט ומור"ם דכתבו בשם יש מפרשים הוא משום דהא דמסיק וכתב דבה' אין לחוש רק בשטר שיש בו קנין זה לא נזכר בגמר' כ"א בהמ"מ בשם הרשב"א הנ"ל וק"ל:

וזהו שהעדנו עליו כן כתב גם הרמב"ם שם ור"ל זהו הלוה ולא אחר וקאי (פי' זה שאמרו זהו שהעדנו עליו קאי אשניהן) אשני בבות הנ"ל בטור כתב בלשון אחר וא"ש יותר וכמו שכתב בפרישה עיין שם:

יש לו דין מלוה על פה. הטעם דכל שאינו מבורר מתוך השטר מי הוא המלוה והלוה הרי השטר כאלו אינו אבל עידי השטר עצמן לא גמרו שליחותן ויכולין לעשות שטר אחר ולשלש שמותן עד שיהיו ניכרין מתוך השטר ואף ע"פ שלא כתבו שטר חדש הרי הוא כאלו ניכר מתוכו כך כתב המ"מ:

גובין מהאחר הטעם שחזקה שאין העדים חותמין על השטר אלא א"כ נודע להם בודאי שאלו שהעידו על עצמן גדולים ובני דעת הן:

של לוה או מלוה. הטור כתב דצריך לכתוב שם המקום ואין חילוק בין שטרות לגיטין וכתבתי בפרישה דלפי זה צריכין שם מקום של שניהם ולא כמ"ש המחבר (מור"ם) כאן דבחד סגי ע"ש ועכ"פ בכתיבת שם מקום המלוה לחוד לא סגי דעדיין אם הוצי' אחר שט"ח שנזכר בו שם עירו על אחד מהן יכול לומר לא אני הלוה כ"א אחר הדר במקום האחר ע"ש ודו"ק:

וי"א דאין כותבין כו'. כ"כ גם הב"י והבי' ראיה לדבריו מדברי הטור דסי' ס"א ובדרישה כתבתי דאין ראיותיו ראייה ע"ש ודו"ק:

ה"ג מיהו ודאי אם הם מב' עיירות:

אמר לנו יוסף בן שמעון שליט"א כו'. הב"י כתב דאכתי איכ' למיחש דשמ' שלי"ט קאי איוסף החי ולא אאביו שמעון ובד"מ דחה דבריו דא"כ ה"ל לכתבו קודם שם האב ע"ש:

אבל אם משולשים בשטרות כו' עיין בטור מ"ש ע"ז והב"י דחה שם דבריו ומ"ה לא כתבו כאן בש"ע ובפרישה ודרישה כתבתי טוב טעם לדברי הטור ע"ש:

אצל המלו' שובר מקוים ששטרו כו' כצ"ל ופי' כל שהוא מקוים הוא ראיה שאין המלוה הזמינו ליתנו ללוה כשיפרענו ועדיין לא פרעו דא"כ לא ה"ל להיות מקוים דאין מדרך המלו' לקיים השובר אלא הלוה לאחר שפרעו ובא לידו השובר ואמרינן שאחר כך חזר והפקידו ביד המלו' וגם הטור כתב האי דינא בשובר מקוים אבל בגמ' ליתא ומשמע שם דבריעותא זו דנמצאו הש"ח בין שטרות הקרועים לחוד סגי למחשבינהו על ידו השטר הנמצא לפרוע עפ"ר ודרישה שם כתבתי טעם למה כתב הטור שהשובר הוא מקוים:

נמצא שהערב לשני יב"ש פירוש שנעשה ערב בשביל שניהן:

(סעי' ז' בהג"ה דבריו סותרים זא"ז כו') כדי לבאר דבר זה ולתרץ קו' רמ"א נבאר הסוגיא בע"ה ויתבאר דאדרב' על רמ"א יש כאן תימה רבה שנינו בפ' ג"פ שני יוסף בן שמעון בעיר א' אין מוציאין שטר זע"ז ואמרי' בגמ' אלא הא דתניא כשם שהם מוציאין על אחר כך מוציאין זע"ז במאי קמפלגי תנא דידן עם תנא ברא תנא דידן ס"ל כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו זמנין דאזיל לספרא וסהדי וא"ל כתבו לי שטרא דבעי' למיזף מיוסף בן שמעון חבירו ובתר דכתבו וחתמו נקיט ליה וא"ל הב לי זוזי דאוזיפתך ותנא ברא ס"ל אין כותבין ללוה עד שיהא מלוה עמו ופי' רשב"ם מסתמ' שניהם היו במעמד באותו מקום שכתב וכיון דאינהו ידעו ולא קפדי זע"ז לא חיישי' לשום רמאות כיון דלא חיישי' לנפילה עכ"ל. וי"ל מ"ט דתנא ברא הא אכתי יש חשש שיאמר הנתבע אני הייתי המלוה ואתה הלוה ופרעתני והחזרתיו לך כמ"ש טעם זה רשב"ם והטור. ועל הטור ק' ל"ל להאריך בטעם זה והי"ל לתת טעם הנזכר בגמ' לתנא דידן דיכול הנתבע לומר אתה עשית עצמך לוה וכתבו לך שטר בלא מלוה וא"ל דהטור והרשב"ם באו לתת טעם אפי' בשטר שאין בו קנין וכ"פ הסמ"ע זה אינו דא"כ מ"ט דתנא ברא דמוציאין ומאי מהני אין כותבין ואם יש איזה טעם לתנא ברא דלא חייש לטעם רשב"ם והטור הי"ל לתלמודא לומר דבזה פליגי ולא היל"ל דיש ביניהן פלוגתא אם כותבים או לא. ונלע"ד דהכל ניחא דהטור קמ"ל בטעם שלו דאע"ג דס"ל כותבין ללוה בלא מלוה מ"מ זמנין דתרווייהו בפני עדים ואז יוכל המוציא לומר כיון שבאמת היית עמדי ולמה נתנו השטר לי ולא לך אע"כ שאני מלוה שלך באמת קמ"ל דאפ"ה יכול לומר אה"נ שהייתי עמך אלא דמעולם לא נתנו העדים לידך אלא לי נתנו אותו ואני החזרתי לך אחר הפרעון וזה דוקא לתנא דידן דס"ל דכותבין מן הדין ללוה לחוד אבל לתנא ברא דס"ל דאין כותבין ללוה לחוד בשום פנים מעולם לדידיה ודאי כל ששטר זה בידו הדין עמו והו' המלוה האמתי והטעם כיון דאין כותבין ללוה לחוד ע"כ היו שניהם אצל העדים ואין פטור לנתבע אלא מכח שא"ל אתה לוית ממני והחזרתיו לך והי"ל לנתבע ליזהר שלא להחזיר לו השטר שלם אלא קרוע בשלמא אם ס"ל כותבין ללוה לחוד לא קשה מידי דכשהחזיר השטר סמך עצמו על עיקר הדין שכותבין ללוה לחוד נמצא שאין על השטר דין שטר כלל רק חספא בעלמא ואע"פ שאירע עכשיו שהי' ג"כ המלוה אצל הלוה בפני עדים ומטעם זה הלוה לו מ"מ אפשר שהוא סמך על העדים שראו שהיו שניהם שם וחשב בדעת ושאם יצטרך אביא אותן עדים אבל אותו שלוה ממנו הוא לא הי' יודע מאותן העדים כי לא היו צריכין לו בעת ההיא שלקח המעות ומילתא דלא רמיא עליה לאו אדעתי' ע"כ לא יוכל לומר אח"כ שהוא המלו' ע"ז סמך עצמו שלא קרע השטר בשע' שפרע לו הלוה מאחר שא"צ עדים מצד הדין אלא דרך מקר' דהא לפי הדין א"צ לזה ע"כ סמך עצמו על עיקר הדין והחזיר לו השטר דלא עלת' על דעתו שיבואו עדים אח"כ ויעידו שהיו שניהם לפני העדים ומש"ה לא חשש כלל לדבר מלהזהר שלא להחזיר השטר שלם משא"כ בשאין כותבין ללו' לחוד אז בשעה שהחזיר את השטר ע"כ סמך עצמו כשירצה זה לתבוע יצטרך להשיב לו אני הלוה ולידי נתנו והחזרתיו לך ולמה לו כל זאת הא טפי הי"ל לקרוע השטר ממה שיצטרך אח"כ לבקש טענות דהא עכשיו הוא שטר מעליא כיון דאין כותבין ללוה לחוד וממילא מצד עיקר הדין היו באים שניהם ולא דרך מקרה כדלעיל א"כ הי"ל לקרוע אותו ומש"ה לתנא דידן אין מוציאין אפי' באם אירע שהיו שניהם לפני העדים והיינו הטעם של הטור שיאמר החזרתיו לך אלא שמתחלה היה סבור שלא יצטרך אפי' לטענה זו כדפרישית שיאמר אתה כתבת אותו בלא הלואה כלל ותנא ברא ס"ל דאין כותבין ללוה לחוד מש"ה מוציאין דאנן סהדי שהנתבע עכשיו הוא החייב דאל"כ הי"ל להחזיר אותו קרוע כדפי' וא"ל מנ"ל להטור ולרשב"ם דס"ל לתנא דידן אפי' באם אירע שהיו שניהם לפני העדים דאפ"ה אין מוציאין דלמא תנא דידן מודה בזה דא"כ לא היה לתלמוד לעשות מחלוקת בין תנא דידן לתנא ברא אם כותבין אם לאו היל"ל דכ"ע ס"ל כותבין אלא דתנא ברא איירי שהיו שניהם לפני העדים בשעת הכתיבה ותנא דידן איירי שכתבו לבדו אע"כ דאין חילוק בזה וזולת פי' זה בגמ' לפי' רשב"ם והטור לית נגר דלפרקניה בענין אחר ובזה נתיישב דברי הטור ע"פ הגמ' ודברי המחבר דדוקא בשטר בקנין תליא מלתא דהא עיקר הטעם בגמ' דס"ל אין מוציאין זע"ז משום דכותבין ללוה כו' וזה יסוד מונח במתני' דכותבין שטר ללוה וכו' הוא דוקא בשטר בקנין כמבואר בס"ס ל"ט ואי בקנין תליא מלתא לפ"ז תמהון גדול על רמ"א דקשיא לי' על המחבר ל"ל הקשה ארשב"ם והטור שפירשו במתני' הטעם דאין מוציאין משום הטעם שיאמר אני המלוה א"כ תקשה לך אתנא ברא דס"ל מוציאין זע"ז ותו דהא בגמ' עיקר הטעם דאין מוציאין משום דכותבין שטר וכו' והיינו בקנין דבלא קנין ס"ל גם לתנא דידן דמוציאין כמו לתנא ברא ביש קנין אפ"ה אמרו רשב"ם והטור משום שאומר אני המלוה וכמ"ש המחבר אלא העיקר הברור כמ"ש דשני הטעמי' תלויים זב"ז וא"ל ל"ל נקיט בגמ' טעם של רשב"ם והטור י"ל דבגמ' נקט עיקר הטעם דהא גם לדעת רשב"ם ע"כ נחית לטעם שבגמ' כמש"ל והרב רמ"א אגב חורפיה לא נתן לבו ליישב דברי הטור והרשב"ם והמחבר בזה ומ"ש ב"י בשם המ"מ נראה מבואר כמ"ש וא"ל ל"ל משני בגמ' תנא דידן איירי בקנין ותנא ברא בלא קנין הא ל"ק דהא אמר תנא ברא כשם שמוציאין על אח"כ מוציאין זע"ז משמע אפי' בקנין דהא מדמי אותם להדדי והכל ניחא בס"ד ואין כאן מחלוקת בין הטעמים כדכתב רמ"א הטעם הא' בשם י"א אלא כ"ע ס"ל תרווייהו טעמי:

(ע"ש י"א דאם הם מב' עיירות כו') בטור כתב דין זה בשם הר' ישעיה על הדין דהם מוציאין זע"ז ומדברי רמ"א כאן משמע שהי' גורס בטור וכתב הר' ישעיה וכו' אחר הדין של ולא אחר יכול להוציא כו' וכן שמעתי רבים מגיהים כן מפני שהוקשה להם מ"ש הטור שאל"כ אף אם יוסף בן שמעון כו' שזה קאי על החלוקה שהם לוו מאחר ול"נ דעיקר הגי' כמו שהוא לפנינו וגם ל' הר' ישעיה מורה כן שכ' מוציאין וכו' ל' רבים דהיינו זע"ז אבל אם אחר בא להוציא עליהם שייך ל' יחיד ונ"ל דמ"ש הטור אלמא וכו' שאל"כ וכו' הוא מדברי הר' ישעי' הוא דקאי אמתני' שאמר ב' יוסף בן שמעון בעיר א' אין מוציאין דמשמע דמתני' דוקא קמ"ל דמשני עיירות מוציאין וע"כ לו' שכתוב בו יוסף בן שמעון מעיר פ' לוה מיוסף בן שמעון מעיר פ' או לכל הפחות בחד עיר מהם סגי וקשה לו לר"י פשיטא דמהני זה מי גרע האי סי' משאר סימנים אלא על כרחך דמתני' קמ"ל אגב אורחי' דבכל מקום בעינן למיכתב שם העיר בשטר אפי' בשאר מלוה ולוה שאין עוד אחר כשמות שלהם מטעם שיש לחוש דילמא יש יוסף בן שמעון בעיר אחרת ויטעון הלוה שבכאן אני לא לויתי ממך אלא הפ' מעיר אחרת ששמו כשמי ומחשש זה נלמד עוד דגם שם עיר המלוה צריך לכתוב דשמא יש בעיר אחרת איש ששמו כשם מלוה שלו ויקח הלוה ממנו שובר ויפטור עצמו כאן ממלוה שלו והמשך דברי הרר"י כך הם במתני' משמע דוקא בעיר אחת אין מוציאין הא בב' עיירות מוציאין וק' פשיטא דמוציאין כל שנכתב שם העיר אלא צ"ל דדיוקא דמתני' קמ"ל דבכל מקום צריכין לכתוב שם העיר אפילו בעלמא והטעם שאל"כ אף וכו' אבל א"ל דהאי אלמא הוא ל' הטור שלמד מן הר' ישעיה דק' מה חידוש למד ממנו יותר ממתני' דגם כן מפור' בה בעיר אחת אין מוציאין הא בב' עיירות מוציאין וע"כ נראה דהאי אלמא הוא ל' הר"י וקאי אמתני' כדפרי' ועוד יש סברא דל' זה אינו מהטור דהטור אינו רגיל לכתוב לשון אלמא אלא משמע או יראה מדבריו אלא ע"כ דברי הר"י הם:

(סעיף ח' אבל אם הם משולשים כו') כ"כ הרמ"א וטעמו דבעל השטר אומר מהיות טוב א"ת רע כיון שראיתי ששלשתי בשטר זה היה לו להשליש גם בשובר ולכאורה קשה על הרמ"ה מההיא דבסמוך מלוה א' שהלוה לשני יוסף בן שמעון והיו משולשין וכו' ש"מ דמועיל כשהשובר אינו משולש וא"ל דהתם שאני דמונח בין הקרועים דבסוף פ"ק דב"מ מוכח דלא בעי' בין הקרועים אלא כשהוא ביד המלו' אבל ביד לוה לא בעינן כן ולק"מ דדוקא בלו' משני יוסף בן שמעון משולשין בשטרותיו ס"ל להרמ"ה דיש ריעותא אם אין שילוש גם בשובר כיון שידוע שיש לו שני מלוים שווים משא"כ כאן שהלוה שמו יוסף בן שמעון ואין לו אלא מלוה אחד פשיטא דאין צריך לשלש את השובר דמה איכפת ליה במה שהלוה המלוה עוד ליב"ש האחר דהא שני יב"ש מוציאין אפי' שט"ח על אחר וכ"ש שאותו יוסף בן שמעון שהשובר בידו מועיל ומש"ה אין כאן ריעותא אפילו להרמ"ה וזה פשוט. והטור הקשה על זה מה יועיל שישליש שטרות לגבי שובר כלום דהלוה יאמר אתה שנצרכת ראייה להוציא אתה מוכרח לפרש בהדיא אבל אני שאיני צריך רק להחזיק בשלי סגי אפילו בלשון מסופק דהמוציא מחבירו עליו הראיה. ועוד הקשה הטור מה צורך שילוש שטרו' כו' פי' אפילו את"ל דיכול לומר מהיות טוב אל תקרא רע והיה לך לשלש גם כן בשובר אכתי קשה מה צורך שישלש שטרות וכיון דאין בזה צורך יכול הלו' לומר לא ידעתי בזה ואפי' אם לפעמים רואה הלוה בשטר אפשר שלא הרגיש בשילוש דמילתא דלא רמיא עליה לאו אדעתיה והב"י הקשה על קושיא ראשונ' של הטור ממ"ש הטור אח"כ שמועיל שילוש שטרות לענין שובר נראה שרמז על מ"ש הטור בסעיף ט' בב' שטרות והיו משולשין כו' ואי מהא לא איריא דשם אין השילוש מועיל לענין שובר אלא דאם לא היה משולש לא הי' עליו שם שטר כלל ולא היה הלו' צריך לשובר דהא אחר אינו יכול להוציא שטר על יוסף ב"ש וכבר כתבנו בסימן מ"ב ס"ט [ס"ח] שראוי לקבוע הלכה כדעת הטור כאן דשובר שאינו משולש כשר ע"ש:שוב ראיתי בספר משאת בנימין סימן צ"ה שכתב בגמרא מוכח כדברי הרמ"ה והטו' לא הרגיש בזה דהיינו כיון שמפ' אביי דמתני' דנמצא לא' ששטרו של יוסף ב"ש פריע דשניהם פרועים מיירו בשני יוסף ב"ש שהלוה לא' וגם ע"ז אמר בסיפא דמתני' כיצד יעשו ישלשו דהיינו שיש תקנה לשני יב"ש המלוים שאם יפרע לאחד מהם ויתן לו שובר ממילא יפסיד היוסף ב"ש השני שיפטור עצמו בשובר שקיבל ע"כ ישלשו השטר ונמצא שלא יהיה כלום בשובר שנכתב סתם וכדעת הרמ"ה ואני אומר שא"א לפ' כן דתקשה לך אם תעשה תקנה למלוה מה תעשה להעני הלוה שישלם לאחד מהן במקום שהשטרות משולשים והוא יקח שובר סתם ולא יהיה בו ממש לפ"ז מה אית לך למימר שהלוה חייב לשלש השובר מכח זה לא היה להם לתקן בזה אלא שיפסול השובר לחוד כיון שאתה בא לכופו שלא כדין מה לנו לעשות עוד תקנה נוספת בשילוש שטרות בשלמא בדברי הרמ"ה לק"מ דאיהו לא אמר דרך תקנ' שישלש המלוה השטר אלא אם אירע כך אז חייב גם הלוה לשלש השובר מכח מהיות טוב וגומר משא"כ אם תפרש המשנה כן דכיצד יעשו ישלשו כו' קאי ע"ז והיה זה דרך תקנה לשלש השטרות והוא ללא צורך:

(סעיף ט' ונמצא אצל המלוה השובר מקוים) עיין מ"ש סימן ס"ה סי"ח למה בעינן כאן שיהיה מקוים וגם השטרות מונחים בין שטרותיו הקרועים ושם לא בעינן רק חדא מנייהו ויש מתרצים דשאני הכא דאיכא ריעותא בשובר כיון דהשטר משולש והשובר אינו משולש וטעו בזה דהא אפי' להרמ"ה אין זה ריעותא כלל כמ"ש בסמוך בשמו וגם המעיין בספ"ק דב"מ יראה שא"א לומר כן ואין להאריך בזה ע' בסי' ס"ה סעי' י"ח:

(בשם מהרש"ק בב"י ד"ה) ומיהו א"צ עדות כו' כ"כ הרא"ש ונ"י שם וכו' וראיות הב"י אינם מובנים למאי דפי' לאו אנא אלא אשה אחרת ששמה כשמי כו' דשמא הביאה ב' עדים ששמה כך והוא לא דק בצורתה שיהיה לו בה ט"ע להכירה פעם אחרת שהיא היא אבל בעה"ת פי' לאו אנא שמא אשה אחרת העלה שמה כשמי כו' ומזה מוכח שפיר דאי בעינן ב' עדים כשרים איך תוכל להעלות שם אחר כי העדים יודעים שהיא היא והאיך מצי למיהדר וע"ש ודוק:

(ע"ש כתב ר"י בפ' ג"פ וכו') עד עשוים כתקנה ומצאו וכו' ומ"מ לא הוי בהם טעות גמור כההיא דנפאתא דבסמוך ומ"ה לא כ' הרשב"א מטעם דבסמוך אלא מטעם שכותבים י' שטרות וכו' וכ"כ התוס' בשם ר"י בגיטין פ' התקבל:

(ע"ש היו ב' בעיר וכו') עד שם המקום פסול וכו' כן אמת לדעת ר"י וכן משמע בש"ג בשם ריא"ז שצריך דווקא לכתוב שם עיר הלוה מהאי דשמא וכו' ע"ש פ' ג"פ:

(בטור א"ע מחזקינן להו בההיא שמא לחובתו וכו' פסק כאביי דפ' ג"פ לחובתו דרב זביד לא פליג עלי' אלא לזכותו וק"ל ע"כ ממהרש"ק) :

הלוה. אבל שם המלוה והלוקח א"צ להכיר ול"ד לשובר דצריכין להכיר שניהם דשם בא המלוה ליתנו ללוה בעת שיפרע לו חששו דאף שיכירו שם המלוה שמא יערים ויתן שובר זה ללוה דאיש אחר ששמו כשם מלוה זה שכתוב בשובר ואותו הלוה יפטור נפשו בשובר זה ממלו' שלו שלא כדין לכך צריכים להכיר גם שם הלוה ותו לא חשו כולי האי שמא יש מלוה ולוה אחרים ששמם כשם מלוה ולוה זה. אבל בשטר הלוא' שבא הלו' לסופר ועדים לחייב נפשו ואמר שיכתבו עליו שטר חוב כותבין אע"פ שאין מכירין המלו' דאין לחוש שמא יש עוד א' ששמו כשם לוה זה וימסור זה השטר להמלו' שאומר שהוא חייב לו כדי שיוציא ממון מאותו איש האחר דאם כן גם כשיכירו שניהם איכא למיחש להכי ומש"ה אמרו דכל היכא דאיכא ב' ששמותיהן שוין אין אחר יכול להוציא שטר על שום אחד מהם כמ"ש בס"ז בשני יב"ש עכ"ל הסמ"ע * ומ"מ צ"ע דבשובר אף שיכירו שניהם אכתי יש לחוש שמא אין הלו' חייב למלוה זה כלום רק לאיש אחר ששמו כשם מלוה זה ויפטור עצמו בזה השובר ויש ליישב בדוחק:

בלא. דשמא זה אינו המלו' ולא ימסור השטר להמלו' עד לאחר זמן ויטרוף לקוחות שלא כדין כמ"ש בסי' ל"ט סי"ג וה"ה בשטר מכר בלא קנין צריכים להכיר אף שם הלוקח להפוסקים בר"ס רל"ח דאין כותבין שטר למוכר בלא לוקח רק בשטר קנין ע"ש מיהו למ"ד עדיו בחתומיו זכין לו א"כ בכל ענין א"צ להכיר המלו' והלוקח. ולהסמ"ע והב"ח ושאר אחרונים בכאן דברים אשר לא נתכנו בעיני וחלוקים אשר לא שערום אבותינו ומ"ש נרא' עיקר וכן דעת הה"מ עכ"ל הש"ך:

קרוב. דמלת' דעביד' לגלויי לא משקרי בה. סמ"ע:

בהפך. הנה בסמ"ע דחק ליישב דברי המחבר ודעתו לחלק בין עדות אשה לדבר אחר והש"ך השיג עליו והוכיח דגם כאן לא איירי אלא בעדות אשה דוק' ע"ש:

מאחר. כ' הסמ"ע דטעם זה לא קאי אלא ארישא אבל לחששא דרמאי אחד העלה שמו כשם המלו' אפי' בדאיכ' ב' ששמותיהן שוין אין חוששין לו דהא קי"ל שני יב"ש הדרים בעיר א' כל א' מהן מוציא שט"ח על אחר כו' ע"ש והש"ך כ' דאפשר לומר דגם אסיפ' קאי היכא דאין השטר יוצא מתח"י המלו' כמ"ש בס"ז בהג"ה דאם היו מוחזקין שנים יכול לומר לאחר אני חייב משא"כ כשלא הוחזקו עכ"ל:

טעות. נראה דוקא ודאי טעות אבל ספק לא דשמא שטר זה כשר וכבר עשו שליחותן כמ"ש בא"ע ר"ס קכ"ב וע"ש עוד מדינים אלו עכ"ל הש"ך:

שליחותן. ע"ל סי' מ"א מ"ש שם ס"ק ב' ע"ש:

בשטרות. דדוקא בגט דכתיב ביה וכ' ונתן וצריך שיכתבו הבעל או שלוחו שם שייך לומר שכבר עשו שליחותן משא"כ בשאר שטרות כ"כ הסמ"ע אבל הש"ך השיג על הרמ"א וכתב דלא כוון יפה בדין זה דהרשב"א דכ"כ בתשו' ז"ל ולא אמרי' עשו עדים שליחותן אלא גבי גט כו' היינו לאפוקי שטר מתנ' או שטר מכר שלא באחריות אבל בשטר מכר באחריות ובשטר הלוא' מודה וכמבואר מדבריו להדיא כו' ע"ש דהוכיח כן מהש"ס ופוסקים ומסיק וכ' דלכ"ע דוקא כשטעו כותבין שטר אחר ולא אמרי' שעשו שליחותן הא לאו הכי אמרי' עשו שליחותן דאין כאן מחלוקת וכן נ"ל עיקר וברור ודלא כהרב וגם על הע"ש והסמ"ע יש לתמוה שכתבו כדברי הרמ"א עכ"ל וע"ל ר"ס מ"א ור"ס נ"ד:

סותרים. והש"ך כ' דנ"ל דאין כאן סתירה כלל דבשטר שאין בו קנין דאין כותבין בלא מלוה א"י לטעון שהחזרתיו לך כשפרעת לי דה"ל לחוש שיתבענו בו הואיל ומתחל' נכתב מדעת שניה' ולא הי' לו למסרו בשלימות אלא לקרעו שלא יתבענו בו כמו שתובעו עתה באמת אבל בשטר שיש בו קנין יוכל לומר מה שלא קרעתיו מפני שלא חששתי שתתבעני בו שידעתי ששטר כזה אינו כלום מטע' דכותבין אותו בלא מלוה וא"ל א"כ למה לקח שטר כזה מתחל' י"ל דלא ידע אז הדין והי' סבור דאין כותבין בלא מלוה ובלא"ה צ"ל כן להטור וסייעתו שפירש הטעם שי"ל שטר זה שלי הי' ק' ג"כ איך לקחו מתחל' וע"כ צ"ל כנ"ל והשתא ניחא דהטו' דפסק בס"ס ל"ט דאפי' בשטר שאין בו קנין כותבין בלא מלוה להכי לא חילק כאן בין יש בו קנין או לא ובכל ענין אינו כלום אבל המחבר שפסק שם בסי"ג דבשטר שאין בו קנין אין כותבין אא"כ המלו' עמו ע"כ יש חילוק בין יש בו קנין לאין בו ולפ"ז למאי דקי"ל דבשטר מכר ומתנ' אף אם החזיר השטר לא חזרה מכירתו ומתנתו רק שצריך קנין חדש א"כ אפשר דלא מהני כשטוען שלי הי' והחזרתיו לך דלאיז' צורך החזירו לו בשלמ' בהלוא' החזיר לו מפני שהחוב בטל משא"כ במכר ומתנ' לא מהני אא"כ טוען כתבת לך מתחל' שטר לעצמך ומה שתירץ הסמ"ע דבשטר שאין בו קנין ירא הלוה לשקר ולומר שלי הוא כו' הוא דוחק גדול שהרי עינינו רואות שאינו ירא וטוען כן כ"ש דהאמת אתו גם מ"ש הב"ח דט"ס הוא בדברי המחבר וצ"ל אם אין בו קנין כו' לא נהירא כלל להגי' כל ספרי המחבר ובפרט שנרא' דדבריו לקוחי' מהה"מ שהביא בב"י דדוקא בקנין כו' אלא ודאי כמ"ש כן נ"ל ברור עכ"ל (ועיין בט"ז שהאריך ג"כ ליישב דברי המחבר ובא בתימ' על הרמ"א ע"ש):

על פה. הטע' דכל שאינו מבורר מתוך השטר מי הוא המלו' והלו' הרי השטר כאילו אינו אבל עידי השטר עצמן לא גמרו שליחותן ויכולין לעשות שטר אחר ולשלש שמותן עד שיהיו נכרין מתוך השטר ואף ע"פ שלא כתבו שטר חדש הרי הוא כאילו ניכר מתוכו כ"כ הה"מ. סמ"ע:

מהאחר. בסמ"ע כתב הטעם שחזק' דאין העדי' חותמין השטר אא"כ ידעו בודאי שאלו שהעידו על עצמן הם גדולי' ובני דעת:

וי"א. כ"כ גם הב"י והביא ראי' לדבריו מדברי הטור בסי' ס"א ובדריש' כתבתי דאין ראיותיו ראי' עכ"ל הסמ"ע. והש"ך כתב דהה"מ בשם הרמב"ן ודאי חולק וכתב דבשטרי הלוא' לא בעינן שם עירו וכ"כ הב"ח שהרמב"ן חולק ואפשר לזה כיון הרב מ"ש וי"א כו' ודלא כנרשם בש"ע רמב"ם כו' עכ"ל (ועיין בט"ז מ"ש בזה ע"ש):

סימן. הב"י כתב דאכתי איכא למיחש שמא שליט"א קאי איוסף החי ולא על אביו שמעון ובד"מ דחה דבריו דא"כ ה"ל לכתבו קודם שם האב ע"ש כ"כ הסמ"ע אבל הש"ך הסכי' לדברי הב"ח ודחה הוכחת הד"מ במ"ש דה"ל לכתבו קודם כו' וכתב דכך הרגילות שלא להפסיק החתימ' וכן מצינו הרב' פעמי' במקרא ובדברי חכמי' כו' ע"ש שהביא כמה ראיות לזה:

דקדקו. והש"ך האריך להוכיח בראיות מהש"ס ופוסקי' דסמכינן לומר שהעדי' דקדקו בכך ומסהדי אכולי מילתא וע"ש מאי דמסיק אליבא דהילכתא לדינא:

בשלו. ואין חוששין לנפיל' וע"ל סי' ס"ו ס"א ובתשובת מהרי"ט סי' ק"ך. ש"ך:

ראי'. כ' הש"ך דהמחבר כ' דין זה ע"פ מ"ש בב"י לישב דברי הרמ"ה ודח' דברי הטור גם בתשובת מ"ב האריך להוכיח כדברי הרמ"ה ולעד"נ עיקר כדברי הטור דהדין עם בעל השובר כו' ע"ש שסתר כל ההוכחות של המ"ב גם מ"ש המ"ב דא"כ א"א לשני יב"ש להלוות לשום אדם דיש לחוש שהלו' יפייס את השני שיתן לו שובר. לק"מ דאטו ברשיעי עסקינן דודאי העדי' שיכתבו השובר ישלשו שמותן משום חשש זה דליכא למימר דהעדי' לא ידעו שיש שני יב"ש בעיר דהא בדהוחזקו עסקינן דודאי ידעו ועיין בתשובת רש"ך ס"ג סימן צ"ו (גם הט"ז השיג על המ"ב וכ' ז"ל וכבר כתבתי בסי' מ"ב ס"ח שראוי לקבוע הלכ' כדעת הטור כאן דשובר שאינו משולש כשר כו' ע"ש):

מקויי'. והש"ך כתב דסמי מכאן מקויי' דהא קי"ל בסי' ס"ה סי"ח דבאחד מהן סגי או שמקויי' או שהשטר מונח בין שטרות הקרועי' ומ"ש הב"ח דשאני הכא דאיכא ריעותא בשובר לכך צריך שניה' אינו נכון ע"פ סוגית הש"ס כו' ע"ש (גם הט"ז כתב ז"ל ויש מתרצי' דהכא שאני בשביל הריעותא כו' וטעו בזה דהא אפילו להרמ"ה אין זה ריעותא כלל וגם המעיין בספ"ק דב"מ ירא' שא"א לומר כן עכ"ל):

שקנ'. נרא' דה"ה בירש שדה מיב"ש דודו דינא הכי מה"ט. ש"ך:

לשני. נרא' דה"ה יב"ש שערב בעד יב"ש אחר כשם שאינו יכול לתבוע את הלו' כך אינו יכול לתבוע את הערב וע"ל סי' קכ"ט ס"ח בהג"ה ובתשובת רש"ך ס"ב סימן י"א עכ"ל הש"ך:

אין צריך לכתוב. גטין ל"ד ב' בראשונה כו'. ש"מ דבשטרות שאין תקנת ר"ג כשר:

ואם כתב. שם שהוא דקרי רובא כו'. ג"כ בגטין דוקא:

וא"צ לכתוב. זה אפי' בגטין ואפי' להמחמיר לכתח' מחמת מנהג דוקא:

או כהן. מב"ב קע"ב א':

ובשובר. גמ' ב"ב קס"ז ב':

ואם שטר. נלמד מגט ושובר. אבל בקנין כיון שכותבין ללוה אע"פ שאין מלוה עמו כ"ש שא"צ שיכירו אותו וכן בשטר המכר: (ליקוט) ואם שטר כו'. היינו לדעת הרמב"ם אבל לש"פ ה"ה לשטר מכר וכמ"ש ר"ס רל"ח. ש"ך (ע"כ):

אפי' אשה כו והיכא כו'. כ"כ הראב"ד והוא לפירושו וע' בנ"י שם ובדרישה:

והיכא דסמיך. נ"ב בה"ת בשם הראב"ד:

וי"א. כ"כ בה"ת שם בתחלה:

וכן בשאר. כתובות ק"ד ב'?

אי קרו. דרב זביד ל"פ אלא לטובתו:

יצא. ב"ב קל"ח ב' וחכ"א אין כו' לפיכך כו' ור"מ ל"פ אלא משום דס"ל כותבין וסנה' כ"ט ב' ההיא אודיתא כו' היינו דר"ל כו':

וי"א דאפי'. גטין שם:

וי"א דאין. תשו' הרשב"א ולמד מהא דאמרי' ב"ב קע"א א' עדים כותבין אפי' כו' וב"ק צ"ח ב' ליכתבו ליה כו' וסובר דאפי' עדים והא דאמרי' ב"ב שם אלא עדים שעשו שליחותן כו' עתוס' שם:

ויש כו'. כנ"ל ס"ב: (ליקוט) ויש מי שאומר כו'. כמ"ש בס"ב בהג"ה וה"ה כו' (ע"כ):

אם יש. כ"כ מ"מ:

שיאמר לו. ל' הטור וכפי' רשב"ם:

אבל י"מ כו'. וכ"כ בגמ' שם וצ"ע על הרשב"ם וטור:

אא"כ באו. גטין פ"ג כ"ד ב' והא אמרי' ולא כו': (ליקוט) אא"כ באו עידי כו'. כמ"ש בגטין כ"ד ב' וכדעת רש"י שם ד"ה בעדי מסירה כו' אבל לדעת תוס' שם ד"ה בעדי כו' לא מהני ודע' ר"ת כדעת רש"י וראיה מגמ' פ"ו הא דלא כר"א כו' ועתוס' הנ"ל שדחו זה וכ' הרשב"א שם דכאן אפשר אף לדעת ר"י מהני דעדיין. לא עשו שליחותן שה"ל לשלש ויכולין לכתוב שטר אחר וכל שיכולין לחזור ולכתוב גובין ג"כ על פיהם. הרשב"א שם ובתשו' וז"ש הרמב"ם וש"ע עדי השטר בעצמם דוקא לאפוקי עדים אחרים. מ"מ וריב"ש וכמש"ו ואם (ע"כ): (ליקוט) אא"כ באו כו' לדע' תוס' דגטין שם ד"ה בעדי כו' אפי' כה"ג לא מהני אבל דעת ר"ת כרש"י שם דכה"ג מהני וע"ש בד"ה בעידי כו' וד"ה הכא כו'. תה"א סי' קצ"ג (ע"כ):

ואם עדים. מדקא מצריך שם דוקא עדי מסירה והא דל"ק שם בעדי חתימה ערש"י שם משא"כ כאן דליכא למיחש שראו כו':

י"א דאם. ב"ב שם קס"ז ב' וליחוש לשני יוסף כו' וליחוש דלמא כו' והקשו דלמא אזיל למתא אחריתי ומקדש לאשת יוסף ב"ש דשם ותי' דצריך לכתוב שם העיר בגט. רמב"ן:

דצריכין לכתוב. משום האי חששא הנ"ל וה"ה למלוה:

וי"א דאין. ר"ל דכשר אם לא נכתב כלל סי' מ"ג. סכ"ב וחששא הנ"ל לא חששו במלוה וע' רמב"ן שם:

מיהו ודאי. כנ"ל בגט:

אם ב' יוסף כו'. כתובות פ"ב כ"ד ב' מהו להעלות משטרות כו' ושספ' הרמב"ם דאין מעלין וכן כאן קולא לנתבע:

אבל אם אין. ב"ב קע"ג א' אלא הא דתניא כו' ?באותיו' כו' וערשב"ם שם מ' דביוצא מתחת ידי אחר לכ"ע אין מוציאין:

אלא בהרשאה. רשב"ם שם. והוא מגמ' שם פ"ח קכ"ז א' וכתובות צ"ה א':

ומיהו. רשב"ם נלמד מהנ"ל: (ליקוט) מיהו כו'. כמש"ש קע"ג א' האומר שטר בין כו' נמצאו לאחד שם כו' וכמ"ש בסי' ס"ה סכ"ג (ע"כ): (ליקוט) ומיהו אם כו'. כמ"ש בסי' ל"א ס"ב במלוה ושני לווין דאינו גובה כלום אבל במלוה ולוה א' גובה א' מהן ולק' סי' ס"ה סכ"ג באומר שטר כו' נמצא כו' (ע"כ):

ואם כו'. כמש"ש קע"א ב': (ליקוט) ואם יטעון. כמש"ש קע"א ב' ליכתוב סתמא כו' (ע"כ):

בד"א. וצ"ע שהוא נגד הגמ' דשם וע' בטור וב"ח ודו"פ: (ליקוט) בד"א כו'. מדקאמר במתני' נמצא לאחד כו' ואח"כ כיצד יעשו כו' מ' דקאי גם התקנה ע"ז אע"ג דלתי' דר' ירמי' קאי כיצד יעשו ישלשו על השובר דהא בשטר משולש קמיירי אבל לתי' דאביי א"א לומר דקאי אשובר דהא של? (ע"כ):

ונמצאו שני. צ"ל או נמצאו ועב"מ סוף פ"א כ"ב כ"א א' ע"ש:

ונמצא לאחד. בה"ת ונלמד משותפים דלמטה:

נמצא שהערב. שם בגמ' מכדי כו' וקי"ל כו':