דין הזוכה בנכסי עכו״ם שנתגייר ומת - שולחן ערוך חושן משפט סימן רע״ה

יותר משאר כל ישראל. ובב"ח לא פסק כן ואין דבריו מוכרחים:

שתי שדות כו' ע' בתשובת ר"י לבית לוי סימן נ"ט:

המחזיק כו'. סעיף זה הוא ל' הרמב"ם פ"א מהל' זכיה דין ט' מקורו מן הש"ס פ' שור שנגח הפרה (דף מ"ט ע"ב) (ומהרש"ל שם סי' י"ח אשתמיטתיה דברי הרמב"ם אלו) ולכאורה דבריו צ"ע דבש"ס שם איתא בעי רב ייבא סבא מרב נחמן המחזיק בשטרותיו של גר מהו מאן דמחזיק בשטרא אדעתא דארעא הוא דעחזיק ובארעא הא לא אחזיק ושטרא נמי לא קנה דלאו דעתיה אשטרא או דילמא דעתיה נמי אשטרא א"ל אני מורי וכי לצור ע"פ צלוחיתו הוא צריך א"ל לצור ולצור ע"כ משמע דהוי בעיא דלא איפשטא ולמה כתב הרמב"ם בפשיטות דקנה הנייר וכן הקש' בספר ל"מ פ"א מה' זכיה והניח בקושיא ומ"ש בספר ג"ת סוף שטר מ"ט בזה דמלישנא דרב נחמן משמע דפשיטא דאי לצור ע"פ צלוחיתו צריך דעתיה נמי אנייר אף שמצאתי כיוצא בדבריו בש"ג פרק ח"ה דף קפ"ט ע"א מ"מ ל"נ לי ועוד דמ"מ קשה דהא משמע דדוקא במחזיק בסתם אבל במחזיק כדי לקנות הקרקע כו' פשיטא דלא קנה הנייר ואיך כ' הרמב"ם המחזיק בשטר כדי לקנות הקרקע כו' ובספר לח"מ שם כתב דמ"ש הרמב"ם כדי לקנות הקרקע ר"ל עיקריה כדי לקנות הקרקע אבל מ"מ דעתיה אשטרא ודוחק ועוד דלמה שינה הרמב"ם ל' הש"ס ולכאורה נראה לתרץ שהיה לרמב"ם גירסא אחרת בש"ס וכן משמע להדיא בהרב המגיד ומגדל עוז שם שכתבו דהך דינא בעי רב ייבא סבא מרב נחמן ופשיט ליה הכי וא"כ אפשר שהיה גורס א"ל לצור ולצור א"ל א"כ אפי' דעתיה אארעא נמי ואין לתמוה שהיו הגירסאות מתחלפות כ"כ שכיוצא בזה הבאתי בספרי תקפו כהן סימן ט' גירסאות בש"ס סוף פרק הפועלים סוף דף צ"ג שהנ"י פרק קמא דמציעא והרב המגיד פרק ג' מהלכות שכירות כתבו שהוא בעיא דלא איפשטא וכן מצאתי בש"ס כת"י על קלף ישן נושן בהך בעיא דפרק הפועלים תיקו ובגירסאות שלנו נפשטא האבעיא להדיא וכן הוא בב"י ובב"ח לקמן ר"ס ש"ג בעיא ואיפשטא בפרק הפועלים כו' ע"ש וכן נראה מדברי הרי"ף והרמב"ם דהוי בעי' דאיפשטא וכמ"ש בסי' ת"כ שם ע"ש אבל יותר נ"ל דהרמב"ם קשיא ליה מאי קמבעיא ליה לרב ייבא ורב נחמן אי דעתיה אשטרא או לא הא אפי' לא הוי דעתיה אשטרא קני דלא גרע מחצרו של אדם דקי"ל כר' יוסי ב"ח דקונה לו ש"מ ועוד קשיא ליה למה השמיטה הרי"ף האיבעיא זו וניחא ליה דרב ייבא ור"נ לא ס"ל כר' יוסי ב"ח אבל אין קי"ל כר"י ב"ח א"כ לא שייך כלל בעיא זו דאפי' לא הוה דעתיה אשטרא ידו של אדם קונה לו ש"מ אע"פ דלא הוי דעתיה עלויה והא דפריך התם אמילתא דרבא ואמאי תיקנה ליה חצרו דהא אמר ר"י ב"ח כו' ולא פריך הכי ארב ייבא ור"נ היינו משום די"ל דאינהו פליגי אר"י ב"ח אבל רבא משמע בפ' השואל (דף ק"ב ע"א) דס"ל כר"י ב"ח ולכך השמיט הרי"ף בעיא זו דכיון דקיימא לן כר"י ב"ח וכדאיתא בב"מ ושאר דוכתי א"כ לא שייכא כלל בעיא זו ולכך שינה הרמב"ם בכוונה ל' הש"ס וכ' כדי לקנות הקרקע כו' דאעפ"י דלא הוי דעתיה אשטרא קנה ואפשר גם דעת הרא"ש כן שהשמיט בעיא זו ולא כמ"ש מהרש"ל שם שהרי"ף ורא"ש לא הביאו דין זה וכן הרמב"ם לא הזכירו הואיל ואינו שכיח ע"ש מיהו בהגהות אשרי מא"ז פרק הפרה וכן בבעה"ת שער מ"ט כתבו דהוי בעיא דלא איפשטא וכן נראה מדברי רבי ירוחם סוף נכ"א וצ"ע (וע' עוד במהרש"ל שם סי' י"ח מדיני תפיסה בדין זה):

הקרקע הכתובה באותו שטר כו' משמע דמיירי בשטר מכר או מתנה וכן הוא בהרב המגיד וברי"ו ושם וכ"כ הבעה"ת סוף שטר מ"ט וז"ל ומסתברא דה"נ פקע שעבודיה דההיא דמחזיק בשטרותיו של גר מבעיא ולא איפשטא לאו במחזיק בשטרי חובותיו קא שאיל דהתם פשיטא דפריעי (נ"ל שצ"ל דפקיעי ולא כספר ג"ת ע"ש) אלא במחזיק בשטרי מתנות או קניית קרקעות שזנה בהם הגר מאחרים קא בעי עכ"ל ונראה שהזקיקם לזה ממאי דקאמר בש"ס ובארעא הא לא אחזיק כו' דאי בש"ח אפי' אחזיק בארעי נמי לא קנה דלא גרע ממשכון דמטלטלי' דלקמן סכ"ז וכ"כ בספר ל"מ ובס' ג"ת שם עוד נ"ל דפשיטא דלא מבעיא ליה דילמא הוא עם הארץ וטועה בדין דלהא לא חיישינן אלא מבעיא ליה בשטר מכר דדעתיה אארעי ורוצה להחזיק אח"כ בארעא הלכך אי בש"ח היאך אפשר שיהא דעתו אארעא הא מיד שמת הגר פקע שעבודיה וזנה בעל הקרקע בקרקע שלו וכמ"ש הבעה"ת שזה פירש למיתה וזה פי' לחיים ונראה שלז' כוון הבעה"ת במ"ש לאו במחזיק בש"ח קא שאיל דהתם פשיטא דפקיעי כו' כלומר דא"כ פשיטא דלא הוי דעתיה אארעא רק אשטרא וזכה בשטרא ודלא כספר ג"ת שם שדחק עצמו בדברי בעה"ת בזה ולפ"ז בשטר מכר אם החזיק אח"כ בארעא קודם שהחזיק בה אחר זכה גם בשטר דע"כ לא קא מבעי' ליה אלא ובארעא הא לא אחזיק ושטרא נמי לא קנה הא אחזיק בארעא קני שטרא וכ"ז נ"ל ברור ואע"פ שרש"י והגהות אשרי שם פירשוהו בש"ח מ"מ נראה עיקר בזה כהרמב"ם וסייעתו ומ"מ לענין דינא בקרקע עצמה פשיטא דלא פליגי ובין בשטר מכר ובין בשטר שעבוד לא קנה הקרקע לרש"י ולהרמב"ם וכ"כ בש"ג שם וכ"כ מהרש"ל שם דרש"י מפרשו גם כן בשטר מכר ולרבותא נקט ש"ח ע"ש (ועיין מה שכ' לעיל סימן ס"ו סכ"ג):

יש דברים כו'. עיין בסוף ספר משאת בנימין ובתשובות ר"י לבית לוי סי' נ"ג):

וי"א דהוא הדין עשה הראשון כו'. ע' בתשובות מהרי"ק ס"ס ק"ן:

ביד הגר כו'. בנ"י פ' הפרה כ' בשם הרא"ש דאפי' במשכונא שלא בשעת הלוואתו כו' וכן הוא בתוס' פרק הפרה וכ"כ ה"ה פ"ב מהלכות זכייה ולפמ"ש לעיל סי' ע"ב ס"ב אינו כן ע"ש ודוק:

אם יש לגר כו' לשון הטור אם יש לו משכנות קרקע מוחזקת ביד ישראל ומת חוזר הקרקע לבעליו והגיה הב"ח אם יש לו שטר על משכונת קרקע מוחזק כו' ופי' דהשטר מוחזק ביד אחר אבל במשכון המופקד ביד אחר זכה בו האחר ע"ש ואין נ"ל דכיון שפקע שעבודו במיתת הגר מה זכות יהי' לאחר במשכון ויותר נראה דצ"ל אם יש לו משכונא קרקע מוחזקת בידו מישראל וכמ"ש הטור לעיל סי' ע"ב ס"ל ע"ש וכ"מ בבעה"ת סוף שער מ"ט שממנו מקור דין זה ע"ש:

על משכנות קרקע כו'. ע"ל סי' ע"ב מסעיף ל"ו ע"ד סוף סעיף מ' דינים השייכים לכאן:

או בעדים. וה"ה בכת"י באופן שגובה מיורשי' וכן משמע מל' בעה"ת הביאו ב"י וזה פשוט שכל מלוה שנגבית מן היורשי' או משועבדים נגבית כמו כן מזה שהחזיק בהם כו':

ובראשונה לא קנה. עיין בהרב המגיד ספ"ב מהלכות זכייה ובש"ס ב"ב (דף קמ"ב) ובהרא"ש פרק אלמנה לכ"ג ודוק וצ"ע:

גר שמת כו'. ועיין בהגמ"ר מדין עבד כנעני שמת ולא ציוה בשעת פטירתו והפקיד כל אשר לו אצל א' והנפקד לא בקש לזכות בו ובאים אחרים לתבוע אותו איך שיש להן זכות באותו ממון ופסק דהדין עמהם וגובים ע"פ השבועה והמותר הוא להקדש ע"ש שהאריך וע' בד"מ סי' זה:

אין הזוכין חייבין בקבורתו הטעם כתב הטור ז"ל דמיד כשמת הגר הופקרו נכסיו ושיעבוד קבורתו לא מצינו שתהא מוטלת על נכסיו דמחיי' לא חל שיעבוד זה שאם בא בעל חוב ונוטל נכסי המת (לאחר מותו) בחובו אינו מחויב לקוברו עכ"ל ועפ"ר:

כיון שהכיש בה מכוש א'. פירוש חפירה כל שהוא או עשה שום תיקון להשדה קונה בה וכמו שיתבאר:

כדי שילך הצמד כו'. פי' שני שוורים שחורשים בהן נקראים צמד ואין עושים תלם א' לכל אורך הקרקע אלא יש שיעור לתלם השדה ואחר כלות השיעור חוזרין לעשות תלם חדשה בצדה וז"ש כדי שילך הצמד ויחזור והוא ל' הגמרא ובאשרי ובטור כתבו שבמלא תלם זה קנאוהו במרובע וכ"כ מור"ם קצת מיניה ס"ס ז' ושם פירשתיו ע"ש:

והחצב שמתחמין בו תחומין. פי' כשבאין להפסיק בין שדה לשדה עושין מצר הפסק גובה או חריץ בעומק או נוטעין בין שדה לשדה עשב הנקראת חצב ובגמרא איתא שם שבו תוחם יהושע בן נון את הארץ כשחלקה נטעה בין שבט לשבט וכן היו נוטעין איש בין רעהו כי אותו עשב גדל בשוה למטה ואין לו שרשים המתפצלי' לכל צד כדרך שאר נטיעו' ועפ"ר:

כל המפסיק לפאה כו' דשני הסעיפים הללו ס"ה וס"ו הן מל' הרמב"ם פ"א מזכייה ומקורן מגמרא דפר' חז"ה (דף נ"ה ע"א) ופירשב"ם שם הפסק לפיאה דאם יש נחל או אמת המים בין קרקע לקרקע חולק אותן לשני שדות ולא סגי לבע"ה בהנחתו להן חד פאה אלא צריך להניח לכל אחד פאה בפני עצמו ונחל דקאמר ר"ל קרקע קשה מלאה צרורות ואבנים שאינם ראוים לזריעה מל' נחל איתן אשר לא יעבד בה ולא יזרע בה:

וכל המפסיק ברשות הרבי' איתא נמי שם (סוף דף נ"ה) ז"ל תניא הוציא חצי גרוגרו' לרשו' הרבים והניחה וחזר והוציא חצי גרוגרות אחרת לר"ה בהעלם אחת חייב (דשיעור הוצאה באוכלין לחייב עליה הוא בגרוגרות) ואמר רבי יוסי והוא שהוציא שניהן לרשות אח' אבל הוציאן בשני רשויות פטור ומסיק שם בשם רבא ל"מ רה"י וכרמלית דמפסיקין אלא אפי' פיסל' דהיינו חתיכ' עץ או עמוד שגבוה עשרה ואינו רוחב ד' או איפכא דהיא מקום פטור אפ"ה חשיב הפסק כיון דמצינו דשם חשיבות עלה לענין גט והיינו אם הקנה לאשתו חצירו שיהי' כחצירה שתתגרש בגט שזורק לה שם וזרק הגט שם ונפל על פיסלא זה דהוא גבוה עשרה ואינה רחב ד' אינה מגורשת דמחשב לרשות בפני עצמו ואינו בטל לגבי חצר שהשאיל לה דחד מקום מושאל לה ולא תרי:

כל מקום שמחזיקין אותו לטומאה עיין בהשגת הראב"ד שהשיג על שני סעיפים הללו והמ"מ שם כתב ישוב ע"ז ע"ש:

כל הנקרא ע"ש הגר קונה אותו והא דכתב בס"ג דאם אינה מסויימ' במצריה דאינו קונה במכוש א' אלא כדי שילך הצמד ויחזור תירץ המ"מ דהיינו דוקא בשלא עשה בה חזקה גמורה אלא קנאוה במכוש והכא איירי בחזקה גמורה והב"י תירץ דשאני הכא דהחזיק בה לקנות את כולה ובדריש' הוכחתי דהטור לא פי' דברי הרמב"ם כהני פירושים (וגם מור"ם נמשך אחריו וכמ"ש בסמוך) אלא נרא' שהטור ס"ל דשאני להרמב"ם בין נקראו ע"ש הגר דאז קנו כולם ובין לא נקרא ע"ש הגר דל"ק אלא כדי שיהלך הצמד ויחזור:

דוקא בית השלחין. פי' שדות שצריכין להשקות אותן מבור מים ולא די להן במטר השמים נקרא בית השלחין וקאמר דבהן דוקא אמרי' דבמכוש אחד קנה כולה כשנקראים ע"ש הגר אף שלא פי' אלא שכוון לדעתו לקנות כולה סגי וכמ"ש המחבר דקאי עלה. ובטור מוכח דלא נקרא ע"ש הגר לחוד סגי אלא כל שנקראים ע"ש הבאר שמשקי' ממנו השדות שכל שנקראים ע"ש הבאר א' מצטרפין להיות כשדה א' מ"ה קנה כולן במכוש א' משא"כ בשדה בית הבעל שאינו נשקה מהבאר ואין להשדות צירוף מ"ה כל שהחזיק סת' לא קנה כולן וכדמסיק:

אם פירש לקנות כולן מזה מוכח דגם מור"ם לא ס"ל לא כתירוץ המ"מ ולא כתירוץ הב"י שכתבתי לפני זה בישוב דברי רמב"ם אהדדי דלהב"י דמיירי הרמב"ם והמחבר הכא בהא דכתב בקעה גדול' כו' כדפירש בהדיא שדעתו לקנות כולה א"כ מאי זה שכתב מור"ם די"א דוקא בית השלחין אבל כו' אם פי' לקנות כולה כו' הא גם המחבר איירי לפני זה כשפירש לקנות כולה וה"ל למור"ם לכתוב וי"א דבשדה בית השלחין א"צ לפ' שיקנה את כולה ואין לפרש דדעת הב"י הוא דלהרמב"ם בכוון לקנות את כול' לחוד סגי אף בלא פירש וכמ"ש ולעיל בס"ג מיירי בלא כוון לקנות כולה דז"א מן הסברא שיקנה כולה אף בשדה המסויי' במיצריו כיון שלא הי' דעתו לקנות את כולה וגם תירוץ המ"מ הנ"ל לא סבירא ליה למור"ם דהא י"א זה הוא דברי הטור והטור דמחלק בין שדה בית השלחין לבית הבעל מיירי שקנאוהו במכוש ולא ה"ל למור"ם למסדר דברי הי"א אדברי רמב"ם דמיירי בחזקה גמורה דהא יכול להיות לפי חילוק המ"מ דגם הטור מודה בחזקה גמורה אלא מחוורתא דגם מור"ם ס"ל כמ"ש לפני זה בפירוש דברי הטור ודוק:

מענה לארכה ומענה לרחבה. מענה הוא התלם הנ"ל דהוא שיעור הליכות השוורי' בשורה אחד וחוזרין לעשות שורה בצדה וכנ"ל ובטור מפרש דהיינו דוקא כשעשה המכוש בקצה גבול שדה הגר אבל כשעשה המכוש באמצע הגבול אז קנה מלא מענה לימינו ומלא מענה לשמאלו ומלא מענה לפניו כגון אם המענה מאה אמה קנה ק' על ר' ואם ניכש באמצע השדה קנה ר' על ר' כזה ור"ל דאם ניכש במקו' שרשום א' קנה במרובע עד מקום. שרשו' ב' ג' ו' ואם ניכש במקום שרשום ב' קנה במקום שרשום א' ד' ג' ה' ואם ניכש במקום שרשום ו' קנה מקום של כל הציור וק"ל:

ואם הוא שדה שיש לו מצר כו' שהמצר שמסבבו עשוהו כשדה א' ולא כמשמעות הע"ש שכ' ז"ל ואם הוא שדה שיש לו מצר לא קנה אלא מה שבתוך המצר עכ"ל דמשמע שס"ל דקמ"ל דהמצר מגרע כחו וזה ליתא וגם קיצר ודילג שם בע"ש דכ' הני שני חלוקים דאם עשה המכוש באמצע דקנה ר' על ר' ואם ניכש בגבול קנה ר' על ק' ולא חילק לכתוב דאם ניכש בגבול בקצה השדה דלא קנה אלא ק' על ק' כמ"ש הרא"ש והטור ע"ש ובדרישה:

לקנותה ולקנות חברת' כו'. חברת' לא קנה והיינו דוקא בנכסי הגר דאין דעת אחרת מקנה אותו אבל בנותן קרקעות אפילו הן בעשר מדינות נתבאר בסי' קצ"ב דקי"ל החזיק באחד מהן קנה כולן לדעת הרמב"ם ולדעת הרא"ש דוקא אם פי' בו בחזק' דא' מהן יקנה את כולן ע"ש:

קנה שניהן. דוקא בשני בתים שהן זה לפנים מזה והוא החזיק בפנימי שחיצון משועבד לדריסת הרגל של הפנימי מ"ה נקנית גם החיצון ע"י משא"כ כשאינו לפנים מזה או בשני שדות הנ"ל וכ"כ בטור ע"ש:

ושדה שמכר' העכו"ם לישראל כו' לעיל ר"ס קצ"ד ובס"ס רע"ד כ' הטור והמחבר דכל זמן שלא בא שטר הקנייה מיד העכו"ם המוכר ליד ישראל הלוקח לא סמכה דעתיה ודינו כשדה הפקר דאם קדם אחר לזכות בו קנהו ע"פ הדרכים שנתבארו שם בסי' קצ"ד וכתב שם הרמב"ם דאם קדם זה שנתן דמים וזכה בה בחרישה או באחד ממיני הקנייה קנאוהו והטור ס"ל דאפילו זכה בה הראשון תחלה השני שבא לזכות אחריו קנאוהו משום דלא סמכה דעתו דהראשון בלא שטר וכמ"ש מור"ם שם בסי' קצ"ד ס"ב אדברי הרמב"ם אם לא שהחזיק הראשון בו קודם שנתן הדמים ע"ש והכא ג"כ סתם המחבר כדכרי הרמב"ם וכ' ועדיין לא החזיק בה דמשמע הא אם החזיק בה זכה בה הראשון עכ"פ ומור"ם לא כת' אזה דבר וסמך אמ"ש בסימן קצ"ד ואליבא החולקי' יתפרש דלא החזיק בה קודם שנתן הדמי':

בהל' מכירה בסי' קצ"ב ע"ש והיינו נעל גדר ופרץ ואינך דכתב שם:

והחזיק בה באכילת פירות. עיין בטור ובדברי המחבר בסימן קצ"ב דזהו דעת הרמב"ם דס"ל דגבי מכירה קנהו באכילת פירות אבל הראב"ד והטור כתבו שם דגבי מכירה לא קנאוהו באכילת פירות או בהעמדת בהמות כ"א בדבר המהנה לקרקע וכותייהו פסק מור"ם ז"ל וא"כ צריך עיון למה לא גילה מור"ם דעתו כאן לכתוב על דברי המחבר דגם במכירהלא קנאוהו באכילת פירות וצ"ל דסמך אמ"ש בסי' קצ"ב דשם מקומו דהא לא בא כאן לכתוב דין קניית שדה במכירה רק קנין שדה הפקר ובזה כ"ע שוה דלא קנאם באכילת פירות ועפ"ר דכתבתי דקושיא זו קשה גם להטור ושם א"א לתרץ כן דהא דברי הטור עצמו הן שם ולא הל"ל הוא עצמו דבלקיחת הקרקע קנאוהו באכילת פירות וצ"ל דמיירי הטור בטען שקנה השד' בשטר ובחזקה והאכילה דפירות אינו טוען אלא לראייה על הקנייה וע"ש במה שהוצרכתי לדחוק גם בזה מ"ה נראה בישוב דברי מור"ם כמ"ש כאן ודוק:

לפיכך אם מצא שדה הגר חרושה כו'. כעין זה כתב המחבר בעצמו בסמוך סכ"ב ושם הוא ל' הרמב"ם שכ"כ ע"פ סדרו ולשונו וכאן כ' מור"ם דברי הטור ע"פ סדרו ולשונו:

או כייר בהן. פירוש שצייר בו צורה ליפותו ומ"ש כנגד הפתח פי' בכותל העומדת נגד הפתח ואז בכניסתו יראה הייפוי דטיחת הסיד או הציור וחשיב: תקון ומעשה בגוף הבית ומ"ה קנאוהו בו אבל בסיוד וציור דלא כנגד הפתח לא סגי באמה על אמה:

הצר צורה פי' צורת אדם או חיה ועוף שיש בהן נוי יותר משאר ציורים ומ"ה אפילו אין בהן אמה על אמה וגם אינו נגד הפתח קנאוהו בו:

ונהנה מגוף הקרקע אבל ביפוי הקרקע במצעות כיון דאינו דבר של קיימא לא מחשב מעשה בגוף הקרקע והא דלא קנאוהו באכילת פירות מהקרקע כנ"ל משום דלא מתהני מן גוף הקרקע אלא ה"ל כקונ' עבד דלא קנאוה במה דעבד מבשל לו מאכל אלא בעינן שהעבד יגביה לרבו שאז העבד עושה מעשה ברבו בגופו דהעבד וכמש"ר לעיל סי' קצ"ו ה"נ דכותיה בעינן שהקרקע תעשה מעשה בגוף הזוכה או שהזוכה יעשה תיקון מהבגוף הקרקע ועפ"ר:

הניר את השדה. דהוא תיקון להשדה מ"ה קנאוהו בו:

דה"ה עשה הראשון דלתות ולא נעל. עמ"ש בפרישה מזה:

רק ע"י בנין. ומ"ה כיון דלא קנה הבנין בלא דלתות לא קנה ממנו כלום:

או שבנה ע"י פועלים. פירוש ואין דעת הפועלים לקנות לו כלום ונמצאו שנשארו הפקר עד שיעמוד השני דלתות:

שיכול לומר עצי ואבני אני נוטל. לקמן סימן שע"א יתבאר זה שהיורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשות יכול לו' אחר כך עצי ואבני אני נוטל ומשום הכי כשיאמר הראשון עצי ואבני אני נוטל הרי לא עשה השני כלום בהעמדת הדלתות:

ולכן הקרקע הוא הפקר כו' הטור בשם הרמ"ה כ' לפני זה (וס"ל להרא"ש בהא כוותיה) ז"ל הלכך אם קדם קמא ומסלק דלתות דבתרא ומוקי דלתות מדיליה קני ואי לא דינא הכי דשקיל קמא לבנין ובתרא דלתות דידיה וארעא הוי הפקר כדמעיקרא ומאן דמחזיק בארעא זכה עכ"ל:

דאפי' בונ' בשלו השני זכה בכל פי' בקרקע ובבנין דמאחר שהראשון בנה כדי לקנו' הקרקע ולא קנה וא"כ הוה הפקר והשני זכה בכל כ"כ המ"מ בשם ר"י מג"ש והרמב"ם וע' בד"מ שהביאו:

המפיץ זרע לתוך התלמי' כן הוא ל' רמב"ם ומור"ם כתבו בהגהתו בססי"ב ע"פ סדר הטור ולשונו וכמ"ש שם וכן מצינו הרבה פעמים ואירע כן ע"י שיטפא:

שבח הבא מאליו הוא. וגם ע"י אכילת פירותיו אינו קונהו כמ"ש לפני זה בסי' בע"ש:

ואפי' נבלע' מחיצ' התחתונ' ול"ד למ"ש הטו' בא"ח סי' שנ"ז והמחב' שם בסי' שנ"ח בקרפף שלא הוקף לדירה ובנה מחיצ' ע"ג ונבלע' התחתונה דמהני העליונה דשאני מחזיק בנכסי הגר דבעי' שיהא הנאתהקרקע ע"י ניכרת וידוע:

אם יש לגר שט"ח על משכונא כו'. נ"ל דש"ח ל"ד קאמר אלא ה"ה שטר משכנתא ואכל ממנה פירות כדין כל משכנתא:

אבל אם היה בחצירו פי' והחצר הוא משומר דה"ל כידו וכמ"ש בסי' רס"ח וכ"כ הטור כאן ע"ש:

מיהו אם הוא דבר דלא ה"ל לידע כו'. כ"כ המרדכי פ"ב דב"מ במי שמת גר בביתו ובא אחר והחזיק בזהב שבאבנטו כו' ואמר ריב"א דלא קנה מטעם חצירו כיון דלא היה לו לידע יותר משאר דברים עכ"ל והביאו מור"ם בד"מ ע"ש וע"ל ר"ס רס"ח בפרישה ודרישה במ"ש שם אימת חצירו של אדם קונה לו או לא:

או בעדים כו'. היינו שמת בתוך זמנו וכנ"ל בסי' ק"ח וכן הוא שם בהדיא:

כבא ליפרע מן היורשים פירוש דאינו נפרע אלא בשבועה כ"כ בד"מ בשם העיטור בהאי לישנא ובס"ס זה כתבו ג"כ המחבר וגם הטור כתב' שם בסוף הסימן ומור"ם אפשר דבא ללמדינו כאן דיש לו דין יורש לשאר עניינים:

קנו עצמן בני חורין. דמיד שמת הגר נסתלק ידו מעליהם וזכו בעצמן כיון שהן גדולים:

ובראשונה מת פירוש בשעה שהחזיקו בו הראשונים כבר הי' מת הגר:

כל המחזיק בשנייה קנה. בפרישה כתבתי דהיינו דוקא שהחזיקו לאחר שכבר שמעו שנית שמת ע"ש:

ובראשונה לא קנה. הטעם כיון דלא החזיקו אלא מחמת ששמעו שמת ואח"כ כששמעו שאין שמיעתן אמת נסתלקו מחזקתן נפקע מהן לגמרי ול"ד למ"ש הטור והמחבר בי"ד ס"ס ש"מ כששמע שמת אביו וקרע בגדיו ישב עליו קצת שבעה ואח"כ הוגד לו שלא מת ופסק מאבילתו ואח"כ חזרו לומר לו שאמת היה שמת בראשונה שיצא ידי קריעה והימים שנהג באבילתו דשאני התם דהא עכ"פ עשה הקריעה בשעת חימום ונהג אבילות ומי הפקיעתו מידו:

בקבורתו. הטעם כתב הטור ז"ל דמיד כשמת הגר הופקרו נכסיו ושעבוד קבורתו לא מצינו שתהא מוטלת על נכסיו דמחיים לא חל זה השעבוד שאם בא בע"ח ונטל נכסי המת (לאחר מותו) אינו מחויב לקוברו ע"כ וכתב הש"ך דבב"ח לא פסק כן ואין דבריו מוכרחים עכ"ל:

נחל. ר"ל קרקע קשה מלאה צרורות ואבנים שאינה ראוי לזריע' מלשון נחל איתן אשר לא יעבד וגו'. סמ"ע:

ולרחבו. עיין פירושו בסמ"ע מ"ש בשם הטור. ע"ש:

מצר. שהמצר שמסבבו עשאו כשד' אחד סמ"ע:

שתי. עיין בתשו' ר"י לבית לוי סי' נ"ט:

שניהם. ודוקא בשתי בתים שהן זה לפנים מזה והחזיק בפנימי שהחיצון משועבד לדריסת הרגל של פנימי מש"ה נקנה גם החיצון על ידו משא"כ כשאינו לפנים ממנו או בשתי שדות הנ"ל וכ"כ בטור ע"ש. סמ"ע:

בשטר. עיין בש"ך שהאריך בדין זה לפלפל בש"ס ופוסקים והניחו בצ"ע ע"ש באורך:

לישראל. עיין מדינים אלו לעיל ר"ס קצ"ד ובסי' רע"ד ועמ"ש שם:

רבים. עיין בסוף ס' משאת בנימין ובתשובת ר"י לבית לוי סי' נ"ג:

הפתח. פי' בכותל העומד נגד הפתח ואז בכניסתו יראה הייפוי דטיחת הסיד או הציור דחשוב תקון ומעש' בגוף הבית ומש"ה קנאו בו אבל בסיוד וציור שלא כנגד הפתח לא סגי באמה על אמה. סמ"ע:

גוף. ובאכילת פירות הקרקע לא קנה משום דלא מקרי מתהני מגוף הקרקע אלא דה"ל כקונ' עבד דלא קנאו במה שבישל לו מאכל אלא דבעינן שהעבד יגביה לרבו שאז עוש' מעש' בגוף העבד כמ"ש בסי' קצ"ו וה"נ דכוותיה ובניר השדה דהוי מעש' בגוף השדה מש"ה קנאוהו. שם:

ונעל. עיין בתשובת מהרי"ט ס"ס ק"נ:

בנין. ומש"ה כיון דלא קנה הבנין בלא דלתות לא קנה ממנו כלום סמ"ע:

פועלים. פי' ואין דעת הפועלים לקנות לו כלום ונמצא שנשאר הפקר עד שיעמיד השני דלתות. שם:

ואבנים. לקמן סי' שע"א יתבאר שהיורד לתוך חורבת חבירו ובנאה שלא ברשות י"ל אחר כך עצי ואבני אני נוטל ומש"ה כשיאמר הראשון עצי ואבני אני נוטל הרי לא עשה השני כלום בהעמדת הדלתות. שם:

הקודם. כתב הטור בשם הרמ"ה ז"ל הלכך אם קדם קמא ומסלק דלתות דבתרא ומוקי דלתות מדיליה קנה ואי לא דינא הכי דשקיל קמא לבנין ובתרא דלתות דידיה. וארעא הוה הפקר כדמעיקרא ומאן דמחזיק בארעא זכה עכ"ל:

בכל. פי' בקרקע ובבנין דמאחר שהראשון בנה כדי לקנות הקרקע ולא קנה וא"כ הוי הפקר וזכה השני בכל כ"כ הה"מ בשם ר"י מיגאש והרמב"ם. ועד"מ שהביאו. סמ"ע:

ונבלעה. ולא דמי למ"ש הטור בא"ח סי' שנ"ו והמחבר שם סי' שנ"ח בקרפף שלא הוקף לדיר' ובנה מחיצ' ע"ג ונבלעה התחתונה דמהני העליונ' שאני בנכסי הגר דבעינן שתהא הנאת הקרקע ניכרת וידוע על ידו. שם:

משכונות. ל' הטור אם יש לו משכנות קרקע מוחזקת ביד ישראל ומת חוזר הקרקע לבעליו והגיה הב"ח אם יש לו שטר על משכונת קרקע מוחזק כו' ופי' דהשטר מוחזק ביד אחר אבל במשכון מופקד ביד אחר זכה בו האחר ע"ש ואינו נ"ל דכיון שפקע שעבודו במיתת הגר מה זכות יהי' להאחר במשכון ויותר נרא' דצ"ל אם יש לו משכונת קרקע מוחזק בידו מישראל וכמ"ש הטור לעיל סי' ע"ב סעיף ל' עיין שם וכן משמע בבעל התרומות סוף שער מ"ט שממנו מקור דין זה ועיין לעיל סי' ע"ב מסל"ו עד ס"ס מ' דינים השייכים לכאן. ש"ך:

בעדים. היינו שמת תוך זמנו וכמ"ש בסי' ק"ח וה"ה בכת"י באופן שגוב' מיורשים וכן משמע מלשון בעה"ת הביאו ב"י וזה פשוט שכל מלו' שנגבית כו' כמ"ש המחבר בס"ס זה. שם:

עצמם. כמו גבי הפקר לעיל סי' רע"ג ס"ו ע"ש:

בשנייה. ול"ד למ"ש הט"ו בי"ד ס"ס ש"מ כששמע שמת אביו וקרע בגדיו וישב עליו קצת שבע' ואח"כ הוגד לו שלא מת ופסק מאבילתו ואח"כ חזרו לו' לו שאמת הי' שמת בראשונ' שיצא ידי קריע' והימים שנהג באבילתו שאני התם דהא עכ"פ עשה הקריע' בשעת חימום ונהג אבילתו ומי הפקיעתו מידו. סמ"ע:

ובראשונ'. עיין בהה"מ בפ"ב מהל' זכי' ובש"ס בבא בתרא דף קמ"ב והרא"ש פ' אלמנ' לכ"ג ודו"ק וצ"ע. ש"ך:

גר כו'. דאין הנכסים משועבד לקבורה דאפי' ביורשים אמרינן בכתובות מח א' דוקא משום לאו כל הימנו כו' וע"ל סי' קז ס"ב בהג"ה וכן כו' ובא"ע סי' קיח סי"ח:

שמתחמים כו'. נ"ו א':

כל המפסיק כו'. כגי' הרי"ף לפאה כו' ומפ' מה שמפסיק לטומאה שיפסיק בנכסי הגר וזה שהביא הרי"ף בהלכות והביא ג"כ המתני' מאי היא דתני כו' ופ' כר' יוחנן ורבא וז"ש ג"כ בס"ו כ"ד כו':

אפי' כו'. כרבא שם:

וי"א דוקא כו'. וכמש"ש בי גרגותא:

אבל כו'. כן תי' הרא"ש דההיא דלעיל ס"ג בבית הבעל וב"י תי' דשם בהחזיק סתם וכאן בפי' לקנות כולה וכמ"ש הרמב"ם וש"ע והחזיק כו' לקנות את כולה וכ' הרב ב' הפירושים:

אלא כו'. כפי' הרא"ש שם סי' סד וכפי' תוס' שם ד"ה ושאינה כו':

לארכו ולרחבו. בגבול אבל באמצע לד' רוחות. רא"ש וטור:

ואם כו'. כנ"ל ס"ג:

ואם בא כו'. הרא"ש שם:

נכסי כו' בדרך כו' כמ"ש במתני' שם ובגמ' נב ב' חסורי מחסרא כו':

ונכסי ההפקר ושדה כו' נ"ד ב' נכסי כו' וכל כו':

בגוף כו'. נ"ז א':

יש כו'. כמש"ו שבכולם מפ' בגמ' להדיא בנכסי הגר כו':

(ליקוט) וי"א דוקא כו'. דבלא"ה הוי אכילת פירות ר"ן פ"ק דקדושין וע"ל סי' קצב ס"ט ומש"ש ובי"ד סי' רסז סך"ג בהג"ה (ע"כ):

ערך כו'. הרא"ש שם ממה שקדם:

ואפי' כו'. הרא"ש שם ממ"ש ה"ד אלמא דבמעשה תליא:

וי"א דה"ה כו'. עמ"ש בסי' קצב ס"ג: ואף שכאן לא נזכר בגמ' נכסי הגר מ"מ קאי אנכסי הגר וכ"כ הטור בשם ר"ה גאון ע"ש דבאמצע מילתה דגר מתניא דמשהתחיל שם המוצא פלטרין כו' שקיל וטריא עד מתני' הכל בננסי הגר ונכסי עכו"ם כו' שהן כנכסי הגר כנ"ל והא דלא מפרש בשתי שדות ומצר כו' שהן בנכסי הגר משום דגם במתנה מיתוקם וכמ"ש תוס' שם ד"ה אותה אלא שאין דעת הרמב"ם כן וע"ל סי' קצב סי"ב:

וי"א כו' שיוכל כו'. כמ"ש בב"מ ק"א נמצא דלתות בלא בית ומאי אהני:

וי"א כו'. שכיון שבנה הראשון נעשו מכלל נכסי הגר שהרי הוא עצמו הוציאן מרשותו משעה שבנאן כו'. המ"מ בשם הרי"מ:

והא דראשון כו' אבל כו'. כמש"ש נז א' מ"ש רישא כו' אמר עולא כו'. שם בשם הרי"מ:

או כו'. דחפירה ליסודות כמו ניר לשדה שקנה אע"ג דלא זרע כמש"ש והרי ניר כו' ושם נד א' שם:

וי"ח כו'. תוס' שם ד"ה ליבני כו' והרא"ש שם:

וה"ה כו'. כ"ש הוא ממשכון וע"ל סי' סו ס"ח ועבה"ג:

וה"ה כו'. כ"ש הוא:

מיהו כו'. כמש"ש:

היה כו'. כמ"ש בסל"א:

גר כו'. עבה"ג וכריב"ל בגטין לט א':

גר כו'. הרמב"ם מפ' מ"ש א"ב ששמעו בו שמת. ר"ל הגר ר"ל בתחלה קודם שבזבזו הנכסים. ולא מת. קאי אשמעו ר"ל שאח"כ שמעו שלא מת ורפיא בידם הירושה אז דלא כפי' רשב"ם. ואח"כ מת. קאי נמי אשמעו ששמעו אח"כ שמת ששמועה ראשונה היתה אמת לרבא המחזיק בראשונה לא קנה כיון דרפיא בידו ולאביי קנה ובלא הי"ל בן ועובר כלל וכן מש"ש רבא שאני התם כו' ר"ל בשעה ששמעו שיש לו בן כו' וז"ש ג' בבות ישמעו שעדיין לא מת הוא הא"ב או כו' הוא הנז' בברייתא וה"ה די"ל א"ב במיתת הבן ועובר אלא דיותר רבותא קמ"ל דאפי' לא היה עובר כלל דלאביי בראשונה לא קנה אינו אלא משום העובר ועמ"מ ודבריו מגומגמין מאד ועלח"מ: (ליקוט) גר כו' ואח"כ כו'. לשון הרמב"ם ועמ"מ שהאריך בה והכל שלא לצורך וכבר השיגו מש"ל אבל דברי הרמב"ם תמוהין מצד אחר שלא כ' הנ"מ שבין אביי לרבא דקא' שם בגמ' אבל גי' הרמב"ם שם א"ב ששמעו בו שמת ולא מת ומת ור"ל מתחלה שמעו שמת הגר ואח"כ שמעו שלא מת הגר ואח"כ חזרו ושמעו ששמועה ראשונה היתה אמת שמת הגר מכבר וז"ש הרמב"ם ושמעו שעדיין לא מת כו' ואח"כ שמעו ששמועה ראשונה אמת היתה ובראשונה מת שכ"ז לא נזכר בגמ' לפי גי' שלנו דבמיתת הגר לא קמיירי כלל דלגי' שלנו ק' שמעו שהפילה הל"ל כלשון הברייתא אבל לפי' הרמב"ם קאי על הגר וה"ה להפילה ומת הבן אלא דדבר פשוט יותר נקט ועתוס' קמב ב' ד"ה והלכתא כו' פי' ריב"ם כו' וכ"פ הרא"ש שם ובפ' אלמנה לכ"ג וכ' שם שכ"פ הרמב"ם ודחק בפ' אלמנה שם לפרושי הא דרבא דפליג אאביי וס"ל ירושה הבאה מאליה לא קני כמ"ש מאי בינייהו כו' ודחק שם מאד והג"א בב"ב שם ד"ה גר כו' כ' דהלכה כאביי לדברי ריב"ם ורמב"ם אבל לפי הנ"ל הכל ניחא דרבא ל"פ אאביי בזה וז"ש מאי בינייהו דהא רבא מודי לאביי וכ"מ לכאורה הסוגיא דנדה מג א' דקא' ודוקא בן כו' דהוא מיית ברישא כו' ואם איתא הא בלא"ה עובר לא קני אבל יש לדחות דהוא הכל מדברי רבששת והוא אזיל לטעמיה דס"ל בב"ב שם דא' זה וא' זה קנה ובזה מתי' קושית תוס' דשם ובב"ב שם ד"ה נוחל כו' תימא כו' אבל בזה ניחא דודאי ידע נוחל בנכסי אם כו' אבל לא ידע מ"ש דהוא מיית כו' ורב ששת תי' אהא דנדה נוחל בנכסי כו' וחהא דב"ב דהוא כו' וגמ' קבען יחד מ"מ גי' הרמב"ם נכונה כנ"ל (ע"כ):

גר כו'. דבהפקר לא נפקע שיעבודו דלא עדיף הפקר מהקדש דקי"ל בערכין דמוסיף עוד דינר והא דקאמר בסכ"ח משכון הגר ביד הישראל כו' משום סיפא דאפ"ה קונה האחרון השאר ובתוספתא דכתובות ס"פ עשירי גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו ויצתה עליו כתובת אשה ובע"ח גובין מן האחרון אין להן גובין משלפניו אין להן גובין משלפני פניו וז"ש היו כו':

ואין כו'. כמו מנכסי יתומים. שם. ול"נ שדין משועבדים להם שלכן גובין מן האחרון וכמו מתנה כמ"ש בגטין נ"ב ת"ש כו':