החובל באביו ואמו או החובל בבניו - שולחן ערוך חושן משפט סימן תכ״ד

אם נתגרשה האשה כו' ע' בתשו' רשד"ם ס"ס רי"ז:

ולא הוציא מהם דם. פי' דאז לא חייב מיתה על הכאתו דכתי' בסוף פ' אמור מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת והאי אדם ר"ל לאביו ולאמו דזולתם לא היה חייב מיתה על הכאתם והוקש אהדדי הכאת אביו לענין מיתה להכאת בהמה לתשלומין מה מכה בהמה אינו חייב עליה בתשלומין אא"כ עשה בה חבלה שמוציא ממנה דם דכתי' לפני זה מכה נפש בהמה ודם הוא הנפש אף מכה אביו כן ומה מכה בהמה בין שוגג בין מזיד דאדם מועד לעולם לחייב על נזקיו כן נמי מ"ש מכה אדם יומת איירי אפי' במכה בשוגג לענין זה דשם מיתה עליו ואינו חייב אפי' בתשלומין על חבלתו דקם ליה בדרב' מיני' אם היה מזיד וה"ה בשוגג לענין זה:

כיון שיש בו מיתת ב"ד פי' אם חבלו במזיד ומשום הכי אפי' בשוגג אינו חייב בתשלומין וכמ"ש בסעיף שלפני זה וכ' הרמב"ם אע"ג דמקלקל הוא מ"מ הואיל ועשה נחת רוח ליצרו בשעה שחבל בחבירו מ"ה חייב מיתה אחבלה זו אם חבלו במזיד ומה"ט חייב אע"פ שאין עושה להנאתו ועפ"ר:

ביום הכיפורים אפי' במזיד כו' כצ"ל וכ"כ בטור ור"ל בי"כ דליכא מיתה אפי' בחובל או עשה מלאכה בו אפי' במזיד כי אם כרת ואף על גב דיש לאו עם הכרת שעושה מלאכה ביום הכפורים ולוקה עליה דלאו אם התרו בו וקי"ל כל היכא דאיכא חיובי מלקות וחיוב ממון (על מעשה אחד ואין עושין שתיהן באדם אחד דרשעה אחת אנו מחייבין אותו) לוקין אותו ולא משלם שאני גבי חבלה דגלי לן קרא דיתן ממון ולא יהא לוקה דנתינה כתיב ביה וכמ"ש לעיל בר"ס ת"ך ע"ש:

בעבד כנעני שלו פטור סתם וכ' דפטור ומשמע דאפי' הכהו מכה דאין בה שוה פרוטה ואין אומרים דחייב עליה מלקות ומטעם שכתבתי בפרישה ריש סימן ת"ך ע"ש ולא כמ"ש ב"י שם דבכה"ג אפי' בשלו חייב מלקות ע"ש. ולהב"י צ"ל דהכא דוקא במכה שיש בה ש"פ ולמעלה איירי דאז משלם ומה שקנה עבד קנה רבו ועפ"ר:

חמשה דברים ואע"פ דהריפוי צריך ליתן להרופא שירפאהו מ"מ נ"מ בזה אם אמדוהו שירפאהו בה' ימים ונתן לו החובל דמי הרפואה על ה' ימים ורפאו רבו בסם חריף בג' ימים המותר מדמי הרפוא' נשאר ביד רבו וזהו שסיים המחבר וכ' ואפי' צערו הרבה לעבד זה הנחבל בסם חריף ונתרפא כו' ונכון להגיה דלי"ת דאפי' צערו במקום וי"ו ואפי' ועד"ז כ' בטור ע"ש וק"ל:

וחבלו בו אחרי' פטורי'. ז"ל הטו' אינו יכול להוצי' מהם לעצמו כיון שעדיין לא נגמר שחרורו ולא האדון יכול להוצי' מהן כו'. והראב"ד השיג עליו וכ' ויש אומרים דכותבין הרשאה זה לזה וגובין אותו עכ"ל הטור וכ' הב"י שם בפנים דנ"ל דהכל מודים בזה שאם כתבו הרשאות אדון להעבד או איפכא יכולין להוצי' מידו. ודומ' לזה כ' הטו' והמחב' בס"ס מ"ג ובסי' ר' בטו' ס"ח ע"ש ומהתימא על שהשמיטו המחבר כאן האי דין דהרשאה:

החובל בבת קטנה כו'. המחבר השמיט כאן דין חובל בע"ע וכתבו הרמב"ם פ"ד דחובל והטור בסי' זה ס"ח דבעבדו העברי חייב בכולן ליתן להעבד חוץ משבת דישאר בידו אם העבד הוא שלו דבשבתו הוא מבטל ממלאכת רבו שחבלו. ובחבלו בו אחרים כתב הרמב"ם ילקח בהן קרקע והרב אוכל מפירותיו כ"ז שהוא אצלו וכשיצא לחירות יקח הקרקע לעצמו וכן דעת הרי"ף וכן פסק ב"י להלכה. ור"ח פי' דשבת גדולה דהיינו דמי ידו ילקח בהן קרקע והרב יאכל פירות שהרי הוא מפסיד בקטיעת ידו מה שיש בין שאר מלאכות לשמירת קישואין לאחר שיתרפא (ר"ל כשמשלם נזק דמי היד שקטע ממנו אינו משלם לו בעדו אלא מה שהיה עושה מלאכה בידו אבל עדיין הוא ראוי לשמור קישואין מיד שיתרפא מכאב קטיעת ידו וכמ"ש לעיל סי' ת"ך) ולכך יאכל פירות בעודו אצלו (כמו שהיה אוכל ממלאכת ידו שנקטעה) ולכשיצא לחרות יטלנה ושבת קטנה דהיינו שכר שומר קישואין כל ימי משך החולי כולו לרבו ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל ואם חבלו בדבר שאין בו הפסד לרבו כגון שקטע ראש אזנו או ראש חוטמו חבלתו לעבד ואין לרבו בו כלום עד כאן ל' הטור ועפ"ר:

הפוחת אותה מכספה פי' אם בא למכרה או להשיאה לאיש אין נותנין בעדה כל כך כמו שנותנין בעדה קודם חבלתו ובטור קאמר כגון שפצע' בפניה וכו' ור"ל דאף אחר שנתרפאת מ"מ עומד רושם המכה בפניה ונמאסת בה וכ"ש אם קטע ממנה אבר אחד דמחוסרת אבר אחד שהוא נזק מבורר וידוע יותר ועפ"ר:

הרי הוא של אב דכתיב את בתי נתתי לאיש הרי שנתנה התורה ברשותו ליתן לאיזה איש שירצה והוא מקבל דמי קדושיה וגם כי ימכור איש את בתו כתיב וכיון דכסף קדושין ומכירתו שלו וזה פחתה מכספה לוקח האב דמי פחתה. ולא כע"ש דכתב דמדכתיב בנעוריה בית אביה למדינן מיניה דכל שבנעוריה בית אביה היא דז"א דבהדיא כתבו התוספות דההיא דוקא בהפרת נדרי' איירי וכתבו דאף דבגמ' נזכר לפעמי' האי קרא דבנעוריה בית אביה לא נקטו אלא לסימנא בעלמא ועפ"ר:

וי"א דווקא בסמוכה כו'. נראה דאם אינה סמוכה על שלחנו אפי' אביה רוצה ליתן לה מזונות בימי חליה כדי ליקח לעצמו משבתה כדי להיות לו ממנו מותר דמי מזונותיה לאו כל כמיניה משא"כ בחבל בה האב דכ' המ"מ שם בדין י"ט דבכה"ג שבתה לאביה ע"ש ודוק:

אבל אינה סמוכה היא שלה. פי' אשבתה קאי דאז ניזונית בדמי שבתה אבל בדמי נזקה דמכירה וכסף קדושיה הנ"ל אין חילוק:

אם אחרים חבלו בה ל' הרא"ש דבמידי דאתי לה מעלמא וע"י צער לא קפיד:

יש אומרים דפטור כמ"ש בסמוך ר"ל מיד בסעיף שאחר זה בדין אם חובל בבניו הגדולים וכמ"ש המחבר שם והוא דעת הרמב"ם ודין בן ובת שוה גם המ"מ כתב אדברי הרמב"ם כמ"ש מור"ם דמיירי דוק' באינה סמוכה ע"ש סוף פ"ד דחובל:

והקטני' ילקח בהן קרקע כו'. בגמרא פליגי שני מ"ד חד אמר דיקלא וחד אמר ס"ת והרמב"ם והמחבר כתבו קרקע במקום דיקלא דסביר' ליה דלא קאמר דיקל' אלא משום דדמים הללו השייכים לקטן בחבלתו אין בהן כדי לקנות בהן קרקע והיכא דאפשר לקנות בהן קרקע קרקע עדיפ' שקרנו קיים יותר וכן מצינו בגמ' בכמה מקומות שקונין קרקע והבעל אוכל פירותיו:

ויש אומרים ספר תורה. פי' והקטנים ילמדו מתוכה והוא פירות דספר תורה והקרן קיימת להן עד שיגדלו ועיי' מה שכתבתי בדרישה ע"ז מ"ש זה מהא דאית' בגמרא פ"ז דהמקבל פקדון מיד קטנים דהדין הוא דאין מחזירין הפקדון ליד הקטן ופליגי נמי בו הני שני מ"ד חד אמר לא יחזירהו לקטן אלא יקנ' בו דיקל' וחד אמר ס"ת ופסק שם בטור דיקנ' דקל וי"ל דשאני הכא דהמעות הן ודאי שלקטן אלא שאין נותנין בידו מפני שיפסידו וס"ל שטובתו הוא שיקנ' בהן ס"ת וילמד מתוכה ואף אם יקלקלנ' לא איכפת לן בהך כיון שהוא שלו והוא טובתו משא"כ התם דיש לחוש שיתברר של מי היה הממון לכך יקנה דקל דלא כליא קרנא אלא שצ"ע מ"ט דהרמב"ם דפסק כאן כרבה דיקנה בהן דקל ובפ"ו דפקדון פסק דיקנה בהן ס"ת או דקל ויאכל פירותיו ואפש' דה"ט דהכא שעדיין לא בא הממון ליד הקטן ס"ל דאין קונים בעד הדמים ס"ת ונותנין לו לפי שיכלה קרנם ואין לב"ד לגרום שיצ' תקלה מתחת ידם אבל בפקדון דכבר היה מוחזק הממון ביד הקטן ומידו הפקיעו לזה הנפקד אלא שמחשש השבת אבידה נגעו בה דלמא יבואו הבעלים ויכירו את שלהם ס"ל דאין לחוש כולי האי וקונים בעד הדמים אפי' ס"ת ללמוד מתוכו וק"ל:

אבל משלמין לאחר זמן. ול"ד לחש"ו שחבלו מפני דהאשה והעבד הן בני דעת בשעה שחבלו דחייבין לשלם אלא שאין להם במה לשלם והטור כתב ע"ז ז"ל לפיכך שמין ב"ד הה' דברים בשעה שחבלו באחרים וכותבין ונותנין אותו ביד הנחבל ולכשיהיה להן נכסים משלמין:

בטובת הנאה לשון הטור פי' שאם תתאלמן או תתגרש יקחם הלוקח ואם תמות ישארו לבעל ואותה טובת הנאה שקבלו בהן תתנה לנחבל אבל אינה חייבת למכור כתובתה לשלם לנחבל עכ"ל והטעם משום דקיימא לן המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול וכמ"ש הטור והמחבר לעיל סי' ס"ו ואם תמכר שטר כתובתה שיש לה על בעלה לאחר והיא תמחול החוב שבשטר כתובתה לבעלה יפסידו הב"ד להלוקח בידים וכי תימא תמכרה הכתובה לההוא דחבלה בו בטובת הנאה דאז אף אם תמחלה לבעלה לא קמפסיד דמה לי שיש לו עליה חוב של חבלתו או דמי הכתובה לאחר שתמחלה לבעלה מ"מ כיון דודאי מחלה לגבי בעלה אטריחי רבנן בכדי למה לן כן הוא בגמ' דפרק החובל (דס"ט) ושם ג"כ הדין אם חבלה בבעלה דכתב המחבר אחר זה ושם ג"כ הדין דאם יש לה נכסי מלוג ונצ"ב שהן בעין ולא שייך בהו ה"ט דמחלה לבעלה וע"ל סי' שפ"ח ס"ב דכ' שם דאם אשה מסרה לאח' דמשמתינן לה וכ"כ המרדכי בפ' החובל אהא שאמרו נשים ועבדים שפגיעתן רעה דמ"מ משמתינן אותן ומלקין אותן שלא ירגילו לעשות כן ואפשר דדוקא במסירה וחבלה או בשאר בזיון דמבזין ס"ל הכי ולא בחוב שעליה דאין עליה אלא חיוב ממון (וע"ל סי' תכ"א סי"ג מ"ש מדין בזיון אשה) וכתב בעל התרומות בשער ל"ו דאם אין מי שירצה ליקח הנכסי מלוג או נכסי צאן ברזל בטובת הנאה יקחם הנחבל עצמו בטובת הנאה ואם יש מותר בטובת הנאה מדמי החבלה אין צריך ליתן הנחבל להאשה המותר עד שעה דקניא לנפשה ועיין לעיל בסי' שפ"ח סעיף ב' דכתבתי דגם בהלואה דס"ס צ"ו ובשאלה (ונשאת) ונאנסה הבהמה דס"ס שמ"ו ובגניבה בסימן שמ"ט דאם יש להנ"מ ונצ"ב ותוס' כתובה דג"כ מחוייבת למכרה בטובת הנאה ולשלמ' וע"ל ס"ס שמ"ו מ"ש מזה ועפ"ר מ"ש עוד מזה:

אם היה תוספות בכתובתה או נ"מ כו' האי תוספות לא קאי אנכסי מלוג ואנצ"ב דקאמר וגם בטור וברמב"ם לא נזכר בדין זה נ"מ וצ"ב רק שהמחבר כללן יחד וכתב אשלשתן דהב"ד כופין אותה למוכרו בטובת הנאה כל אחד כפי דינו דהיינו נצ"ב ונ"מ צריכה למכור לבעלה או לאחר כולן והמעות שתקבל צריכה ליתן לבעלה בדמי חבלתו ואם הבעל קנאה כבטובת הנאה אזי הבעל מנכה לה אותן דמים דדמי חבלתו ובתוס' כתובתה שאינה יכולה למכור לאחר מטעם הנ"ל שתמחלה לבעלה כו' אזי אין לה קונה כ"א הבעל עצמו והאי תוס' כתובתה ר"ל שהוסיף לה בעלה זה כתובתה על דין כתובה דאורייתא דהיינו לבתולה מאתים דינרין צורי ולאלמנה מנה ומשום שהוצרך לכתוב אדין אם יש תוספות בכתובתה שימכרנה לבעלה בטובת הנאה ולא לאחר כתבו נמי כן אנצ"ב ונ"מ וסמך אהמחבר אפשיטיתו דבנצ"ב ונ"מ שהם בעין אין חילוק בין אם ימכרם לבעלה שחבל' בו או לאחרים וליכא למטעי בו. ומסיק וכ' ז"ל ואם לא הי' לה ר"ל דאין לה שום אחד משלשתן ואין לה אלא כתובה דאורייתא על בעלה אינה יכולה למכור כו' ור"ל שאין יכולה למכור ממנה כלום בין בטובת הנאה בין שלא בטובת הנאה דהא חכמים שיערו הכתובה במנה ומאתים ושבפחות מזה אפי' פרוטה יש לחוש שתהא קלה בעיניו להוציאה מ"ה אין תקנה לבעלה הנחבל לגבות ממנה דמי חבלתו אם לא שיגרשנה ויגבה מכתובתה דמי חבלתו או שיכתוב עליה שט"ח וכדמסיק וק"ל:

שהרי אם ירצה כו' ל' הטור שאף אם לא תמכרנה לו בשביל חיוב כתובה לא ימנע מלהוציאה אם ירצה שהרי אינו צריך ליתן לה כתובה כיון שחייבת לו נגד החבל' אבל אם כתובתה מרובה מחבל' אין אומרים למכור לו (פי' בטובת הנאה דאז אף שהוא מרובה מדמי החבלה אין נותנין בהנאה דמי החבלה) כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציא' ואלמלא המכר לא הי' מוציא' כיון שכתובת' מרובה מהחבלה עכ"ל וכן הוא בטור והוא מגמרא שם בפ' החובל ע"ש:

לא אמרינן שישלם במותר נזק שלם. פי' שינכו דמי החבלים זה כנגד זה ודמי החבלה העולה יותר בא' מהשני ישלם לו השני החובלו נ"ש וכמ"ש הטור בס"ס תכ"א סי"ט וגם המחבר כתבו שם סי"ג ע"ש קמ"ל דבאיש שחבל באשה של איש אחר אין הדין כן והטעם שהאשה אין לה במה לשלם מה שחבלה באיש האחר ומה שחבל האיש האחר בה מגיע ממנו חלק לבעלה כמ"ש הט"ו מ"ה קאמר דצריך האיש החובל באשה ליתן לבעלה כל חלקו מה שיגיע לו מדמי חבלתה והחלק השייך לה א"צ ליתן לה פי' דה"א דגם זה יתן וילקח בעלה באותן דמים שדה ויאכל פירות כל ימי חייה והאיש הנחבל לא יגבה דמי חבלתו עד שימות הבעל בחייה דאז יגבה האיש הנחבל לטרוף אותו שדה והמותר יגבה מדמי כתובתה קמ"ל דלא ומשום דעשאוהו חז"ל חלקה כנכסים שאין ידועים לבעלה שאין הבעל אוכל מהן פירות כל זה כתב שם בתשובת הרשב"א ומ"ה אותן דמים שמגיע בחלקה על שחבל בה הוא ינכה במה שהיא חייבת לו במה שחבלה בו ובהמותר יכתוב שטר עליהן וימתין עד שתתגרש או ימות בעלה:

(ס"ג) בעבד כנעני עמ"ש בסי' ת"כ בתחילתו:

(ס"ט) ואם נתגרשה האשה כ' רש"ל בפרק החובל סי' ל"א אשה שהולכת לחתנה ולותה בגד הראוי לה למלבוש לפי אומד ממונו ונגנבו או נאבד אפי' באונס חייב הבעל לשלם דוודאי הבעל ניחא ליה שתהיה מקושטת בין הנשים ולענין זה חשובה כאלו נשאה ונתנה בתוך הבית דהוי כדברים הצריכי' לגופה ושייך בהו תקנת השוק אכן תכשיטיה או אפי' מלבושים החשוב לה לפי ערכה אין חייב לשלם אפי' פשעה אם לא שנשאה ונתנה בתוך הבית ממש ועיקר הבית עליה עכ"ל עוד האריך שם לענין אבן טוב שהשאילה ע"ש:

(ס"ז) וי"א ס"ת בגמרא פליגי רב חסדא ס"ל ס"ת ורבה בר רב הונא ס"ל דיקלא דאכל מיניה תמרא ופסק הרמב"ם כרבה והרא"ש פסק כר"ח ובפרק ח"ה פליגי וג"כ לענין אם קיבל פקדון מן הקטן ושם לא הכריע הרא"ש והטור פסק ברמזים שם ובא"ע סימן פ"ו כרבה דא' דקל וצ"ע למה ונ"ל דבפקדון אין נפקותא ביניהם לדינא ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ע"כ לא הכריע הרא"ש שם אבל כאן גבי בנו יש נ"מ לדינא דהא חייב האב לקנות לבנו ס"ת ללמוד עמו שהוא מצות עשה וא"כ יש נפקותא אם האב יכול לפטור עצמו במעות הללו לקנות לו ס"ת ובזה ס"ל לר"ח דיכול לפטור עצמו בזה ורבה בר רב הונא ס"ל דלא יכול לפטור עצמו מה שהיא חייב בלא"ה ע"כ יקנה לו דקל לפירות וס"ת [וא"ת] הא נמי נהנה האב שפוטר עצמו מלתת לו מזונות הא לאו מלתא היא דבלא"ה אין סאה חייב לזון את בנו אפי' כשהוא קטן כדאיתא בפרק נערה שנתפתתה ופסק הרא"ש דבר שהיא קולא לאב שיוכל לפטור עצמו בספר תורה והרמב"ם פסק חומרא לאב כיון שהוא חייב מן התורה וע"כ אין יוכל לפטור עצמו וחייב לקנות' לו דקל בעד החבלה וס"ת משלו ובפ"ו דפקדון כתב או דקל או ס"ת לפי שאין שם נ"מ לדינא כמו שזכרתי והטור בע"א וברמזים בפ' ח"ה שכתב דקל לא כתב דוקא דקל ולהכריע כרבה דבאמת אין שם פלוגתא כמו שכתבנו אלא דמר אמר חדא כו' אלא דדקל הוא מצוי טפי לקנות כי ס"ת אינה מצוי כ"כ דהא קי"ל אסור לאדם למכור ס"ח וא"כ ממי יקנה אם לא שיתן לסופר לכתוב מחדש וזה אינו מצוי כ"כ ע"כ נקט דקל שהוא מצוי בכל זמן ובסמ"ע כ' לתרץ דברי הרמב"ם דכאן בש"ע מיירי שעדיין לא בא הממון כו' ותמהני אמאי לא הוקשה לו גם דברי הטור והרא"ש אהדדי גם רחוק הוא להכריע מסברות כאלו בין דברי האמוראים אם יש פלוגתא ביניהם:

(ס"ט בטובת הנאה) עמ"ש סי' שפח על דברי הסמ"ע בזה:

מיתת. וכת' הרמב"ם אע"ג דמקלקל הוא מ"מ הואיל ועשה נחת רוח ליצרו בשעה שחבל בחבירו מש"ה חייב מיתה אחבלה זו אם חבלו במזיד ומה"ט חייב אע"פ שאינו עושה להנאתו. סמ"ע:

פטור. משמע דאפילו הכהו מכה שאין בה ש"פ ואין אומרים דליחייב עליה מלקות וע"ל סי' ת"כ ס"ב. שם:

ואפילו. זהו כמו נתינת טעם דמשכחת לה דנוטל רבו כל ה' דברים דהא הריפוי צריך ליתן להרופא וק"ל. שם:

הפוחת. בטור כת' כגון שפצעה בפניה כו' ור"ל דאף אחר שנתרפאת מ"מ עומד רושם המכה בפניה ונמאסת בה וכ"ש אם קטע ממנה אבר אחד שהוא נזק מבורר וידוע יותר. שם:

בסמוכה. נראה דאם אינה סמוכה על שלחנו אפילו אביה רוצה ליתן לה מזונות בימי חליה כדי ליקח לעצמו משבתה המותר מדמי מזונותיה לאו כל כמיניה משא"כ בחבל בה האב כמו שכתב הה"מ. שם:

שלה. פירוש אשבתה קאי דאז ניזונית בדמי שבתה אבל בדמי נזקה דמכירה וכסף קידושיה אין חילוק. שם:

אחרים. לשון הרא"ש דבמידי דאתי לה מעלמא וע"י צער לא קפיד. שם:

ספר תורה. פי' הסמ"ע דהקטנים ילמדו מתוכה והוא פירות דס"ת והקרן קיימת להן עד שיגדלו ועמ"ש עוד לחלק בין דין זה להא דאיתא בש"ס במקבל פקדון מן הקטנים דדינא נמי הכי הוא כמו כאן כו' ע"ש:

משלמין. ול"ד לחש"ו שחבלו מפני דהאשה והעבד הן בני דעת בשעה שחבלו אלא שאין להן במה לשלם והטור כת' ע"ז וז"ל לפיכך שמין ב"ד החמשה דברים בשעה שחבלו באחרים וכותבין ונותנין אותו ביד הנחבל ולכשיהי' להן נכסים משלמין. שם:

הנאה. וכת' בעה"ת בשער ל"ו דאם אין מי שירצה ליקח הנ"מ או נצ"ב בטובת הנאה יקחם הנחבל עצמו בטובת הנאה ואם יש מותר בטובת הנאה מדמי החבלה א"צ הנחבל ליתן להאשה המותר עד שעה דקניא לנפשה (ועמ"ש בזה בסי' שמ"ו ס"ק י"ט ובסי' שפ"ח ס"ק י"א. ע"ש):

ירצה. ל' הטור שאף אם לא תמכרנה לו בשביל חיוב כתובה לא ימנע מלהוציאה אם ירצה שהרי א"צ ליתן לה כתובה כיון שחייבת לו נגד החבלה עכ"ל ועיין בתשובת רשד"ם ס"ס רי"ז:

ולא הוציא כו'. עסי' ת"כ סי"ד:

הוציא כו'. שם במתני' ושם ל"ד ב': (ליקוט) הוציא מהם כו' וס"ב החובל כו" ולפ"ד א"ז והג"א בפ"ז ס"ז ד"ה וכל כו' אין נ"מ האידנא אלא לענין לנדות לתקנת הגאונים (ע"כ):

אפי' כו'. שם ל"ה א':

לפיכך כו'. סנה' פ"ד ב':

אבל. כסתם מתני' שם ודלא כרנב"ה וכן ברפ"ג דכתובות:

אפי' כו'. ר"ל אתרו ביה וכמ"ש בכתובות ל"ב ב' בפירוש כו':

רבו כו'. גטין י"ב ועתוס' שם ד"ה שבתו כו' ובירושלמי הביאו הרי"ף והרא"ש בפ' החובל ס"ס ו' א"ר יוחנן הקוטע יד עבדו של חבירו רבו נוטל ה' דברים והלה מתפרנס מן הצדקה כו' ע"ש:

מי שיצא כו'. גטין מב ב' השתא חבול כו' ולא איפשיטא ועתוס' שם ד"ה חבלי כו' ועבה"ג בשם הראב"ד וכ' הב"י דהכל מודים בזה וכמ"ש בס"ס מג וש"מ:

שהרי מעשה כו'. זהו הטעם על שבתה וכמש"ש מודה רב כו':

וכסף כו'. זהו הטעם על נזקה וערש"י ד"ה דאפחתה כו' ותוס' פז א' ד"ה כיון כו':

וי"א כו' וי"א כו'. הכל מדברי הטור וז"ל הטור ובשבת כ' הרמב"ם שאם היתה סמוכה על שלחן האב הוא שלו כיון שמעשה ידיה שלו וא"א ז"ל כ' דאפי' היא סמוכה על שולחנו אם חבלו בה אחרים הוא לעצמה ואם חבל בה הוא פטור ואם אינה סמוכה על שלחן אביה אפי' חבל בה הוא חייב ליתן לה ומ"ש בשם הרמב"ם שאם היתה כו' הוא דברי הרמב"ם שהעתיק כאן בש"ע כלשונו ודייק מדבריו שאמר שהרי מעשה ידיה כו' אלמא בסמוכה מיירי דאל"כ אין מעשה ידיה שלו כמ"ש בגמ' שם ואפי' למ"ד כו ומ"ש הטור וא"א ז"ל כו' ואם חבל בה הוא כו' ערא"ש שם סז ומודה רב בשבת כו' ומיהו לקמן בברייתא כו' וכן הלכה ואם אינה סמוכה כו' ואם יש בשבת מותר כו' ולכאורה דברי הרא"ש צ"ע דמתחלה כ' אפי' סמוכה ובסוף כ' ואם אינה סמוכה כו' ועוד ל"ל לומר דהא בעי למיתזן מינה הא אפילו בסמוכה דידה הוא וע"כ פי' הטור דמ"ש ואם אינה סמוכה כו' קאי אחבל בה הוא דאז בסמוכה השבת שלו כמ"ש בבנו במתני' שם ס"ח ובאינן סמוכין על שלחנו ואם הן סמוכין כו' וכ"פ בדרישה אבל דברי הטור תמוהין מאד בין בפי' הרמב"ם בין בפי' הרא"ש דהיאך פי' בדברי הרא"ש דחבלו אחרים לעולם שבת דידה והא בבריית' תניא בהדיא ולא עוד אלא אפי' אחרים כו' וכן מ"ש בדברי הרמב"ם דבסמוכה מיירי הא תניא בברייתא להדיא החובל בבניו ובנותיו של אחרים כו' קטנים יעשה כו' ומוקמינן בסמוכין על שלחנו דלא קפיד ועוד האיך סיים וכן החובל בבתו כו' הא בסמוכים פוטר כמ"ש בס"ז ואם היו סמוכים כו' וז"ל המ"מ שם ומזה יראה דבתו סמוכה על שולחנו אם חבל בה פטור דמ"ל בנו או בתו ובפי' שנו בברייתא בבניו ובנותיו שלו פטור ולפ"ז מ"ש הרב למעלה החובל בבתו בשאינה סמוכה ומשלם השבת להעדפה וכמ"ש בגמ' וכמ"ש בהג"ה למטה ונ"ל דוקא כו' והוא דברי המ"מ וכ"כ לח"מ ודיוקו של הטור מ"ש הרמב"ם שהרי מעשה ידיה כו' הרמב"ם ל' הגמ' נקט מודה רב כו' ור"ל בהעדפה אלא שהרא"ש לא ניחא לפרושי דברי רב כן דקא' סתמא בשבת דמעשה כו' ופי' דברי רב בסמוכין ולכן כ' ומיהו לקמן בברייתא כו' וכן הלכה ומפ' דברייתא פליגא ארב וזה דחקו לטור לפרש דברי הרמב"ם בסמוכה אבל הרמב"ם מפ' דברי רב באינה סמוכה ולהעדפה אבל לדינא אין מחלוקת בין הרמב"ם להרא"ש אלא דמ"ש הרא"ש אפילו סמוכה תיבת אפילו ט"ס וצ"ל אם סמוכה כו' וז"ש ואם אינה סמוכה כו' וקאי הכל אחבלו בה אחר' וצ"ל דקא בעי כו' משום דגברא קפדנא הוא כמ"ש בגמ' ולכן המותר שלו ובחבל בה איהו לא קמיירי כאן ונלמד ממש"ש בס"ח בבנו וכ"ה דברי הרמב"ם כמ"ש המ"מ אלא דהמותר באינה סמוכה הוא שלו דלא גרע מאחר וכמ"ש בגמ' החובל בבתו קטנה פטור ולפ"ז מ"ש כאן וי"א כו' וי"א כו' אין מחלוקת כלל אלא הדין להיפך דוקא באין סמוכה המותר של אב בין חבלו אחרים בין חבל איהו אבל בסמוכה וחבלו אחרים שלה הוא השבת הכל ואם חבל איהו כל השבת שלו וכמו בבניו בס"ז ועכשיו אבאר דבריהם בפרטות מ"ש החובל כו' אם נזק כו' הוא כר"י וכמ"ש בגמ' אריב"ח כו'. ומ"ש וכן שבתה כו'. בזה אפי' רב מודה כמש"ש מודה רב כו' ובברייתא שם ולא עוד כו' ומוקמינן בשבת ובאינה סמוכה כמש"ש. ומ"ש אבל צער כו'. דל"פ ר"י ארב אלא בנזק וכמש"ש פציעה ס"ד כו' ר"ל דפציעה אין שם אלא צער וריפוי ובשת. ומ"ש וכן החובל כו'. דמ"ש בברייתא החובל בבתו כו' ג"כ בשבת כמש"ש ה"נ בשבת ומדקא' ולא עוד כו' ואם הרישא מיירי בכל ה' דברים מאי ולא עוד ובאינה סמוכה כמש"ש בגמ' וכמ"ש בהג"ה ונ"ל כו' וכמ"ש המ"מ דכנ"ל דבאינה סמוכה אין חילוק בין חבל הוא לחבלו אחרים: (ליקוט) וי"א כו' וי"א כו'. כ"כ הטור כפי' בדברי הרמב"ם והטור אבל אינו כן כמש"ש (ע"כ):

ילקח קרקע. כרבב"ה דנא' באחרונה כשיטתו בכ"מ:

וי"א כו'. דגדול היה מרבב"ה כמ"ש בספ"ח דשבת א"ל ר"ה לרבה בריה וכשיטתו ועסי' תכג ס"ב:

וי"א דאינו כו'. הרא"ש שם במתני' סח וכ"כ תוס' שם ד"ה וקתני. ועוד נוכל לפרש כו' אבל הרמב"ם ס"ל כס' ראשונה של תוס': (ליקוט) סו וסז החובל כו'. הכלל דלתוס' ורא"ש שני הברייתות מיירי הכל בשבת והכלל דבסע"ש החובל בבניו ובנותיו פטור בין גדולים בין קטנים ואחרים שחבלו בהן נותן להם ובאסע"ש לעולם הוא להן לבד מבתו הקטנה שהעדפה הוא של אב בין חבל הוא או אחרים וכ"ז בשבת אבל שאר ד' דברים לעולם הוא שלהן לבד נזק בבתו הקטנה שהוא של אב בין חבל הוא או אחרים בין סע"ש או אינן סמוכים ובתו קטנה היינו כ"ז שלא בגרה ולהרמב"ם בסע"ש וחבל בהן האב פטור מכל ה' דברים בין גדולים או קטנים (ע"כ): (ליקוט) וי"א כו'. נראה מדבריו שלדעת הרמב"ם חייב בכל ה' דברים וכ"כ המ"מ וצע"ג דריפוי דידה הוי וכן צער ובשת וכן בעל לא זכה בהם אלא בחלקי בשת לדברי ריב"ב (ע"כ):

אע"פ כו'. מדקא' בסיפא אבל משלמין כו' מ' אבל ברישא לא דלא כהג"א שם ד"ה מיהו כו' ורש"י שם צח ב' ד"ה ואכפייה כו' וערש"י בכתובות פו א':

או נצ"ב. הרא"ש שם דל"ק בגמ' כ"מ אלא לס"ד דתמכור לגמרי משא"כ בנצ"ב:

מוכרת כו'. עסי' שפח ס"ב בהג"ה ואשה שמסרה כו' ועמש"ש:

אם היה כו'. שם:

שאסור כו' וכן אם החבלה כו'. הכל גמ' שם:

דהא קצת כו'. דקי"ל כריב"ב ברפ"ו דכתובות וכמ"ש בא"ע סי' פג והויכחובל בגופו כמ"ש בגמ' שם:

ומה ששייך כו'. ואע"ג שאוכל פירות והיא א"י למחול כמו בנ"מ מ"מ בשעה שחבל היה נכסים שא"י לבעל ולא זכה בהן הבעל וכמש"ש ע"ח ב' לר"ש ואפילו במברחת אמרינן שם עט א' עשאוהו כו' כ"ש כה"ג. שם: