א׳
הביא א' מבעלי דינים עדים כו' עיין בספר באר שבע דף קט"ו ע"ב שכתב דאסור לדיין לדון היכא דגילה דעתו קודם וע"ש וצ"ע (הגה וע' לעיל סי' י"ז ס"ק ט'):
כיצד נושאין ונותנין בדבר ושהולכין - שולחן ערוך חושן משפט סימן י״ח
כיצד נושאין ונותנין בדבר ושהולכין. שולחן ערוך חושן משפט סימן י״ח - 6 סעיפים, ולצידם ש״ך, סמ״ע, ט״ז, באר היטב, ביאור הגר״א. לרבי יוסף קארו, בעברית.
חושן משפט · סימן י״ח
סעיף א׳
כיצד נושאין ונותנין בדבר ושהולכין אחד הרוב. ובו ו סעיפים:הביא א' מהבעלי דינים עדים לדבריו מכניסין העדים ומקבלים עדותם כראוי כמו שיתבאר בסי' כ"ח ולאחר שיקבלו עדותם יוציאו כל אדם לחוץ וישאו ויתנו בדבר (י"א דטוב להתחיל מן הקטן) (נ"י פרק אד"מ) אם יסכימו לדעת אחת מוטב ואם לאו ילכו אחר הרוב שנים אומרים זכאי וא' אומר חייב זכאי. שנים אומרים חייב וא' אומר זכאי חייב א' אומר זכאי וא' אומר חייב וא' אומר איני יודע ואפי' שנים אומרים זכאי או חייב וא' אומר איני יודע יוסיפו שני דיינים ונמצא שהם חמשה נושאים ונותנים בדבר אם ג' מזכים וב' מחייבים זכאי ואם ג' מחייבים ושנים מזכים חייב שנים אומרים זכאי ושנים אומרים חייב וא' אומר איני יודע יוסיפו עוד דיינים אבל ארבעה אומרים זכאי או חייב וא' אומר איני יודע או שאמרו שלשה זכאי וא' אומר חייב וא' אומר איני יודע בין שהוא אותו שאמר תחלה איני יודע בין שהוא אחר הולכים אחר הרוב: הגה וכן נ"ל עיקר דלא כמ"ש לעיל סי' י"ג סעיף ז' בהיפך והוא דעת החולקים ואפשר דעתו לחלק בין אם נתברר תחלה יותר מג' ובין ירדו מתחלה לג' אך אינו נ"ל רק שחולקים הא' דעת הרמב"ם והשנית דעת הרשב"א קהל שבררו ד' או ה' בירורים אין הולכין אחר הרוב שאין רוב אלא בב"ד ואם אמרו הקהל שילכו אחר הרוב והם שקולים אין אומרים שיבואו אחרים ויכריעו שהרי הקהל לא לקחו רק אלו המבוררים אבל אלו המבוררים יכולים לשאול לאחרים ויפסקו על פיהם מה שירצו (ב"י ס"ס י"ג תשו' הרשב"א):
סעיף ב׳
היו מחצה על מחצה וא' אומר איני יודע הרי אלו מוסיפין ב' אחרים וכן אם נסתפק הדבר מוסיפין והולכים עד ע"א הגיע לע"א ואמרו ל"ה זכאי ול"ה חייב וא' אומר איני יודע נושאים ונותנים עמו עד שיחזור לצד הא' ונמצא ל"ו מזכין או מחייבין ואם לא חזר לא הוא ולא אחד מהם הרי הממון ספק ומעמידים הממון בחזקת בעליו:
סעיף ג׳
כל מי שאומר איני יודע א"צ לתת טעם לדבריו ולהודיע מאיזה טעם בא לו הספק כדרך שמראה המזכה מאיזה טעם מזכה והמחייב מאיזה טעם מחייב:
סעיף ד׳
שלשה שישבו לדין וסילק א' מהם עצמו אין השנים יכולים לגמור הדין: הגה וה"ה אם נבררו מתחלה יותר מג' ונסתלק א' כמו שנתבאר לעיל ס"ס י"ג:
סעיף ה׳
הא דאמרי' בגמ' הרב ותלמידו אין מונים להם אלא אחד היינו דוקא בשעה שמלמדו הרב הדין ועל פיו סומך ואפי' בכהאי גוונא אם הוא תלמיד כרב אמי ורב אסי דלגמריה דרב הוו צריכי ולסברתיה לא הוו צריכי יכול ללמדו בשעת הדין ודן עמו אבל אם אין מלמדו בשעת הדין אע"פ שהוא תלמידו מונים להם שנים רק שיהיה לו קצת סברא להבין לישא וליתן: הגה ולענין איסור והיתר או דיני טומא' וטהר' אפי' צריך לסברתיה מונים להם שנים (נ"י):
סעיף ו׳
ב"ד פוסקים בדיני ממונות שלא בפני בעל דין:
ש״ך · חושן משפט סימן י״ח
ב׳
אבל ארבעה אומרים כו' וכתב מור"ש ז"ל דה"ה אם ג' מזכין וב' אומרי' א"י דהולכין אחר הרוב אבל ב' מזכין ואחד מחייב וב' אומרין א"י צריכין להוסיף כיון דאין כאן רוב נגד האומרים א"י עכ"ל סמ"ע ובב"ח חולק ע"ז ע"ש ועיין בכ"מ הביא תשובת הרשב"א ותראה להדיא דהדין עם הכ"מ ומהרש"ל דגם הרמב"ם פסק כת"ק דר' אילא וס"ל לת"ק דבעי ג' שיסכימו לדעת אחד ותו לא משגחי' אף אם ב' אינם יודעים ודלא כרב אילא ודו"ק כן נ"ל כי היכי דלא נישוי מחלוקת גדול בין הרמב"ם והר"ם והרשב"א ודו"ק עיין בתשובות מהרי"ט ר"ס צ"ה:
ג׳
וכן נ"ל עיקר כו' ועיין בספר א"א דף ע"ו ובשארית יוסף ובתשובת שלום סימן ל':
ד׳
ואפשר דעתו לחלק כו' עיין בסמ"ע ס"ק ט' ובב"ח:
ה׳
אין השני' יכולים כו' היינו כשאינם יודעים להיכן הדין נוטה אבל אם יודעים יכול להסתלק והם יגמרו ועב"ח סימן י"ב:
ו׳
ב"ד פוסקין כו' עמ"ש לעיל סי"ג בזה:
נחלת הכלל · Shulhan Arukh, Hoshen ha-Mishpat; Lemberg, 1898
סמ״ע · חושן משפט סימן י״ח
א׳
יוציאו כל אדם לחוץ. כדי שלא ידעו הבע"ד מי הוא המזכה ומי הוא המחייב וגם משום דאל"כ שמא ישמעו הבע"ד דברי משא ומתן של הדיינים ומתוך דבריהם ילמדו לטעון שקר:
ב׳
דטוב להתחיל מן הקטן. פי' אף שאינו חובה זה כ"א בדיני נפשות וכדתנן בר"פ א' דיני ממונו' הטומאות והטהרות מתחילין מן הגדול דיני נפשות מן הצד ופרש"י מן הצד מן הקטני' שמא יחייבנו הגדול ולא ירצו לחלוק על דבריו משום דכתיב (בפ' משפטים) לא תענה על רב על דבריו של גדול רב כתיב בלא יוד עכ"ל מדכתב ולא ירצו לחלוק משמע דברצונו תליא וכ"כ הנ"י שם בהדיא ז"ל כתבו המפרשים ז"ל לאו למימרא דאסור לענות על רב אדרבא אסור לו לשתוק שהרי בדיני נפשות אמרי' אמר אחד מן התלמידים יש לי ללמד זכות שומעין לו כו' אלא ה"ק קרא שראוי לעשות בענין שלא יצטרך לענות על רב שידברו הקטנים תחלה ולא משום כבודו אלא שמא לא ירצה התלמיד לחלוק שיתבייש ממנו וחששו החששה דוקא בדיני נפשות דחמירי ולא בדיני ממונות ואם רצו מתחילין מן הגדול ומיהו טוב להתחיל מהקטן כו' עכ"ל אבל מהתו' שם דף צ"ד [ל"ו] בד"ה דיני נפשות משמע דאסור לענות על רב בדיני נפשות כ"א דרך שאלה על דרך שאומר התלמיד לפני רבו רבי כך וכך למדתני אלא שבדיני נפשות חששו שגם זה לא יעשה הקטן אם כבר שמע דעת הגדול אבל בדיני ממונות לאחששו כולי האי שלא ירצו לו' לו דרך שאלה אבל דרך ויכוח אסור גם בדיני ממונות אלא שמסקו וכתבו שם התו' דעוד י"ל שלא תענה על רב לא נאמר כ"א בדיני נפשות ולא בדיני ממונות ע"ש:
ג׳
ילכו אחר הרוב שנים אומרים כו'. בא ללמדינו בזה דאף דבדיני נפשות אין הולכין אחר הרוב לחובה כי אם כשנתרבו שנים המחייבים על המזכים מ"מ בדיני ממונות שמה שהוא חובה לזה הוא זכות לזה בחד סגי ועפ"ר:
ד׳
ואחד אומר איני יודע. יוסיפו הדיינים הטעם דאין שייך לומר דהולכין אחר הרוב אלא כשכל הג' ישבו ונתנו ונשאו בדבר וכל אחד אומר טעם לדבריו ושנים הסכימו לדעת אחת אז בטלה דעת השלישי ברוב משא"כ כשאומר איני יודע דמחשב כאלו לא ישב עמהם ואמרי' שמא אם ישב עמהן שלישי שהיה אומר דעתו היו השנים מסכימין עמו וזה דוקא בשלשה הראשונים אבל אחר שהוסיפו עליהן אף שאמר הא' אינו יודע מ"מ כיון דמתחלה לא ישבו כ"א אדעתא דג' והרי נשאר ג' שביררו דעתן ומסכימין לדעת א' מש"ה הולכין אחריהן וק"ל:
ה׳
יוסיפו עוד דיינים פי' יוסיפו עוד שנים כמו שהוסיפו בראשונה וכן מבואר בהרמב"ם ועפ"ר:
ו׳
אבל ד' אומרים כו' ואחד כו' וכתב מור"ש ז"ל דה"ה אם ג' מזכין ושנים אומרים איני יודע דהולכין אחר הרוב אבל ב' מזכין וא' אומר חייב וב' אומרים איני יודע צריכין להוסיף כיון דאין כאן רוב נגד האומרים איני יודע ועפ"ר:
ז׳
בין שהוא אותו שאמר תחלה כו'. קמ"ל שזה רבותא דאע"פ שזה האומר עכשיו הוא אחר לא מחשבינן ליה כאילו גם הראשון היה אומר עכשיו איני יודע ויהיה שנים כנגד שנים ולא מחשב רוב וכמ"ש ועפ"ר מ"ש עוד ישוב אחר:
ח׳
דלא כמ"ש לעיל סימן י"ג כו'. עמ"ש בסמוך בסעיף ד' בסמ"ע בס"ק י"א:
ט׳
ואפשר דעתו לחלק כו' עד והשני דעת הרשב"א לא עמדתי על סוף דעת מור"ם בזה הא כ' הרשב"א בהדיא בתשו' והביאו הכ"מ בפ"ח דסנה' דב"ד של שלשה שאמר אחד מהם איני יודע והוסיפו שנים ואח"כ אומר א' מהארבעה איני יודע שהדין נגמר ע"ש השלש' הנשארים כאלו היתה תחילת ישיבתן בג' ואם ב' מהם אומרים זכאי או חייב ואחד אומר היפוכן הולכין אחר השנים שהן הרוב והביא לדבריו אלו ראי' מהירושלמי ע"ש שהאריך ומ"ש המחבר בס"ס י"ג ג"כ הם דברי הרשב"א והביאו הב"י שם ע"ש במס"י וכדי שלא תקשה דבריו זה על זה ע"כ צ"ל דיש חילוק בין ישבו מתחל' אדעתא דתלתא (דאיירי ביה הכא ובו גם הרשב"א מודה) ובין ישבו מתחלה אדעתא דעשרה וכ"כ חילוק זה הכ"מ בספ"ה דסנהדרין כתבתי לשונו בדריש' ע"ש וזה נלע"ד ברור ולדעת מור"ם שכ' שהוא מחלוקת ושנ"ל עיקר דהולכים אחר הרוב ומיד אחר זה כ' מור"ם ז"ל קהל שביררו ד' או ה' בוררים דאין הולכין אחר הרוב צ"ל שמור"ם מחלק בין קהל שבררו דבזה כ"ע מודים דאין הולכים אחר הרוב ובין בעלי דינים שבררו בעצמם שבזה איירי כאן וס"ס י"ג ועליו כתב דיש בו פלוגתא ובע"ש ס"ס י"ז כתב לחלק בין נסתלק אחד מהן ובין אמר אחד איני יודע וכמ"ש מור"ם כאן והנלע"ד בעיני כתבתי ודו"ק:
י׳
שאין רוב אלא בב"ד. פי' סתם ב"ד הן ג' אבל כשנחתו לדעות ליקח יותר ה"ל כדאמרי' בגמ' פ"ב דע"ז כדשיימי ארבע עד דשיימו כולהו וסיים שם ברשב"א ואם לא הושוו כולם לדעת אחד הרי הנתבע פטור דאין מוציאין ממון עד שיוודע שהוא חייב וכתב עוד דכל ספק תקנה דנין להקל לנתבע כי המע"ה:
י״א
ונסתלק אחד. כמ"ש בס"ס י"ג ע"ש בס"ס י"ג דמשוה שם המחבר כשאמר א' איני יודע למי שנסתלק לגמרי וכתב דבשניהן אין הדין נגמר ע"פ תשעה הנשארים הוא מדברי הרשב"א שכ"כ בתשובה אבל למור"ם ז"ל אינן שווין שהרי פסק לפני זה בהג"ה ס"א דלא כוותיה באומר א' מהן איני יודע וכאן פסק כוותיה בנסתלק א' מהן ואפשר דס"ל דשאני מסתלק דאיכא למימר ביה אלו היה כאן היה אומר טעם לדבריו והיו התשעה מודי' לו משא"כ זה שאומר איני יודע שהיה אצל התשעה ולא ידע לומר טעם דבכהאי גוונא אזלינן בתר הרוב כיון שהן יותר מג' הראויין לב"ד שהם דעה א':
י״ב
יכול ללמדו ודן עמו כו'. ור"ל ונמנה כשנים וז"ל רש"י (ונ"י) פ' אחד דיני ממונות דאי משום גמרא דשמעו מיניה כל ישראל נמי ממשה קבלו ואין אלו טעמי הבנת לבו דנימא אם היה חכמתו מרב אחר הוה אמר טעם אחר ובאיסור והיתר וטומאה וטהרה שהוראתן ביחיד אפי' שאר תלמידים דגם לסברא דרבן צריכין נמנים כשנים אי נחלקו אחרים בדבר ומטין הדין אחר הרוב וכדתני כו':
י״ג
שלא בפני בע"ד. שם מסיים בטעמא ז"ל דהא כל זמן שמביא ראיה סותר דינו ונרא' פשוט דהיינו דוקא כשכבר טענו שני בעלי דינים לפני הדיינים אזי קאמר דיכולין לומר הפסק דין לאחד מהן או לכתוב הפסק ולשלחו לכל א' לביתו וקאמר דהיינו דוקא בדיני ממונות כדמסיים בטעמא הנ"ל משא"כ בדיני נפשות דלאחר שנתקיים הפסק הוא מעוות שאינו יכול לתקן הגה ועד"ז כ' בד"מ סי' י"ז סס"א בשם הרשב"א ז"ל נתבע שקבעו לו זמן להביא ראיותיו ועבר הזמן ולא הביא וכשרצו הבית דין לפסוק הדין טען הנתבע שנתן זכותו ללוי ואין לפסוק הדין שלא בפניו מסתברא אם לוי הוא במקום קרוב שולחין לו ומודיעין אותו אם בא וטוען והביא ראיה מיד שומעין לו ואם לא בא או שבא ואמר תנו לי זמן שאביא אין שומעין לו דלא עדיף מגברא דאתיא מחמתיה דבממון לא איכפת לן לפסוק הדין שלא בפניו וכל זמן שמביא ראיה סותר' הדין עכ"ל:
נחלת הכלל · Shulhan Arukh, Hoshen ha-Mishpat; Lemberg, 1898
ט״ז · חושן משפט סימן י״ח
א׳
ס"א אבל ארבעה אומרים כו' מ"ש סמ"ע בשם מור"ש סק"ו וקשה לי מה בכך שנסתלקו שנים של אינו יודע מ"מ יש כאן רוב דהיינו ב' מתוך ג' והו"ל כאלו לא ישבו תחלה רק בג' והסכימו שנים מהם לדעת א' דהולכין אחריהן וע"ק לי לפי ידעת מור"ש לכתוב רבותא גדולה במקום שכ' הטור ב' מזכין וג' מחייבין וא' אומר איני יודע דיוסיפו הדיינים דאז כשנסתלק את האינו יודע פשיטא שאין כאן גמר דין דהא שקולים הם עדיפא הל"ל אפי' ב' מזכין וא' מחייב וב' אומרים א"י דאין רוב נגד המסולקים ויוסיפו וכ"ת אי נימא דלא יוסיפו נמי קשה אמאי לא נקט רבותא במקום ג' אומרים זכאי וכו' לימא רבותא אפי' ב' מתוך ג' הא לא קשיא כיון דקאמרי דחשבינא את האינו יודע כמאן דליתא והולכין אחר רוב הנשאר כיון שנגמר הדין בג' ה"ה בשנים מתוך ג' דבכל דוכת' הוה ב' מתוך ג' ככל הג' משא"כ לאידך יש מקום לטעות דדוקא בשקולים לא נגמר ע"כ היה לומר אפי' בשרוב לא נגמר הדין ובתשו' רשב"א שהעתיק סמ"ע סק"ט מבואר בהדיא כדברי ודבר ברור הוא אלו ראה רש"ל ההוא תשובת הרשב"א דהוי הדר ביה שוב ראיתי מחז"ל שפי' דברי הטור בד"א ע"פ הירושלמי וז"ל אם הוסיפו ב' דיינים וג' ויש להם דעה א' וב' אומרים שא"י דל"מ כיון דנחתי לדיעות וקשה עליו טפי לכתוב רבותא כמ"ש ועיקר להלכה למעשה בזה הולכין אחר הרוב ועל הרב בעל הסמ"ע תמיה רבה שהוא עצמו הביא תשו' הרשב"א הנ"ל ומביא ג"כ דעת מור"ש והם סותרים זא"ז:
ב׳
(ע"ש בהג"ה שאין רוב אלא בב"ד) מ"ש הסמ"ע סק"י תמהתי על פה קדוש יאמר כן דלפי טעם שלו דנחתי לדיעות קהל שביררו דהא בסימן ר"ו כתב דאפי' ביחיד שאמר כדשיימו ד' צריך הסכמות כולם ודבר פשוט הוא דוקא בקהל נקט דין זה דהיינו בעסקי קהל יש להם כח הן לדין הן לפשרה וכמ"ש בתשו' מיימוני דהל' שופטים דכל מה שמקבלין ע"פ טובי העיר הוה כקנין אפי' קבלו ועשו פשרה מש"ה אין הולכין כאן אחר הרוב כמ"ש סי' י"ב דאם ביררו הן לדין הן לפשרה וצריך להתנות בפי' שילכו אחר הרוב אבל סתמא לא וגם בפשרנים דעלמא אי' בסי' י"ב סי"ח דאם רבים הם הולכים אחר הרוב וכן הוא בקהל ואפי' אם לא קיבל עליו בפי' שיעשו פשרה וזהו שסיים כאן הריטב"א שאין רוב אלא בב"ד ר"ל בדיינים שעושין דין דוקא אבל לא בעסקי הקהל והסמ"ע אפשר שנתכוין ג"כ לזה:
ג׳
(ס"ו ב"ד פוסקין בד"מ) הסמ"ע סקי"ג נתן טעם דבד"נ אין פוסקין אלא בפני בע"ד דהוה מעוות שאינו יכול לתקן תמיה דשם בתשו' רשב"א אי' דגזירת הכתוב היא בד"נ שנא' עד עמדו לפני העדה ג"כ מ"ש סמ"ע דכאן מיירי דטענו לפניהם לא נלע"ד כן דודאי יכולים שני בע"ד לשלוח טענתם בכתב לאיזה ב"ד שירצו וישלח להם פס"ד ולעיל בסי' י"ג דפסק והב"ד לא יפסקו אלא יכתבו שאני התם דיטענו לפני ב"ד זה לא יתכן שב"ד אחר ישלחו להם פסק וזה נכלל בפסוק ועמדו שני האנשים לפני ה' שאותו הב"ד שעמדו לפניהם יפסקו דוקא ואולי גם דעת הסמ"ע כן ולא מיעט אלא א"כ טענו בפני אחרים כמ"ש ע"כ:
נחלת הכלל · Shulhan Arukh, Hoshen ha-Mishpat, Lemberg, 1898
באר היטב · חושן משפט סימן י״ח
א׳
לחוץ. כדי שלא ידעו הבע"ד מי הוא המזכה ומי הוא המחייב גם חיישינן שמא ישמעו הבע"ד דברי משא ומתן של הדיינים ומתוך דבריהם ילמדו לטעון שקר. סמ"ע:
ב׳
יוסיפו. הטעם דאין שייך לומר דהולכין אחר הרוב אלא כשכל הג' ישבו ונשאו ונתנו בדבר וכל אחד אומר טעם לדבריו וב' הסכימו לדעת א' אז בטל דעת השלישי ברוב משא"כ כשאומר אינו יודע דמיחשב כאילו לא ישב עמהן אמרינן שמא אם ישב עמהן שלישי והי' אומר דעתו היו השנים מסכימין עמו אבל לאחר שהוסיפו אף שהאחד אומר איני יודע מ"מ כיון שמתחלה לא ישבו כ"א אדעתא דג' והרי נשארו ג' שמסכימים לדעת א' מש"ה הולכין אחריהן. סמ"ע:
ג׳
עיקר. והסמ"ע כתב דלא עמד על דעת מור"ם בזה דע"כ צ"ל דיש חילוק בין ישבו מתחל' אדעתא דתלתא וכו' וכ"כ הכ"מ בספ"ח דסנהדרין חילוק זה וזה נ"ל ברור ולדעת מור"ם שהוא מחלוקת ושנ"ל עיקר שהולכין אחר הרוב ומיד אח"ז כתב קהל שביררו כו' אין הולכין אחר הרוב צ"ל שמחלק בין קהל שבררו דבזה כ"ע מודים דאין הולכין אחר הרוב. ובין בע"ד שבררו בעצמן דבזה יש פלוגתא עכ"ל:
ד׳
הרוב. דכיון שנחתו לדעות ליקח יותר מסתם ב"ד שהן ג' לכך צריך שישוו כולם לדעת א'. סמ"ע:
ה׳
לגמור. היינו כשאינן יודעים להיכן הדין נוטה אבל אם יודעים יכול להסתלק והם יגמרו. ש"ך:
ו׳
שנתבאר. המחבר השוה שם בין א' אומר איני יודע או שנסתלק לגמרי דבשניהן אין הדין נגמר ע"פ הנשארים אבל מור"ם ז"ל דפסק לעיל בס"א שלא כדעת המחבר בס"ס י"ג בא' אמר איני יודע וכאן בנסתלק פסק כוותיה אפשר דס"ל דשאני מסתלק די"ל אילו הי' כאן הי' אומר טעם לדבריו והיו האחרים מודים לו משא"כ באומר איני יודע לא שייך זה בכה"ג אזלינן בתר הרוב כיון שהם יותר מג' וכוונו לדעה אחת. סמ"ע:
ז׳
שלא. כתב הסמ"ע דנרא' פשוט דהיינו דוקא כשכבר טענו ב' הבע"ד לפני הדיינים אז יכולין לומר הפסק דין לא' מהן או לכתוב הפסק ולשלחו לכל אחד לביתו ובזה מיושב שאינו סותר דין זה למ"ש בסי' י"ג ס"ו וכמ"ש בש"ך שם:
נחלת הכלל · Torat Emet 357
ביאור הגר״א · חושן משפט סימן י״ח
א׳
י"א דטוב. שם ל"ו א' אנא הואי כו':
ב׳
יוסיפו. שם כ"ט א' במתנ':
ג׳
(ליקוט) שני דיינים. תוספתא פ"ו עד כמה מוסיפין אין פחות משנים ומתנ' בפ"ה אצל ד"נ (ע"כ):
ד׳
(ליקוט) נמצאו חמשה כו'. ס"ל כמאן דאיתיה דמי ולא אמרו שם יז א' כמאן דליתיה אלא בד"נ כמש"ש אי אתה מוצא כו' (ע"כ):
ה׳
שנים אומרים כו' יוסיפו עוד. תוספתא שם:
ו׳
אבל ארבעה. ירושלמי סוף פ"ה למה מוסיפין שאם היו שנים מהראשונים מזכין וא' מן האחרונים נגמר הדין בשלשה: (ליקוט) אבל ארבעה כו' או שאמרו שלשה כו'. ירושלמי תני למה אמרו מוסיפין דיינים שאם היו שנים מהראשונים מזכים ואחד מהאחרונים נגמר הדין בשלשה א"ר אילא מכיון שנראה דינו ליגמר בארבעה אין גומרין אותו בשלשה ומפ' הרמב"ם וא' מהאחרונים ר"ל שגם הוא מזכה והב' מחייב והראשון שאמר א"י נשאר בספיקו והוא הבבא שנית או שאמרו כו' ור' אילא סובר דוקא שכל הד' מזכים כמ"ש בע"ז ע"ב א' כמ"ש בסי' י"ג והוא בבא הראשונה אבל ארבעה כו' ולר' אילא אף אם ד' מזכים אם א' מהאחרונים אומר א"י אינו כלום כמ"ש מכיון שנגמר כו' אבל לת"ק א"צ רק שיהא רובן מזכים וז"ש בין כו' בין כו' (ע"כ):
ז׳
ואפשר דעתו לחלק. כ"ה בגמ' שם ה' ב' איתביה רבא לר"ן אפי' שנים כו' שאני התם דמעיקרא כו':
ח׳
(ליקוט) דלא כמ"ש והשני כו'. צ"ע שהרי דעת הרשב"א שאפי' ב' מזכין וא' מחייב ושנים אומרין א"י נגמר הדין כמ"ש יז א' דמ"ד א"י כמאן דליתיה דמי ונגמר הדין ע"פ ג' ומ"ש בירישלמי וא' מהאחרונים ר"ל ?פדן עמהם לזכות או אפי' לחובה וב' הנשארים אומרים א"י נגמר הדין ע"פ דמ"ד א"י כמאן דליתא דמי כמ"ש בגמ' הנ"ל ואר' אילא מכיון כו' שאין נגמר הדין אם א' מאלו ד' אומרים א"י כמו בתחלה בג' והלכה כת"ק ועסמ"ע אלא חילוק הרב נכון כמ"ש ה' ב' שאני התם דאדעתא. כו' אע"ג שלדידיה סגי בב' וה"ה לדידן בד' או יותר וכ"כ בס"ד בהג"ה ע"ש (ע"כ):
ט׳
קהל שביררו. ע"ז ע"ב א':
י׳
(ליקוט) שאין רוב כו'. צ"ע דבלא"ה אין הולכים כו' כמש"ל סי' י"ג ס"ז (ע"כ):
י״א
אבל אלו. כנ"ל בסי" י"ד ס"א:
י״ב
היו מחצה על מחצה כו' וכן תוספתא שם לעולם כו': (ליקוט) היו מחצה כו' מוסיפין כו'. תוספתא שם יוסיפו הדיינים כו' לעולם מוסיפין הדיינין עד שיגמר הדין ואמר עד ע"א דלא עדיף מד"נ כמ"ש במתנ' מ"א (ע"כ):
י״ג
עד ע"א. גמ' מ"א:
י״ד
הרי. שם מ"ב א':
ט״ו
כל מי. שם יז א' וערש"י שם ד"ה ואי כו' מ' דלא אמר טעמא:
ט״ז
שלשה שישבו. שם ל"א אי לאו כו' כנ"ל:
י״ז
(ליקוט) וה"ה אם כו'. כנ"ל ממ"ש ה' ב' שאני התם כו' (ע"כ):
י״ח
הא דאמרי' כ"כ מרדכי וכן מ' שם בגמ' א"ר שונה אדם לתלמידו כו' מתבי כו' מ' ששונה עמו בשעת הדין:
י״ט
ולענין איסור. שם בגמ' הטהרות כו' וערש"י שם.
כ׳
(ליקוט) ב"ד כו'. דלא אמרו בפ"ב דסנה' יבא בעל השור כו' אלא משום דהוא כעין ד"נ דאקשינן מיתת השור כו' ובב"ק קיב ב' ואי אמר נקיט כו' אי לא אתא כו' ושם תינוק שתקף כו' אפי' היכא דאית ליה חזקה כו' דוקא משום שאין מקבלין עדות שלא כו' (ע"כ): (ליקוט) ב"ד כו'. ב"ק צ"א א' דקבל סהדי וברח כו' (ע"כ):
נחלת הכלל · Shulhan Arukh, Hoshen ha-Mishpat; Lemberg, 1898
על הסימן הזה
שולחן ערוך חושן משפט סימן י״ח, מתוך חלק חושן משפט. השולחן ערוך לרבי יוסף קארו הוא ספר ההלכה המרכזי של עם ישראל - פסקי ההלכה למעשה ערוכים בקצרה ובבהירות, מסודרים לפי נושאים בארבעה חלקים. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
שולחן ערוך, רבי יוסף קארו - נחלת הכלל