א׳
ואכל את החלה. הוא חררה הנ"ל אלא מתחלה לשון המשנה נקט דקתני חררה ואח"כ ל' הרמב"ם דכתב ל' חלה ואח"כ תפס לשניהן יחד וכתב על החלה ועל מקום החררה:
דין כלב שנטל חררה ואכל חררה - שולחן ערוך חושן משפט סימן שצ״ב
דין כלב שנטל חררה ואכל חררה. שולחן ערוך חושן משפט סימן שצ״ב - 1 סעיפים, ולצידם סמ״ע, באר היטב, ביאור הגר״א. לרבי יוסף קארו, בעברית.
חושן משפט · סימן שצ״ב
סעיף א׳
דין כלב שנטל חררה ואכל חררה והדליק הגדיש. ובו סעיף אחד:כלב שנטל את החררה והלך לו לגדיש (של בעל החררה טור ס"א) אם הניחה בגדיש ואכל את החלה והדליק את הגדיש על החלה ועל מקום החררה משלם נזק שלם ועל הגדיש חצי נזק ואם היה מגרר את החלה על הגדיש והולך ושורף משלם על החררה נזק שלם ועל מקום הגחלת חצי נזק ועל שאר הגדיש פטור (וי"א דמשלם על כל הגדיש חצי נזק) (טור שם וב"י בשם הרשב"א) בד"א כששמר בעל הגחלת את אשו וסגר הדלת ובא הכלב וחתר ונטל את החררה מעל האש אבל אם לא שמר אשו בעל האש חייב על שריפת הגדיש ובעל הכלב חייב על אכילת החררה ועל מקומה (וכ"כ הטור בשם הרמ"ה): הגה ויש אומרים דעל מקום החררה משלם כל אחד החצי ועל שאר הגדיש בעל הכלב נותן רביע ובעל הגחלת שלש' חלקים ואם זרקה על הגדיש אז משלם בעל הכלב רביע אפי' על מקום החררה ובעל הגחלת שלשה חלקים (טור שם):
סמ״ע · חושן משפט סימן שצ״ב
ב׳
ועל מקום החרר'. דכיון דהניח' שם ה"ל היזק בידים וכי אורחי' הוא חייב עליהן בעל הכלב נזק שלם ועל שאר הגדיש דלא בא ההיזק אלא מגרמת הנח' ה"ל כצרורות ומ"ה בתשלומי ח"נ סגי:
ג׳
ואם הי' מגרר כו'. אז מקום הגחלת מחשב לשינוי או צרורות מ"ה בח"נ סגי ועל הגדיש ס"ל דפטו' דזה גרע מכח כחו דנתבא' בטור ובדברי המחב' בסי' ש"ץ דחייב עליו ג"כ ח"נ ע"ש:
ד׳
ובא הכלב וחתר כו'. דבזה בעל הגחל' פטו' כיון דשמר אשו כדנטרי אינשי ובעל הכלב חייב כיון דסתם דלתות חתורות הן אצל כלבים ה"ל לשמו' כלבו שלא יחתור ויזיק:
ה׳
בעל האש חייב על שריפת הגדיש כו'. ל"ד קאמר חייב דהא מסתמא בעל החררה הוא בעל האש שאפה חררתו בתנורו והגחלת היא שלו וגם הוא בעל הגדיש ולמה ישלם אלא בא לו' שגם בעל הגחלת הוא הגורם ההיזק ומ"ה בעל הכלב אינו משלם אלא החצי היזק:
ו׳
כ"א החצי דשניהן שותפין בהנזק:
ז׳
בעל הכלב נותן רביע. דמחשב לגביה שינוי ואם הוא עשה ההיזק לבדו לא הי' חייב אלא ק"נ השתא דאיכא בעל הגחלת דהוא שותפו בהיזק פטרו מחצי חיובו ולא נשאר עליו אלא רביע ההיזק ובעל הגחלת עליו לשלם שלשה רביעיו' כיון דאם לא הי' בעל הכלב שותפו ובעל הגחלת הי' עושה ההיזק הי' עליו לשלם הכל כי אין שייך אצלו לפטור מהחצי מ"ה נשאר עליו חוב שלשה רביעית היזק:
נחלת הכלל · Shulhan Arukh, Hoshen ha-Mishpat; Lemberg, 1898
באר היטב · חושן משפט סימן שצ״ב
א׳
שלם. דכיון דהניחה שם ה"ל היזק בידים וכי אורחיה הוא. סמ"ע:
ב׳
מגרר. דאז מקום הגחלת מחשב לשינוי או צרורות מש"ה בח"נ סגי. שם:
ג׳
וחתר. דבזה בעל הגחלת פטור כיון דשמר אשו כדנטרי אינשי ובעל הכלב חייב כיון דסתם דלתות חתורות הן אצל כלבים ה"ל לשמור כלבו שלא יחתור ויזיק. שם:
ד׳
חייב. ל"ד קאמר חייב דהא מסתמא בעל החררה הוא בעל האש שאפה חררתו בתנורו וגם הוא בעל הגדיש ולמה ישלם אלא בא לומר דגם בעל הגחלת הוא גורם ההיזק ומש"ה בעל הכלב אינו משלם אלא ח"נ. שם:
ה׳
החצי. דשניהן שותפין בהנזק. שם:
נחלת הכלל · Torat Emet 357
ביאור הגר״א · חושן משפט סימן שצ״ב
א׳
ואם היה מגרר כו'. עתוס' שם ד"ה ור"י כו' וכן הקשה הרשב"א דהכין מיתוקמא שפיר טפי דא"צ לחלק בין מקום הגחלת לשאר הגדיש אלא שכ' דה"ק דאפשר לאוקמיה אליביה אף בדאנחיה משא"כ לר"ל וז"ש וי"א כו' ועמ"ש בסי' ש"ץ ס"ה:
ב׳
(ליקוט) וי"א דמשלם כו'. הרא"ש ע"ש אלא שכ' שתוס' לא פי' כן והוא דברי תוס' שם ד"ה ור' יוחנן כו' אבל יש"ש כ' דתוס' כ' כן משום סומכוס דאוקמינן שם י"ח דברי ר"א כסומכוס ודבריו תמוהין דא"כ הל"ל דאי לאו ככחו דמי ח"נ הוא דמשלם וקשה לר"א אבל קושית התוס' אפשר לתרץ כדברי יש"ש (ע"כ): [
ג׳
בעל האש כו'. כפשטיה דגמ' וליחייב כו':
ד׳
וי"א כו'. תוס' ד"ה וליחייב כו' פי' כו' וכמ"ש בסי' ש"צ ס"י:
ה׳
ואם זרקה כו'. כשיטתו בהג"ה ראשונה וי"א דמשלם כו'. וכ"ז לפי' הראב"ד והרמ"ה שכ' בסי' שצא ס"ה אבל לשיטת התוס' ר"ל שיפטר בעל הכלב מחלקו וע"ש ד"ה וליחייב השני:
נחלת הכלל · Shulhan Arukh, Hoshen ha-Mishpat; Lemberg, 1898
על הסימן הזה
שולחן ערוך חושן משפט סימן שצ״ב, מתוך חלק חושן משפט. השולחן ערוך לרבי יוסף קארו הוא ספר ההלכה המרכזי של עם ישראל - פסקי ההלכה למעשה ערוכים בקצרה ובבהירות, מסודרים לפי נושאים בארבעה חלקים. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
שולחן ערוך, רבי יוסף קארו - נחלת הכלל