אסור לקנות מגזלן ולסטים וליהנות - שולחן ערוך חושן משפט סימן שס״ט

דינו כלוקח מן הגנב כו' שאם הוא גזלן מפורסם צריך להחזירו לבעלים והוא יתבע לגזלן ואם אינו מפורסם עשו בו תקנת השוק שנוטל דמיו מן הנגזל ומחזיר לו הגזלה והנגזל חוזר ותובע מן הגזלן עכ"ל טור וכ"כ הרמב"ם ספ"ח מהלכות גזלה שם וכ"כ הרב המגיד שם וכ"פ ר"י נל"א ח"ד וכ"כ הרא"ה בס' החנוך מצוה רל"ו וכן נראה להדיא מדברי תשו' מהר"מ שבמרדכי ס"פ הספינ' ע"ש וכ"פ בעה"ת שער מ"ט חלק י"ג וכתב ג"כ שכ"כ הראב"ד ע"ש ועיקר דלא כמ"ש ב"י סי' שנ"ו בשם הרשב"א וכ"כ הריב"ש ס"ס שצ"ג בשם קצת מפרשים דבגזלן אע"פ שאינו מפורסם לא עשו בו תקנת השוק דקול יוצא לגזלה וה"ל כגנב מפורסם ע"ש:

ואינו יודע בודאי שזו גזולה כו' עיין בסמ"ע ס"ק ח' עד כי כן ס"ל להרי"ף כו' נ"ל שצ"ל להראב"ד או להרמב"ן עיין בטור סי' שנ"ג וב"י שם:

וי"א דאפי' המוכס ישראל כו' עיין בתשובת רשד"ם סי' קצ"א:

וכן מלך ששם מס כו' עיין בב"י במה שחולק על הנ"י ומדברי מהרש"ל פ"י דב"ק סי' כ"א מבואר שפוסק כנ"י ועיין בתשובת רמ"א סי' פ"ו דף קע"ג ע"ג ודוק מיהו אישתמיטתי' למהרש"ל שם דברי הטור שבסי' זה (ס"י) וגם הרמב"ם רמזו במ"ש בכל שנה כו' ע"ש:

וכן מלך שכעס כו' עיין בתשו' ן' לב ס"ד דף ס"ד וברשד"ם סי' נ"ה ובתשו' רמ"א סי' ק"ט:

וכל שיקח מאיש זה כו' עיין בתשו' ר"מ אלשיך ר"ס ס"ה וסי' ס"ז דף קכ"ב ובתשו' ר"ש כהן ס"ב סימן פ"א:

ואם חקק כו' עיין בתשוב' מהרא"ן ששון סימן קצ"ג ובתשו' ן' לב ס"ג סי' ק"י:

אלא במסים כו' עיין בתשו' רשד"ם סי' רכ"ד:

והעכו"ם מכר השטר כו' ה"ה אם נתן במתנה לישראל ויש לו עדים וראי' שנתנו לו כ"כ בתשו' מהר"מ מלובלין סי' כ"ב באריכות ע"ש:

דלא אמרי' דינא דמלכותא כו' ע"ל ס"ס ע"ד:

לסעדו על שינויו פי' כדי שיצא מיד הגזלן ויהיה שינוי רשות ויקנהו אח"כ ביאוש ושיניי רשות וגם בלא שינוי רשות קנהו אם נשתנה גמור שאינו חוזר או אפי' חוזר אם יש יאוש עם שינוי השם וכמ"ש בסי' שנ"ג ושס"א ואסור לסעדו שיבא לידי אחד מהשינויי' הללו:

דינו כלוקח מן הגנב פי' לענין אם נעשה בו תק"ה אי לא ואם יש חילוק בין גנב מפורסם או לא ע"ש ר"ס שנ"ו ושם עוד חילוקים בזה:

חייב להעלות שכר לבעלים. דקרקע בחזקת בעליה עומדת וכמ"ש בסי' שס"ג ושע"א:

גזל דקלים כו' עד אסור לעבור עליו כאן שייך הג"ה של מור"ם ז"ל הנדפס בס"י אחר זה ז"ל מיהו אם מסרו לרבים מותר כו' וכ"כ המ"מ כתבתי ל' בפרישה דבכה"ג אף במקום דלית ביה דינא דמלכות' דינא מותר וכן מצאתי בהגהות דכתיבת יד מור"ם ז"ל הג"ה זו אדינא דגזל דקלי':

ואם היה מיעוט שלו כו' וע"ל ר"ס שנ"ח שפסק הט"ו וגם הרמב"ם דאסור לקנות מהגנב דבר שרובו בחזקת גנוב ושם בדרישה כתבתי דיש לחלק דברועי' ואינך דלשם דהן בחזקת גנבים ומסתמא כל מה שבידם היא בחזקת גנוב כי כל מלאכתן בזה אלא שיש מיעוט רועים שאינן גנבים כלל ותלינן לזה שבא לקנות ממנו בהרוב משא"כ כאן מיירי בידוע בו שיש בידו שלזה מיעוט ממון שאינו גזול ועמ"ש שם עוד מזה:

שחזקת מלאכה זו שהיא גזול כך היא הגירס' הנכונה גם ברמב"ם וכן הוא לפנינו ברמב"ם בדפוס גדול וקטן ופי' מלאכה זו של מוכסין ולא כב"י שהביא ל' הרמב"ם כתוב בו ז"ל שחזקת מאכל זה שהיא גזול ומחלק בבית יוסף להרמב"ם בין דבר מאכל שהוא בחזקת גזול מסתמ' טפי וזה אינו ועיין דרישה מ"ש עוד בישוב דברי הרמב"ם:

ואין מצרפי' דינרין מהתיבה שלהם כו' דוק' בצירוף שאין לו הנאה כ"כ יש חילוק בין מהתיבה שלהן שהוא ממעות המכס בעצמו דאסור ובין צירוף שיש לו ממעות שבביתו דמותר אבל בשאר הנאות גדולות כתב לפני זה דאפי' ממה שיש לו בבית אסור ליהנות ממנו וק"ל:

ואינו יודע בודאי שזו גזולה כ"כ הרמב"ם בפ"ה דגזילה ואזיל לשטתו דס"ל אם ידע הלוקח שגזולה היא היה צריך הלוקח ליתן להנגזל דמי שווי' כי כן סבירא להו להרי"ף והרמב"ם בכל שינוי רשות ויאוש דאף דקנה הלוקח מ"מ צריך ליתן הדמים וכמ"ש המחבר בשמם בסי' שנ"ו ושס"א ובאינך מקומות ומהתימה על מור"ם ז"ל שלא כתב כאן שלדעת י"א שהזכיר שם והם ר"י והרא"ש אפי' ידע הלוקח שזו ודאי גזולה אפי' הכי הוא שלו וע' דרישה שהארכתי בזה לברר הדברים גם כתבתי לזה הוכחה לעיל בסמ"ע בסי' שס"א ע"ש ונראה שמור"ם ג"כ בשיטת הב"י והכ"מ אזיל שכתבו שמטעם אחר כ' הרמב"ם דמיירי שאינו יודע שזו גזולה ע"פ סוגיא דהגוזל בתרא (דף קי"ד ע"א) ע"ש וכתבתיהו בדרישה ומ"ה סתם מור"ם כאן דבריו אבל בדרישה כתבתי הנלע"ד לסתור דבריהן וגם ע' לעיל בסי' שס"ח מ"ש בסמ"ע בביאור דברי הרמב"ם והמחבר:

וכן אם ישראל קנה כו' פי' ול"ת דוקא כשגבאו להמלך דאז הוי משום דינא דמלכותא טפי:

דהוי כגוזל מן הגזלן וע"ז אמרי אינשי בתר גנבא גניב וטעמא טעים ועפ"ר שם כתבתי דנראה דבמקום שהמוכסין מאמינים להסוחרים במה שאומרי' לפניהן שאין להן סחורה אלא כך וכך אזי מותר לשנות להגיד לפניהן באופן שלא יפסדו דהיינו דרך משל אם יש להן מ' אמות בגד ומן הדין אין להם ליתן מהם מכס אלא ל' גדולים וכשידוע להמוכסן שיש מ' אמות יכריחו ליתן לו מהן מ' גדולים מותר להן לשנות ולומר להמוכס שאין להן אלא ל' אמות ולא יתנו לו אלא ל' גדולים וכל כיוצא בזה ומה"נ דקדק המחבר וכ' ז"ל אסור להבריח ממנו דבר הקצוב כו' הא המותר מותר להבריח:

בין שהיה כו' ז"ל הטור וכן המס שיש לו לגבות מבעל' השדות אפי' לא נשאר שם רק א' וגבה ממנו בשביל כולם אינו גזל לפי שאין עליו לטרוח לגבות מעט מעט מכל א' ואחד וזה שנטלו ממנו יגבה מכל בעלי השדות מכל א' חלקו (וכתבו מור"ם ז"ל בסמוך ס"ס י' וצ"ל דהוא בכלל מ"ש המחבר כאן ודו"ק) בד"א בבעלי השדות אבל האריס אין להן למשכנו בשביל בעלי השדות עכ"ל והטעם מפורש בגמ' כיון דאין לאריס חלק בגוף הקרקע אין עליו לפרוע חלק בע"ה ע"כ ומזה יש ללמוד דמ"ש הרמב"ם והמחבר כאן בין שאינו בעל השדה דר"ל שאינו בעל השדה זו כ"א בעל שדה שבצדה אבל מ"מ יש לו חלק ג"כ בגוף השדה מ"ה פורע בשביל האחרים מן דינא דמלכותא משא"כ כשאין לו חלק בהקרקע כלל דאז לא גרע מאריס דאין גובין ממנו:

כי המלך גוזר שלא ידורו בארצו הטעם שהארץ היא מיוחדת שהיא של המלך וכל אדם יכול לעשות בשלו מה שירצה וכן סיים הרא"ש בשם הרמ"ה שם בטעמו ז"ל ואף הדיוט שיש לו קרקע כך דינא שלא יהנה אדם מארצו שלא מדעתו וקצבתו עכ"ל והביאו בד"מ ע"ש:

יוכל למכרו אחר שנה כו' וכ"כ לעיל בסי' ע"ג סי"ד בהג"ה והוא מהמשנ' פ' הגוזל והא דהוצרך לכתוב דמשום דינא דמלכותא מותר למוכר' אחר שנה משום דל"ת כיון דמשכנו משכון של עכו"ם ונותן להמלוה ממנו ריבי' אסור למוכרו ולהביא להממשכן ליד היזק מעכו"ם שיעליל עליו משא"כ במשכן לו משכון של ישראל דמותר למוכרו בסוף ל' להתראתו א"ל במקום שאין מוכרין משכנות ש"ע תוך שנה וכמ"ש מור"ם בהג"ה לעיל בסי' ע"ג סי"ד ומ"ה כתב שם דבתוך השנה לא ימכרו דמשמע דהסברא היא דאפי' בתוך השנה מותר למוכרו וכאן הוצרך לכתוב דלאחר שנה מותר למוכרו וק"ל:

תהיה השדה לנותן המס פי' בימיהן היו גוף השדות למלך וישראל ועכו"ם היה מנהגם להחזיק בהן לחרוש ולזרען ונותנין כל שנה חוק קצוב מס ממנו למלך ואכזה אמר שאם היה דין המלך שלא יתן מס כו' אין זה גזל ובודאי אם היה גוף השדה של ישראל אז אף אם צריך ליתן מס דבר קצוב למלך אינו יכול להפקיע מידו כל פירותיו בשביל שלא נתן המס:

ונותן המס עד שיחזרו הבעלים כו' עפ"ר וד"מ שם כתב דכה"ג שגוף השדה של המלך אפי' לקחו הגזבר ונתנו לאחר שיהיה בידו לעולם אין זה גזל דמאחר דגופו של השדה הוא של מלך ולא בא ליד זה כ"א עבור המס והרי לא נתן המס וכאלו לא בא לידו דמי:

וכן הוא חוק המלך כו' כ"כ הטור והוא מהגמרא וכמ"ש בפרישה ועמ"ש לעיל בסמוך שנ"ל שהוא בכלל מ"ש המחבר בס"ז ז"ל בין שהיה הוא בעל השדה בין שאינו בעל השדה ע"ש:

שכל מי שימצא בשדה יתן בעד בני כל הבקעה כו' כבר כתבו ג"כ המחבר בס"ז במ"ש שם או כל מי שימצ' בשדה בשעת הגורן הוא יתן המס כו' אלא שלא ביאר שם דהוא יחזור ויגבה כו' אבל פשוט הוא:

ה"ז עובד בו כו' כעבד כו' כ"כ הרמב"ם והטור וכ' ב"י דר"ל דלא יעבוד בו עבודת עבד כנעני דהיינו להוליך אחריו כליו לבית המרחץ או לחלוץ מנעליו וכמ"ש לא תעבוד בו עבודת עבד ואף שבישראל שלא נמכר לעבד עברי מותר להשתעבד בו אפי' בכאלו וכמ"ש הרמב"ם בפ"ה דעבדי' ומטעם דלא אסרה התורה שיעבוד זה אלא בעבד עברי מפני שנפש' שפילה ה"נ כיון דמדינ' דמלכותא הרשות נתונה להשתעבד בהם דינו כעבד עברי ואסור להשתעבד בהן עבודת עבד כנעני הכי נראה לי:

שדין המלך דין הטו' מסיק בס"ס זה וכתב וז"ל כ' הרמב"ם בד"א במלך שטבעו יוצא באותן ארצו' והסכימו עליו שהוא אדוניהן והם עובדי' לו אבל אם אין טבעו יוצא הרי הוא כגזלן בעל זרוע לכל דבר הוא ועבדיו עכ"ל וכתבו המחבר בקצר' לפני זה בס"ב ע"ש:

הנושא אשה במקום שדנין בדיני עכו"ם כו' ומתה אשתו לא יוכל אבי אשתו כו' וא"ת הא כתב מור"ם בהג"ה בר"ס רמ"ח ז"ל ואם עשה צוואה במקום שנהגו לדון בדיני עכו"ם ובאו אחר כך לדון בדיני ישראל לא אמרי' דירושה אין לה הפסק עכ"ל והוא מהריב"ש סי' נ"ב ושם בתשוב' מפורש דאיירי שיצא זה הבא לירש למקום אחר שדנין בו בדיני ישראל ואפ"ה פסק שנילך אחר מקום שנעשה בו הצוואה וידונו בדיני עכו"ם וי"ל דשאני התם דכיון דהמצוה מת באותו מקום שדנין בדיני עכו"ם ועש' צוואה סתם ואחריו לפלוני אמרי' דודאי דעתו היה כמו שמורגל בפי הבריות דמפרשי' ואחריו לפלוני כפשוטו ואפי' אם הראשון ראוי לירש ומ"ה פסק שדנין בדיני עכו"ם משא"כ כאן בהנוש' אשה דבשעה שנשאו זא"ז לא הי' שעת הירושה ולא היה אז שום גילוי דעת שנשא' אדעתא דמנהגא והבעל עומד עתה לפנינו ואומר שלא היה דעתו ? לישא ע"ד שאם תמות שלא ירשנה דבזה ודאי לא עקרי דין תורה ומסיק מור"ם וכתב (והוא מתשובת רשב"א) וליכא בזה משום דינ' דמלכותא כו' ר"ל של"ת אף שלא נאמר שמתחלה נשאה אדעת' דהכי מ"מ הלא במקום שדרו שם דנו בו בדיני עכו"ם ובעכו"ם אין הבעל יורש את אשתו וכשיבואו עתה לדין ידונו להן כן ועלינו לקיים דינם מכח דינא דמלכותא דינא ע"ז כתב כיון דדין זה פסוק ועומד מד"ת שבעל יורש את אשתו א"צ הבעל לירד עם אבי אשתו לפני דייני עכו"ם כי אין דינ' דמלכות' דינא אלא כו' והב"ד יכופו לאבי אשתו שלא ילך לפני דייני עכו"ם וק"ל:

דלא אמרי' דינא דמלכותא אלא בדבר שיש בו הנאה למלך כו'. עיין בד"מ שהביא לשון הרשב"א קצת בל' אחר ז"ל דלא אמרי' דינא דמלכותא דינא אלא במה שהוא מדיני מלוכה אבל דינים שדנים בערכאות אין אלו ממשפט המלוכה אלא הערכאות דנין בעצמן כמו שמצאו בספרי דייניהן שאם אי אתה אומר כן בטלתם ח"ו דיני ישראל עכ"ל ועוד הבי' לפני זה דעת מהרי"ק והמרדכי וכתב שכולם שווים בזה ע"ש. ונראה דר"ל דאפי' אם גזר המלך בהדי' לילך בתר דיני הערכאות דאין על דייני ישראל לקיים זה מכח זה דעלינו לקיים מן הדין דינ' דמלכותא דעל כזה לא אמרו אלא על דברי' מחוקי המלוכה ולפי זה צ"ל דגם מ"ש מור"ם לפני זה בס"ח ז"ל ויש חולקין וס"ל דבכל דבר אמרי' דד"ד ושכן הוא עיקר ג"כ כוונתו למ"ש רשב"א הנ"ל ומ"ש בכל דבר ר"ל אף שאינו ממסים וארנוניות והא ראיה דגם בד"מ כתב תחלה שלדעת המרדכי בשם התוס' אמרי' בכל דבר דינא ד"ד וכתב מיד עלי' הא דכתב מהרי"ק דאפי' לאותן דעות היינו דוקא לענין הנהגות של משפטי המלכים כו' ע"ש ודו"ק:

(ס"ב) יאוש עם שינוי רשות משמע אפי' אם נודע הגזילה קודם שינוי רשות וכמ"ש סמ"ע ריש סי' שס"ח (שס"א):

(ס"ג) אע"פ שרוב ממונו כ' רש"ל דאין שייך כאן מטעם דכל קבוע כמחצה על מחצה דלא אמרינן כן אלא במקום שהאיסור ניכר במקומו כמ"ש התוס' והרא"ש פ' ג"ה ול"ד לההיא דר"ס שנ"ח דאסור לקנות דבר שרובה בחזקה גנוב תירץ במ"מ דהתם איירי בדבר שהוא קונה בחזקת גנוב או רוב אותו דבר גנוב כגון דברים שאין דרך אדם למכור משלו מ"ה אזלי' בתר רובא אבל הכא מיירי שאותו דבר שהוא קונה אינו בחזקת גנוב כלל אלא המוכר הוא הגזלן מ"ה אפי' המיעוט משלו שרי והקשה רש"ל ס ס מ"ש כמו שהולכין בדבר הנקנה אחר הרוב אותו הדבר אע"פ שהמוכר אינו בחזקת גנב וגזלן ה"נ ניזול בתר רובא גבי מוכר אע"פ שאותו דבר אינה בחזקת גניבה אלא נראה שצריך לפרש שהמיעוט משלו הוא ודאי והרוב הוא כבמוחזק ומ"ה עיייף האי מיעוט עכ"ל ומלשון הרמב"ם שכ' כאן אע"פ שהרוב ממנו גזול משמע אפי' בידוע בודאי ונלע"ד דכאן ודאי מן הראוי ליזול לקולא כיון דהמיעוט הוא ברור לפנינו שיש לו משלו מעט והוי כאלו מוכח בפני עצמן וע"כ ה"ל קבוע משא"כ בסי' שנ"ח אין היתר ברור לפנינו אלא דרוב הוא גנוב ע"כ אזלינן בתר רובא:

(ס"ה נטלו מוכסין כו') נ"ל שזה קאי דוקא אמוכס ישראל כדאמרינן בגמרא דסתם גזילה בישראל מייאש וכדאמרינן בסי' שס"ט לחלק בין ישראל לעכו"ס וכבר נתבאר העיקר בסי' שס"א והא דאמר בסעיף עאח"ז בד"א במוכס עכו"ם קאי אמ"ש בס"ד דסתם מוכס גזלן אלא שהכניס בנתיים דין מוכס שנוטל כסותו ועמ"ש בסי' ש"ח:

(ס"ו) כגוזל מן הגזלן נ"ל דאם א"א להנצל מלתת מותרות אא"כ ישמוט ממנו ואז לא יתן לו אפי' חק שלו דאינו חייב להמסיר מעותיו לגזלן והגזלן הוא דאפסיד אנפשיה אלא דמ"מ יראה שיבליע לו בחשבון במקום אחר באופן שיגיע לידו המכס המגיע לפי הדין.

(ס"ז) בין שאינו בעל השדה בסמ"ע פי' דמיירי עכ"פ שהוא מאותן שיש להם שדות בבקעה כו' ולענד"ן דהרמב"ם כאן מיירי שכבר עשה המלך כרוז שכל מי שהוא עובר בגורן יתחייב לשלם כל מה ששייך למלך בזה הוי שפיר דינא דמלכותא כיון שהלה ידע מזה ולא השגיח קבל עליו מדעת משא"כ כמ"ש הטור לחלק בין אריס והיינו שלא הודיעו המלך תחילה כלום אלא בשעת הגבי' גובה במי שימצא בגורן בשביל הכל בזה יש חילוק בין שותף לאריס. וכתב רש"ל דאסור לזה האריס לקבול אל המלך על אחרים דגורם להם הפסד ואפי' עבר ותבעם והוציא מהם חייב להחזיר להם דמזלא גרם שגבאו ממנו בגזילה מ"מ נ"ל אי עבר והציל ואמר לגבאי המלך שיגבה מא' מאנשי הבקעה ונפטר בזה א"כ א"צ לשלם ואף לא נדון אותו כל שנתכוין להתירה לא ליזיק אין עליו דין מסור וגם לענין תשלומין שהרי אומר באמת הראיתי שאתם חייבים מן הדין ונהי דשרי להפקיע ממון הלוחה של עכו"ם מ"מ לא הוציאו ממך שלא כדין וכמ"ש סי' ק"ח [כ"ח] לענין עד ישראל לעכו"ם עכ"ל:

(ס"י) תהיה השדה לנותן מס כו' הסמ"ע מוקי לה דוקא בימיהם כו' ואיני יודע מנין לו זה דהא הלישנא בגמרא לא משמע כן דאמרינן ארעא לכרגא משתעבד משמע כל הארץ אף שהיא של בעלים גם מצד הסברא הוא דכל הארץ של מלך הוא ורשות בידו לקחתה ממי שאינו נותן המס ממנה. ותו דא"כ אדמפליגינן בגמרא ובסעיף ט' בין מס שעל השדות ובין מס שעל כל איש לפלוג בדידיה במס שדה גופי' בין אם השדה של מלך או לא וצ"ע:

(סי"א הנושא אשה כו') מה שהקשה הסמ"ע מר"ס רמ"ח ותירץ ע"ז תמוה מאד הוא דלפ"ז אף אם יש מנהג מיוחד בין ישראל בעיר זו שנשא אשה ממה שיש במקום אחר כגון לענין מעות כתובה דיש חילוק בין מעות א"י לשאר מקומות כדאיתא בפ' ב' דייני גזירות לענין מעות קפוטקי' כו' לא היה לנו לילך אחר המקום שנשא כגון דבשעה שנשא לא נתכוין על שעת תשלומי כתובה ואנן תנן בהדיא שם נשא אשה בקפוטקיא נותן לה ממעות קפוטקיא כו'. ותו תמוה מה שפי' טעם דר"ס רמ"ח מחמת דנפרש מ"ש ואחריו לפלוני כפשוטו ואפי' אם הראשון ראוי ליורשו והוא בגמ' פ' יש נוחלין דף קל"ג אמרינן א"ל רבא לר"ל והא אפסקינן דעל תנאי ששירש השני הורשה לראשון ומשני סבר יש לה הפסק ורחמנא אמר אין לו הפסק והוי מתנה על מ"ש בתורה והתנאי בטל אלמא דבכ"מ שאמר ואחריו דעתו לפסוק אלא שאין מועיל לו א"כ מאי אהני כאן במצוה זה שהיה במקום שדנין בדיני עכו"ם כל אותו הקהל (נ' דצ"ל אלא שדברי הריב"ש בע"א) כמו שהעתקתי שם סי' רמ"ח מ"ה לא הוציא גם דין זה מהם וכמדומה שבעל הסמ"ע לא עיין בזה ונק"מ מתשובת הרשב"א שמביא ב"י ס"ס כ"ו שמשם מקור הגה של רמ"א בכאן דהתם קאמר שיש באמת להרחיק מדיני עכו"ם וג"כ א"ל שידונו ישראל בזה בד"ג כי אין זה מיקרי דינא דמלכותא וכבר כתבתי שם מה שיש לתמוה על רמ"א בהעתקתו לריב"ש שם:

מהגנב. דאם הוא גזלן מפורסם צריך להחזירו לבעלים והוא יתבע לגזלן ואם אינו מפורסם עשו בו תקנת השוק שנוטל דמיו מהנגזל ומחזיר לו הגזילה והנגזל חוזר ותובע מן הגזלן עכ"ל הטור וכ"כ הרמב"ם פ"ח דגזילה וכ"פ הה"מ שם וכ"כ ר"י נל"א ח"ד וכ"כ הרא"ה בספר החנוך מצוה רל"ו וכ"נ להדיא מדברי תשובת מהר"מ שבמרדכי ס"פ הספינה ע"ש וכ"פ בעה"ת שער מ"ט חלק י"ג וכת' שגם הראב"ד כ"כ ע"ש ועיקר דלא כמ"ש הב"י בשם הרשב"א בסי' שנ"ו והריב"ש ס"ס שצ"ג בשם קצת מפרשים דבגזלן אע"פ שאינו מפורסם לא עשו בו תה"ש דקול יוצאת לגזילה וה"ל כגנב מפורסם ע"ש. ש"ך:

שרוב. ע"ל ר"ס שנ"ח דפסק הטור והמחבר דאסור לקנות מהגנב דבר שהוא בחזקת גנוב ונ"ל דיש לחלק דהתם ברועים ואינך דהן בחזקת גנבים ומסתמא כל מה שבידם הוא בחזקת גנוב כי כל מלאכתן בזה אלא שיש מיעוט רועים שאינן גנבים כלל ותלינן לזה שבא לקנות ממנו בהרוב משא"כ כאן מיירי בידוע בו שיש בידו מיעוט ממון שאינו גזול. סמ"ע:

בודאי. עמ"ש בסי' שנ"ב ס"ק ז' וח' ע"ש:

הגזלן. וע"ז אמרי אינשי בתר גנבא גניב וטעמא טעים ונראה דבמקום שהמוכסין מאמינים להסוחרים במה שאומרים לפניהן שאין להן סחורה אלא כך וכך אז מותר לשנות להגיד לפניהן באופן שלא יפסדו ליתן להם המותר מדבר הקצוב ויגידו להן בפחות מהערך סחורה שיש להם בענין שלא יצטרכו ליתן יותר ממה שמגיע מהם מכס ע"פ הקצבה מדינא דמלכותא ומש"ה דקדק הרמ"א וכת' דאסור להבריח דבר הקצוב כו' הא המותר מותר להבריח. סמ"ע:

וי"א. עיין בתשובת רשד"ם סי' קצ"א:

מס. עיין בב"י במה שחולק על הנ"י. ובדברי מהרש"ל פ"י דב"ק סי' כ"א מבואר שפוסק כהנ"י מיהו אישתמיטתיה דברי הטור שבסי' זה ס"י וגם הרמב"ם רמזו במ"ש בכל שנה כו' ע"ש ועיין בתשו' רמ"א סי' פ"ו. ש"ך:

שכעס. עיין בתשו' ן' לב ס"ר דף ס"ד ובתשו' רשד"ם סי' נ"ה ובתשו' רמ"א סי' ק"ט ובתשו' ר"מ אלשיך ריש ס"ה וסי' ס"ז ובתשו' רש"ך ס"ב סי' פ"א:

חקק. עי' בתשו' מהר"א ששון סי' קצ"ב ובתשו' ן' לב ס"ג סי' ק"י ובתשו' רשד"ם סי' רכ"ד:

שנה. עמ"ש בזה בסי' ע"ג ס"ק ל"ו ע"ש:

המס. פירוש בימיהן היו גוף השדות למלך וישראל ועובדי כוכבים היה מנהגם להחזיק בהן לחרוש ולזרוע ונותנין בכל שנה חלק קצוב מס מהן למלך וע"ז אמר שאם היה דין המלך כו' אין זה גזל ובודאי אם היה גוף השדה של ישראל אז אף שצריך ליתן מס דבר קצוב למלך א"י להפקיע מידו כל פירותיו בשביל שלא נתן המס. סמ"ע:

שיחזרו. ובד"מ כת' דבכה"ג שגוף השדה של המלך אפילו לקחו הגזבר ונתנו לאחר שיהיה בידו לעולם אין זה גזל מאחר דגוף השדה הוא של מלך ולא בא ליד זה כי אם עבור המס והרי לא נתן המס וכאילו לא בא לידו דמי. שם:

מכר. ה"ה אם נתנו במתנה לישראל ויש לו עדים וראיה שנתנו לו. כ"כ בתשובת מהר"מ מלובלין סי' כ"ב באריכות ע"ש:

הנושא. הסמ"ע הקשה ע"ז ממ"ש בר"ס רמ"ח דאם עשה הצוואה במקום שנהגו לדון בערכאות כו' וע"ש מה שמיישב בזה דיש לחלק בין ההיא דהתם להאי דהכא ע"ש:

שידונו. ונראה דאפילו אם השר גזר בהדי' לילך בתר דיני הערכאות דאין על דייני ישראל לדון זה מכח דינא דמלכותא דעל כזה לא אמרו דד"מ אלא על דברים מחוקי המלוכה. וגם מ"ש הרמ"א בס"ח דיש חולקין וס"ל דאמרינן בכל דבר כו' ר"ל אף שאינו ממסים וארנוניות אבל מ"מ צריך עכ"פ להיות בענין הנהגו' של משפטי המלכי' וכן הוא במהרי"ק ע"ש. סמ"ע. (ועמ"ש בשם הש"ך בס"ס ע"ד ע"ש):

אסור כו'. עבה"ג ושם קי"ד א' תנא כו' ומעיקרא כו' וז"ש ואסור לסעדו כו' ושם קי"ט א' איתמר גזלן כו' ועמ"ש בר"ס שנ"ו:

והלוקח ממנו כו'. ר"ל לענין תקנת השוק וגנב מפורסם דלא כי"א שגזלן מסתמא ה"ה כמפורסם וראייתו ממ"ש ר"ח גזל ולא נתייאשו ובא כו' ואם איתא מאי נ"מ מ"מ הרי עשו תקנת השוק וכמ"ש הרשב"א בשם י"מ אבל רש"י שם תי' בד"ה ור"י סבר עשו כו' וכ"כ הרשב"א דנ"מ במתנה דלא עשו בו תקנת השוק א"נ במכרה שוה מאתים במנה להחזיר המותר א"נ באותן שלא עשו תק"ה פרע בחובו כו':

אסור כו'. כמש"ו גזל דקלים כו':

ואפי' לאחר ייאוש. כנ"ל ממש"ש קי"ד ומעיקרא באיסורא כו' ואף דקי"ל כלישנא בתרא היינו משום דאיכא ייאוש וש"ר ולא אתא לידיה באיסורא דלא ידע שגזולה היא כמ"ש בס"ה ואינו יודע כו' וכמ"ש ברפ"ג דסוכה אלא ליגזזו אינהו כי היכא כו' וכמ"ש המפרשים שם משום דא"י שגזילה היא וז"ש והוא שידע כו':

כיצד ידע כו'. מהא דב"ק קיג ב' כמש"ו גזל דקלים כו':

ואם דר כו'. פ"ב דב"ק ורפ"ג דב"ב:

מיהו אם מסרו כו'. עבה"ג ס"ק ג' והיינו לפי' תוס' שם ד"ה היכי מייחשי ה"ל כו' אבל לפירש"י כו' אפי' בכה"ג אסור. ודעת הטור אף בייאוש לבד מותר והיינו כפי' תוס' ולא ס"ל חילוק של המ"מ דמה שמסרו לרבים דהוי ש"ר וכדעת רש"י בזה: (ליקוט) מיהו כו'. עבה"ג ס"ק ג' וכ"פ הרשב"א שם ואע"ג דמשני שם א"ל אי לא דינא כו' צ"ל שמפ' כפי' תוס' שם ד"ה היכי כו' ועמש"ש (ע"כ):

וכן אם הרס כו'. כמ"ש בפ"ו דב"ק אבל אתה מלך אתה ומלך כו':

והוא כו'. כמ"ש בפ"ק דמגילה עדיין לא יצא כו':

שהוחזק כו'. ממש"ש קיג א' במתני' אבל נוטל כו'. טור ע"ש:

ואם היה כו'. כמ"ש בספי"ז דשבת וש"מ מעשה רב וכ"פ רוב הפוסקים ור"ח פ' כרב:

מפני כו' לשון הרמב"ם וכלישנא בתרא ור"ל אע"ג דקי"ל יאוש כדי לא קנה כאן ייאוש וש"ר היא שהיא כמכירה דלא כלישנא קמא דס"ל דאינו כמכירה ואינו שינוי רשות וקרי לה ייאוש כדי ור"ל דהוי כמתנה ובמתנה לא עשו תקנת השוק כמ"ש הרשב"א וז"ש ג"כ ואינו יודע כו' דבלא זה הוי כגנב מפורסם דלא עשו תקנת השוק ואף הרא"ש מודה בכה"ג כמ"ש בסי' שנו ס"ב בסג"ה וכ"ש לדעת הרמב"ם וכ"ז לשיטתי דאף לאחר ייאוש צריך לתקנת השוק אבל לדעת ר"י א"צ לכל זה וכ"כ בסמ"ע:

וחזקתה כו'. ר"ל אע"ג דמוכס אפי' ישראל בסתמא לא אייאוש כמ"ש בסי' שסח כאן כיון שהחליף בודאי נתייאוש כמ"ש הסמ"ע שם ודייק ממש"ש אלא אי איתמר כו' ול"ק ארישא ולהיפך אלא דשם ודאי נתייאשו בכ"ע ואף שאמרו שם בשלמא לעולא כו' בידוע כו' לרווחא דמילתיה אמר כן וראיה ממש"ש גופא כו' ת"ש נטלו כו' ול"ק בידוע ודחיק לאוקמי בלסטים מזויין וכמ"ש הרשב"א בחידושיו. אבל בתשו' סי' תתקסח כ' דמתני' בידוע שנתייאשו והברייתא תנא כו' בשלא נתייאשו אלא לאחר שבא ליד לוקח וכמ"ש תוס' שם סז ב' והרמב"ם לשיטתו דאפי' ייאוש אחר ש"ר קנה יאפשר דבהכי פליגי הני תרי לישני ופ' כלישנא בתרא ומ"ש בסי' שסח המציל כו' אע"ג דידע שגזולה כ' הרשב"א בתשו' שם דמציל מידו אף לכתחלה שרי והוי ג"כ ש"ר וכמש"ש קיג א' תנא אבל כו' וכ' וכן במתנה מותר כמ"ש בפ"ב דב"מ הגנב שנטל כו' ואין דעת הרמב"ם כן שכ' שזו כמכירה כו' ועוד תי' תי' אחרים וכמש"ל סי' שסא ס"ה ורז"ה פי' דלענין המותר ששוה על חמורו ופ' כלישנא בתרא והרמב"ן והרשב"א חלקו עליו ופי' דלענין לצאת י"ש וללישנא בתרא אף לצאת י"ש א"נ רק אם רצה כו':

ובידוע כו'. כמ"ש שינוי רשות בלא ייאוש כו' ובזה ל"פ לישנא בתרא וכ' הרז"ה והרשב"א דמ"ש סתם גזילה כו' כל שניכר שנתייאשו הוי כידוע שנתייאשו כמש"ש קטז ב' ואי דלא יכול להציל כו' וז"ש בש"ע וחזקתה כו' ואמר כאן ובידוע כו':

שהמוכס עכו"ם הרמב"ם ל"ג שם וכדתניא ישראל כו' אלא תניא כו' והטעם דסתם עכו"ם גזלן הוא כמ"ש בסוכה למ"ד ובזה ניחא דאיקבע התי' דר"א כאן ולא בנדרים שם ועוד הקשה הרשב"א דהא לא התירו בנדרים אלא משום אונסא כמ"ש בנדרים שם והאיך אמר כאן לגזול בעקיפין או משום הפקעת הלואתו לידור וסתר דברי הראב"ד שכ' דאתרתי בתרייתא קאי אלא כ' דאכלאים לבד קאי וההיא צ"ל באחרונה ומ"מ דעת כל הפוסקים כן ומשום הפקעת הלואתו וכגי' שלנו וכדתניא כו':

או כו' או כו'. שם:

ואפי' צוה כו'. ממש"ש לא ילבש כו' ופי' כדי שיסברו שהוא עכו"ם שאינו נותן מכס ואף שבהג"מ פ"ה מה' יסודי התורה והרא"ש וש"פ סתרו פי' זה ממ"ש בסנה' דאפי' ערקתא דמסאני כו' כבר יישב מהרי"ק שם והנ"י בב"ק שם ועבי"ד סי' קנז ס"ב מ"מ ש"מ דלכ"ע אף שאינו נותן מכס רק יהודים הוי דינא דמלכותא:

והעמיד מוכס ישראל כו'. דא"א לו' דוקא בישראל קונה אבל מן המלך מותר משום הפקעת הלואתו דא"כ אף מישראל מותר דישראל הבא מחמת עכו"ם ה"ה כמוהו:

וכן אם כו'. כן פי' הר"ן והרא"ש בנדרים אבל אם גובה למלך שרי דהוי הפקעת הלואתו דדוקא ישראל הקונה ממנו כיון שקנה בדינא דמלכותא אסור לגזול ממנו וכמ"ש בהג"ה וי"א דאפי המוכס כו':

וי"א כו'. כמ"ש בפ"ק דברכות בתר כו' וכ"ש כה"ג:

משום דהוי כו'. כגי' שלנו כנ"ל:

במקום דליכא כו'. שם אף באבידה כ"ש כה"ג:

אע"ג דאסור כו'. צ"ע דהר"ן לא כ' אלא דאסור לנדור לשקר בכה"ג אבל להבריח שרי כמש"ו דהוי כו' וא"א לאוקמי ההיא דנדרים בכה"ג אבל דכלאים י"ל אף בכה"ג ע"ש: (ליקוט) וי"א דאפילו כו'. כבר כ' שם דליתא דס"ל דאף לכת' מותר ואין איסור אלא בחכרו מהמלך וכ"כ הרא"ש שם ובפ"ט דנדה סי"ד וכ"כ ש"פ (ע"כ):

מיהו אם יש כו'. כמ"ש הגונב את המכס כשופך דמים כו':

וכן מלך כו'. דלא כהרמ"ה שכ' שא"י לגזור דבר חדש אפי' כללי וע' בטור ודעת הרמב"ן וסת"ה כהרמ"ה וטעמו ממ"ש בפ"ק דב"ב שדיוהו אכובס וע' הג"א שם בד"ה מכאן אור"ת. ושוב מצאתי תשובת ר"י בר שמואל כו' אלא השר ט"ס וצ"ל שר' כו' ועיין בהג"מ ספר קנין סי' ט' ובמרדכי:

בין שהיה כו'. אע"ג ששם אמרו וה"מ שותפא כו' וכ"כ המרדכי וש"פ אבל הרמב"ם ס"ל דה"ק שדינא דמלכותא בימיהם היה כך ועס"ט אבל מס כו' אא"כ היה כו'. לח"מ:

וישראל כו'. וכן פירש"י שם:

והוא כו'. כנ"ל שאמרו במוכס שאין לו קצבה וכן במוכס עכו"ם לפי' הרמב"ם:

ולא ישנה שם והא לא עבדי כו':

ולא כו'. כנ"ל במוכס עכו"ם:

אבל מלך כו'. שלכן אמרו דינא דמלכותא ולא אמרו דינא דמלכא:

כללו ש"ד כו'. וכ"כ ר"ח שהרי אמרו דינא כו' ולא אמרו גזירותיו כו': (ליקוט) אבל כו' כללו כו'. כמש"ל ס"ו וס"ז דוקא דבר קצוב ועתוס' נ"ח א' ד"ה א"נ. אור"י שאם בא ישראל וקנאו כו' ודמיא למוכס כו' וכ"כ ש"פ שם (ע"כ):

ואם חקק כו'. צ"ע ועס"ו בהג"ה ואפי' צוה כו':

י"א דלא כו'. וכ"כ רשב"ם בב"ב נ"ד ב' וכ"כ ש"פ וראיה שהרי אמרו בפ"ב דסנהדרין כל האמור בפ' מלך כו' שתהא אימתו עליך וחפי' למ"ד מותר בו דוקא הכתובים בפרשה ועוד פי' ההיא דב"ב נ"ה א' דינא כו' הוא כלל ואח"כ מפ' והולך דינא דפרסאי כו' ר"ל לאלו ג' דברים וכיוצא בו דוקא:

כי המלך כו'. לכן במלכי ישראל לא היה דין זה כי א"י לכל היא:

וי"ח כו' ולכן כו'. הביא ראיה במרדכי מפ"ק דגטין ומ' שמחלוקתם תליא בפלוגתא אם הלישנא בתרא' פליג על הלישנא קמא או לא וכן מ' בר"ן פ"ק דגטין ועסי' ס"ח אבל במהרי"ק דחק שאף הס' ראשונה ס"ל לי' קמא דגטין ופי' שטרות של קרקע וכן אמרו בב"ב נ"ד ב' ומלכא אמר כו' וע"כ צ"ל כן שהרי הרא"ש בנדרים כ' כס' ראשונה וס"ל בגטין כלי' קמא ועדיין צ"ע:

לפיכך כו' אבל כו'. כ"כ נ"ה א' והני זהרורי כו' וה"מ כו':

אא"כ כו'. עמ"ש בס"ז:

מלך שהיה כו'. מההיא דגטין נ"ט ב' אבל תוס' לא ס"ל כן וע"ש בד"ה אנן ובב"ב שם ד"ה באגי כו' ועהג"מ שם:

וכן הוא כו'. ב"ק קי"ג ב' וחדש כאן שחוק קבוע הוא וכן חדש והוא כו' או כו':

יותר כו'. ב"מ ע"ג ב' ועתוס' שם ד"ה משתעבדי ועבה"ג וכ"מ שם דמ' דהוא כעבד וכ"מ ביבמות שם דקאמר שגופן קנוי וצריך גיטא דחירותא:

ישראל כו'. דס"ל מ"ש ה"ה בעכו"ם אף למעליותא ועסי' ס"ו וש"מ והטעם דמצי א"ל אי שתקת כו' ולא מצי א"ל לכי תהדר דחזינן כאלו כבר החזירן כמ"ש בפ"ק דב"ק ובפ' בתרא דכתובות ועתוס' בכתובות שם בד"ה ורבנן כו'. הרא"ש שם: