בהמה שנפל׳ לגנה והזיק׳ וכיצד - שולחן ערוך חושן משפט סימן שצ״ד

ולא נתרסק וכו'. מלשון זה משמע דאם לא נתרסקו אבריה אלא הי' לה צער בעלמא לא הי' צריך לשלם כלל אבל אי יש לספק בזה צריך לשלם לו מה שהי' נותן שיצילו בהמתו מספק אמנם משמעות לשון התוספות והרא"ש אינם מורין כן ע' ביש"ש פ"ו דב"ק סי' י"ג:

שהי' לו לשומר'. פי' שמירה מעולה ופי' שמירה מעולה או פחותה תמצא בר"ס שצ"ו וכו' עכ"ל סמ"ע ודלא כהבנת מהרש"ל דלהרמב"ם סגי בשמיר' פחותה ואינו כן אלא עכ"פ צריך שמירה מעולה ולאפוקי הרא"ש דס"ל דלא סגי בשמירה מעולה ג"כ ודוק:

מיהו אם שמרה כו'. וכ"פ מהרש"ל סי' י"ז:

משלם מה שנהנית כו'. פי' ולא כל מה שהזיק' החילוק שבין דא לדא כ' הטור והמחבר בסי' שצ"א ס"ח ע"ש:

ואפי' הלכה מערוג' לערוג' כו'. פי' ואפי' בעל הבהמה ידע מזה דמזל רע דבעל השדה הוא דגרם ליה ההיזק:

ואפי' טנפה פירות כו'. פי' אף שלא אכלם וזה שילדה וטנפ' הי' אונס דלא ה"ל למיסק אדעתיה שתלד ותטנף אפי' הכי משלם אפי' כל ההוזק כיון דתחלתי' הוה בפשיעה דה"ל לשומר' שלא תלך שם ותרד ותאכל הפירות וברישא מיירי שנפל' ממקו' שלא הי' לה לירד שם דרך הטבע אם לא שהוחלק' ונפלה שם באונס מ"ה אינו משלם אלא מה שנהני' כ"כ בטור ועמ"ש מור"ם בהג"ה ובסמוך דיש חולק ע"ז דתחלתו בפשיעה וסופו באונס:

וי"א דאם דחפוה חבירת' כו'. דאע"ג דנתבאר בטור ובדברי המחבר לעיל בסי' ש"ג סי"א בש"ש דבכה"ג חייב לאו משום דהו' כפשיעה אלא דה"ל כגניב' ואביד' דש"ש חייב בו משא"כ בשן ורגל דאין אדם מחויב לשמור בהמתו אלא שמירה פחות' כמ"ש בר"ס שצ"ו ומחשב בהן זה לאונס ועד"ר:

אם העביר' כו'. והי' אפשר לה לירד כו' ומ"ש המחבר בר"ס זה יש לפרשו דלא הי' אפשר לה לירד וכמ"ש לפני זה ובטו' כתב עוד ז"ל או אפילו שאי אפשר שתרד ונפלה שם שלא באונס ג"כ משלמת כל מה שהזיק' ור"ל כגון שהיא הולכת במקו' גבוה והשדה בגיא ושינת' זו את טבע שאר הבהמות וקפצה לאכול הפירות שראת' שם

שהיה לו לשומר'. פי' שמיר' מעול'. ופי' שמירה מעולה או פחות' תמצא בר"ס שצ"ו ובטור ובדברי המחבר:

המעמיד בהמת חבירו כו' וכ"ש בהמה שלו:

ואפי' הפירות בר"ה ואע"ג דבהיזק שן ורגל נתבאר בסימן שצ"א דאם הזיק בהן בר"ה אין בעל הבהמה משלם אלא (ח"נ) מה שנהנית שאני הכא כיון דהעמידו שם ה"ל כמזיק הפירות בידים וכדמסיק ומ"ה משלם נ"ש:

משמרין מה שהזיקה בס' כו' ילפינן לה מדכתיב וביער בשד' אחר בבי"ת דהול"ל וביער שדה אחר ודרשינן דההיזק והביער ישער אגב שדה אחר והיינו דלא ישומו כמה היה שוה בית סאה זו הנאכל לחוד דהי' שוה טובא והי' מפסיד המזיק הרבה אלא משערינן אם אדם בא ליקח ס' כמו שיעור זה דהוזק כמה היה נותן בעדו דרך משל ס' זהו' וכמה הי' פוחת בשביל בית סאה זו שנאכל דדרך העולם הוא דלא הי' פוחת עבור זה כל שווי' בית סאה וגם אין שמין בית סאה זו הנאכל אגב שדה שלימה דלא הי' פוחת הקונה עבור זה כ"א דבר מועט והיה נפסד הניזק טובא לכך נתנו שיעור ממוצע לשער בס' כשיעור הנאכל ואע"ג דדרשינן זה מדכתיב וביער ובשדה אחר ילפינן נמי מינ' דדוקא כשהזיק' ברשות הניזק הוא דחייב לאפוקי הזיק' בר"ה והיינו מדכתב' התורה גבי וביער ולא כתב' גבי דין תשלומין מיטב שדהו ישלם בשדה אחר ועד"ר:

וכן אם אכלה קב כו'. שמין אותו בששים כמו זה הנאכל ולאפוקי ממ"ד דמשערינן לעולם אפי' קלח א' אגב סאה בס' סאין ועפ"ר:

וכן הקוצץ כו'. פי' בין שאכלה הבהמה בין שקוצץ האדם עצמו יש חילוק בין אם היו הפירות מדקל משובח או מדקל שאינו משובח כ"כ:

ואם נגמר גדולו כו' הטור כ"כ אקוצץ אילן עצמו וחילק בין אם היה נגמר כ"כ עד שהי' ראוי לשתלו במקום אחר או לא ומור"ם ז"ל אף שסדרו אמ"ש המחבר לפני זה דמדבר בקוצץ פירות מ"מ מוכרח דכוונתו אאילן הנזכר בכלל דברי המחבר שלפני זה מדכתב ב"פ נגמרה גדולו ואי אפירות קאי הל"ל אי נגמר גידולן וק"ל:

שנהנית. באופן שנתבאר בסי' שצ"א ס"ח ע"ש:

הלכה. פירוש ואפי' בעל הבהמה ידע מזה דמזל רע דבעל השדה הוא דגרם ליה ההיזק. סמ"ע:

איבריה. מלשון זה משמע דאם לא נתרסקו איבריה אלא היה לה צער בעלמא א"צ לשלם כלל ואם יש להסתפק בזה צריך לשלם לו מה שהיה נותן להציל בהמתו מספק אמנם משמעות ל' התוספות והרא"ש אינן מורין כן עיין במהרש"ל פ"ו דב"ק סי' י"ג. ש"ך:

מעולה. וכ"פ מהרש"ל שם סי' י"ז וע"ל ר"ס שצ"ו:

וכן אם דחפה כו'. כשיטתם בכ"מ שאמרו מ"ד כו' ומ"ד כו':

וי"א כו'. כרבא דהוא בתרא וכן ס"ל לר"פ בב"מ צג ב' כוותיה וע"ש תוס' בד"ה איבעי כו' אבל הרשב"א כ' דאתי אף לר"כ דגבי בע"ה פשיעותא הוא אבל לגבי ש"ח פטור דלא קביל עליה למטרח כ"כ:

אם כו'. תוס' ד"ה נפלה כו':

ויש כו'. דלאו פשיעותא היא כמ"ש י"ט ב' וכי יאחזנה כו' וז"ש ירדה כו' וז"ש שם כיון דמשתמטא כו' ולדברי תוס' הא א"א לירד לשם אף שיש לדחוק בזה:

והוא ידע. גמ':

מיהו כו'. רש"י וז"ש כל אימת דמשתמטא ול"ק כיון דילפא. יש"ש דלא כראב"ד:

ואפילו כו'. כפי' הרשב"א דהטעם דהוי מזיק בידים ועתוס' ד"ה המעמיד כו':

ודוקא כו'. גמ' שם:

כל כו'. כחזקיה וכל הסוגיא שם כוותיה ת"ר אין כו' אלא כו' ושם אתא לקמיה דר"נ כו' א"ל רבא כו' והלכתא כו' אליעזר זעירא כו': (ליקוט) כיצד כו' וכן כו' אפי' כו'. ר"ל כפי' ר"ח שם וכן פי' הראב"ד הביאו הרשב"א שם אריב"ח סאה כו' ר"ל דוקא סאה שיימינן בששים מפני שהוא דבר גדול שלא להכחיש את המזיק והיינו דתנן במתני' סאה אבל פחות מסאה שמין בפ"ע ר' ינאי כו' עד תרקב וחזקיה אמר אפי' קלח ע"ש (ע"כ): (ליקוט) כיצד כו'. עמ"ש בפי' ר"ח והראב"ד ובזה ניחא מה שפריך שם מתבי אכלה כו' דהקושיא דוקא לחזקיה אבל לפירש"י ה"ל להקשות אמתני' וכן אף לפי' תוס' שפי' שם דמ"ש בית סאה קאי אמה שאכלה ע"ש ופ' כחזקיה דכל הסוגיא שם כוותיה ת"ר אין כו' ההוא גברא כו' אתא כו' וכן אביי ורבא שם וכן ר"פ ור"ה כו' ושם והלכתא כו' אליעזר כו' שלחוה כו' והשמיט מש"ש נטיעה כו' דס"ל דחכמים שם פליגי אכולהו אבל הרא"ש פ' דס"ל דל"פ אהא ממה שחזר ואמר וחכ"א כו' על סמדר. וכן בכחש גופנא לא כ' דס"ל כהרמ"ה דלא מנכינן אבל הרא"ש פ' שם דמנכינן דרבנן ס"ל כוותיה ועתוס' שם ד"ה מאן כו' וד"ה אונס כו' וברא"ש שם (ע"כ):

הרי כו' וכן כו'. שם:

אם כו'. וכן פירש"י: