המוכר לחבירו חטים או שעורים או - שולחן ערוך חושן משפט סימן רכ״ט

רובע קטנית כו' עיין בסמ"ע ס"ק א' עד איכא מ"ד דבחטין ושעורים אינו מקבל עפרורית אפי' פחות מרובע כו' ואיני מבין דבריו דהא פחות מרובע מקבלין עכ"פ כדאמרי' בהבורר צרור מתוך גורנו כו' עיין בש"ס וכן כתב בית יוסף להדיא ודו"ק:

אין כל הדברים כו' ע' בס' א"א דף צ"ז ע"א:

רובע קטנית כו' בברייתא פ' המוכר (דף צ"ד) איתא כן ופי' רשב"ם קטנית רגילין לגדל בחיטין ונישובים בשעורין נישוב היינו קש שהרוח מנשבו ומפזרו. עפרורית רגיל להיות בעדשים ובקטנית לפי שמעקרין להו עם צרורותיהן ולא קוצרין אותם כשאר תבואה ע"ש ובע"ש שכ' שדרך קטניות להתערב עם חיטין בגרנות אפשר שג"כ כוונתו כן שמתחלה נתגדלו הקטנית בשיבולים שלהן בין החיטין ואח"כ כשדשין אותן שיבולין עם שיבולין אלו נתערבו יחד בדישה ולענין עפרורית בחיטין ושעורין אמרינן בגמ' שם פנים לכאן ולכאן איכא מ"ד דבחיטין ושעורין אינו מקבל עפרורית אפי' פחות מרובע כיון דאין מצוי בהן אדעתא דהכי קנאן כדי שיהיו נקיים מעפר ואיכא מ"ד דגם בהן מקבל עפרורית ובברייתא קתני עפרורית בקיטניות לרבותא דאפי' קטנית ועדשים דמצוי בהן עפרורית אפ"ה רובע מקבל טפי לא אבל קטנית בשעורי' ונישוב בקטנית ועדשים משמע בגמ' דאפי' ביותר מרובע מקבל דהן לא חשיבי כל כך כמו חיטין ע"ש ובפרישה:

וה"ה אחד לעשרה כו' כצ"ל וקמ"ל בזה דל"ת הקונה עשרה דהוא דבר מועט מקפיד ורוצה שיהיו כולן טובים ובי"ס גורסין תיבת לכל והוא מיותר ומגומגם ובטור ליתא ע"ש:

ינפה הכל ויתן לו כו' כיוצא בזה נמי כתב הטור והמחבר לעיל סי' רי"ח באומר בית כור עפר אני מוכר לך הן חסר הן יתר דאם יש מותר או חסר עד רובע לבית סאה שמכר לו מקבלו כמות שהוא ואמרינן דמחלו אהדדי ואם איכא טפי מרובע לכל בית סאה חושבין ומדקדק גם על הרבעים הן לחסר הן ליתר גם בסי' רכ"ז כתבתי שמה"ט מחזיר אונאה דכל השתות ע"ש:

ה"ג בלא ידעינן שלא ערבן:

צריך לקבל אלו השיעורין כו' דעד רובע דרך להיות בפירות ואדעתא דהכי קנאן וידע ומחיל משא"כ יותר וכי לעולם לא יקפיד אפי' על כמה עד"ר שם כתבתי טעמם למה לא דמי זה להא דהן חסר הן יתירה נ"ל:

צריך לקבל עליו הכל ס"ל דהא דנתנו שיעור רובע לסאה משום דכן דרך להיות ובאיכא טפי חיישינן שמא המוכר עירבו בתוכו אבל כשידוע שלא עירבו מה לי רובע מה לי יותר כיון דלא הבטיחו ביפות סתם וכדמסיק:

ושיהיו היינות והשמנים צלולים כו' פי' אפי' הקונה יין או שמן סתם נהגו שלא לערב אפי' שמריו של אותו חביות לתוכו דבמקו' שאין מנהג מותר לערב בכה"ג לדעת הי"א שכ' מור"ם בס"ס שלפני זה ולדעת הב"י גם דעת הרמב"ם הוא כן כמ"ש שם בסט"ו ואף לפי מ"ש שם לרמב"ם אסור מן הדין לערב בשעת המדידה מ"מ ס"ל דצריך לקבל עליו השמרי' אח"כ וכאן אמר דבמקו' שנהיו שיהיו היינות והשמנים צלולים לא ימכרו השמרי' כלל וק"ל:

לפיכך הבורר צרור כצ"ל וכן הוא ל' הרמב"ם פ' י"ח ממכירה אבל בטור לא כתב האי תיבת לפיכך אלא כתבו לדין בפני עצמו וכן הוא בגמ' שם מימרא דרבה בר חייא לענין בפני עצמו ע"ש וצ"ל דה"ק ולפיכך נמי אמרו הבורר צרור כו' ומטעם דכיון דמותר למכרו עם התבואה ועולה לה בהמדה זה שהזיקו צריך לשלם לו והשתא א"ש דלא באו ללמד דין הבורר צרור מהמנהג אלא אדרבה בא לומר שהולכין אחר המנהג שהרי מצינו שאמרו הבורר צרור כו' צריך לשלם ודוק:

נותן לו דמי חיטים כו' ואע"ג דקי"ל גרמא בניזקין פטור האי דינא דגרמי הוא ומזיק בידים הוא והזיקו נעשה מיד ועד"ר:

וא"ת יחזירנה הרי אמרו כו' בע"ש כתב ז"ל כבר אמרו אסור לערב כל שהוא לעיל בסי' הקודם בסעיף י"ט עכ"ל ובסי' הקודם סי"ט כתוב שם ג"כ בע"ש ז"ל המוכר שמן מזוקק אסור לערב בו שמרים אפי' כל שהוא וכן הדין בכל הפירות ול"נ דאין דומין זה לזה ואפי' למאן דמתיר לערב שמרים בתוך היין והשמן כשמודדין לו במדה שאני התם דלא נפרדו עדיין מתוך החביות והשמרים באין מיין ושמן שהיו מתחלה בשעת בצירתן עבה אלא שאח"כ נפרדו ונשקעו לשולי חביות מ"ה מותר לערבן כל זמן שלא נפרדו מהדדי ושניהן עדיין בחביות משא"כ צרור זה דאינו ממין החיטין ולא היה בגידושין מעולם אלא שחז"ל אמרו כיון דדרך התבואה להתערב בתוכה צרורות ועפרורית ידעו הקונים ומחלי והיינו דוקא בעודו בתוכו אבל לאחר שנפרד הצרור וניטל מתוכו מהיכי תיתי להזיק הלוקח בידים לחזור ולערבם ולמכור לו צרור בעד חיטין ותבואה ודו"ק:

קטנית. פרשב"ם דקטנית רגילין לגדל בחטין ונשובין בשעורין ועפרורית רגיל להיות בעדשים ובקטנית לפי שמעקרין להו עם צרורותיהן ולא קוצרין אותן כשאר תבואה ע"ש ולענין עפרורית בחטין ושעורין אמרינן בש"ס פנים לכאן ולכאן איכ' מ"ד דבחטין ושעורין אינו מקבל עפרורית אפילו פחות מרובע כיון דאינו מצוי בהן אדעת' דהכי קנאן כדי שיהיו נקיים מעפר ואיכ' מ"ד דגם בהן מקבל כו' עכ"ל הסמ"ע ואיני מבין דבריו דהא פחות מרובע מקבלין עכ"פ כדאמרינן בהבורר צרור מתוך גורנו כו' עיין בש"ס וכ"כ ב"י להדיא. ש"ך:

לכל. והסמ"ע כת' דצ"ל אחד לעשרה ולא גרסינן תיבת לכל וקמ"ל בזה דל"ת הקונה עשרה דהוא דבר מועט מקפיד ורוצה שיהיו כולן טובים. עכ"ל:

כלום. ע"ל סי' רי"ח ס"ח וסי' רכ"ז ס"ב:

הכל. דס"ל הא דנתנו שיעור רובע לסאה משום דכן דרך להיות ובאיכא טפי חיישינן שמא המוכר עירבו בתוכו אבל כשידוע שלא עירבו מה לי רובע מה לי יותר כיון דלא הבטיחו ביפות סתם וכדמסיק. סמ"ע:

נותן. ואע"ג דקי"ל גרמא בנזקין פטור האי דינא דגרמי הוא ומזיק בידים הוי דהיזקו נעשה מיד. שם:

לערב. דלא נהגו למכור כמות שהוא אלא בעודו בתוכו אבל לאחר שנפרד הצרור וניטל מתוכו מהיכי תיתי להזיק ללוקח בידים לחזור ולערבו ולמכור לו צרור בעד חטין ותבואה. שם:

וה"ה כו'. רשב"ם:

וי"א דדוקא כו'. כלישנא דקנסא לקולא של הנתבע:

וי"א כו'. רשב"ם שם וס' ראשונה ס"ל דביתר מרובע קפיד והמותר בלא קנסא חייב לנכות דאל"כ וכי לעולם לא קפיד. ר"ן:

וי"א דכ"ז כו'. כמו ביין אם אמר מרתף של יין סתם או זה למקפה או זה או למקפה ועסי' ר"ל:

אין כל כו'. כמ"ש בכמה מקומות הכל כמנהג המדינה וערפ"ז דב"מ: