נזקי רגל ותולדותיו ודיני צרורות - שולחן ערוך חושן משפט סימן ש״צ

וי"א דבכל ספיקא דדינא כו'. וכ"פ מהרש"ל פ' כיצד הרגל סי' ה' וז' ועמ"ש לעיל סי' שפ"ח סעיף א' ועיין בסמ"ע ס"ק ז' עד דהוא ענין דקנסא דהא גופו לא הזיק וכו' אין לזה טעם כלל וכבר השיג עליו הב"ח גם מ"ש הב"ח דמיירי בב' בהמות שהזיקו לא נהירא אלא נראה אף בבהמה אחת כיון דמבעיא אי אורחא היא ואין כוונתה להזיק או כוונתה להזיק והוי קרן א"כ יכול לו' דלמא טבע הבהמה לפעמי' הוא כך ולפעמים כך ודלמא בר"ה הזיקה דרך הלוכה כי אורחא ולא הי' כוונתה להזיק וברשות הניזק היתה כוונת' להזיק וקרן הוא ודוק כן נ"ל ברור:

ה"ג שהבהמה הולכת ברגלי' ומזקת בדרך הילוכה וכ"כ הטור ר"ס זה ע"ש:

או בשער' פי' שנסתבך כלים בשער' וגרר' ושברן:

בשליף שעלי' הוא משאוי שנטען עליה המונח באמתחת במרצופין רש"י. ומ"ש המחבר אחר זה או במשוי שעלי' ר"ל משוי שהוא בעין הנטען עליה:

מהדסין פי' שמרקדין:

או נקרו בהן ומאסוהו בנקירתן אף שלא אכלוהו דאל"כ ה"ל תולד' דשן דהא יש לו הנאה באכילתו:

כשכשה בזנבה כו' ז"ל הטור אם כשכשה בדרך כל הבהמות (פי' ושיבר' כלי דרך כשכושה) ודאי אורחיה הוא פי' והוי דינו ברגל שפטור על מה שהזיק בר"ה ועל הזיקו ברשו' הניזק חייב נ"ש אבל בכשכש רב (פי' אם הזיק מכח כשכש רב ואי לא הוי מכשכש אלא כדרך שאר הבהמות לא הוי משתבר הכלי) מיבעיא אי הוי כאורח' וכ' הרמב"ם דלא איפשט' לי' אבל הרא"ש כ' דאיפשט' דהוה אורח' והוי תולד' דרגל ואם כשכשה בגיד שלה (ועי"ז שברה הכלי לכ"ע) הוא איבעיא דלא אפשטא כו' ע"ש ועל פי זה נתבאר לך דברי המחב' ומה שכ' מ"ו ר' משה אסרלש ז"ל עליו בהג"ה דהמחב' כ' כדברי הרמב"ם דס"ל דכשכש רב דזנבו וסתם כשכש דגיד שלה שוין הן ושניהן הן איבעיות דלא איפשט' בגמ' אי תולדה דקרן הוא או תולד' דרגל והמע"ה ומ"ה אי לא תפסו הניזק והזיקה בר"ה אין לו כלו' דיכול המזיק לומ' תולדה דרגל הוא ואם הזיקה ברשות הניזק אינו משלם אלא ח"נ ממ"נ אבל אם תפס ונעשה הנזק ברשות הניזק צריך לשלם נ"ש דיד התופס על העליונ' ויאמר תולד' דרגל הוא ואם בר"ה נעשה הנזק יאמר התופס תולדה דקרן הוא וצריך לשלם חצי נזק והיינו דוקא לדעת הרמב"ם דס"ל דמהני תפיסה אף במקום שהוא ספק לנו אי הוה קרן או רגל ועל זה כ' מור"ם די"א (והוא ר"י והרא"ש) דלא מהני תפיס' בספיק' דדינ' ועוד כ' דלדעת הרא"ש אם כשכש בזנבו כשכש (שאינו) רב אפשט' האיבעיא דהוה אורחא ותולדה דרגל היא ואם הזיקה ברשות הרבים פטור לגמרי אפי' למ"ד דמהני תפיסה לספיק' דדינא דכאן אין ספק אלא ודאי אורחא הוא ומינה דאם הזיקה ברשות הניזק דמשלם נזק שלם אפי' לדעת ר"י והרא"ש כיון דודאי אורחא הוא וה"ל למור"ם לכתוב ג"כ צד חיובו דכשכש בזנבו כשכוש שאינו רב ברשות הניזק אלא דחדא באידך תליא וצד החיוב נלמד מצד הפטור כנ"ל:

דבכל ספיקא דדינא לא מהני תפיסה כו'. והיינו בדבר שהוא איבעיא וכנ"ל אבל ג"כ מודים דאם הזיקה ברשו' הניזק דאינו משלם אפי' חצי נזק בלא תפיסה דכיון דלא איפשטא יש לומ' דלא הוה אורחא ותולדה דקרן הוא וקרן אינו משלם חצי נזק אלא מגופו וכמ"ש הטור והמחב' בסימן א' וגם בסימן זה כתבו הטור ע"ש ומ"ה בעינן שיתפוס גופו דהמזיק דוקא וישלם ממנו ח"נ ועד"ר והטור מסיק וכ' בזה ז"ל ואפי' אם היזק לאדם אחד בר"ה וברשות הניזק דינא הכי ואינו יכול לומ' ממ"נ אם תאמר שהוא קרן תתחייב לי גם כן ברה"ר וא"ת שהוא רגל (ומ"ה תפטר על הזיקו בר"ה אם כן) תן לי נזק שלם הזיקו דרשות הניזק אלא בשניהן להקל עד כאן לשון הטור ואע"ג דכתב הטור והמחב' בסי' א' בספיקא דדינא אי כליו של לוקח ברשות מוכר או איפכא קונים וקנה אחד מחבירו בשניהן דקנה בא' מהן ממ"נ שאני הכא דהוא ענין דקנסא דהא גופו לא הזיק אלא שורו שהוא ממונו מ"ה הולכין בשניהן להקל ועד"ר:

מהיפה שבנכסיו. כבר כתבתי פירושו דמשלם המזיק ג"כ מכיסו ולאו דוקא מהשור כדין קרן:

ודבר זה הלכה למשה מסיני פי' אע"פ שהדברים נראין כסותרין זא"ז שיש לו דין רגל לענין פטור בר"ה ולענין חיוב תשלומין מנכסיו יש לו דין קרן שאינו משלם אלא חצי נזק אף ברשות הניזק מ"ה כ' דהלכה למשה מסיני. כן הוא ואין להרהר אחריה:

וכן אם היתה מהלכת בר"ה כו'. קמ"ל בזה דאע"ג דצרורות דין רגל יש לו ופטור על הזיקו בר"ה מ"מ כיון דהצרורות נתזו משם ברשות הניזק בתר הניזק אזלינן וחייב:

וה"ה לתרנגולים כו'. שכל שאורחא הוא והיזק בא מכחו דין צרורות יש לו:

שהדסו והעלו עפר. פי' ברשות הניזק או ברשות הרבים ונתזו לרשות הניזק והזיקו וכנ"ל:

על הראשון משלם נ"ש כו'. דהראשון נשבר ברגלו והשני נשבר בצרורות:

משלם נ"ש. כיון דהשבירה בא מכח הדריסה על הכלי עצמו הולכין אחר התחלתו והוי מרגל עצמו ולא מצרורות. משא"כ בהיתה מהלכת בר"ה והתיזה צרורות לרשות הניזק דאזלינן בתר מקום שנשבר שם וכנ"ל:

היתה מהלכת בר"ה ובעט' כו'. כ"מ שנזכ' התזת צרורות היינו צרורות באורחי' דהוא תולדה דרגל ומשלם ח"נ וברשות הניזק דוקא ובר"ה פטו' לגמרי כדין רגל וכנ"ל וכל היכא דנזכ' צרורו' בבעיט' ה"ל צרורות בשינוי דדרך הבהמות לילך ולהתיזו להשליך צרורות דרך הילוכה אבל לא בבעיטה דהיינו שמכה ברגליה בכח דרך אחוריה ומכח זה נתזין הצרורות למקום אחר וכבר נתבא' בטו' ובדברי המחב' בס"ס שפ"ט דהבעיטה בבהמה שינוי הוא וקמבעיא בגמ' אם יש שינוי בצרורות כיון שבאין מכח הבעיטה או אין שינוי ופירשו הרמב"ם דבכלל איבעיא זו אי יש שינוי לצרורות הוא קולא וחומרא קולא דאפי' ברשות הניזק רביע הוא דמשלם ותו לא והיינו שינוי דכמו שתם כיון שנשתנה ממועד אינו משלם אלא ח"נ דמועד ה"נ שינוי דצרורות אין משלמין אלא ח"נ מצרורות דעלמא והיינו רביע וחומרא נמי דאפי' בר"ה הוא משלם כדין קרן כיון דהוא משונה ואינו אורח' משא"כ כשאמרי' דאין שינוי לצרורות דאז יש לו דין צרורות דהוי אורחי' ופטו' בר"ה דומה לרגל וגם כן חייב עליהן ח"נ ברשות הניזק כדין צרורות ואיבעיא זו עלתה בתיקו וסבירא ליה להרמב"ם והמחב' דאזל בשיטתי' דמהני תפיסה לספיקא דדינא וכנ"ל ועל פי זה יתבארו דברי המחב' מ"ש דאם בעטה והזיק' ברשות הרבים פטו' היינו דאמרי' המע"ה ושמא אין שנוי לצרורות דבעיטה ויש לו דין רגל דפטו' בר"ה ואם תפס ידו על העליונה לו' יש שינוי לצרורות ויש לו דין קרן לחייב ברשות הרבים מיהו כיון דהתופס בא לתפוס ולילך לחומרא לו' יש שינוי א"כ עליו ג"כ לקבל צד הקולא דהיא ביש שינוי דהיינו דאינו משלם ברשות הרבים אלא רביע נזק חצי דין קרן ואפי' אותו רביע אינו משלם אלא כשתפס גוף השור המזיק דהא קרן דתם אינו משלם אלא מגופו וכנזכ' לעיל וזה שסיים המחב' בטעמו וכתב שהדב' ספק כו' שהוא טעם לכולן וכמו שכתבתי ומסיק וכתב דאם בעטה והזיקה ברשות הניזק חייב לשלם רביע על כל פנים דאף אם הוא קרן ויש שינוי לצרירות עכ"פ חצי צרורות חייב לשלם והיינו רביעית מיהו גם רביע זה אינו משתלם אלא מגופו דהמזיק וכנ"ל ואם תפס החצי ואפילו תפס דבר אחר אין מוציאין מידו דיכול לו' אין שינוי לצרורות והוה תולדה דרגל ומשתלם ברשות הניזק חציו אפילו מכיסו דהמזיק:

במקום שא"א לה שלא תתיז. ג"ז איבעיא בגמ' ומשום דבזה יש סברא לו' דה"ל דין רגל טפי אף שבא מחמת בעיטה כיון דאפילו בלא בעיטה ג"כ היתה מתזת צרורות כיון שהוא מקום שא"א לה שלא תתיזה ואפ"ה כיון דאיבעיא דלא איפשטא הוא דינא כאיבעיא שלפני זה בבעטה והתיזה והיה אפש' לה שלא תתיז:

מהני תפיסה כו' ולדעתם כתב הטור דאם היזק בר"ה מפקינן מיניה וברשות הניזק אי תפס גוף המזיק גובין לו ממנו רביע הנזק עד כאן לשונו וטעמו הוא פשוט על פי מה שאמר דהמע"ה וכיון דלא מהני ביה תפיסה לעולם הניזק ידו על התחתונה:

הוי שינוי דאין דרך הבהמה להטיל גללים לעיסה:

דהשתא הוי אורחא. פי' אורחא להושיט שם ראשו כדי לאכול וכל שאורחא להושיט שם ראשו רגיל גם כן לצעוק ולתקוע:

התרנגולים מועדים כו'. עד ונתגלגל ונשבר משלם ח"נ זהו ל' הרמב"ם והוא סתום כו' ע"ש ברמב"ם דכת' עוד פרטי דינים בתרנגול וחוט קשר ברגליו ומחלת במי קשרו ובשל מי הי' החוט ועל רוב דבריו השיג שם הראב"ד ואפש' דמשום הכי לא העתיקם המחב' אלא שקשה דא"כ גם בבא זו דנתגלגל ונשב' משלם ח"נ לא הי' לו להעתיק דגם עליה השיג הראב"ד שם גם מור"ם לא היה לו לכתוב עליה ל' והוא סתם שהרי הרמב"ם ביאר דבריו שם וכ' עליה בד"א כו' אלא שהפוסקים חולקים על דבריו ונראה דהמחב' העתיק מדברי הרמב"ם ריש דבריו משום דנוכל לקיימן אליבא דהלכתא ולפרש' דמיירי בחוט של הפק' וכששוב' דרך זריקה דאז גם שאר הפוסקים ס"ל דמשלם בעל התרנגול ח"כ וכדמסיק מור"ם ג"כ ואף שהרמב"ם כ' שם ע"ז בד"א וגילה דלא איירי בהכי מ"מ ניחא לי' להמחב' להעתיק לשונו מאי דאפשר לקיימו ומור"ם כ' עלו והוא סתום ור"ל דהמחב' העתיק סתימת דבריו אבל פירושו זה הוא דחוק וצ"ע:

משלם נזק שלם דהוי רגל:

זרקו ושבר דה"ל צרורות:

אלא בהתיזה דבר הפקר דומיא דצרורות דהם הפקר:

בעל החוט חייב פירוש כל הנזק אם התרנגול הוא של הפקר וכדמסיק ומטעם דבעל החוט הוה ליה לשמור חוטו שלא יסתבך בו התרנגול של הפקר:

בור המתגלגל פי' אף שלא הניחו בעל החוט במקום שהזיק מ"מ יש לו דין בור שחוטו יש לו דין בור שנתגלגל ממקום שהניחו למקום שנח עתה ע"י התרנגול והיזק שם וכ' שם הטו' דאם היזק אחר שנח פטור על הזיק כלי' שנזקו בו כמו שכ' הטו' בסי' ת"י כדין בור דדרשינן חמור ולא כלים (אבל מה דדרשינן שור ולא אדם היינו דוקא אם ימית האדם בנפילתו לבור ומכח החוט לא ימות משא"כ כלי הנשבר דשבירתו זו היא מיתתו) משא"כ בהיזק דרך גרירא או זריקה דאז חיובו מכח רגל או אשו וחייב על הכל:

שניהם משלמין ביחד. דגם בעל התרנגול פשע דהוה ליה לשמור התרנגול:

בעל התרנגול נותן רביע. דזריקה דתרנגול ה"ל כצרורות דשור דאינו משלם אלא ח"נ והשתא דאיכא לבעל החוט לשלם בהדיה אין עליו אלא חצי חיובו דהיינו רביע הנזק וג' חלקים על בעל החוט דהא בעל החוט אי הוה הוא לבדו כגון שהתרנגול היה הפקר היה מחויב לשלם כולו:

ואם הזיק לאחר שנח דדרשינן כי יכרה איש בור ולא שור בור מ"ה אין צד חיוב בזה על בעל התרנגול אף אם החוט היה הפקר והזיק אחר שנח:

אפי' יש לחוט בעלים כן הוא ג"כ לשון הטו' והו"מ למימר רבותא טפי אפילו אם יש גם לתרנגול בעלים וצ"ל דס"ל דאין בזה צד רבותא טפי דכל נזק שבא מצד התרנגול ודאי זה הקושר הוא חייב בו ולא בעל התרנגול כיון דהדר הוא ולקחו וקשרו בתרנגול נעשה בו בעל ולא אתא לאשמועינן אלא דחייב גם בחיובו דבעל חוט דהוא בעל התקלה דחוט אף שאינו תולה הזיקה בתרנגול וק"ל:

או אפי' אין בו עיסה כו'. פי' אף שאין בו עיסה דרך התרנגול לחטט בחבל דלי שהוא רטוב למצות מים לשתות וזהו שייך בין שהחבל הוא ישן או חדש אלא שאין דרך החדש להפסיק מכח מציצ' מים כזו אבל אם יש בו עיסה חוטט בו טובא ואף כשהוא חדש פוסק לפעמים.

ואם הוא הולך אחר הדלי כו'. אבל אם אינו הולך אחר הדלי אינו משלם אלא ח"נ ול"ד לדורס הכלי ונתגלגל הכלי למקום אחר דנתבאר בסי' זה דאזלינן בתר התחלת הדריס' וה"ל רגל וחייב נ"ש דשאני דריס' דאורחיה הוא משא"כ פסיקת חבל חדש בזה דשינוי הוא ועד"ר:

מפני שמועדין הן כו'. פי' וה"ל לבעליהן לשומרן שלא יקפצו ויזיקו:

כל שתחלתו בפשיע' וכו'. וזה אונס הבא מחמת הפשיעה דאילו שמרם מהפשיעה לא הוי בא לידי נפילה מהגג ומיהו אין דרכם לקפוץ אלא רחוק קצת מהכותל ומ"ה אם היו כלים סמוכים לכותל דאז לא פשע מתחל' במה שלא שמרם כיון שאין דרכן ליפול ובקפיצתן אינן יכולין להשתבר ומ"ה כתב הטור וכתבו מור"ם בהג"ה דאם נפלו והזיקו דבעליהן פטורין:

ומ"ש והוא שקפצו כדרכן. פי' שדרך הגדי לקפוץ בזקירה אחת מלמעלה למטה משא"כ הכלב שרגיל לסרוך ולנעץ צפרנו בצידי הכותל ומאחז בה ויורד ולבסוף קופץ:

אין משלמין בזה אלא ח"נ ואין אומרים בזה כיון שפשע מתחלה לענין שאם יקפצו כדרכן שיחייב נ"ש דהא מ"מ התורה לא חייבה על היזק הבא ע"י שינוי אלא ח"נ דומיא דתם שהזיק בקרן ומשום דלאו אורחיה הוא ה"ל שינוי לגבייהו:

והוא שנתלה הגדי כו'. כן הוא דעת הרי"ף והרמב"ם דס"ל דלמעלה למטה בכל ענין חייב נ"ש ודוקא בקפצו מלמטה למעלה בו חילקו בגמרא בין קפצו כדרכן או דרך שינוי ועד"ר שהארכתי בגרסתם בגמ' ושל הרא"ש והטור הי' ולהן גירסא אחרת בדברי הרי"ף והרמב"ם ממה שהי' בפני הב"י:

והי' בו חש"ו. דאלו עבדו כבר נתבאר בסי' שמ"ט ושפ"ט דאין אדם חייב על נזקי עבדו ואילו הזיקו הוא עצמו כבר נתבאר דאדם מועד לעולם בין ער בין ישן על כל מה שיזיק ודוק:

(ס"ב) וי"א דבכל ספק דין כו'. מה שתירץ בסמ"ע דקנס שאני הוא תמוה מאד חדא מנין לטור לחלק בזה ואדרבה נראה שאין חילוק כיון דתפוס וחייב קנס מדין תורה א"כ למה לא יזכה מכח ממ"נ מדין תורה. ותו דלפי דבריו אין דין זה מקושר שם דעת הרא"ש וסידור דברי הטור לא משמע כן אלא שייך דוקא לדעת הרא"ש ונ"ל דהא תליא בספק דינא אי מהני תפיסה דהרמ"ה ס"ל דתפיסה מועיל לספיקא דדינא וכן מוכרח בסימן רמ"ב ס"ס ג' להרמ"ה דמהני תפיסה בספק דין וכרמב"ם ומ"ה לא כליא זכותא דהלוקח שם דהא אף בספק הראשון יש לו כח לתפוס המוכר ע"כ האידנא שנולד ספק שני אתא עליה מכח ממ"נ ואפי' לא תפיס מהני שיתן לו אחד מהם אבל כאן דקיימינן לדעת ר"י והרא"ש דבספק דין לא מהני תפיסה מ"ה אחר שנולד הספק הא' לא היה שום אפשרות ביד הניזק להשתלם מן המזיק כמו שהוא חפץ ע"כ נתבטל אותו החיוב כאלו לא היה וכי נולד אח"כ הספק הב' הוי כאלו הוא לבדו ולא קדמו ספק אחר וע"כ סמך הטור דבר זה לדעת הרא"ש ודבר זה הוא דומה למאי דאמרינן בפ' החולץ דף ל"ז בספק ויבם דקם דינא ולא מהני שם ממ"נ כנ"ל נכון:

(ס"ה ונתגלגל למקום אמר כו'). דבתר מעיקרא אזלינן ולא ה"ל צרורות אלא גופו וכתב הרא"ש פ' כיצד הרגל דהתיז' ברה"ר והזיקה ברה"י חייבת דאזלי' בתר סוף ואף על גבי דגבי דרסה על כלי ונפל למקום אחר ונשבר אסיקנא לעיל דבתר מעיקרא אזלינן הכא לא אזלינן אלא אחר המקום שנעשה הנזק דגלי קרא ברגל וביער בשדה אחר והביער היה בחצר הניזק עכ"ל וכתב רש"ל וז"ל א"כ דעתו דוקא כשהכל ברשות אז הולכין בתר מעיקרא שהוא ג"כ מקום הניזק וחייב לאפוקי בר"ה לא וא"כ נ"ל צרורות היכי משכחת לה אליביה מאחר שהכל ברשות נימא ניזול בתר מעיקרא ולא יהיה צרורות כמו דרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר אע"כ חילוקא רבה אית ביניהם דלא אמרינן בהו ניזיל בתר מעיקרא אלא כגון שדרסה על הכלי או שזרק כלי מראש הגג שעשה מעיקרא מעשה בגוף הכלי הניזק והיה ראוי לישבר כדמסיק רבה מנא תבירא תבר אבל גבי צרורות לא שייך לומר זיל בתר מעיקרא דבשעת התזה לא היה עדיין ראויה להזיק עד שיגיע למקום אחר לכן אפי' דרסה על הכלי בר"ה והתיזה לרה"י ונשבר פטורה דבתר מעיקרא אזלינן דבתחלת דריסה היה ראויה לשבר משא"כ לפי' הרא"ש שגם בכה"ג חייב עכ"ל ולענ"ד דלא כן הדרך בפי' דברי הרא"ש דדרסה על הכלי בר"ה והתיזה ברה"י דחייב אלא פשיטא דפטור גם לדעת הרא"ש דכיון דאילו נשברה שם היה פטור לא גרע בזה שנשברה ברה"י כיון שהכלי מונח שלא ברשות דבר"ה לא חייבה התורה גבי רגל וזהו עצמו הוא החילוק שחילק הרא"ש בין התיזה בר"ה כו' לנתגלגל ונשבר דבהתיזה בר"ה חייב כיון שהכלי הנשבר הוא מונח ברה"י ברשות ובזה חייבה התורה כיון שהביער בחצר הניזק משא"כ בדרס' בחצר הניזק על הכלי ונתגלגל למקום אחר בחצר הניזק דשם גם במקום הדריסה הוי חצר הניזק בזה אזלינן בתר מעיקרא ומשלם נזק שלם אבל בדרסה על הכלי בר"ה והתיזה לרה"י פטור כיון דהוי הכלי במקום הפקר לגבי ההיזק וכו' ומ"ש רש"ל בזה יש לכוין גם בדעת הרא"ש כן וכ"מ גם בדברי התוס' פ' כיצד הרגל דף יז ד"ה זרק כלי כו' וז"ל וסברא פשוטה היא לחלק בין זורק אבן לזורק כלי עכ"ל ואף על גב דאיתא לקמן סי' שצ"א ס"ז בנוטלת בר"ה ואוכלה ברה"י דחייב שאני התם דהא טלטלה לרה"י והוה כלקחה ברה"י וכמ"ש שם משא"כ כאן שניתז לרה"י:

(בססי"ב). על זה כ' הטור ולא נהירא דהאיך יתחייב כו' כ' ב"י דרבינו לא דק ואני אומר דיפה הקשה רבינו דהא ברייתא דקתני בין מלמעלה למטה פטורין ע"כ היינו באיפוכא מיפך כדמשני ר"פ וא"כ הוי חד צד כי אורחיה דהיינו במה שהוא מלמעלה למטה ולחד צד שינוי במה שהוא בהיפך א"כ קשה על הרמב"ם למה כתב חייב נ"ש במלמט' למעלה ולא אפיך דהוה חד בשינוי דהיינו במה שהוא מלמטה למעלה והכי קאמר רבינו דלמה יתחייב בשינוי בחד צד דהיינו במה שהיא ממטה למעלה טפי מאורחא דהיינו מלמעלה למטה דיש שינוי גם כן בחד צד במה דאפכי וצריך לומר דהרמב"ם לא גרס בגמרא מלמעלה למטה פטורין:

בשערה. פירוש שנסתבך כלי בשערה וגררתו ושברתו. סמ"ע:

נקרו. פירוש דמאסוהו בנקירתן ולא אכלוהו דאל"כ ה"ל תולדה דשן דהא יש לו הנאה באכילתו. שם:

דדינא. היינו בבעיא דלא איפשטא ובזה מודים דאם הזיקה ברשות הניזק דאינו משלם כלל אא"כ תפס גוף המזיק דוקא ואז ישלם ממנו ח"נ דכיון דלא איפשטא י"ל דלא הוי אורחה ותולדה דקרן הוא וקרן אינו משלם אלא ח"נ מגופו והטור מסיק בזה וכת' וז"ל ואפילו אם הזיק לאדם אחד בר"ה וברשות הניזק דינא הכי וא"י לו' ממ"נ אם תאמר שהוא קרן תתחייב לי ג"כ בר"ה וא"ת שהוא רגל תן לי נ"ש היזקא דרשות הניזק אלא בשניהן להקל עכ"ל ואע"ג דבסי' ר' כת' הטור גבי כליו של לוקח ברשות מוכר כו' דאם קנה אחד מחבירו בשניהן דקנה אחד מהן בממ"נ שאני הכא דהוא ענין דקנסא דהא גופו לא הזיק אלא שורו שהוא ממונו מש"ה הולכין בשניהן להקל עכ"ל הסמ"ע ואין לזה טעם כלל וכבר השיג עליו הב"ח אך מ"ש הב"ח דמיירי בב' בהמות שהזיקו לא נהירא אלא נראה דאף בבהמה אחת כיון דמיבעיא אי אורחא הוא ואין כוונתה להזיק או כוונתה להזיק והוי קרן א"כ י"ל דלמא טבע הבהמה פעמים כך ולפעמים כך. ודלמא בר"ה הזיקה דרך הילוכה כי אורחה ולא היה כונתה להזיק וברשות הניזק היה כונתה להזיק וקרן הוא ודו"ק כן נ"ל ברור. ש"ך:

מסיני. פירוש אע"פ שהדברים נראין כסותרין זא"ז שיש לו דין רגל לענין פטור בר"ה ולענין חיוב תשלומין מנכסיו יש לו דין קרן שאינו משלם אלא ח"נ אף ברשות הניזק. מש"ה כת' דהל"מ כן הוא ואין להרהר אחריה. סמ"ע:

משלם. קמ"ל בזה דאע"ג דצרורות דין רגל יש לו ופטור על היזקו בר"ה מ"מ כיון דנתזו משם לרשות הניזק בתר הניזק אזלינן וחייב. שם:

שהדסו. שכל דאורחא הוא והניזק בא מכחו דין צרורות יש לו. שם:

והעלו. פירוש ברשות הניזק או בר"ה ונתזו לרשות הניזק והזיקו. שם:

שלם. כיון דהשבירה באה מכח הדריסה על הכלי עצמו הולכין אחר התחלתו דהוי רגל עצמו ולא מצרורות משא"כ בס"ב אם היתה מהלכת בר"ה כו' דאזלינן בתר המקום שנשבר שם כנ"ל. שם:

רביע. היינו כשתפס גוף השור המזיק דרביע נזק זה הוא חצי דין קרן דתם ואינו משתלם אלא מגופו. שם:

לשלם. בזה ג"כ אינו משלם הרביע אלא מגוף המזיק רק אם תפס החצי אפילו תפס דבר אחר אין מוציאין מידו דיכול לו' אין שינוי לצרורות והוי תולדה דרגל ומשתלם ברשות הניזק חציו אפילו מכיסו דהמזיק. שם:

שינוי. דאין דרך הבהמה להטיל גללים לעיסה. שם:

אורחיה. פירוש כל שאורחיה להושיט שם ראשו רגיל ג"כ לצעוק ולתקוע. שם:

שלם. דהוי רגל ובזרק כתב דה"ל צרורות ומשלם ח"נ. שם:

חייב. פירוש כל הנזק דה"ל לשמור חוטו שלא יסתבך בו תרנגול של הפקר. שם:

המתגלגל. פירוש אף שלא הניחו בעל החוט במקום שהזיק מ"מ יש להחוט דין בור שנתגלגל ממקום שהניחו למקום שנח עתה ע"י התרנגול והזיק. שם:

ביחד. דגם בעל התרנגול פשע דה"ל לשמור התרנגול. שם:

רביע. דזריקה דתרנגול ה"ל כצרורות דשור דאינו משלם אלא ח"נ והשתא דאיכא בעל החוט בהדיה אין עליו רק חצי חיובו דהוא רביע הנזק וג' חלקים על בעל החוט דהא אי הוה הוא לבדו כגון בתרנגול הפקר היה צריך לשלם כולו. שם:

הולך. אבל אם אינו הולך אחר הדלי אינו משלם אלא חצי נזק ול"ד למ"ש בס"ה בהג"ה בדרסה על הכלי ונתגלגל כו' דאזלינן בתר התחלת הדריסה וה"ל רגל וחייב נ"ש דשאני דריסה דאורחיה הוא משא"כ פסיקת חבל חדש כזה דשינוי הוא שם:

באונס. וזהו אונס הבא מחמת הפשיעה דאילו שמרם לא היו באין לידי נפילה ומיהו אין דרכן לקפוץ אלא רחוק קצת מהכותל ומש"ה אם היו כלים סמוכים לכותל דתו לא פשע מתחלה כיון שאין דרכן ליפול ובקפיצתן א"י להשתבר מש"ה כת' הרמ"א דאם נפלו והזיקו פטור. שם:

חצי. ואין אומרים בזה שיחייב נזק שלם כיון שפשע מתחלה לענין קפיצה כדרכן דהא מ"מ התורה לא חייבה בהוזק ע"י שינוי אלא ח"נ דומיא דקרן בתם ומשום דלאו אורחיה הוא ה"ל שינוי לגבייהו. שם:

חש"ו. דאילו עבדו אינו חייב על נזקו כמ"ש בסי' שמ"ט ס"ד ע"ש ואם הוא עצמו הזיק כבר נתבאר דאדם מועד לעולם בין ער בין ישן על כל מה שיזיק. שם:

בדרך הילוכה. מתני' טו ב' יז א' ב':

והוא כו'. ב' ב' ג' א' רגל הזיקה מנוי כו':

ואין כו'. שם ושם שהנאה להזיקה הוא שן ותולד':

וכל כו'. ב' א':

כגון כו'. שם וי"ז ב':

או במשוי כו' ותרנגולים כו'. י"ז ב':

ודינם כו'. ג' א':

ואם תפס כו' וי"א כו'. כמ"ש בסי' שפח:

ולדעת כו'. וכ"כ הרשב"א ועבה"ג. אבל הרמב"ם סובר כיון דפריך וכי מאחר כו' אלמא כשכוש יתירא לאו אורחיה הוא והדק"ל א"ה קרן נמי כו' והרא"ש כ' דפשיט ליה וכי כו' דאפילו כשכוש יתירא אורחא הוא אלא דגמ' פריך בכשכוש כדרכה האיך ס"ד למיבעי כלל:

ופטור כו'. ג' ב' י"ט א':

ואם כו'. ג' ב' וכר"פ דבתרא הוא ועוד לא שבקינן פשוטותיה משום ספיקא דרבא: (ליקוט) משלם מהיפה כו'. מדקא' סתמא דגמ' שם ואמאי כו' לר"פ פשיטא ליה ואע"ג שי"ל דגם ר"פ ס"ל כרבא ולפוטרו ברה"ר (ע"כ):

ודבר כו'. שם:

יש כו'. מדלא איבעיא לרב אשי י"ט א' בכח כחו אלא לסומכוס מ' דלרבנן פשיטא ליה ולא מיבעיא לסומכוס אלא אי גמר הלכה כו' וא"ל דפשיטא ליה דלאו ככחו הוא אלא משום הלכה דהא הלכתא לגרע אתי כמ"ש בפ"ק דסוכה לכל התי' רק לחד תי' אליבא דר"ש וז"ש שם יז ב' לעולם כגופו כו' ול"ק לעולם לאו כגופו כו'. הרא"ש. וכנ"ל מדקא' שם יח א' אי סומכוס אימא סיפא כו' מ' דלרבנן ניחא ומסיפא לבד יכול לפשוט. אבל הרמב"ם לא ס"ל כן כמ"ש בסי' שצב בש"ע וכ"כ כאן הרא"ש בשם התוס' ועתוס' ך"ב א' ד"ה ור"י כו':

דרסה כו'. יז ב' תפשוט כו' וכמ"ש בסי' שפו ס"ד:

חייב לשלם כו'. ובזה"ז פטור לגמרי בלא תפס:

אבל כו'. ותליא בפלוגתא הנ"ל דס"ז אם תפס אי משלם ח"נ או רביע נזק. רא"ש. והרמב"ם ס"ל דאין כאן ספק אלא תולדה דקרן ומשלם ח"נ. והרשב"א כ' שדעת הרי"ף באית בזרוני שמשלם נזק שלם כמ"ש בדברי הרי"ף דלא כמו שדחק הרא"ש בדבריו וכ' דכיון דאוקמוה באית כו' לאו משום צרורות וכ"ה בירושלמי תרנגול כו' ברוח שבין כנפיו משלם ח"נ סומכוס אומר נ"ש נפח בכלי ושברה משלם נ"ש מ' דכ"ע היא. וצ"ל דהרי"ף גרס בגמ' אלא דאית כו':

אבל אחרים כו'. כ"ז דברי הרא"ש והטור וכשיטת התוס' שם:

אם גררה כו' זרקה כו'. שם בדאדיה אדויי מ' הא בגררה נ"ש כיון דמחובר בגופה כמו עגלה המושכת בקרון:

ואם הזיק כו'. שם אלא חייב בעל התרנגול כו' ושם אר"ה נקשר כו' וכמ"ש תוס' בד"ה נקשר כו':

בד"א כו' או כו'. תוס' ד"ה אלא כו'. ר"ל דמ"ש אלא מתני' קאי אאצנעיה וכן בהפקר כמ"ש בדברי ר"ה דאי בדלא אצנעיה חייב נ"ש כמ"ש ואי דלא כו' וערש"י ד"ה פושע כו' וה"ה באדיה או גרריה משום בור המתגלגל שם ו' א' דפריך אי בהדי דאזלי כו' ועתוס' שם ד"ה לאתויי כו' וז"ש אבל אם החוט כו' וכ"ש בתר דנייח כמש"ש ואי דלא אצנעיה כו':

ואם החוט של אחרים כו'. כמש"ש ואי דלא אצנעיה כו'. וה"ה בשעת הילוך משום אש כמש"ש ג' ב' תולדה דאש כו' בהדי דאזלי כו' וה"ה כאן שהתרנגול כרוח מצוייה הוא ועתוס' ד"ה וכי. וקשה כו' ומה שפריך שם ו' א' אי בהדי דאזלי כו' כבר פי' תוס' שם דר"ל ליחייב גם בעל הבהמה ולכן לא אוקמיה מילתיה דרב הונא אמתני' כמ"ש תוס' בד"ה וכי כו' וך"ג א' סד"ה וליחייב וז"ש אבל אם יש כו' ואם הזיק כו'. דקי"ל כר"נ שם נג א':

ואם הזיק לאחר כו'. שם ב' א"ד אמר אביי כו' הא כרבנן כו':

וע"ל כו'. סל"ב וסל"ד:

וכ"ז כו' אבל אם כו'. שם:

אפי' יש כו'. דל"ק דליל הפקר אלא משום נקשר מאליו וכמש"ש ך"ט ב' בהופך את הגלל אע"פ שהחזירה למקומו דאסתלקי כו':

בכל ענין. ר"ל במקום בעל דליל אבל בחלק של בעל תרנגול אינו חייב וכמ"ש תוס' ד"ה וכי כו' דלא מתוקמא כו' וז"ש אפי' יש כו' ר"ל לענין זה דוקא והסמ"ע שגה בזה:

וה"ה אם כו'. תוס' ד"ה קשרו כו':

או אפילו כו'. כפי' הראשון בתוס' שם ד"ה והא כו' וכ"כ ש"פ:

בין כו'. כמ"ש בס"ה בהג"ה:

ואם כו'. גמ' שם:

ואם הוא הולך כו'. שם א"ר ביבי כו' והביאו הרי"ף וכ' מדל"ק לא דקאזיל כו' אלמא לאו לדחיה אמרה ופי' הרא"ש דבחבל שאינו דבוק בו עיסה ואינו בלוי דכה"ג לאו משונה היא וכמש"ש י"ט ב' כיון דאורחיה למיכל כו':

משלם נ"ש. גם על החבל כנ"ל כיון דאורחיה כו'. הרא"ש בלישנא בתרא:

כל שתחילתו כו'. שם וכמ"ש בסי' רצא ס"ו:

וי"א כו'. גמ' שם כגון כו':

ואם הכלי כו'. תוס' שם ד"ה הא. א"כ כו':

ואם כו'. שם פעמים כו'. ונ"מ לדידן במקרבי לכותל:

אבל כו'. גמ' שם לגי' שלנו אבל גי' הרי"ף והרמב"ם והתניא הכלב והגדי שדלגו בין כו' חייבין תרגמא כו' ור"ל דברייתא ראשונה בדאפיך כו' ובזה מתורץ קושית תוס' ד"ה והתניא כו' וז"ש בש"ע קפצו כו' אבל כו'. אבל לשיטת התוס' והרא"ש מלמטה למעלה בכ"ע פטורין לגמרי אפי' מח"נ ועתוס' שם ד"ה אדם כו' ואית דגרסי כו' וכצ"ל ג"כ לגי' הרי"ף ורמב"ם:

(ליקוט) קפצו כו'. כשיטת הרי"ף ולשיטתו מתי' קושית תוס' ד"ה והתניא כו' ואתי שפיר נמי מ"ש שם אי הכי כו' כמש"ש תוס' בד"ה אדם כו' דבל"ז ה"א מ"ש פטורין משום דמלמטה למעלה אונס הוא ע"ש בתוס' משא"כ לפי' תוס' דוחק לומר דמלמעלה למטה ג"כ אונס הוא (ע"כ):

וה"ה מי כו'. גמ' שם וכפי' תוס' בד"ה הנ"ל: