מי שחזר בו אחר שנתרצ׳ להיות ערב - שולחן ערוך חושן משפט סימן קל״א

שהלוה מבזבז כו'. ואם אינו מבזבז עיין בסעיף ד' בהג"ה:

ערב שבא אצל המלוה. עיין בתשו' ר"ש כהן ס"ב סימן ק"א וסי' קנ"ו ובתשו' מהרשד"ם סי' נ"ז וסימן רי"ח:

יפטר מהערבות כו'. ואם התנה בשעת הערבות כן הדין עם הערב עיין בתשו' ר"א ן' חיים סימן ס':

שאין הערב נפטר בכך והא דמקבלין קנין חדש מהערבות כשמרחיבין זמן הנשואין כו' עכ"ל סמ"ע שם ועיין עוד שם ודבריו צ"ע גם קשה למה מקבלין קנין חדש מבעל דבר עצמו אלא נראה דל"ד ערבות דממון לערבות דשדוכין לזמן ודוק:

וצריך להתיישב בדין זה. כי יש חולקין לא מצאתי שום חולק בזה עכ"ל סמ"ע ובבדק הבית חולק ומביאו הב"ח. ועיין בתשו' רשד"ם סימן נ"ז דלהרי"ף והרא"ש יכול לומר לערב שני הוציאני מהערבות היכא דאפשר שיבוא הפסד לערב ע"ש ועמ"ש בסי' פ"ו. עיין בספר מגדל דוד:

והערב יכול לכוף ללוה לפטרו. והרמב"ן חולק ע"ז וכמ"ש בספרי וכ"כ בה"ת להדיא בשמו וזה תלוי במ"ש המחבר בשם רמב"ן בתחילת הסעיף דכשם שא"י לכופו למלוה אח"ז כך א"י לכוף ללוה כל זה מוכח בבעה"ת א"כ צ"ל דמור"ם נמשך בזה במ"ש כי יש חולקין בזה כו' ודו"ק:

ישראל שהיה ערב וכו'. עיין בתשו' מהרשד"ם סי' צ"ה וסימן ק"ל:

התראה שהתרה בו אינו כלום. עיין בסמ"ע ס"ק י"ב הטור מסיים בטעמו וכתב ז"ל שהערב הי' לו להשמט מן העכו"ם ולדחותו מלהיות ערב כו' עד מדהשמיטו המחבר ומור"ם נראה דס"ל דבלה"נ התראתו לאו התראה כו' עכ"ל ולפע"ד אין כאן השמטה ואדרבה המחבר דקדק וכתב והודה לדבריו וכן נ"ל לדינא דבעינן דוקא הודה מתחלה לדבריו וכן משמע בעיר שושן שוב מצאתי בס' גדולי תרומה שכתב שנראה פשוט דבעינן דוקא הודה לדבריו מתחלה ע"ש:

כל מה שיברר. עיין בתשו' רמ"א סימן פ"ו דף קס"ח ע"א ובתשו' ן' לב ספר ב' סי' ס"ו:

או שכת' ביני שיטי כו'. כתב הסמ"ע שכן צ"ל בלא וי"ו ולא שכתו' בוי"ו ואדלעיל קאי כו' ע"ש ס"ק ט"ו והב"ח חולק עליו דשמא עשה קנוני' עם העכו"ם ואינו נאמן בשבועה לכך פי' דמיירי שהכת' של הפיתקא וביני שיטי הוא בערכאות שלהם וק"ל. ע"ש בסמ"ע עד וזה ודאי אינו מאחר שהש"ח ביד שמעון כו' אינו מוכרח דשמא איירי דעדיין לא פרעו אלא קצתו ולכך הוכרח לכתוב פרעון ולא לקח השטר ממנו עיין בתשו' רמ"א סימן ט"ו:

אבל באונס דלא שכיח כו'. כגון שהוסיף העכו"ם ליקח רבית ממנו הרבה יותר מנהוג כ"כ מהרי"ק שם:

שאם ראובן מכר לשמעון. עיין בסמ"ע ס"ק י"ח עד ומש"ה כתב הטור והמחבר שאם קנו מידו שישלם לו דמי מכר ולא דמי השדה כשאר אחריות דלוקח כו' עכ"ל והב"י כתב הטעם דהוי כמעכשיו ואינו ברור ודוק:

ערב או קבלן כו' עיין בתשובת רשד"ם סימן קי"ו וקע"ה וש"פ:

וע"ל סימן קכ"ט עיין בתשובת ר"ש כהן ס"ב סימן נ"א.

וכל הבאים אחריו חלקו עליו. ובתשו' ן' לב ספר א' כתב סוף כלל י"ב דמצי למימר המוחזק קים לי כהרמב"ם וכה"ג כתב בתשו' מהרשד"ם סימן פ"ב וסימן קכ"א וקכ"ד וקע"ט וצ"ע כיון דהבאים אחריו חולקים עליו וכן נראה מדברי המחבר ושאר אחרונים דלא קי"ל כלל כהרמב"ם בהא ובסמ"ע כתב בס"ק כ"ה דהמחבר ס"ל דאזיל הרמב"ם לטעמיה דס"ל המקנה לחבירו דבר שאין לו קצבה לא משתעבד וכמש"ל הטור בשמו סימן ס' וממילא החולקים עמו שם חולקים ע"כ בדין זה ובפרישה כתב דאף החולק שם מודה כאן כיון דאיכא ב' ריעותא דאסמכתא ודערבות דלא קני ובתשו' ריב"ש כתב שאפילו נשבע שערב ע"ז א"צ לקיים מכח השבועה דבטעות נשבע דהיה סבור דמשתעבד ע"ש וע"ל סימן ע"ג בסמ"ע כו' [סז"ח] ונראה לפע"ד עיקר כהב"י וכן מוכח להדיא בתשו' מהר"ן ן' לב ספר א' כלל י"ב וכן דעת ה"ה שזה תליא במחלוקת דלעיל סימן ס' ופסק כאן כהמחבר והראב"ד שעשה פשרה כבר השיג המ"מ עליו עיין שם:

האומר לחבירו וכו'. ומי שנעשה לחבירו ערב לאחר מתן מעות ולא רצה מלוה לקבלו עד שהעמיד ערב ההוא ערב אחר שנתערב בעד הערב הראשון הערב הב' אין צריך קנין כ"כ בספר ג"ת שטר כ"ח סוף ח"ב והוציא כן מתשובת גאון שהביא הטור לעיל סימן קכ"ו סי"ט ע"ש ואף ששאר ראיותיו שהביא לזה אינם מוכרחים מ"מ דבריו נכונים בזה לדעת הגאון ובעה"ת וטור שם מיהו היינו דוקא שנתחייב הראשון בדין כגון שקנו ממנו וכה"ג דאל"כ פשיטא דהערב פטור אפילו היה בקנין וק"ל:

אפי' קנו מידו. הטעם דקנין בלא ב"ד חשוב כערבות שהוא אסמכתא לא קני' כי אם מטעם דאגב דהימניה ונתן ע"י מעות גמר ושיעבד נפשי' וכמ"ש בר"ס קכ"ט והרי זה חזר בו ואינו מבקש הימנותיה משא"כ בערב דלאחר מתן מעות דבעי קנין ומיד שקנו מידו נגמר הענין ומ"ה מהני ביה הקנין ואפי' בלי בית דין חשוב בצירוף הימנותיה שקבלו לערב כמ"ש בר"ס קכ"ט ועפ"ר שם כתבתי דלהרשב"א אפי' קנו מיד הלוה והמלוה דהלוה שיעבד לו נכסיו בקנין והמלוה שיעבד נפשי' להלואתו על נכסיו אפ"ה יכול המלוה לחזור בו ואפילו להרמב"ן והטור שחולקים ע"ז כדמשמע בסי' ל"ט סי"ט מ"מ אם הערב חזר בו גם המלוה יכול לחזור בו משום דאדעתא דהכי לא הקנה להלוואתו כ"א בערב:

אתה הרשיתני לערוב אותך וליתן. הרמב"ם והמחבר לטעמייהו אזלי דס"ל דלא סגי לערב במה שהרשיהו לערב עד שירשיהו גם כן ליתן כמ"ש בסי' ק"ל ס"ב מיהו בהרשהו ליתן לחוד נתחייב לו הלוה אלא אורחא דמילתא נקט גם במ"ש אח"כ והוא אומר מדעתך ערבת הל"ל גם או לא הרשתיך "ליתן אלא חדא מנייהו נקט עפ"ר:

כן פרעת ונתתי לך מה שפרעת כו'. "עד המע"ה המ"מ כ' שם ע"ז ז"ל היינו בדלא כתב לו המלוה התקבלתי דאלו כתב לו התקבלתי ונתן לו זכותו הרי הוא עומד במקום המלוה ואם המלוה בשטר אינו יכול לומר פרעתי כן נראה מדברי הרשב"א ופשוט הוא דלא יגרע כח הערב מאיש נכרי דעלמא שהרשהו המלוה עכ"ל המ"מ והעתקתיהו משום הא דכתבתי בסמ"ע בסי' שלפני זה ס"ד וכמ"ש שם:

שהלוה מבזבז כו'. כ"כ הטור והמחבר ג"כ לעיל סי' ע"ג סי"א לענין מלוה עם הלוה ולאפוקי מדעת החולקין בתרוייהו ע"ש וכאן בטור:

ערב שבא אצל המלוה כו'. "עד אין הערב נפטר בכך והא דמקבלין קנין חדש מהערבות כשמרחיבין זמן הנשואין אין לומר דהוא משום חשש שמא הערב יכפה לאבי הכלה לעשות הנשואין או לפטרו מערבות דזה יכול לעשות הערבות וכדמסיק הטור וגם מור"ם בהג"ה דלפ"ז אם בטוח כל צד בערב שלו שיערב בעדו לצד שכנגדו ולא יכריחנו אין צריך שום קנין חדש מהערבות ואין נוהגין כן אלא אפשר לומר דהוא משום דיש חולקים בזה כדמסיק מור"ם וגם המחבר כתב דיש להתיישב בזה. גם י"ל כיון דגביות הקנס מהערבות אינו דררא דממונ' כ"א מפני הבושת ובכה"ג אפשר דהרמב"ן מודה דיכול הערב שנתערב לו לומר לא אהיה לך ערב יותר מזמן שנתרצתיעליו ודוק:

ובנתיים נשתדפו. קאמר נשתדפו מכ"ש אם נגזלו מידו דעשוין בעלי זרוע ליפול וכמ"ש המחבר (והוא מדברי הרשב"א) בסי' קי"א סי"ג ע"ש:

וצריך להתיישב בדין זה כי יש חולקין בזה לא מצאתי שום חולק בזה וד"מ כתב דממ"ש מהרי"ו סי' פ' משמע דחולק ע"ז ע"ש שמביא דבריו ואף דמסיק מור"ם שם וכתב דאפשר לחלק דמהרי"ו לא קאמר אלא כשהלוה מוכן לשלם אבל כשאין מוכן לשלם מודה לדברי הרמב"ם שהוא כדברי המחבר כאן וכמו שמסיק מור"ם כאן בהג"ה מ"מ כתב מור"ם כאן שיש חולקים משום הא דכ' בשם מהרי"ו עוד שם דאם אמר הערב למלוה תן לי השט"ח לתבוע החוב והמלוה לא עשה כו' דהערב פטור ול' לתבוע החוב משמע אפי' אין המעות מוכן ביד הלוה ואפ"ה קאמר דפטור הערב מ"ה כתב כאן כי יש חולקין ומ"ש כאן בהג"ה גם בא"ל תן לי השט"ח לתבוע החוב דהכל מודים דפטור הערב צ"ל דאיירי ג"כ שא"ל שהמעות מוכנים ביד הלוה ליתנם ולא הוצרך לפרשו כי קאי אמ"ש לפני זה משא"כ בלתבוע החוב הנזכר בדברי מהרי"ו דשם לא נזכר לפני זה שהמעות מוכנים והוא דוחק. גם בלה"נ נלע"ד דאין בזה מחלוקת ביניהן דהרמב"ן לא קאמר אלא כשאין הערב רוצה לטרוח ולהוציא המעות מהלוה ולשלם לו אלא שא"ל להמלוה נחות אתה לדין עם הלוה והפרע ממנו בזה קאמר דאינו יכול לכופהו לטרוח לירד עמו בדינא ודיינא ומהרי"ו איירי כשהערב רוצה לטרוח ולהוציא המעות ולשלם וחילוק זה נ"ל ברור ודו"ק:

ולא יוכל לומר שמא יזכור העכו"ם כו'. עד והימניה צריך להאמין כו' כ"כ הטור לקמן בס"ס קפ"ג גם המחבר כתב כן בס"ה ומור"ם ז"ל כ' בהגהותיו תשובה בשם מהר"ם מ"ץ ז"ל ראובן נתערב עבור שמעון נגד העכו"ם להעמידו בדין בתוך ח' ימים לפטור את עצמו בשבועה או לתת עבורו י' זקוקים ושמעון מסר לו י' זקוקים למשכון ועברו הח' ימים ולא תבע העכו"ם את שמעון ושוב מת שמעון ועתה באת אלמנת שמעון ותבעה הי' זקוקים בכתובתה מראובן והוא משיב אולי יעליל עלי העכו"ם עבור הערבות נראה כיון דראובן עדיין לא הפסיד בכך מאחר שעברו הח' ימים ולא נתבע וקרוב הדבר לודאי שלא יבא עוד לידי הפסד א"כ מדוע יחזיק הערב בממון שמעון ויבטל כחה של האלמנה בשביל חשש שמא יעליל העכו"ם עליו עכ"ל ול' זה משמע דאפי' לא הימני' ראובן לשמעון לערב בעדו עד שנתן לו י' זקוקים למשכון אפ"ה הצריך לראובן להחזיר הי' זקוקים י"ל דשאני התם דאף אם יבא העכו"ם ויתבע לראובן הערב יכול לזכות בדין ולומר לא ערבתי לך אלא שאם אתה תבוא תוך השמונה ימים ותבקש ממני להעמיד את שמעון אזי אני מחוייב להעמידו ומאחר שלא בקשת ממני תוך השמונה ימים אני פטור מהערבות וכן הדין נותן (בדיני עכו"ם וגם בדין ישראל כל שאין בערבות דררא דממונ' וכמ"ש לפני זה בערבות שידוכין וגם בסי"ב בערבות דהעמדת הגוף) אלא שיש לחוש שבעקיפין ובעלילות יבא עליו שלא כדין משום הכי פסק דלזה לא חיישינן אבל הכא מיירי שערב לו סתם לפרוע בגינו בזה ודאי הוא דחיישינן אי לא מטעם דכבר הימניה וק"ל:

צריך להאמין לו עוד יותר. דוקא בזה ששכח העכו"ם והיה ספק אם יתבע המעות ממנו לעולם משא"כ בערב דעלמא מ"ה כתב הטור והמחבר לפני זה בסמוך דהערב יכול לכוף להלוה לפטרו מהערבות בזמנו וכ"כ בד"מ והוא פשוט ולא כמ"ש בע"ש ע"ש שדברי מור"ם סותרין זה את זה ודבריו הן סתורין כי הוא בעצמו פסק כן לקמן ס"ס קפ"ג ע"ש ועד"ר:

היה ערב בשבילי לזה. ל' לזה משמע שהיו ביחד בשעה שדיבר העכו"ם עם הערב ומ"ה א"ש מה שמסיק וכ' כבר ראית סרבנותי וראית סרבנותו הוא במה שסיים ואמר תליתי הדבר באיסור שבת ור"ל כיון שבאמת אין בזה איסור שבת בפרט בעוד בין השמשות היה לך להבין שאמרתי כן בשביל שאני מסרב להיות ערב נגדו גם ממ"ש ואיני עושה שום ערבות משמע דא"ל אף אם לא היה שבת אינו עושה שום ערבות וזהו סרבנות ועפ"ר:

ואעפ"כ חייב הערב לסייעו כו'. כי העכו"ם לא יעיז נגדו בשביל הטובה שעשה לו:

התראה שהתרה בו אינו כלום. בטור מסיים בטעמו וכת' ז"ל שהערב הי' לו להשמט מן העכו"ם ולדחותו מלהיות ערב וכיון שלא עשה כן אלא שהודה בערבות בפני העכו"ם ולא היה יכול המלוה להשמט כיון שהכל יודעין שראוי שיקבלהו והוא כבר הודה לעכו"ם שיחזיר לו המשכון ע"י ערבות עכ"ל משמע מזה דאם התרה בו קודם שהודה לו התראתו התראה ואמרינן דהיה לו להשמט מהעכו"ם ולומר איני נותן מעותי על ערבות כ"א על משכנות אבל מדהשמיטו המחבר ומור"ם נראה דס"ל דבלה"נ התראתו לאו התראה כי יכול בעל המשכון לומר למה אני אתגרה עם העכו"ם יותר ממך שאתה אינך רוצה לומר להעכו"ם שאינך רוצה להיות ערב עבורו ואני אומר שלא אקבל אותך בערב מאחר שידוע שבטוח אתה להיות ערב וס"ל דרש"י לא כתב בתשובתו "והוא "כבר "הודה אלא לרוחא דמילתא מאחר דהמעשה כך היה והא דכתב המחבר דבא העכו"ם מתחלה להמלוה וביקש ממנו שיחזירנו לו בערב ישראל "והודה "לדבריו כו' ולא קיצר לכתוב שאם בא ישראל ועכו"ם למלוה וביקש העכו"ם להחזיר לו המשכון ע"י ישראל זה והישראל מתרה בו בל' הקדש כו' צ"ל דאורחא דמילתא נקט דאין דרך שיבואו אצל המלוה בבקשה זו אם לא בידיעת דעתו תחלה אבל אם אירע שבאו ג"כ התראתו לאו התראה היא והכי מסתבר לדינא ודוק:

והרי הוא ערב כו'. ה"ט כיון דא"ל בהדי' אני "ערב משא"כ בדין שלפני זה שלא אמר אלא הריני כמו "שהייתי ול' זה סובל פירוש אחר וקל להבין:

כל מה שיברר שנתן לעכו"ם כו' "עד אפי' העליל העכו"ם כו' ועד"ר שם כתבתי דל"ת ממ"ש הטור והמחבר בסי' צ"ג סט"ו ובסי' קע"ו בכיוצא בזה דמשמע משם דאינו חייב לשלם עד שיברר שהחייב לא פרע ע"ש דחילקתי דשם העכו"ם המוכר היה עיקר עיסקו עם לוי אלא שלרוחא דמילתא לקח ג"כ התקשרות מראובן שבאם לא יפרענו לוי יפרענו הוא וכיון דהעכו"ם נתרצה להיות תחלת תביעתו מלוי לא ס"ד דראובן גופא שהעכו"ם יבא עליו והוא ג"כ מילתא דלא שכיחא מ"ה קאמר ג"כ שם דשמעון אי"צ לעשות לו כתב באחריות ע"ז משא"כ כאן דשמעון הכניס נפשו להיות ערב בעד ראובן לעכו"ם ובדיניהן הולכין אחר הערב תחלה מ"ה על ראובן לפצותו מכל וכל ועיין מ"ש עוד מזה בפרישה כאן ושם סי' צ"ג:

או שכתב ביני כו'. כצ"ל בלא וי"ו ולא שכתב בוי"ו ואדלעיל קאי וה"ק שהעכו"ם כתב פתקא בפ"ע כמה קבל ממנו או שהעכו"ם כתב כתיבת ידו ביני שיטי בהשטר כמה קבל אבל שכתוב בוא"ו משמע שהי' נמצא כ"כ בהשטר ביני שיטי ואפי' אינו ידוע מי כתבו וזה ודאי אינו מאחר שהשטר חוב ביד שמעון יש לחוש שמא זייף וכתב עליו טפי ממה שפרע:

שהעכו"ם פטרו. שם במרדכי מסיק וכתב ז"ל ואפי' אית ליה סהדי שהשופט פטרו כיון שהעכו"ם לא פטרו על הלוה רמי לסלוקי עכ"ל והביאו בד"מ ע"ש:

שאז נוטל בלא שבועה כו'. ה"ט דכיון דהכניס ערב לעכו"ם וכל עכו"ם דרכו להעליל ועליו לפצותו ה"ל כאלו הוציא על חבירו ברשות דנתבאר לעיל כמה פעמים דנשבע ונוטל:

שאם ראובן מכר לשמעון כו'. הטור מסיק בטעמו משום דבשאר ערבות אמרי' דנשתעבד משום דאגב הימנותי' גמר והקנה וכאן לא שייך ה"ט דלא על הימנותי' דערב קנהו דעביד אינש דזבין קרקע ליומא אבל כשקנה מידו דערב שהוא חייב לשלם דמי מכר זה בכל עת שיתבענו ור"ל באיזה עת שירצה הלוקח שיהא המקח בטל אפי' אין מערער על השדה יהא צריך להחזיר לו מעותיו דאז אנו רואין דעיקר לקיחתו אותו לערב לא היה אלא שיהי' מעותיו בטוחים מ"ה מסיק ה"ז חייב כערבות דעלמא ומ"ה כתב הטור והמחבר ואם קנו מידו שישלם לו דמי "מכר ולא דמי השדה כשאר אחריות דלוקח והא דבעי קנין משום דמחשב כערב דאחר מתן מעות כיון דלא נתן מעות אלו מתחלה בתורת הלואה כ"כ המ"מ והמ"מ כתב טעם אחר ברישא למה אינו משועבד ובדרישה כתבתי לשונו ושם כתבתי גם כן דיש בינייהו נ"מ לדינא וגם הב"י כתב טעם אחר ועפ"ר ודרישה:

דאין בערב כו'. טעמו דכיון דאמרו בגמרא דאע"ג דכל ערבות אסמכתא הוא מ"מ משתעבד בשעת מתן מעות אפילו בלא קנין משום דגמר ומשעבד נפשיה תו לא חילקו בין אסמכתא לאסמכתא וזהו טעם דכל הני י"א דמייתי מור"ם אחר זה ועפ"ר:

שחייבו עצמן על תנאי כו' מפני שהוא אסמכתא הטור מסיים ע"ז וכתב ז"ל ואע"ג דכל ערב הוי אסמכתא שאני כל ערב דלא תלה שעבודו בדבר אחר אבל הכא שתלה שיעבודו בתנאי לא גמר ומקני דסמכי' דעתיה שלא יתקיים התנאי ולא ישתעבד עכ"ל:

או אם לא יהי' כו'. כ"כ ג"כ במיימוני שבידינו או "אם כו' ולפ"ז צ"ל דה"פ הן שיהיה התנאי באם יהי' כך וכך הן שהוא באם לא יהי' כך אבל ק' שהוא אריכות דברים שלא לצורך דמה לי שהוא באם יהיה או באם לא יהי' לכן נראה עיקר כמ"ש בטור ז"ל ואני ערב אם יהי' כך ואם לא יהי' לא והשתא א"ש דה"ל ככל תנאי כפול ועפ"ר:

שכל קנין מעכשיו כו'. ע"ל סימן רס"ז ובס"ס קצ"ז:

הדין עם הערב. הטור מסיים בטעמו ז"ל כי לא נדר לו שמעון המוכר אלא שתעשה לו אשתו השטר או שיתבטל המקח ויחזיר לו מעותיו גם הערב לא נשתעבד לו טפי עכ"ל:

וע"ל סי' קכ"ט ס"ח. נראה דרימז למ"ש שם בהג"ה מי ששאל חפץ מחבירו כו'. עד אע"פ שלגבי השואל הוי אסמכתא הערב חייב לשלם עכ"ל וגם שם כתב מור"ם מראה מקום לעיין למ"ש כאן ע"ש ונראה פשוט דאף מי שס"ל התם דהערב חייב יכול להיות שס"ל דבהני אסמכתא דמני הכי פטור וה"ט דאסמכתא דלשם אינו אלא כאסמכתא דסתם ערבות שנתערב בעד המעות לחוד בלי תנאי דמשועבד בו הערב בפשיטות משום דאגב דהימני' גמר ושיעבד נפשי' ולא אתא שם אלא ללמדינו דאע"ג דגם לגבי השואל הוי אסמכתא והוא פטור והל"ל דהוא בכלל מ"ש דבכל מקום דפטור הלוה פטור ג"כ הערב קמל"ן דלא אבל בהני אסמכתא אינן כאסמכתא דערבות דעלמא וכמ"ש לעיל ודוק:

וכל הבאים אחריו חלקו עליו. המחבר ס"ל דהרמב"ם פוטר הערב משום דאזיל לטעמי' דס"ל דמקנה לחבירו דבר שאינו קצב' לא משתעבד וכמ"ש הטור בשמם בסי' ס' ובס"ס ר"ז וממילא החולקים עמו באותו הדין חולקים עליו ג"כ בהאי ובפרישה כתבתי והוכחתי מל' הטור והראב"ד דאף המחייבי' בעלמא בהמקנה דבר שאינו קצוב מודו הכא דפטור כיון דנצטרף לו עוד ריעותא לאסמכתא דערבות ואע"פ דכל א' בפני עצמו אמרינן דקנה מ"מ בהצטרפן יחד לא קנה ומ"ה הראב"ד דס"ל שם דקנה לגמרי כאן כתב דלא קנה לגמרי אלא אחר אומדנא ועד"ר מ"ש עוד הוכחות ודוק כי זה נלע"ד ברור לדינא:

ערוב זה לפלוני. כ"כ הרמב"ם ופי' ערוב על ענין זה לפלוני והטור כתב ז"ל ערוב לפלוני בכך וכך ע"ש:

כמו שאמר הלוהו. פי' אפי' בלא קנין משתעבד לו השני משום דשעת שיעבודו של ערב ראשון אפי' אחר מתן מעות ובקנין ה"ל כשעת מתן מעות וממילא נשתעבד לו ערב השני בלא קנין כ"כ המ"מ:

(סעי' ד) כי יש חולקין נ"ל שהוא רבינו שכתב ונראה שאם תובע את הלוה שיוציאנו מן הערבות כי לא נתרצה להתערב בשבילו אלא על אותו זמן וא"כ לגבי מלוה נמי יכול לומר דאין אדם משתעבד יותר ממה שהתנה בפי' עד אותו הזמן ואע"ג שרבינו כתב סברא זו נגד הלוה אפשר דרבותא קאמר דאע"ג שאין המלוה תובעו ס"ד דהוה כמו תוך זמנו קמ"ל ומפני שאין כתוב בפי' הפלוגתא במלוה כתב המחבר וצריך להתיישב גם רמ"א כתב כי יש חולקים לא החליט המחלוקת אלא כלומר יש סברא שחולקין ובסמ"ע סק"ד כתב דהחולקים הוא מהרי"ו וא"א לאמרו כי באמת אינו חולק ואפי' היה חולק בפי' דעתו בטילה נגד הרמב"ן שהוא אבי כל הפוסקים ומהרי"ו הוא בתרא דבתראי ואין זה דרכו לחלוק מדעתו על גדולי הפוסקים הראשונים וכ"ש שלא הביאו דבריו כלל אלא ודאי דעל הטור קאמר ובזה ניחא לי מה שצ"ל להרמב"ן דכאן שס"ל שאע"פ שהערב מתרה במלוה שיתבע הלוה יכול המלוה לומר אין אני רוצה לתבוע עכשיו ללוה פליג על רב נחשון גאון שמביא הטור סי' קכ"ט ס"ד מ"ש הביאו ללוה פטור הערב עד שישבע הלוה ואם ברח הלוה פטור הערב כמ"ש שם הסמ"ע וקשה על הטור שהביא כאן דעת הרמב"ן להלכה ולמאי דפרישית שהטור חולק גם בזה על הרמב"ן ניחא:

(ס"ה) וראיה לדבר כו' נראה גם בלא ראיה פטור כיון שיש לפרש לשונו שאמר הריני כמו שהייתי לפטור מנ"ל לחייבו דהמע"ה וכן משמע ממ"ש אח"כ שהי"ל לפרש ערבותו אלא נ"ל דהאי וראי' כו' הוא לרבותא דאפ"ה ראוי ונכון לעשות כן מצד הטוב והישר:

(סעי' ו) ישראל שהי' בידו כו' ק"ל הא אין בערבות שום חיוב דאסמכתא רק מצד שהאמין לו כמ"ש כמה פעמים א"כ כאן שצווח הערב שאינו רוצה שיאמין לו במה ישתעבד ונ"ל שאותו הבטחה שהבטיח לעכו"ם שיתן על פיו של ערב הוי כאלו האמין לו ונתן לו באותה שעה כיון שא"א להפטר ממנו וע"כ נלע"ד פשוט דאם לא הודה תחלה שיתן לו ע"פ ערב אין כאן ערב כלל וע"כ העתיק המחבר והודה לדבריו כו' סמ"ע סקי"ב כ' מדהשמיט המחבר כו' דבריו תמוהי' מאוד וכמעט אין להם פי' דהא בהדי' כ' המחבר והודה לדבריו וזהו יסוד הדין ומה השמיט ע"כ נרא' עיקר כמו שפירשו הפוסקים בפי' ומש"ר שהכל יודעים שהוא בטוח היינו דוקא בלא ייחד לו שום אדם אבל ייחד לו שום אדם והודה לו ודאי א"צ שיהיה ידוע שהוא בטוח כנל"פ:

(סעי' ז) שלא כדין ונאנסו מה שהק' סמ"ע מסי' צ"ג ותי' דהתם עיקר הסמיכה על לוי כו' לא ידעתי שיחתו דהא גם התם נכנס השותף הא' לערבות בשביל לוי ונלע"ד דלק"מ דשם מיירי שמא פרע לוי לעכו"ם ופטרו בפניך אלא שאח"כ בא עליך בעלילה ובזה ודאי מזל דידי' גרם כמ"ש רמ"א בסמוך ועמ"ש סי' צ"ג סט"ו:

(ע"ש) פיתקא של העכו"ם וניכרת נראה דצריך שיהא ניכר שנכתבה בעוד השטר ביד העכו"ם ולא היה עדיין כתב הפרעון כאן דאל"כ האיך יעיד העכו"ם על הישראל להוציא ממון ע"י:

(ע"ש או שכתוב ביני שיטי) נ"ל דשפיר גרסי' כתוב והיינו שהשטר עדיין ביד העכו"ם רק שנכתב פרעון ביני שיטי נמצא דעכשיו סגי בכתב מאן דהו דזה הוא במקום שובר וראי' לפ"ז דבדברי רבינו איתא בל' זה או שכתב בשטר ביני שיטי שפרעו כך וכך ואם איתא דשטר ביד הערב מה כך וכך היל"ל שפרע הכל אלא כדפרישית וא"צ לדברי הסמ"ע סקט"ו להגיה שכתב בלא ו' ולדבריו קשה אם העכו"ם כתב היינו רישא פיתקא ניכרת מה לי בפיתקא אחרינא או בגוף השטר:

(סעיף ח') ונעשו ערבים זה לזה משמע דוקא בכה"ג אבל שותפים בעלמא לא מתחייב אחד בהפסד חבירו מכח עליל' וכ"מ הל' במרדכי פרק הגוזל בתרא שכת' בזה דא"ל אריא ארבעית לי אמצראי ובלא ערבות לא שייך לומר כן ועיין בסימן קע"ו סי"ב בהג"ה:

(ס"ט) לא נשתעבד לוי הטעם בדין זה כמ"ש סמ"ע סקי"ח דזבין אינש ארעא ליומא וק"ל הא בפ"ק דב"מ דף י"ד אמר שמואל אחריות ט"ס דוקא בשטר הלוא' אבל לא בשטר מקח דעביד אינש דזבין ארעא ליומא ולא קי"ל כן התם בדף ט"ו דפסק רבא דלא קי"ל כשמואל ונ"ל דדוקא לענין אחריות דגוף הלוקח עם המוכר לא אמרינן כן אבל לענין ערב לא וצ"ע לחלק:

(סעי' י') או אם לא יהי' נ"ל דגם בד"ר דכת' אם לא יהי' ג"כ הכוונ' ופירושו כמו או אם והוא לשון הרמב"ם ור"ל שנתקשר בל' אסמכתא אם יהי' או שנתקשר בל' אם לא יהי' ואז ישתעבד והא דכ' אחר כך דסמכינן אם יתקיים כו' קאי אלא יהי'. ולפי' הסמ"ע סקכ"א קשה הי' לו לומר לא אשתעבד וגם כן קשה מ"ש אחר כך דסמכינן שיקיים התנאי דהא התנאי בהדיא אם לא יהי' וכו':

(סי"ג) אין זה הערב חייב כלום בד"ר בל' הראב"ד א"כ לא ברב לא במעט פירוש דבריו דודאי לא נשתעבד יותר מכדי הרב' ולא במעט וי"ל עכ"פ לא ישתעבד לו יותר ממה שיש לו וה"ה נמי לא פחות מהצורך לו עכשיו ואין לומר למה לא כ' הראב"ד בסימן ס' בדבר שאינו קצוב ג"כ דאזלינן בתר אומדנא וזה הקש' במ"מ ולא תירץ כלום ונ"ל דשאני הכא דאנו רואים עכ"פ שלא נשתעבד יותר ממה שיש לו על כן אזלינן לגמרי בתר אומדנא אפי' בפחות משא"כ בסי' ס' שאין שם צד בירור:

קנו. כת' הסמ"ע הטעם דקנין בלא ב"ד חשוב כערבות שהוא אסמכתא לא קניא כי אם מטעם דאגב הימנותיה שנתן ע"י מעות גמר ושיעבד נפשיה והרי זה חזר בו ואינו מבקש הימנותיה משא"כ בערב דלאחר מתן מעות מיד שקנו מידו נגמר הענין ומש"ה מהני ביה קנין ואפי' בלי ב"ד חשוב בצירוף הימנותיה שקבלו לערב ומ"מ לכ"ע במקום שהערב יכול לחזור בו גם המלו' יכול לחזור בו אפי' קנו מידו להלות לזה משום דאדעתא דהכי לא הקנ' להלואתו כי אם בערב וע"ל סי' ל"ט סי"ט:

כלום. (מאחר דיש ביד הערב למחות במלוה שלא ילונו על אמונתו אם טוען הערב איזו טענה לפטור עצמו נאמן במגו דאי בעי אמר מחיתי בך קודם שתתן המעות ואפי' לא היו המלו' והערב במקום אחד ושלח הערב כ' למלו' שילונו על אמונתו יכול לטעון קודם שהלוית לו כתבתי לך שאיני רוצ' להיות ערב וידעתי שהגעת כתבי. הרשד"ם חח"מ סי' ל"ח. כנה"ג):

מבזבז. כ"כ הט"ו בסי' ע"ג סי"א לענין מלוה עם הלו' ולאפוקי מדעת החולקים בתרווייהו ע"ש וכאן בטור. סמ"ע:

בזמנו. עיין בתשובת רש"ך ס"ב סי' ק"א וסי' קנ"ו ובתשובת מהרשד"ם סי' נ"ז וסי' רי"ח:

יפטר. ואם התנה בשעת הערבות כן הדין עם הערב ע' בתשובת ראנ"ח סי' ס'. ש"ך:

נשתדפו. מכ"ש אם נגזלו מידו דעשויים בעלי זרוע ליפול וכמ"ש בסי' קי"א סי"ג ע"ש. סמ"ע:

יזכור. כ"כ הט"ו בס"ס קפ"ג ע"ש וע' בסמ"ע שהבי' הגהת מור"ם בשם תשובת מהר"ם מ"ץ בראובן שנתערב עבור שמעון נגד העכו"ם להעמידו בדין כו' ע"ש באורך:

להמתין. דוק' בזה ששכח העו"א האנס והי' ספק אם יתבע המעות ממנו לעולם משא"כ בערב דעלמ' ומש"ה כ' הרמ"א בסמוך דהערב יכול לכוף ללוה כו' וכ"כ בד"מ והוא פשוט ודלא כמ"ש בע"ש שדברי הרמ"א סותרין זא"ז. סמ"ע:

שבת. פירש הסמ"ע דר"ל כיון שבאמת אין בזה איסור שבת בפרט בין השמשות ה"ל להבין שאמרתי כן בשביל שאני מסרב להיות ערב וגם מה שא"ל ואיני עושה שום ערבות משמע דאף אם לא הי' שבת אינו עושה שום ערבות וזהו הסרבנות וע' בתשובת הרשד"ם סי' צ"ה וסי' ק"ל (וז"ל הט"ז נרא' גם בלא ראיה פטור כיון שיש לפרש לשונו שאמר הריני כמו שהייתי לפטור מנ"ל לחייבו דהמע"ה וכן משמע ממ"ש אח"כ שה"ל לפרש ערבותו אלא נ"ל דהאי וראי' לדבר כו' לרבות' הוא דאפ"ה ראוי ונכון לעשות כן מצד הטוב והישר עכ"ל):

לסייעו. כי העו"א לא יעיז נגדו בשביל הטוב' שעשה לו. סמ"ע:

והודה. כתב הסמ"ע דמדברי הטור משמע דאם התרה בו קודם שהודה לו התראתו התרא' ואמרינן דהי' לו להשמיט מהעו"א ולומר איני נותן מעותי על ערבות כ"א על משכנות אבל מדברי המחבר והרמ"א נרא' דס"ל דגם בזה התראתו לאו כלום הוא כי יכול בעל המשכון לומר למה אתגר' עם העכו"ם יותר ממך כו' והש"ך השיג עליו וכת' דנ"ל לדינ' דבעינן דוקא הודה מתחל' לדבריו ולכן דקדק המחבר וכתב והודה לדבריו וכן משמע בע"ש שוב מצאתי בס' גד"ת שכתב שנרא' פשוט דבעינן דוקא הודה לדבריו מתחלה עכ"ל (גם הט"ז הסכים לדעת הש"ך וכתב שדברי הסמ"ע תמוהים מאד ע"ש):

ערב. האי טעמא כיון דאמר ליה בהדי' אני ערב מה שאין כן בדין שלפני זה שאמר הריני כמו שהייתי ולשון זה סובל פירוש אחר ועד"מ ס"ס קכ"ט שהביא תשובת הרא"ש אם שמעון נעשה אפוטרופוס של השר ולא רצה ליתן לראובן הפרס שהי' רגיל ליקח מהשר עד שהכניס לוי לערב באם לא יקבלו השר בחשבון שיפרע לו ועכשיו אומר שמעון שהשר לא קבלו בחשבון וראובן מת ותובע את לוי שישלם לו וטוען לוי שמא פרעך ראובן ופסק שהדין עם הערב עכ"ל בקיצור. סמ"ע:

ואנסו. וא"ל ממ"ש הט"ו בסי' צ"ו סט"ו בכיוצא בזה דמשמע משם דאינו חייב לשלם עד שיברר שהחייב לא פרע יש לחלק דהתם היה העכו"ם המוכר עיקר עסקו עם לוי אלא שלרוחא דמלתא לקח ג"כ התקשרות מראובן שבאם לא יפרעני לוי יפרענו הוא וכיון דנתרצה העכו"ם להיות תחלת תביעתו מלוי לא ס"ד דראובן גופי' שהעו"ג יבא עליו והוא ג"כ מלתא דלא שכיחא מש"ה קאמר שם דשמעון א"צ לעשות לו כתב אחריות ע"ז אבל הכא דהכניס נפשו להיות ערב לעכו"ם ובדיניהן הולכין אחר הערב תחלה מש"ה חייב ראובן לשלם בכל ענין עכ"ל הסמ"ע (והט"ז השיג עליו וכתב ז"ל לא ידעתי שיחתו דהא גם התם נכנס השותף האחר לערבות בשביל לוי ונלע"ד דלק"מ דשם מיירי שא"ל שמא פרע לוי לעכו"ם ופטרו בפניך אלא שאח"כ בא עליך בעלילה ובכה"ג ודאי מזל דידיה גרם כמ"ש הרמ"א בסמוך עכ"ל) ועיין בתשובת רמ"א סי' פ"ו ובתשובת מהריב"ל סי' ס"ו ס"ב:

ניכרת. (ז"ל הט"ז נראה דצריך שיהא ניכר שנכתבה בעוד השטר ביד העכו"ם ולא היה עדיין כ' הפרעון כאן דאל"כ היאך יעיד העכו"ם על הישראל להוצי' ממון על ידו עכ"ל):

שכתוב. הסמ"ע כ' שצ"ל שכ' בלא וי"ו ואדלעיל קאי וה"ק שהעכו"ם כ' פתקא בפ"ע או שכ' כתיבת ידו ביני שיטי כמה קיבל אבל שכתוב בוי"ו משמע שנמצא כתוב כך בשטר ביני שיטי ואפי' אינו ידוע מי כתבו וזה ודאי אינו מאחר שהשט"ח ביד שמעון יש לחוש שזייף וכ' עליו טפי ממה שפרע והב"ח חולק עליו דשמא עשה קנוניא עם עובד כוכבים ואינו נאמן בשבועה לכך פירש דמיירי שכ' הפתק' וביני שיטי הוא בערכאות שלהם (גם הט"ז השיג על הסמ"ע ודעתו דשפיר יש לגרוס וכתוב היינו שהשטר עדיין הוא ביד העובד כוכבים כו' ע"ש): ומ"ש עוד הסמ"ע וזה ודאי אינו מאחר שהשטר חוב ביד שמעון כו' אינו מוכרח דשמא איירי דעדיין לא פרעו אלא קצתו. ולכך הוכרח לכתוב פרעון ולא לקח השטר ממנו עיין בתשובת רמ"א סי' ט"ו. ש"ך:

פוטרו. במרדכי מסיק וז"ל ואפי' אית ליה סהדי שהשופט פטרו כיון שהעובד כוכבים לא פטרו על הלוה רמי לסלוקי עכ"ל והביאו בד"מ עיין שם. סמ"ע:

נוטל. ה"ט דכיון דהכניס ערב לעכו"ם וכל עובד כוכבים דרכו להעליל ועליו לפצותו ה"ל כאלו הוציא על חבירו ברשות דנתבאר כמה פעמים דנשבע ונוטל. שם:

שכיח. כגון שהוסיף העובד כוכבים ליקח ריבית ממנו הרבה יותר מנהוג כ"כ מהרי"ק. ש"ך:

ערבים. משמע דוקא בכה"ג אבל שותפים בעלמא לא מתחייב אחד בהפסד חבירו מכח עלילה וכ"מ ל' המרדכי פ' הגוזל בתרא שכתב בזה דא"ל ארי' ארבעית לי אמצראי ובלא ערבות לא שייך לומר כן וע"ל סי' קע"ו סי"ב בהג"ה. ט"ז:

שדה. הטור מסיק הטעם משום דבשאר ערבות אמרינן דאגב הימנותיה גמר ונשתעבד וכאן לא שייך ה"ט דלא על הימנותיה דערב קנהו דעביד אינש דזבין ארעא ליומא (והא דפסק רבא בפ"ק דב"מ דלא קי"ל כשמואל דאמר הכי עביד אינש כו' צ"ל דדוקא לענין אחריות דגוף הלוקח עם המוכר לא אמרינן כן אבל לענין ערב לא וצ"ע לחלק כ"כ הט"ז וע"ש) אבל כשקנו מידו דהערב שהוא חייב לשלם דמי מכר זה בכל עת שיתבענו ור"ל בכל עת שירצה הלוקח לבטל המקח אפי' באין מערער על השדה יהא זה צריך להחזיר לו מעותיו דאז אנו רואין דעיקר ערבותו היה שיהו מעותיו בטוחים לכן חייב כערבות דעלמא ומ"ה כתבו הט"ו ואם קנו מידו שישלם לו דמי מכר ולא דמי השדה כשאר אחריות דלוקח. סמ"ע:

ומשתעבד. טעמו כיון דאמרו בגמרא דאע"ג דכל ערבות אסמכתא הוא מ"מ משתעבד בשעת מתן מעות אפי' בלא קנין משום דגמר ומשתעבד נפשיה תו לא חילקו בין אסמכתא לאסמכתא וזהו טעם דכל י"א דמייתי הרמ"א אח"ז. שם:

קבלן. עיין בתשובת רשד"ם סימן קי"ו קע"ח וש"פ:

אסמכת'. הטור מסיים בזה וז"ל ואע"ג דכל ערב הוי אסמכתא שאני כל ערב דלא תלה שעבודו בדבר אחר אבל הכא שתלה שעבודו בתנאי לא גמר ומקני דסמכא דעתיה שלא יתקיים התנאי ולא ישתעבד ע"כ. שם:

אם. צ"ל דה"פ הן שיהיה התנאי באם יהיה כך הן שהוא באם לא יהיה אבל קשה שהוא אריכות דברים ללא צורך דמה לי אם התנאי הוא באם יהיה או לא לכ"נ עיקר כמ"ש הטור ז"ל ואני ערב אם יהיה כך ואם לא יהיה לא והשתא א"ש דה"ל ככל תנאי כפול עכ"ל הסמ"ע (והט"ז הסכים לפירוש הראשון וכתב שגם דברי הטור יש לפרש כן וע"ש):

מעכשיו. ע"ל סימן ר"ז ובס"ס קצ"ז:

ס"ח. בהג"ה שם מי ששאל חפץ מחבירו כו' ונראה פשוט דאף מאן דס"ל התם דהערב חייב י"ל שס"ל בהני אסמכתא דהכא פטור וה"ט דשם אינו אלא כאסמכתא דסתם ערבות בלי תנאי דאמרינן אגב דהימניה משעבד נפשיה ולא אתי שם אלא לומר דלא הוי בכלל מה שאמרו דבכ"מ דפטור הלוה גם הערב פטור קמ"ל דאע"ג דלגבי שואל הוי אסמכתא מ"מ חייב הערב כו' עכ"ל הסמ"ע ועי' בתשו' רש"ך ס"ב סימן נ"א:

חלקו. בתשובת מהריב"ל ס"א כלל י"ב כ' דהמוחזק י"ל קים לי כהרמב"ם וכ"כ בתשובת מהרשד"ם סימן פ"ב וסימן קכ"א קכ"ד וקע"ט וצ"ע כיון דהבאים אחריו חולקים עליו וכ"נ מדברי המחבר ושאר אחרונים דלא קי"ל כלל כהרמב"ם בהא ובסמ"ע כ' דהמחבר ס"ל דהרמב"ם לטעמיה אזיל דס"ל המקנה לחבירו דבר שאין לו קצבה לא משתעבד וכמ"ש הטור בשמו סי' ס' וממילא החולקים עמו שם חולקים ע"כ בדין זה ובפרישה כ' דאף החולק שם מודה כאן כיון דאיכא ב' ריעותות דאסמכתא ודערבות דלא קני ע"ש ובתשובת הריב"ש כ' שאפי' נשבע ע"ז שערב א"צ לקיים מכח השבועה דבטעות נשבע דהיה סבור דמשתעבד ונראה לע"ד עיקר כהב"י וכן מוכח להדיא בתשובת מהריב"ל הנ"ל וכן דעת הה"מ שזה תלוי במחלוקת דסימן ס' ופסק כאן כהמחבר והראב"ד שעשה פשרה כבר השיג המ"מ עליו ע"ש עכ"ל הש"ך (ועמ"ש הט"ז בזה):

זה. פי' הסמ"ע דא"ל ערוב על ענין זה לפלוני וכתב הש"ך מי שנעשה ערב לחבירו לאחר מתן מעות ולא רצה המלוה לקבלו עד שהעמיד הערב ההוא ערב אחר שנתערב בעד הראשון הערב השני א"צ קנין כ"כ בס' גד"ת והוציא כן מתשובת הגאון שהביא הטור בסי' קכ"ו סי"ט ע"ש ואף ששאר ראיותיו שהביא אינם מוכרחים מ"מ דבריו נכונים בזה לדעת הגאון ובעה"ת וטור שם מיהו היינו דוקא שנתחייב הראשון בדין שקנו מיניה וכה"ג דאל"כ פשיטא דהערב פטור אפי' היה בקנין עכ"ל ועיין עוד הרבה חלוקי דינים בענין ערב בכנה"ג ע"ש:

מי שנתפייס כו'. כמ"ש ביבמות צ"ג א' המוכר פירות דקל לחבירו א"ר הונא כו' ואע"ג דרב הונא סבר כר"מ שם וה"ה לרבנן במה שיכול לשעבד וע"ל סי' קי"ב ס"א בהג"ה: (ליקוט) מי כו'. דהא אפי' המלוה יכול לחזור בו כמ"ש ס"ס ל"ט מההיא דפ' ג"פ כותבין ללוה ומההיא דפ"ב דקדושין וה"ה ללוה וערב וקבלן. תה"א סי' קנ"ח (ע"כ):

האומר לחבירו כו'. כמ"ש מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו:

ערב כו'. ע"ל סי' ע"ג ס"י בש"ע וכן הדין בלוה לזמן כו':

ערב שבא כו'. כמש"ל בסי' שקדם דדין ערב כדין הנכסים וכמו בנסכים דגובה אף מהלקוחות אפי אשתדוף בני חורין ואפי' איחר וכמ"ש הרמב"ן דלא אמרו בגמ' דאינו גובה בפשיעתו אלא כשמכר הלוה וכתב דמחל בהדיא אבל בשביל שנתרשל לא הפסיד וכמש"ל סי' קי"א סי"ב וסי"ד:

כי יש חולקין. הוא ב"י בבדק הבית ועש"ך ועמ"ש למטה וטעמו דדומה למ"ש שם איהו הוא דאפסיד אנפשיה וכמ"ש בסי' קי"א ס"ב וכן כאן כיון שהתרה בו:

מיהו אם כו'. כאן לד"ה אמרי' איהו הוא דאפסיד אנפשיה:

והערב יכול כו'. כ"כ הטור אדברי רמב"ן הנ"ל אבל הרמב"ן לא ס"ל כן כמ"ש בסה"ת שם ועט"ז וש"ך:

ואם המלוה כו'. ע"ל סי' קפ"ג ס"ח וס"ט ואשמעינן כאן אע"ג דבכאן הוא ערב וירא שמא לא יפרע אח"כ וז"ש דהואיל כו' צריך כו':

ישראל שהיה ערב כו' וראיה לדבר כו'. עתוס' דכתובות ע"ח ב' ד"ה כתבתינהו כו' וכמ"ש בב"ב קנ"א א' אפי' למ"ד מברחת קני ה"מ כו':

ישראל שהיה בידו כו'. ודאי משום ערב לא משתעבד דהטעם דגמיר ומשעבד לא שייך כאן אלא משום דינא דגרמי וכמראה לעכו"ם על חבירו כמ"ש בב"ק קי"ז א' אם הראה כו' ועבה"ג:

שמעון כו'. עבה"ג ס"ק כ':

והבירור יהיה כו'. ר"ל כמ"ש בהג"ה ואין הערב נאמן כו' ועמ"ש שם:

ודוקא כו'. כיון שהבריח ממנו האריה ה"ל כמו אדם אחר שנתפס על חבירו כמ"ש בירושלמי וכמש"ל סי' קכ"ח ס"ב ולקמן סי' שפ"ח ס"ו:

ואין הערב נאמן כו'. דלא עדיף ממסור דאיבעיא להו בס"פ הכונס אם עשו תקנת נגזל במסור ולא איפשיטא וקי"ל לקולא:

אלא כו' ואז כו'. ר"ל שהעדים יודעין למה נתפשר ואינן יודעין בשביל מה אם בשביל הערבות וע"ל סי' שפ"ח ס"ז בהג"ה ואם ידע כו' והטעם כיון שיש רגלים לדבר נוטל בשבועה כמ"ש והחנוני על פנקסו לא שיאמר כו' ופי' דבכה"ג אינו נוטל בשבועה אלא כו' דאז רגלים לדבר דלא כסמ"ע ס"ק י"ז שכ' משום דחשיב כאלו הוציא ברשות דא"כ אפי' ברישא שלא ידעו כמה יטול בשבועה כמש"ל סי' צ"א ס"ג בהג"ה מי כו' וה"ה כו':

או אחד. כיון שאילו היה מכחישו היה צריך לשבע וכמש"ל סי' ע"ה סי"ב:

וי"א כו'. דאפי' התנה לשלם כל אונס שיבא מחמתו פטור כמ"ש בגטין ע"ג א':

וכן שנים כו'. כנ"ל בס' שקדם:

יש שכתבו כו'. כמ"ש בב"ב שם דערב הוא אסמכתא אלא בההוא הנאה כו' אבל אם בערבות עצמו הוא אסמכתא לא משתעבד וכאן לא נשתעבד על מעותיו אלא שאם יטרפוהו ולכתחלה לא לקח ע"מ שיטרפוהו אע"ג דגם בהלואה דוקא שאם לא יפרע שם נתחייב הלוה תיכף ובההוא הנאה כו' אבל כאן אין לו שום חיוב תיכף:

ואם קנו מידו שהוא כו'. ר"ל שאף שלא יטרפוהו אם ירצה לבטל המקח ועסמ"ע וצריך קנין כיון דאינו בשעת מתן מעות ועבה"ג:

וי"א כו'. עסמ"ע:

ערב כו'. כנ"ל וכמ"ש בב"מ פ"ה דאי לא קנה:

ואם קנה כו'. כמ"ש שם דכל מעכשיו אין משום אסמכתא וע"ל סי' ר"ז:

ראובן. עבה"ג:

מי שאמר כו' וי"א כו'. כנ"ל:

מי שלא פירש כו' וכל הבאים. ע"ל סי' ס' ס"ב: