הביא המחזיק עדים ולא כיוונו עדותם - שולחן ערוך חושן משפט סימן קמ״ה

שאין העד מדקדק בזה כו'. הטור מסיק וכתב על זה ז"ל לפיכך אם אחד אומר חטין ואחד אומר קטנית אין מצטרפין דבהכי לא טעו אינשי עכ"ל וכן העתיקו בסמ"ע אבל המחבר השמיטו לפי שכתב בבדק הבית דיש לדחות ולומר כיון דהוי מילתא דלא רמיא עלייהו דאינשי כך לי חטים וקטנית כמו חטים ושעורים עכ"ל וכדברי הטור כתבו התוספו' והרא"ש ור' ירוחם נתי"א ח"ב ונראה סברתם נכונה דלא שייך מילתא דלא רמיא שהרי מכחישים זה את זה אלא שצ"ל שאחד מהן טועה ובין חטים לקטניות אין אדם טועה וא"כ הוי הכחשה גמורה ועדותן בטלה וע"ל סי' ל' סעיף ב' ודוק. והב"ח כתב דמפירוש רשב"ם משמע דלהכי קאמרינן בין חיטים לשעורים טעו אינשי לפי שאינן מבינים יפה בין קמח חטין לקמח שעורים א"כ לפ"ז אף בחטין וקטניות אין מבינים יפה בקמח שאוכל אם הוא של חטים או של קטנית עכ"ל וטעה בין קמ"ת לקמ"ח שרשב"ם כתב שאין מבינים בין קמ"ת חטים לקמ"ת שעורים ור"ל דתואר קמת שניהם שוה לעין הרואה על פני השדה כשאינו מדקדק וא"כ אדרבה מוכח כמ"ש התוס' והרא"ש דבחטים וקטניות אפי' בלא דקדוק אין אדם טועה דהא תואר קומתן משונה מאד זה מזה וק"ל.

שאם נאמין לו כו' משמע דוקא מה"ט אבל משום מגו לא מהימן ולפי זה אם טוען אכלתי רק שני שנים וזבינת' מינך ואין עדים כלל בדבר אינו נאמן על הפירות במגו דלא אכלתי כיון שהקרקע יוצא מתחת ידו וכן הוא בהגהת אשר"י להדיא וכן משמע בתוס' אבל הרמב"ן ונ"י והריב"ש ושאר פוסקים חולקין וכדבריהם נראה עיקר וכמ"ש לעיל ס"ס ק"מ ע"ש:

כל המחזיר קרקע. עיין בתשו' ר"ש כהן ס"ג סי' פ"ח:

שאין העד מדקדק בזה. הטור מסיק וכתב על זה וז"ל לפיכך אם אחד אומר חיטין ואחד אומר קטנית אין מצטרפין דבהכי לא טעו אינשי עכ"ל:

העיד האחד שאכלה שנה ראשונה שלישית וחמישית וכו' עד שבשנה שמעיד זה לא העיד זה כ"כ הרמב"ם פט"ו דטוען דין ב' וכתב המ"מ על זה וז"ל מפורש בסוגיא שם ופרשוהו כגון במקום שמוברין שנה וזורעין שנה שנתבאר בפ"ב דעולה להן חזקה אע"פ שאינן רצופין שאל"כ מאי אריא מכחישין אפילו שניהן מעידין שאכלה אג"ה אין חזקתו כלום וזה ברור עכ"ל. ולכאורה קשה דתלה תניא בדלא תניא שדייק ומוכיח דאיירי במוברי דאל"כ מאי אריא מכחישין כו' דלמא באמת איירי הרמב"ם באינן מכחישין זא"ז אלא כל א' מעיד מה שראה זה ראהו אוכל אג"ה וזה בד"ו באתרא דלא מוברי וקמ"ל הרמב"ם רבותא דאע"ג דכל אחד מעיד על ג"ש ואינן מכחישין זא"ז וקי"ל דבדיני ממונות מצטרפין העדות וכמ"ש הטור בסי' ק"מ סי"ב דאם אחד מעיד על אב"ג ואחד על דה"ו מצטרפין וגדולה מזו כתב שם דאפילו ו' עדים כל א' מעיד שראה אוכל שנה זאח"ז מצטרפין והו"ל כאלו היו ב' עדים שכל אחד מעיד על ג' שנים מ"מ ס"ל להרמב"ם דבכה"ג אין מצטרפין כיון דלדברי עדות כל א' בפני עצמו היה הפסק בשני אכילתו ובאתרא דלא מוברי בעינן עדים שיעידו שאכל רצופין וכ"כ הטור בסי' זה ס"ג בהדיא וז"ל ואם אינן מכחישים זא"ז אלא זה מעיד אג"ה וזה בד"ו לא הוה חזקה באתר' דמוברי כיון דלדברי שניהן יחד אכלן רצופין (כיון דאינן מכחישין זא"ז) ולא באתרי דלא מוברי כיון דאין שום אחד מעיד על חזקת ג"ש רצופין עכ"ל. וי"ל דא"כ לא ה"ל להרמב"ם לסיים בטעמא משום שבשנה שמעיד זה לא מעיד זה דהא באתרי דלא מוברי אין זה חסרון העדות אפילו ו' עדים שמעידים כל אחד על שנה מיוחדת זא"ז מצטרפין וכנ"ל אלא ה"ל לסיים בטעמו כיון דאין שום אחד מהן מעיד על ג"ש רצופין וכמ"ש הטור בטעמו כנ"ל. אלא ודאי איירי באתרי דמוברי ואז צריכין לעדים שיעידו דאכלן ג"ש ולא היו רצופין. מ"ה הוצרך לסיים בטעמו דבשנה שמעיד האי לא מעיד האי דאלו העידו שניהן על אג"ה אז בד"ו הוה חזק'. וגם כוונת המ"מ מוכיח דהרמב"ם איירי באתרי דמוברי דאל"כ אפילו שניהם מעידים אג"ה כו' כוונתו הכי ור"ל למה סיים הרמב"ם בטעמו דבשנה שמעיד זה כו' הא אפילו שניהן מעידין שוה אג"ה לא הוה חזקה ואגב שיטפא קרי ליה עדות מוכחשת כשזה מעיד אג"ה וזה בד"ו ודוק:

ותחזור הקרקע והפירות. בטור וגם בגמרא פח"ה (דף נ"א) לא הזכיר תשלומי הפירות והמיימוני והמחבר דכתבוהו צ"ל דאיירי באתרי דמוברי ולא הכחישו זא"ז ולכן כתבו דצריך לשלם הפירות דכיון דאכלי רצופים באתרי דמוברי ולא חשש למחות בו צריך לשלם ע"פ העדים פירות דכל הששה שנים והא דכתב המ"מ דמיירי כשמכחישין כבר כתבתי דל"ד קאמר אלא ר"ל נראין כמכחישין כיון דאשנה דמסהיד האי לא מסהיד האי אבל אי הכחישו העדים זא"ז בפי' א"צ לשלם הפירות ממ"נ דאי תחשוב עדותם כאילו אינו נמצא דאין כאן עדות על אכילת הפירות דאף א"ת שהמחזיק מודה שאכלן רצופין באתרי דמוברי מ"מ לא גרע מטוען קניתיה ממך ואכלתי פירותיה שני שנים דכתב הרי"ף פ' חזקת הבתים בסוגיא זו דאין מוציאין מידו הפירות דהא הוא אומר אכלתי' מפני שקניתיה וה"ל הפה שאסר כו'. ואי לא תחשוב עדותן כאילו אילו אלא שאינן מצטרפין יחד מ"מ לא גרע מעד אחד המעיד על ג' שנים רצופין באתרי דלא מוברי דאין מוציאין ע"פ הפירות כמ"ש הטור והמחבר בסמוך. דומיא דהכי הוא כשמעיד עד אחד על שנה אג"ה באתרי דמוברי וק"ל גם י"ל דמ"ש ותחזור הקרקע והפירות ר"ל הפירות הנמצאי' עדיין בעין שלא שמטם ואכלם דאותן ודאי צריך להחזיר עם הקרקע כיון דאין לו עידי חזקה:

בין שעד אחד מעיד עליהן הטעם דכל אדם צריך לישבע ש"ד נגד ע"א לומר שאינו כדבריו (דהא עיקר תביעתו הוא על הפירות שהן תלושין. וע"ל סי' צ"ה ס"ב בהג"ה) וכל שמודה לו אלא שאומר דידי אכלתי אינו נאמן בטענתו אפילו בשבועה דמוקמינן הפירות בחזקת מרא דארעא קמא ועל כזה אמרו ה"ל מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם וכבר נתבאר זה לעיל בסי' ע"ה ובכמה מקומות:

ואין צריך לומר כשאין עדים כלל על אכילת פירות. פי' אף שהמחזיק מודה שאכלם דאם נאמין לו שאכלם הרי ג"כ אמר שאכלם ג"ש והחזיק בהם:

בכל אלו ישבע המערער. פי' היסת דהא קרקע ברשותו עומדת ואין זה בכלל נשבע ונוטל:

וישבע המחזיק שאינו חייב לו כו'. אבל לא תקנו שישבע שמכר לו כדי שלא יכחישו זא"ז בהדיא בשבועתן:

ועלתה לו החזקה. דאע"ג דעדות ג' אחין אין מצטרפין לעדות אח' מ"מ מהניא חזקה כדין ג' כתות עדות דעלמא שמעיד כל כת על שנה אחת והמחבר קיצר בסי' זה בדינים הללו ולא כתב דין הזמה כיון שאין דנין אותן בזמן הזה וכמו שלא כתבו ג"כ בסי' ל"ח ע"ש ועיין בטור ושם הם מבוארים ועפ"ר בס"ס ל' ול"ח וגם שם בסמ"ע כתבתי הטעם למה מצטרפין הג' כתות לענין חזקת קרקע ולא אמרי' בהו דבר ולא חצי דבר:

מדקדק. המחבר השמיט מ"ש הטור באחד אומר חטים ואחד קטנית כו' לפי שכת' בבד"ה די"ל כיון דהוי מלתא דלא רמיא כו' כך לי חטים וקטנית כמו חטים ושעורים ע"כ והתוס' והרא"ש ורבינו ירוחם כתבו כהטור ונראה סברתם נכונה דלא שייך מלתא דלא רמיא שהרי מכחישים זא"ז אלא שצ"ל שאח' מהן טועה ובין חטים לקטנית אין אדם טועה וא"כ הוי הכחשה גמורה ועדותן בטלה וע"ל סי' ל' ס"ב והב"ח כתב דמפרשב"ם משמע דלהכי אמרי' בין חטים לשעורים טעו אינשי לפי שאינן מבינים יפה בין קמח חטים לקמח שעורים א"כ לפ"ז אף בחטים וקטנית אין מבינים יפה בקמח שאוכל אם הוא של חטים או של קטנית עכ"ל וטעה בין קמ"ת לקמ"ח שהרשב"ם כת' שאין מבינים בין קמת חטים לקמת שעורים ור"ל דתואר קמת שניהם שוה לעין הרואה ע"פ השדה כשאינו מדקדק ואם כן אדרבה מוכח כהתוספות והרא"ש דבחטים וקטנית אפילו בלא דקדוק אין אדם טועה דהא תואר קומתן משונה מאד זה מזה. ש"ך:

והפירות. כת' הסמ"ע י"ל דר"ל הפירות הנמצאים עדיין בעין שלא שמטם ואכלם דאותן ודאי צריך להחזיר עם הקרקע כיון דאין לו עידי חזקה וע"ש מ"ש עוד בזה:

מעיד. הטעם דכל אדם צריך לישבע ש"ד נגד ע"א להכחישו דהא עיקר תביעתו הוא על פירות התלושין (וע"ל סי' צ"ה ס"ב בהג"ה) וכל שמודה לו אלא שאומר דידי אכלתי אינו נאמן בטענתו אפי' בשבועה דמוקמינן הפירות בחזקת מרא קמא ועל כזה אמרו דה"ל משואיל"מ. סמ"ע:

נאמין. משמע דוקא מה"ט אבל משום מגו לא מהימן ולפ"ז אם טוען אכלתי רק ב' שנים וזבינתא ממך ואין עדים כלל בדבר אינו נאמן על הפירות במגו דלא אכלתי כיון שהקרקע יוצאת מתחת ידו וכן הוא בהג"א להדיא וכ"מ בתוספות אבל הרמב"ן ונ"י והריב"ש ושאר פוסקים חולקין וכדבריהם נראה עיקר וכמ"ש בס"ס ק"מ ע"ש. ש"ך:

כלל. פירוש אף שהמחזיק מודה שאכלם דאם נאמין לו שאכלם הרי ג"כ אמר שאכלם ג"ש והחזיק בהם. סמ"ע:

עדות. אע"ג דעדות ג' אחין אין מצטרפין לעדות אחת מ"מ מהני חזקה כדין ג' כתות עדים דעלמא שמעמידים כל כת על שנה אחת. שם:

המחזיר. עיין בתשובת רש"ך ס"ג סי' פ"ח:

והפירות. של כל הששה שנים כמ"ש בס"ג בין שע"א כו':

בין שע"א. שם לד א':

ואצ"ל. רשב"ם שם ד"ה והדרי כו':

בכל אלו ישבע. כנ"ל סי' קמ ס"א:

וישבע. רשב"ם ד"ה הנ"ל ונלמד ממתני' דריש ב"מ זה ישבע כו' וזה ישבע כו' דכ"א נשבע בדבר שמוחזק בו כמ"ש שם דמאי דתפיס כו':

וחוזר השוכר. ב"ק כ"א א' ופי' מעלה השכר שמעלה מראובן: