אין צריך עדות ליורש שהוא קרוב - שולחן ערוך חושן משפט סימן רפ״ד

מי שהוא מוחזק כו' עיין בתשובת מהרא"ן ששון סי' נ"ג מ"ש בזה וחולק ג"כ אסברת ריב"ש וע"ש עוד סי' צ"ב ובתשו' ר"ש כהן ח"ב סי' נ"ד וצ"ד:

על פי ע"א. הכי איתא להדיא בש"ס כתובות (דף ק"ז ע"ב) ע"ש עיין בתשובת רשד"ם סימן שי"ט ותמ"ח:

ותנשא ותטול. עיין בתשובת ר"י לבית לוי ס"ס י"א ובתשו' ר"ש כהן ס"ב סימן ס"ה וס"ג סימן קי"ז:

כל היורשים יורשים בחזקה כו'. כן הוא לשון הטור ומור"ם נמשך אחריו וכתבו כאן והמחבר השמיטו משום שכבר כתבו לעיל ר"ס ר"פ ונמשך אחר דברי הרמב"ם שכתבו על סדר ההוא וכמ"ש שם:

אע"פ שמשיאין אשתו על פיהם כו'. הטעם דדוקא גבי נשואי דאשה הקילו בתחילה משום החומר' שהחמירו עליה בסופה דודאי לא תנשא עד שתבדק' היטב אם אמת הוא הקול וכמו שהקילו מטעם זה ג"כ להיתר' לישא ע"פ עד ח' או עבד ושפחה כמבואר בא"ע סי' י"ז ע"ש משא"כ בהוצאות ממון מחזקה זה ליתנו ליורשיו והא דהקילו בסמוך גבי נפלו למים שאין להם סוף ואינך דיורדין ע"פ לנחלה ואין משיאין ע"פ התם ה"ט משום דבכל דברים אלו שחזקתן למיתה לא החמירו גביהן לענין ממון אבל לענין נשואות אשה אדרבה מ"ה החמירו דכיון דחזקתן למיתה תסמוך האשה ע"ז ולא תבדוק תו ע"ז אם הוא אמת ובאיסור כרת החמור חשו חכמים טפי שלא תנשא כ"א ע"י בדיקה וחקירה ודריש' מ"ה אסרו להנשא עפ"ז ועפ"ר:

אמרה מת בעלי ונתייבמ' כו'. הטור השמיט דין זה כאן אבל כתבו בא"ע ר"ס קנ"ח כי שם מקומו ועפ"ר:

סימנים מובהקים האי מובהקים לאו מובהקים גמורי' קאמר דא"כ היו משיאין ג"כ אשתו ע"פ וכמ"ש בא"ע סי' י"ז אלא מובהקים לאפוקי חיוור וסומק או כליו היו כך וכך קאמר ועמ"ש בפרישה בסי' זה ובסי' רס"ז:

ואח"כ נשמע שמת. כן הוא ג"כ ל' הרמב"ם והטור והכ"מ פ"ו דנחלות הקשה דמזה משמע דתרתי בעינן שיעידו עדים בדברים כאלו שחזקתן למיתה כו' וגם ישמעו אח"כ שמת ולפני זה בהעידו עדים שטבע לפניהם במים לא כתב שצריכין שישמעו אח"כ שמת והניח בצ"ע ע"ש ועפ"ר שכתבתי שיש לדחוק ולומר שס"ל להרמב"ם שכל שאבד זכרו מסתמא יצא הקול שמת ומ"ה לא הוצרך לכתבו ברישא וכאן כתבו לרבות' ללמדינו שאפי' לא שמעו בו שמת אלא אחר שהעידו על דברים כאלו וה"א שהקול שמת נתפשט מכח עדותן על דברים שהן למיתה אפ"ה יורדין לנחלה וכ"ש אם נשמע הקול שמת קודם שהעידו על דברים כאלו שסתמן למיתה וק"ל:

(ס"ב אע"פ שמשיאין כו') דבנשואי אשה אמרי' ביבמות דמש"ה הקילו משום חומר שהחמירו עלה בסופה אם בעלה חי תצא מזה ומזה כדאיתא במסקנ' ואפ"ה סמכו חכמים דאשה דייק' ומינסב' משא"כ בירושה דאין שום חומר' על היורש אם משתכח דאכיל לאו דיליה.

(ס"ד אף ע"פ שאין משיאין כו') הטעם דלענין נישואין החמירו בזה דאמרה האשה בדדמי לה שמת בעלה וכיון דאפשר שלא מת יש להחמיר לענין איסור אשת איש ואע"ג דחשש שלא מת הוא רחוק מן השכל מ"מ משום חומר איסור חשו בה אפילו לזה משא"כ בענין ממון לא חשו לחששה רחוקה כלל:

(סימנין מובהקים) פי' בסמ"ע לאו לגמרי מובהקים קאמר דבזה אפילו לנשואין מהני כמ"ש בא"ע סי"ג אלא לאפוקי חיור וסומק קאמר:

(ואח"כ נשמע שמת) הקשה בכ"מ דמשמע דתרתי בעינן ולעיל מיניה כתוב בכך דינא גופא דלא בעי' רק אבד זכרו לחוד והניחו בצ"ע. וסמ"ע תירץ דגם בתחלה כל שאבד זכרו וודאי הוי מסתמא קול שמת אלא דבסיפא קמ"ל רבותא דאף על גב דא"ל שמצא עדותן של אלו נתפשט הקול קמ"ל דאפ"ה יורדין לנחלה ע"כ וא"כ עכ"פ בעי' קול שמת ואין זה במשמע דא"כ ה"ל להזכירו ברישא כיון שהוא מעיקר הדין ולענ"ד דהאי ואח"כ דנקיט הרמב"ם פירושו או אח"כ וכהנה מצינו רבות בנ' הפוסקים ותלמוד וכוונתו דאם הן מעידים על דבריו שחזקתן למיתה ואומרים ג"כ שאח"כ אבד זכרו או שלא מעידין על אבידת זכרו אלא שנשמע שמת מהני:

מוחזק. עיין בתשו' מהר"א ששון סי' נ"ג מ"ש בזה וחולק ג"כ אסברת ריב"ש וע"ש עוד בסי' צ"ב ובתשו' רש"ך ח"ב סי' צ"ד ובתשו' ן' לב ח"ב סי' י"ט ובמקור ברוך סי' נ"ז:

אחד. הכי איתא להדיא בש"ס כתובות דף ק"ז ע"ב עיין בתשו' רשד"ם סי' שי"ט ותמ"ח. ש"ך:

אשתו. הטעם דדוקא גבי נשואי אשה הקילו בתחלה משום החומרא שהחמירו עליה בסופה דודאי לא תנשא עד שתבדוק היטב אם אמת הוא הקול וכמ"ש בא"ע סי' י"ז ע"ש משא"כ להוציא ממון מחזקתו ליתנו ליורשיו והא דהקילו בסמוך בנפל למים שאל"ס ואינך דיורדין ע"פ לנחלה ואין משיאין ע"פ התם ה"ט דבכל דברים אלו שחזקתן למיתה לא החמירו גביהן לענין ממון אבל לענין נשואי אשה אדרבא מש"ה החמירו כיון דחזקתן למיתה תסמוך האשה ע"ז ולא תבדוק עוד ובאיסור כרת החמור חשו חז"ל טפי שלא תנשא כי אם ע"י בדיקה ודרישה וחקירה עכ"ל הסמ"ע וע' בתשו' ר"י לבית לוי ס"ס י"א ובתשו' רש"ך ח"ב סי' ס"ה וח"ג סי' קי"ו:

מובהקים. לאו מובהקים גמורים קאמר דאם כן היו משיאין את אשתו ג"כ וכמ"ש בא"ע סי' י"ז אלא לאפוקי חיור וסומק או כליו היו כך וכך ועיין לעיל סי' רס"ז ס"ד. סמ"ע:

נשמע. הכ"מ בפ"ו מנחלות הקשה דבזה משמע דתרתי בעינן שיעידו עדים כו' וגם ישמעו אח"כ שמת ובהעידו עדים שטבע לפניהם במים לא כת' הרמב"ם שצריכין שישמעו כו' והניחו בצ"ע ע"ש ויש לדחוק ולומר דס"ל כל שאבד זכרו מסתמא יצא הקול שמת ומש"ה לא הוצרך לכתבו ברישא וכאן כתבו לרבותא דאפי' לא שמעו בו שמת עד אחר שהעידו בדברים כאלו וה"א שהקול נתפשט מכח עדותן אפ"ה יורדין לנחלה וכ"ש אם נשמע הקול קודם שהעידו על דבריהם כו'. שם:

מי שהוא כו'. עתוס' דב"ב לג א' ד"ה ה"ג. וגי' ר"ח כו'. וכן בעובדא דמרי בר איסק בפ"ג דב"מ שירד לנכסי אביו:

ואין מורידין כו'. כתובות קז א':

אין כו'. עתוס' דב"מ לח ב' ד"ה בששמעו כו':

או שבאו כו'. כמש"ו וכן כו':

מי כו' אע"פ שאין כו'. בפ"ב דיבמות:

שלא כו' אבל כו'. עמ"ש בא"ה סי' יז סל"ה: