המוכר בית כור עפר ויש בו סלעים - שולחן ערוך חושן משפט סימן רי״ח

וי"א דוקא שאין בהם ד' קבין. הקשה בסמ"ע הא כ' רשב"ם בעל סברא זו דוקא ביותר מד' קבין אבל ד' קבין נמדדים ולכך הגיה כך ול"נ דמהרמ"א איירי כאן בכל ענין אפילו אינו מובלע בתוך ה' קבין ובתוך רובה של שדה אבל ד' קבין צריך שיהא דוקא בכל התנאים הנזכרים לעיל כי להרשב"ם דינא דבית [דכבית] כור לא עדיף אלא לענין שנמדדים אפילו גבוהין אבל בכל דבר הוא דומה לנדון דלעיל וע' בטור ויבורר נ"ל ודוק:

או שאמר כו'. עיין מ"ש בסמ"ע ס"ק מ"א ומ"ב ומ"ג ואינו נלפע"ד אלא נראה עיקר כהמ"מ וב"י ועיר שושן שביארו לדברי הרמב"ם והמחבר דגם הוא ס"ל כרשב"ם ושלא כדת השיג עליהם וכ"כ הב"ח דה"ק הרמב"ם ואין לו אלא כדין הפחות בין אם חסר בין אם יתר והשיג על הטור וסמ"ע ע"ש ועוד מצאתי סתירה לדברי הסמ"ע ממ"ש הרמב"ם בפי' המשנה פ' בית כור וז"ל יקח הלוקח בכגון זה הפחו' שבשעורין וזה שאמרו הלך אחר הפחות שבלשונות עכ"ל הרי שהפחות שבלשונות לעולם רעות' ללוקח ופירשו הפחות שבשעורים ולא כמו שפי' הסמ"ע אחר הל' שמפחית הדבור שאמר בתחלה כו' וגם קשה לי על מ"ש הסמ"ע שמפחית הדבור שא"ל בתחילה בית כור כו' שהרי במשנה שמשם מקור דין זה לא הוזכר בית כור אלא פשיטא דל' בית כור דנקטו הרמב"ם והמחבר כאן הוא ל"ד ואינו אלא פירוש של מדה בחבל וכוונתם כדברי הראב"ד שאביא בסמוך ונראה דגם הר"י מגא"ש ורש"י ורשב"ם ס"ל כהראב"ד ודבריו נכונים לדינא וז"ל הפחות שבלשונות קולא הוא לנתבע ואם נתן מעות הלוקח הוא התובע ואם לא נתן והלוקח מחזיק והמוכר תובע מעות יתרים הוא התובע ופעמי' שחסר הוא קולא או חומרא לנתבע וכן היתר עכ"ל ומ"ש הרב המגיד דאפי' בא המוכר ליקח מעות כופין את הלוקח ליתן כשהותיר לפי שקרקע בחזקת בעליה עומדת וכן אמרו בענין שכירות בב' לשונות סותרי' כמו שיתבאר פ"ז מה' שכירות עכ"ל פשיטא דאין ר"ל דכופין את הלוקח ליתן אם אינו חפץ בקרקע דודאי בכה"ג לא שייך לומר קרקע בחזקת בעליה עומדת וגם גבי שכירות פ"ז לא אמרינן אלא שצריך לשלם לו בעד החדש הי"ג כשכבר דר בו (ונתבאר לקמן סי' שי"ב סט"ו) אלא ר"ל דאם הלוקח חפץ בקרקע ואינו רוצה במותר שהותיר ואינו רוצה ליתן המעות בעד המותר כופין את הלוקח ליתן וכ"ז שאינו נותן הקרקע כולו של מוכר מטעם קרקע בחזקת בעלי' קיימת וכת' כן לפי שמפשטא ל' הראב"ד שכתב והמוכר תובע המעות יתירים כו' לא משמע כן ולענ"דנ דגם הראב"ד מודה ליה אלא שמיירי שחפץ שהקרקע יהיה של הלוקח רק שתבע מעות היתירים ובזה הדין עם הלוקח ואפשר דגם הרב המגיד הבין כוונת הראב"ד כן ולא בא אלא לפרש ודוק:

אלא הפחות שבהם כן הוא בש"ס סוף ב"ב (סוף) [דף] קע"ג ע"ש וכפירשב"ם ריש פ' המוכר את הבית סוף (בבא בתרא ד' ס"א) ע"ש:

אפילו בתים. כ"כ ג"כ הטור ויש לספק אם העבדים בכלל סתם קרקעות עכ"ל סמ"ע ולא ידענא מאי מספקא ליה הא פשיטא דאינם בכלל מקרקעי אלא בכלל מטלטלי וכדלקמן סי' רמ"ח ס"י:

וכל המטלטלים כו'. אע"ג דלקמן סי' רמ"ח סעיף י"א כל המטלטלים בכלל נכסי אע"פ שלא אמר כל שאני התם דמתנה בעין יפה נותן וחילוק זה מוזכר בתוס' והרא"ש והר"ן וכן נ"ל לדעת הרמב"ם והמחבר (וכ"כ הב"ח אבל שאר תירוצי' שהוזכרו בתו' ושאר פוסקים קשה להו לומ' בדעת הרמב"ם והמחבר) ומ"ש הרב המגיד על דברי הרמב"ם דכאן באומר כל נכסי המטלטלים בכלל כמ"ש המחבר והכי מוכח בפרק מ"ש ואמרינן התם דאפילו תפילין איקרי נכסי כו' אע"ג דבפרק מ"ש במתנה איירי ה"ק דבפ' מ"ש מוכח דכל המטלטלי' איקרי ניכסי ואפילו תפילין וכה"ג וא"כ נהי דהתם במתנה מ"מ כיון דהכל בכלל נכסי כאן שאמר כל נכסי כל המטלטלים בכלל דנהי דמוכר בעין רעה מוכר היינו היכא שלא אמר כל ואי לאו הך דפרק מ"ש אפי' אמר כל לא הוי כל המטלטלים בכלל דמאן לימא לן דאיקרי נכסי כלל כן נ"ל ודוק:

אבל אמר נכסי דבי פלניא כו'. אפילו אמר כל כן כתב הטור בשם הר"ר יונה ונראה שטעמו מדכתב ה"ר יונה בסוף דבריו אבל האומר כל נכסי אני מוכר גם המטלטלים בכלל דלאיזה צורך הזכיר כל אלא לדיוקא אצטריך דבנכסי דבי חייא אפילו כל לא מהני אבל לפע"ד זה דוחק ויותר נראה דתיבת כל ט"ס הוא או י"ל דה"ק אבל האו' כל נכסי דבי חייא אני מוכר לך גם המטלטלים בכלל וא"כ י"ל דה"ר יונה מתרץ דברי רשב"ם ודוק:

כור. הוא שדה שרגילין לזרוע עליו ל' סאין. סמ"ע:

ליקח. וא"י לו' איני רוצה שדה מופסקת בסלעים ובלבד שלא יפסיקו בכל אורך השדה דאז א"י להעביר המחרישה ביניהן. הרא"ש והטור. שם:

מים. פי' דאז אינן ראוים לזריעה כלל ה"ה בסלעים שאין גבוהין י"ט אפילו אינן ראוין לזריעה כלל נמדדין עמה משום דאין לך שדה שאין בו טרשים או גאיות וה"ל ללוקח להתנות ע"מ שתתן לי הכל במישור. שם:

קבין. פי' ד' קבין לכור וכן לפי ערך שלא יהי' קב א' כשמוכר לו בית רביעית כור דעד שיעור זה מוחל הלוקח ומקבל במקחו טרשים וגאיות טפי לא. שם:

מובלעים. דיש קב מישור ביניהן הפסק דאל"כ מחשב כסלע יחיד. שם:

ג'. דכל פחות מג' כארץ מישור דמי גם בעלמא אמרינן דהוי כלבוד. שם:

י'. פי' גובה עשרה. שם:

שוה. דאז אין המחרישה נכנסת ביניהן לחרוש מצד זה לצד השני כן פי' הר"ש ומזה נשמע דמ"ש לעיל בהא דמובלעין ברובה של שדה כו' צ"ל דהוא באופן שהמחרישה נכנסת בין כל חלק וחלק. שם:

הראיה. לשון הטור הלכך אם כבר נתן המעות עליו לקבלן ואם עדיין לא נתן המעות א"צ לקבלן. שם:

למעלה. פי' וראוין לזריעה קצת אבל מ"מ אין יניקת הזרעים בטוב כיון שסלע למטה מהעפר ומלשון הר"ן משמע דהאיבעיא הוא דמשום דיש עליו עפר מעט שאינו בעומק המחרישה מ"מ ראוי לזרוע שם איזה ענינים. שם:

סלע. פי' ואפשר להעתיק ולעקר הסלע משם ויהי' תחתיו ראוי לזרוע. שם:

יותר. כן הגיה הסמ"ע מכח קושייתו מהרשב"ם ע"ש והש"ך כת' דנ"ל דהרמ"א איירי כאן בכל ענין אפי' אינו מובלע בתוך ה' קבין ובתוך רובה של שדה אבל ד' קבין צריך שיהא דוקא בכל התנאים הנ"ל כי להרשב"ם דינא דבית כור לא עדיף אלא לענין שנמדדין אפי' גבוהין אבל בכל דבר הוא דומה לנדון דלעיל ועיין בטור ויבורר נ"ל ודוק עכ"ל:

עומד. דכל שהוא עומד בתוכו וידוע שבית כור עפר זה מוכר לו אע"פ שלא דקדק לו' בשעת הקנייה בית כור זה ה"ל כאומר הן חסר הן יתר וכן הוכיחו התוס' והרא"ש מהש"ס. סמ"ע:

ומחצה. כשיעור זה מגיע כשמוכר כור ביחד שהוא שלשים בית סאה ואז מגיע רובע הקב לבית סאה וה"ה לפי ערך זה כפי ריבוי או מיעוט הבית סאין שמוכר לו וכמו שיתבאר שם:

מנכה. ול"ד למ"ש הט"ו בר"ס רל"ב דכל דבר שנמכר במדה אפילו לית ביה שיעור אונאה המקח בטל דהתם דוקא כשהטעהו וא"ל שהוא כך וכך מדות ולא נמצא כן אבל הכא לא א"ל בבירור שהוא כך וכך אלא א"ל שימדדו אם הוא בית כור כמו שהוא סבור ואם ימצא פחות מזה ינכה לו מהדמים כ"כ התו'. שם:

כל. פי' אף הרביעיות עצמן ינכה לו או ישלם לו דכיון שבא לכלל חזרה במה שהוא הפחת או היתר ביותר מהרביעין דודאי לא ניתן למחילה צריך לנכות או לשלם לו אף הרביעין עצמן ודומה לזה בדברי הט"ו לקמן סי' רכ"ט ור"ל ע"ש. שם:

יתר. פי' דהפחת הוא כ"כ הרבה עד שבשביל פחת כזה לא נקרא בית כור לא מהני ניכוי הדמים אלא אם ירצה מבטל המקח. שם:

מכוון. פי' ולא מהני מה שרוצה לנכות לו מהדמים לפי ערך אף שא"ל הן חסר ויתר כיון שיש לו קרקע מצדו להשלים לו הפחת. שם:

ליפות. אבל אם ירצה המוכר ליקחנה בעיניה צריך הלוקח ליתנה לו דלא אמרו ליתן לו דמים אלא ליפות כח המוכר ועיין בטור. שם:

בד"א. ר"ל דיד הלוקח על העליונה ליתן לו כשעה שלקחה. שם:

בזול. ה"ה דהוה מצי למימר כשעמד הקרקע בשער הראשון אלא דהרמב"ם תפס ל' הש"ס דאיירי שם כשלא עמד בשער אחד. שם:

או. ר"ל ל"מ בזה שהולכין אחר לשון בין חסר בין יתר כיון שאמרו באחרונה ונראה דחזר ממאמרו מדה בחבל שאמר בראשונה אלא אפי' אמר מדה בחבל באחרונה אפ"ה אין לו אלא כדין בין חסר כו'. שם:

הפחות. מפני שג' דינין תלוין בג' לשונות שאומר דהיינו אם אמר סתם בית כור צריך ליתן לו בית כור שלם ואפי' ניכוי דמים לא מהני. ומדה בחבל הוא ג"כ בדקדוק אבל מהני ביה ניכוי דמים. ובין חסר בין יתר הוא לשון גרוע של"ד קאמר והולכין בזה אחריו. שם:

חסר. נראה דר"ל בין שיהי' לגריעותא דלוקח כגון שיש בו חסרון בין שהוא לטובתו כגון שיש יתרון בשניהן הולכין אחריו ומש"ה כתב ואין לו ר"ל להלוקח ולא איירי דוקא בדנתן כבר הדמים אלא אפי' אם פיחת ולא נתן עדיין דמים צריך ליתן למוכר כל דמי בית כור דכבר נגמר המקח בשעת קנייה והמעות הן חוב עליו ועפ"ר שהוכחתי פי' זה לדברי הרמב"ם שכת' המחבר כאן לשונו ולא כהמ"מ וב"י וע"ש שביארו לדברי המחבר בענין אחר עכ"ל הסמ"ע ועיין בש"ך שהשיג עליו בכל מ"ש בסעיף זה וכתב דנ"ל עיקר כהמ"מ וב"י וע"ש ושכ"כ הב"ח ע"ש באורך:

הפחות. כן הוא בש״ס ב״ב דף קע״ג ע״ש ובפרשב״ם ר״פ המוכר את הבית סוף (בבא בתרא דף ס״א.) ש״ך:

בכלל. מה שמסופק הסמ"ע אם העבדים בכלל לא ידענא מאי מספקא ליה הא פשיטא דאינן בכלל מקרקעי אלא מטלטלי וכדלקמן סי' רמ"ח ס"י. שם:

נכסי. אפי' אמר כל כ"כ הטור בשם ה"ר יונה ונראה שטעמו מדכת' הר"י בסוף דבריו אבל האומר כל נכסי אני מוכר גם המטלטלים בכלל דלאיזה צורך הזכיר כל אלא לדיוקא אצטריך דבנכסי דבי חייא אפי' כל לא מהני אבל לפע"ד זה דוחק ויותר נראה דתיבת כל הוא ט"ס או י"ל דה"ק אבל האומר כל נכסי דבי חייא אני מוכר לך גם המטלטלים בכלל וא"כ י"ל דהר"ר יונה מתרץ דברי רשב"ם. שם:

וה"ה כו'. תוס' שם ד"ה בית כור כו' ע"ש. וכ' הרמב"ן ודיקא נמי דבסיפא קתני ואם א"ל כבית כו' ול"ק עפר וגי' שלנו שם ג"כ עפר אבל בג' הירושלמי ל"ג שם עפר:

ורחבו ד'. דהוי רשות בפ"ע כמו בשבת וזה שחילק במתני' בין עשרה לפחות ובירושלמי היה שם נקע א' עמוק י' ואין בו ד' מהו כו' ע"ש דפשיט דנמדד עמה:

ואין בהם כו'. ר"ל דאם יש בו רובע לא מזדבן ונשאר למוכר אף לדעת הרמב"ם וש"ע. רמ"ה דהוי דבר חשוב וכמש"ל ס"ה:

ולוקח אלו כו'. כמו גבי הקדש שם שאמרו אין כמדדין עמה ומ' מדברי הרמב"ם בה' ערכין שא"צ כלל לפדותן וכ"ב הרי"מ וזה שפריך ואמאי ליקדשו באנפי נפשייהו כו' ואמר הכא מאי אר"פ כו':

וי"א כו'. רשב"ם וכן בהקדש פי' דאין נמדדין עמה ופודה בפ"ע אלא דפודה בשוויו כיון דאין ראוי לזריעה והמקשה דס"ד דראוי לזריעה פריך דליפריק ג"כ לפי זרע אלא דהלשון ליקדשי כו' יותר מיושב לדעת הרמב"ם:

ומ"מ כו'. הרא"ש מדקא' אין נמדדין עמה מכלל דשאר השדה נמדד ע"ש:

בלבד שיוכל כו'. שם דאי לאו הכי גם בזה שייך אין אדם רוצה שיתן מעותיו כו'. שם:

אפי' מלאים מים. גמ':

בתוך חמשת בתוך רובה של שדה. ר"ל שאלו חמשת קבין מובלעין בתוך רובה של שדה והד' קבין מובלעין בתוך אלו החמשת קבין וכגון שאלו ה' קנין היא רצועה ארוכה וקצרה שמחזקת רובה של שדה. רמ"ה וכגי' הרי"ף ורא"ש אר"ח בר אבא אר"י דל"פ ארב עוקבא אלא מוסיף על דבריו:

והם גבוהין ג'. כמ"ש בפי"א דשבת דא"א להתלקט במלקט ורהיטני:

או שהיו כו'. ר"ל ביותר מה' קבין:

או אינם כו'. ר"ל בפחות מרובה:

וכן כו'. מפ' בעיא דרב אשי אמתני' בסלעים שגבוהים י' אם צריך שיהיה סלע למעלה ולמטה:

וי"א דדוקא כו'. כגי' הספרים דל"ג קודם דר' יצחק פיסקא פחות מכאן כו' וקאי דר' יצחק אכל המתניתין. אבל ש"ע כ' לשון הרמב"ם וכגי' ספרים שלנו:

וכ"ז מיירי כו'. ממ"ש שם דסתמא נמי כהן חסר כו' ואפי' רובע לסאה הגיעו אפי' חסר כ"ש אין חסר אלא שהן טרשין וכאן אמר דיותר מד' קבין אין נמדדין ותי' תוס' ק"ד ד"ה אלא והרא"ש בשם הרשב"א דשם מיירי בעומד בתוך השדה כו' ע"ש:

זה. כמש"ל בס"ו בהג"ה שעומד בתוך השדה אבל בלא"ה אפי' קב חייב להשלים:

י"א דוקא כו'. כמש"ש ז' א' האומר בית כור כו' והוא דמתקרי בית כור וכ"ש כאן:

ודוקא כו' אבל כו'. דבכה"ג ל"ל דעבר וקביל ועתוס' שם ק"ד א' ד"ה פחות כו' וכנ"ל בשם הרא"ש ע"ש:

היתה התוספות יתירה כו'. שמפ' מ"ש ואי איכא מילתא יתירא ט' קבין הדר כמ"ש הרשב"ם שם וי"מ ואי איכא יתירות כו' שצריך כו' ע"ש ומש"ש התם כגון דהוה יקירא כו' מפרש אם היתה התוספת ט' קבין על היתירות דמחזיר הלוקח קרקע אמרינן ליה ר"ל ללוקח והכל ליפות כחו של מוכר ולטובתו דהא בשעת המכירה היתה ביוקר וברשות הלוקח הוזלה אי מעות נותן למוכר נותן כשעת היוקר בתחלה ואי קרקע נותן לו כזולא דהשתא דאין המוכר מחוייב ליקח כמו שהיה בתחלה ואם רוצה ליתן לו מעות אז כופין את המוכר למכור דאין הלוקח מחוייב ליתו לו קרקע בע"כ כזולא דהשתא ופריך והתניא כשהוא נותן כו' ר"ל הלוקח למוכר ומשני התם כגון כו' והכל לטובת המוכר ובכה"ג לייפות כחו של מוכר וברצונו הדבר תלוי שאם רוצה מחזיר לו קרקע הואיל ואין הפסד ללוקח שמחזיר לו כמו שמכרה לו ולפי' מיושב מ"ש אי ארעא יהבת ליה ומיושב ג"כ כופין את המוכר למכור ואת כו' ומיושב מתני' ג"כ דלעולם לייפות כחו של מוכר אמרינן:

ונותנו לו כו'. בד"א כו'. הכל לשון הגמ':

דין חצי כו'. מתני' שם:

כדעת י"א. הוא פי' רשב"ם שם:

הלך כו'. עבה"ג וכר"נ בב"מ ק"ב ב':

מכר לו כו'. כרב הונא דברייתא מסייע לרב הונא כמ"ש וליטעמיך הגיע קתני. רי"ף והרא"ש. וכן בירושלמי לא הביא אלא דברי רב הונא:

בית כור פלוני. עבה"ג ועס"ח:

לפיכך כו'. כמש"ש והוא דמתקרי כו' כיון דכל העולם אין קורין אלא לשלם ועב"ב למ"ד א' וכמש"ל סכ"ה:

כל כו'. כמש"ל ס"ס רט"ו:

וי"א כו'. דלשון מקבל מ' על המוכר אבל הרמב"ם ס"ל כיון דתנן ונוטל כו' ומקבל מ' דקאי אחד דאל"כ כיון דעסקינן בלוקח הל"ל והמוכר מקבל:

אבל אם אין כו'. דבזה ודאי לכולה קרי ליה שדה ואמרינן שם ואלא דלבקעה כו':

אבל אם אמר כו'. כמ"ש בש"ס בכמה מקומות אין חקר שנק' בית קרקע:

ודוקא שאמר כו'. לפי פי' רשב"ם שפי' דוקא בתי ועבדי אבל מטלטלין לא. והקשו משם ק"נ ב' אמר נכסי כו'. ותי' הרא"ש בשם הר' יונה דכאן קאי אמ"ש למעלה ההוא דא"ל דבי חייא כו'. אבל לגי' הרמב"ם וש"ע א"צ לזה אלא שקשה דשם אע"ג דלא אמר כל וכמ"ש הרמב"ם עצמו שם וצ"ל כמ"ש תוס' לחלק במתנה עתוס' ס"ב א' ד"ה ואי ועי"ל כו':