הרשאה על מה נכתבת וכיצד נכתבת - שולחן ערוך חושן משפט סימן קכ״ג

מדינא דגמרא אין כותבין כו' הטעם דכיון דבכל הרשא' צריכין להקנות לו הממון שמרשה עליו בקנין וכמ"ש בסימן תקכ"ב שכותבין בהרשאה זיל דון ואפיק לנפשך מ"ה צריך להיות דבר שהקנין חל עליו דהיינו שהוא בעין בגוף הקרקע או שטר שהוא שעבוד קרקעות או פקדון דלא ניתן להוצאה ולא כפר בו נמצא דבכל מקום שהוא הוה כאלו הוא בידו דמרשה ויכול להקנותו להמורש' משא"כ בהלואה דלהוצאה נתנה ואע"ג דלא כפר בו כיון דאינה בעין או פקדון שהנתבע כפר בו כבר דמחזי כשיקרא דמקנה לו דבר שהלוה אומר שאין לו בידו כלום:

אגב קרקע דאין מעות נקנה בחליפין כמ"ש לקמן סימן ר"ג:

וצריך לכתוב לו קני לך איהו וכו' דזולת לשון זה א"א להקנות השטר כמ"ש הטור והמחבר לעיל ר"ס ס"ו ע"ש והא דלא כתבינן אנן בהרשאה של תביעות שטרות שלנו משום דאנו נוהגין לכתוב בשט"ח שלנו אני משועבד. לך ולבאי כחך ובכה"ג א"צ כתיבה ומסירה כמ"ש בת"ה סימן של"א וכתבו מור"ם בהגהותיו לעיל סימן ס"ו ועוד נתבאר שם דאם מקנה השטר אג"ק א"צ כתיב' ומסירה ואנו נוהגין להקנות עתה אג"ק (אלא שגם לפ"ז היינו צריכין לומר ע"פ להמורש' קני לך איהו ושיעבודא כמ"ש הטור בשם הרא"ש שם ואין אנו נוהגין לומר הכי להמורשה) ובלה"נ אנו מקילין לכתוב הרשאה אפי' אמלוה ע"פ דכפר ביה וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך אע"ג דלא שייך ביה קנין ושיעבוד וגם לא מעמד שלשתן הואיל והנתבע כפר ביה אם לא להרא"ש והתו' שכ' הטור בשמם בס"ס פ"ח דשיעבוד קרקעות הוא דאורייתא אפי' במלוה ע"פ ע"ש:

אבל הגאונים תקנו כו' בין בשטר כו'. כ"כ ג"כ הטור ופי' אף שאין השט"ח בידו למוסרו לו בכתיב' ומסיר' דאז מדין דגמרא אין מרשין עליו כמ"ש לפני זה ועד"ר ופריש' שהוכחתי פי' זה ודלא כב"י:

אבל על מלוה ע"פ כו'. משום דלא שכיח שילוה אדם לחבירו בלא שטר מ"ה לא חששו בכה"ג שילוה לו עלפה וילך למדינת הים דבדבר דלא שכיח לא תקנו וכמ"ש הטור והמחבר בסי' ס"ז בתקנת פרוזבול דלא תקנהו בלוה שאין לו קרקע:

לא גרע משליח שנעש' בעדים פי' שאם נתן לו הלוה או הנפקד ונאבד או נאנסה מיד המורשה נפטר הלוה דהרי בכתב זה כתב המלו' או המפקיד ללוה או לנפקד שישלח לו ע"י מעותיו אלא שאין לו דין הרשאה שיוכל לכפות ע"י להלו' או להנפקד ליתן לו דיאמר שמא ימות או יבטל שליחותך משא"כ בהרשאה גמורה כנ"ל בסי' קכ"ב:

שעל הכל כותבין כו' אין הטעם משום שלא יטול כל אחד ממון של חבירו וילך למדינת הים דהא כבר כתבתי דמשום הלואה דלא שכיחא כגון בע"פ לא תקנו אלא י"א זו הן ר"ת והרא"ש דס"ל דגם מנהג התלמוד כך היה וה"ט דאף דלא מקנה לחבירו להיות שלו בכה"ג מ"מ להרשות עליו ולהיות שלוחו מהני עד"ר:

וה"ה מי שהי' לו תביע' בו' אלא צריך לכתוב כו'. עיין בד"מ שהביא שם מור"ם דברי המרדכי ריש פרק מי שמת ופרשוהו עד"ז וע"פ אותו פי' כתב מור"ם כאן הג"ה זו ואחריו נמשך ג"כ בע"ש ואני כתבתי שם בד"מ בהגהתו דאין נלע"ד אותו פי' דהמרדכי אלא דשם מיירי כשהקנה לו התביעה בקנין בלא כתיבת הרשא' ובכה"ג דוקא כ' דלא מהני דודאי כל דבר שאינו בעין אינו יכול להקנותו לחבירו להיותו שלו בקנין גמור אבל להעמידו במקומו ע"י הרשאה מהני כמו שכותבין הרשאות על כל מלוה אפי' דע"פ ואפי' דכפר בה וכמ"ש לפני זה בס"א וזהו שדקדק המרדכי שם כשחילק בין קנין על תביעה למה שאנו כותבין הרשאות על מלוה אע"פ שאינה בעין דכתב ז"ל התם שליח שוויה ור"ל הרשאה דמהני משום דאינו מקנה לו קנין גמור אלא כדי שיהי' שלוחו ולא ימנע הנפקד מליתן לו משא"כ בהקנאות תביעה זו דבא להקנות לו בקנין גמור וע"ש עוד בהגהת דרכי משה וכתב ר"ן פ' שבועות העדות דאין כותבין על ממון שלא בא לידו מעול' כגון בושת ופגם ונזקין לאפוקי רש"י ע"ש ד"מ ג':

ושניהן באין בהרשאתו לפנינו. איירי אפי' בלא ביטל בפי' ההרשאה הראשונ' אמרי' דמסתמא בטלה הואיל והרשה אחריו לאחר אם לא שידוע שלא ביטל הראשונ' אלא שיתן לאיזה שיבא ראשונ' שאז כשבאו יחד יתנו לאיזה שירצה ועפ"ר שפירשתי עד"ז דברי הטור:

אין לנתבע להשיב אלא לשני. כל' זה כתב ג"כ הטור וכתב עליו הב"י דאם דן עם הראשון ונתחייב התובע חוזר וסותר הדין ועפ"ר שם כתבתי לשון בע"ת דנשמע מיניה דאף אם נתן הממון להמורשה הראשון ונאבד "מידו צריך לחזור וליתנו להמורש' השני או להמרשה ע"ש:

חייב לשלם לחבירו כו'. דאומדן דעת הוא שלא היה כוונתו שימחול לעכו"ם והא דצריך לשלם היינו דוקא כשמודה ראובן שמחל להעכו"ם בלי רשות שמעון מ"ה חייב לשלם לו מדיני דגרמי אבל אי אמר שברשות שמעון מחל לו נשבע היסת ונפטר כ"כ רשב"ם בתשוב' אחרת הובא בד"מ:

מוציאין הממון כו' ויהא מונח כו'. נתחכמו חכמים ז"ל לעשות תקנה זו כדי שלא יאמר הנתבע בשקר להד"מ כי יאמר אחזיק המעות בידי וארויח בהן עד שיבא התובע וישבע:

שקובעין ב"ד זמן כו'. דאל"כ יש לחוש איפכא דהתובע היא רמאי וירשה למורשה להוציא אף ממי שאינו חייב לו ויאמר ה"ז צריך להשליש המעות עד שאבא ואשבע ואני לא אבא עד זמן מרובה ומתוך כך ישוה עמי ליתן לי חצי תביעתי בחנם:

עד שאחרים בפני "המרש' על מי שטוען כו' כצ"ל וחרם זה תקנת גאוני' הוא למי שמשביע לחבירו אפי' היסת וכמ"ש הטור והמחבר בסי' פ"ז סי' כ"ב ע"ש:

אפי' לא יוציא כו' וכ"ש אם הורשה בחנם וגדולה מזה כתב בת"ה בסי' שנ"ד דאפי' א"ל המרשה להמורשה שכרך יהיה תלוי בי אם ארצה אתן לך ואם לא ארצה לא אתן לך דאפי' בכה"ג לא מחשב המורשה נוגע בדבר ויכול להעיד כיון דאין שכירתו על שליחות זה ודאי והביא ראיה לדבריו ומסיק וכתב ז"ל מיהו הכל לפי ראות עיני הדיין ע"ש והביאו בד"מ וכתב שהב"י כתב ע"ז דלא נרא' לי' ושאינו יודע למה ע"ש בד"מ:

ומטעם זה נ"ל שגם הוא כשר צ"ע למה כתב המחבר זה בל' נ"ל הלא גם הטור כ"כ שכתב אחר דין הנ"ל ז"ל לפיכך מי שיש לו עדים על תביעתו לא ירשה אחד מהעדים כו' וכמ"ש בפריש' שם (הג"ה) (וכתב בית יוסף בשם הרשב"א דמכוער הדבר שהעד החתום על השטר יהא מורשה וצריך חקירת ב"ד כדי להוציא הדין לאמתו עכ"ל ד"מ י"ב):

לדון עם ערב קבלן. דוקא ערב קבלן דהרשות ביד המלו' לגבות מאיז' שירצ' תחלה וה"ה מערב דעלמא כשאין לו להלו' אבל כשיש לו להלו' צריך לגבות מהלו' תחל' ואיך יבא הלו' להיות מורש' לגבות מהערב תחלה ולכך כ' ערב קבלן שהוא מותר בכל ענין וק"ל. ונרא' דכשאין ללוה עתה ממה לשלם אזי מקבל עדותו של הלו' על הקבלן או ערב דעלמא להוציא מידו ולשלם להמלו' ולא אמרינן שיחשב נוגע בדבר כי יחשב היום או מחר יהי' לו ממה לפרוע ויגבה המלו' מידו ולכך רוצה שיגבה חובו עתה מערב שהרי אין לו ריוח בזה שגם עתה שיפרע הערב יחזור הערב עליו כשיהי' לו ממה לפרוע ודוחק לומר דמשום דהשני נוח לו והראשון קשה ועוד דלא נחשב עבור זה נוגע בדבר כדאמרינן בפרק חזקת הבתים דפריך התם אי דלי' ליה ארעא מאי נ"מ פי' ואמאי חשיב נוגע בדבר ומקש' עלה התוס' תימה דנ"מ אם יתעשר יפטר ומתרצים דשמא בשביל כך אין לפסלו כיון דהשתא לא מרווח מידי והביאו בתרומת הדשן סי' ש"ט וכתב דבא"ז גדול ובהגהות אשר"י מביאין תירוץ זה בפשיטות לא בלשון שמא ושכן הלכה עיין שם (ודומה לזה כתב הט"ו לעיל בסי' ל"ז ס"י ע"ש) ויליף מינה שם בת"ה דכל הנאה שאינ' מזומנת לו עכשיו אלא שיש לו לבטוח על העתיד בספק לא מפסל וכתב דלפ"ז צ"ל דמ"ש הרמב"ם בהלכות עדות ז"ל ודברים אלו אינם תלוים אלא בדעת הדיין שיבין בעיקר המשפט ויעמיק לראות אם יש להעד צד הנאה בעולם בעדות זה אפי' בדרך רחוק' ונפלא' ה"ז לא יעיד עכ"ל צ"ל דר"ל כשיש אותה צד הנאה מזומנת לפנינו וכגון ההוא כו' ע"ש ודו"ק:

שאין קנין לעבד. פי' וכל הרשאה שאינו מקנה לו הממון של תביע' וכותב לו דון ואפיק לנפשך לאו הרשא' הוא כמ"ש בסי' קכ"ב:

ויכול הנתבע לומר לאו בעל דברים דידי את. פי' לענין זה שאינו יכול לכופו שיתננו לו שהרי יש לו חששא שמא בטלה השליחות או "שמת ויאנסו המעות מיד השליח ויצטרך לחזור ולשלם כיון שאין להרשא' זה דין הרשאה וכמ"ש הט"ו ר"ס קכ"ב אבל עכ"פ לא גרע "משליח שעשאו בעדים וכמ"ש בס"א מסי' זה ובסי' קכ"ב ס"ד:

ואין הבעל אוכל פירות. אבל אם היה הבעל אוכל פירות אפשר דלא היה יכול לשלוח הרשאה ע"י אע"פ שהגוף ישאר לה ול"ד לאיש שיכול לדון עם אחר המחזיק בנכסי אשתו אפי' בלי הרשא' כשיש בו פירות מתוך שיכול לדון על הפירות וכמ"ש הט"ו בסי' קכ"ב ס"ח דשאני הכא דלא נראה הנאת' ממנו אף כשתוציא שהרי הבעל אוכל פירות ומי יודע שמא תמות היא קודם וישאר גם גוף השד' ביד בעל' ועמ"ש עוד בפריש' מזה. ומקור דין זה נתבאר בא"ע סימן פ"ה עיין שם:

יכולין לשלוח הרשאה ביד עכו"ם. עיין בטור דשם כ' דילפינן מקרא דהעכו"ם קונה בחליפין מ"ה ג"כ כשעכו"ם נותן לו סודרו להישראל המרשה ואוחז בו ומקנה לו חליפיו חובו או פקדונו שיש לו ביד אחר זכה העכו"ם בו כדין מורשה ומהני. מיהו זה דוקא כשהעכו"ם עצמו מוסר החליפין לישראל וקונה ע"י ממנו תביעת ממון שמרשה לו עליו אבל אין עדים יכולין לקנות עבורו מהמרשה כדרך שאר קנינים דהעדים נותנין סודר שלהם להמקנ' והם זוכים להקונה עבורו כי זוכין לאדם שלא בפניו (וכמ"ש הטור בשם הרא"ש לקמן בסי' קצ"ה שכן היו רוב הקנינים גם בזמניהם כיון דמדרך העולם ליקח עדים להקנייה כדי שלא יבא הכחשה ביניהם ואגב שמיחדים עדים לזה נוהגין ג"כ העדי' לעשות הקנין בסודר שלהם דהזוכה) ואז כותבין העדים קנינו מפלוני המקנה לפלוני הזוכה במנא דכשר למקניא ביה (וכמו שאנו נוהגין דכותבין כן בשטרותינו) וזהו שסיים בטור וכתב דבהקנה להעכו"ם ע"י אין כותבין בהרשאה וקנינא מיניה (דהוי משמע דהקנה המרשה להעכו"ם ע"י העדים) דהא אין העדים נעשים שלוחים לזכות להעכו"ם ע"י אלא יכתוב וקנה העכו"ם ור"ל שהעכו"ם באמת עושה הקנין חליפין בעצמו ויכתבו העדים כן בהרשאה שקנה העכו"ם וק"ל זהו נ"ל פשוט בדברי הט"ו בענין זה דכתבו שיזהר מלכתוב וקנינא מיניה כו' ולא כע"ש שכתב בזה ז"ל ובלבד שיזהר מלכתוב ביה וקנינא מיני' שמשמע שהעכו"ם הקנה דבר לאחר וקי"ל דאין שליחות לעכו"ם שאינו יכול לזכות משלו לאחרים אלא יכתוב וקנה העכו"ם כלומר שהוא קנה מה שכתוב בהרשא' ולקנות יש לו יד עכ"ל. נרא' שלא דק לא בהענין ולא בהלשון ועפ"ר:

הרי זה עושה מצוה. וכתב המרדכי פרק המפקיד דהמורש' אסור לטעון שקר ואפי' הבעל דבר בעצמו אסור לשקר (וע"ל סי' י"ב ס"ו) והא דאפוטרופוס מותר משו' דאם הי' אביהם קיים הי' טוען כן ד"מ סי' קכ"ד:

שלא בפניו פי' שלא בפני המורשה שלא יקנה המרש' בפני עדים בקנין סודר שלא בפני המורש' דאמר הריני מקנה ומרשה לפלוני על חובי להוציאו מיד פלוני דאין העדים קונין לו שלא מדעת דבר כזה שיש לו בו חובה שהרי אמרי' להמורש' אשר לא טוב עשה ולכן אפי' אם נתרצה אחר כך אינו כלום כיון דהקנין לא חל מעיקרא וע"ש במרדכי פרק מרובה דכתב כן תחל' בשם ר' יודא בר קלונימוס וכ' עליו ז"ל אמנם לפמ"ש ר"י ניחא דפי' דההיא איירי דוקא כשהוא עושה שליח בשביל שהוא אלם ובעל טענות אבל כשהוא טורח להביא מעותיו לחבירו שאין חבירו יכול לטרוח אין זה חובה ואדרב' מצוה קעביד להציל עשוק מיד עושקו עכ"ל וצריכין ליתן טעם לדברי מור"ם למה השמיט מסקנת המרדכי דנדא' ממנו דס"ל דלכל הפחות אם נתרצ' אח"כ דשרי ובע"ש כתב מסקנא זו לחוד דכתב ולכן אם נתרצ' אח"כ בדבר וקבלו קנא' שגיל' דעתו למפרע עכ"ל. ונרא' דדעת מור"ם הכריע כדברי ר"י בר קלונימוס דמסתבר טעמי' משום דאף אם מצו' קעביד מ"מ על הרוב אין אדם מתרצ' להיות מורש' ולהכניס ראשו בריב לא לו ולפעמים קוראין עליו ואשר לא טוב עשה מ"ה ס"ל דאף אם נתרצ' אח"כ אין אומרים דאיגלאי מלתא למפרע כיון דאין דרך העולם להתרצות בזה ואין לנו אלא מהריצוי ואילך לא למפרע ומתחל' לא חל הקנין ודלא כע"ש:

(ס"א אבל הגאונים תקנו) וכו' כך כתב רבינו וקשה הא רבינו ר"י ס"ז כתב שזהו הדין לפי התלמוד וצ"ל שמה שאמר והורו הגאונים הוא מדברי הרמב"ם וחולק עמו רבינו דהיינו דרבינו ס"ל דתקנת הגאונים היתה במלוה ע"פ אבל מלוה בשטר הוא מדין התלמוד אבל הרמב"ם ס"ל דמלוה בשטר היא הוראת הגאונים ממילא במלוה ע"פ אפילו תקנה ליכא:

(ס"ט) אלא תקנה קלה נלע"ד אם רוצה הנתבע להניח ממון התביעה בב"ד עד שיחרימו תחלה בפני המרשה שומעין לו שהרי אנו רואים שאין כוונתו לדחותו וזה בכלל מה שנזכר בסעיף ט' (ז') וכן נוטין דברי רש"ל בפרק מרובה וכתב רש"ל בפרק הנ"ל אף ע"פ שהקנה למורשה חלק בחוב יכול המרש' אחר כך למחול לנתבע כל החוב מידי דהוה אמכר שט"ח כו' והמרש' אינו משלם לו אלא ההוצאה שהוציא המורשה ולא שום שכר בטילה ומ"מ אם הוא קרקע או פקדון דנקנה לו גוף הממון שביד הנפקד אז לא יוכל המורשה למחול ומ"מ אם הודה המפקיד נאמן לכל מילי כיון שהמורשה אתא מכחו אך שהמורשה יכול להחרים על המרשה שאינו מודה מחמת קנוניא בזה:

(סעיף י"ב) לא יבא לדון כו' נראה פשוט שאם לא ידע מאלו העדות ודן עם המורשה שיוכל אח"כ לבטל המשפט בשביל עד שלו שיוכל להעיד לו:

(סעיף י"ג) ואין הבעל אוכל פירות מ"ש הסמ"ע סק"ך דאם היה אוכל פירות אינו מרשה את אשתו מאחר שלא יהיה נראה הנאה שלה אחר שתוציא מן הנתבע ומילתא דתמוה הוא מאוד ולא מסתברא כלל (כיון) שהגוף שלה א"צ הרשאה והכא לא מיירי שהקנה לה ממון באמת שתדין עליו דהא בהרשאה קיימינן וקי"ל שליח שוייה ואין למורשה כלום אחר שיוציא מן הנתבע אלא אמרינן כאן כיון שאפשר באשה להיות לה ממון בלא בעלה כגון אם נתן לה מתנה שאם כן שייך לומר אפיק לנפשך אע"ג שלא זכתה עכשיו כלל וכן מורה הל' שהרי אם נתן משמע באמת לא נתן אלא שאם אירע שנתן לה לא היה הבעל אוכל פירות (א"ה גם דברי הסמ"ע כך הם מתפרשין):

(סעיף י"ד) שיזהר מלכתוב לפי' הסמ"ע סקכ"א דבסודר תליא מלתא של מי יהיו היה להפוסקים להזכיר ענין הסודר ולא הכתיבה וכ"ת דהא בהא תליא דאם הסודר של העדים דוקא כתבינן וקנינ' הא ליתא דהא בימי חכמי התלמוד היה הקונה נותן סודר ואפ"ה היו כותבין הל' וקנינא כמו דאיתא בפרק יש נוחלין אלא נלע"ד דיכולים העדים לתת סודר שלהם לעכו"ם להקנות לו רק שלא יכתב בל' השטר וקנינא מיניה דהל' מורה על שליחות שקנו בשבילו דאין שליחות לעכו"ם אלא שיכתבו וקנה העכו"ם דהיינו על ידי הסודר של העדים שע"י קונה חוב פלוני כנלע"ד ברור (א"ה דברי הרב שיגבו ממני):

(סט"ו בהג"ה) שלא בפניו כל זה כתב המרדכי בשם ריב"ק ואח"כ כתב עליו ואפשר לפרש נמי שמחלק בין אם הוא אלם ובעל טענות כמ"ש רמ"א בסמוך נראה מדעת רמ"א דאין מחלוקת שהביא המרדכי בסוף דעת ר"י להוציא חילוק אחר שמצינו הרשאה בהיתר ואפילו מצוה קעביד ואם כן גם בהרשאה שלא בפניו אם הוא באופן זה ודאי מהני ומ"ה נראה דדקדק רמ"א כאן וכתב דאין חבין לאדם שלא בפניו להורות דאם הוא באופן דודאי מצוה קעביד מהני מדקאמר והרי כתיב אשר לא טוב וכו' משמע דוקא במקום השייך קרא דלא. טוב וכו' דוקא מיקרי חובה וסמ"ע פי' לדברי מרדכי שיש מחלוקת בין ריב"ק לר"י אלא שרמ"א הכריע בריב"ק ואפילו במקום מצוה מקרי חובה כיון דרוב פעמים אין אדם מתרצה להיות מורשה ולעד"נ כמ"ש דבמקום מצוה דלא שייך חובה דניחא ליה לאינש למעבד מצוה:

כפר. כבר בב"ד טור מהראב"ד. ש"ך:

ולמסור. וה"ה כשמקנה לו השטר באגב למאי דקיי"ל בסי' ס"ז ס"י דשטר נקנה באג"ק אפי' בלא כתיבה ומסירה. שם:

בשטר. פי' הסמ"ע דאף שאין השט"ח בידו למוסרו לו בכתיב' ומסירה דאז מדין הש"ס אין מרשין עליו ופי' זה הוא דלא כב"י והש"ך כתב דלא מצא בב"י שום משמעות שיכחיש פי' זה ועוד נ"ל ממשמעות הרמב"ם ומחבר דתקנת הגאונים היתה אפי' במלוה ע"פ דלא כפריה וכן משמע בכ"מ עכ"ל (ועמ"ש הט"ז בזה ע"ש):

פה. כיון שאינו שכיח להלוות בלא שטר לא חששו בכה"ג שילוה לו ע"פ וילך למדה"י דבדבר דלא שכיח לא תקנו וכמ"ש הט"ו בסי' ס"ז בתקנת פרוזבול דלא תקנוהו בלוה שאין לו קרקע. סמ"ע:

משליח. פי' שאם נתן לו הנתבע ונאבד או נאנס פטור דכיון שמסרו לשליח הרי הוא באחריות המשלח. שם וש"ך:

דכפריה. דלמחזי כשקרא לא חיישינן בכה"ג ועי' בתשובת מהרשד"ם סי' ס"ב וס"ח וסי' צ' וקכ"ט עכ"ל הש"ך ועיין במהרש"ך ח"ב סי' ל"ג וק"פ ובמהריב"ל ס"ב סי' נ"ז ובמבי"ט ח"ב סי' ע"ד ובמהר"ש הלוי חח"מ סי' י"ב ובפליטת ב"י סי' כ"א ובתשובת מהרי"ט חח"מ סי' פ"ה:

להרשות. והש"ך כתב דלמאי דקי"ל דתקנה עשו בשליחות א"כ יכול להרשותו אף אשבועה וכן משמע בטור ובמרדכי וכן נוהגין להרשות אף אשבוע' עכ"ל:

תביעה. מה שלמד כן בד"מ מדברי המרדכי כבר השיגו עליו הסמ"ע וב"ח ושאר אחרונים דאין פי' דברי המרדכי כן אלא כונתו לומר דהרשא' מהני אף על התביע' כיון דאינו אלא שליחות אבל כשמקנה לו במכר או במתנה א"י להקנות התביע' וכאן בהג"ה לק"מ די"ל דהרמ"א כ"כ לסברת המחבר דא"י להרשות אשבוע' דפשיטא דשבועה ותביעה חד דינא אית להו שהם דברים שאינן נקנין בקנין וכ"כ בד"מ להדיא דדמי להדדי מיהו לדידן דקי"ל דאין הרשא' תלוי' בקנין יכול להרשותו אתביע'. ש"ך:

לשני. ואפי' לא ביטל בפירוש הרשא' הראשונ' אמרינן דמסתמא בטלה הואיל והרשה אחריו לאחר אם לא שידוע שלא ביטל הראשונ' אלא שיתן לאיזה שיבא ראשונ' שאז כשבאו יחד יתנו לאיזה שירצה ומשמע מדברי בעה"ת דאף אם נתן הממון למורשה הראשון ונאבד מידו צריך לחזור וליתנו למורשה השני או להמרשה כיון שידע בביטול עכ"ל הסמ"ע וכ' הש"ך דאם דן עם המורש' הראשון ונתחייב הנתבע א"י לסתור הדין ולומר כיון שבטל אותך נמצא לאו בע"ד דידי את דכיון שזכין לאדם שלא בפניו וזכות הוא לו במה שנתחייב הנתבע שפיר הוי בע"ד דידי' וראי' לזה ממ"ש מהרא"י בכתביו סי' רי"ז ומביאו הרמ"א בר"ס קכ"ב בקצרה דאם אחד רוצ' להתערב בעד הרשא' מחויב לדון עמו מטעם זכין לאדם כו' א"כ כ"ש הכא דאנן סהדי שחבירו יסכים עמו כיון שכבר זכה בדין עכ"ל:

לאחר. נראה דאם נתן הנתבע להאחר ע"פ הרשאת הראשון חייב באחריות וכ"כ מהרש"ל אבל המורשה הראשון פטור דלא ה"ל לנתבע ליתן כיון דא"י להרשות לאחר. ש"ך:

רצוני. ונראה דאפי' יאמר המורש' השני שזה ישיב לו על תביעתו ואם יזכה בדין לא ימסור לו המעות דהשתא לא שייך לומר אין רצוני כו' אפ"ה אין הנתבע מחוייב להשיב ועי' בא"ע סי' קמ"א סנ"א מיהו אם הוא בענין שא"י לומר לו אין רצוני כו' כמ"ש בסי' רצ"א אם הרשה לאחר ונתנו לו הנתבע פטור. שם:

לשלם. דאומדן דעת הוא שלא הי' כוונתו שימחול החוב להעובד כוכבים רק שיתפשר עמו. שם:

מונח. כתב מהרש"ל דמ"מ היכא שבא המורש' עם שטר חתום והנתבע טוען לישתבע לי המרש' דלא פרעתיו אין בידו לעכב הממון בשביל תקנת רב פפא רק ישלם להמורש' והב"ד שבמקום הנתבע יכתבו לב"ד שבמקום המרש' וישבע בפניהם או אח"כ כ"ז שיפגע בו מזקיקו לשבועה ע"כ ואין דבריו נראין ומ"מ נראה מדבריו דדוקא בכה"ג כיון דאין משביעין אותו אלא היכא דאמר אשתבע לי וכמ"ש בסי' פ"ב מתקנת' דר"פ אבל בפוגם שטרו או ע"א מעידו שהוא פרוע וכה"ג דמשביעין אותו אפי' לא א"ל אשתבע לי מדין המשנ' כמ"ש בסי' פ"ד ושאר דוכתי יכול לעכב הממון ולהניח בב"ד שלו עד שישבע לו וכן עיקר ועיין בתשו' מהר"א ששון סי' נ' עכ"ל הש"ך (ודוקא במקום שיש חשש בטענותיו שטוען דדך הערמה אבל אם רואין טענת הנתבע ישרות באין מרמה א"צ להוציא הממון מידו הרשד"ם חח"מ סי' ס"ג ועיין במהרש"ך ח"ב סי' ק"פ. כנה"ג):

לבא. עמ"ש בסי' ע"ה ס"ק ס"א בשם הש"ך ע"ש:

לעכב. וי"א שב"ד ישלחו כתבם לב"ד שבמקום המרש' ויחרימו בפניו ואז ישבע זה עכ"ל הטור וכ"פ מהרש"ל ומשמע דלסברא ראשונ' אפי' בשבועת היסת דינא הכי ודלא כתשובת מבי"ט ח"א שאלות השניות סי' כ"ג דדוקא ש"ד אין מעכבין כו' ע"ש כ"כ הש"ך וע"ש מ"ש עוד בשם מהרש"ל בדין אם יש למורשה חלק בגוף התביע' ע"ש ובט"ז:

ידוע. וכ"ש אם הורש' בחנם וגדולה מזו כתב בת"ה סימן שנ"ד דאפי' א"ל המרש' שכרך יהי' תלוי ברצוני אם ארצה ליתן לך או לא מ"מ לא מחשב המורשה נוגע בדבר ויכול להעיד כיון דאין שכירתו ודאי והביא ראי' לדבריו ומסיק מיהו הכל לפי ראות הדיין ע"ש והביאו בד"מ וכתב שהב"י כתב ע"ז דל"נ לי' ושאינו יודע למה עכ"ל הסמ"ע ולענ"ד יפה כתב הב"י דאין דברי הת"ה נראין דלא כתב שם כן אלא מהראי' ממ"ש התוס' דבשביל שמא יתעשר אין לפסלו לעדות וה"ה הכא ואין זה ראי' דהתם ליכא השתא אפי' ספיקא דהא ודאי לית לי' אלא דשמא יתעשר לאחר זמן בשביל זה לא פסלינן לי' אבל הכא איכא ספיקא דילמא מירווח השתא ויש לחוש שיעיד שיתן לו שהרי קרוב הדבר שיתן לו יותר כשיזכה בדין משאינו יזכה עכ"ל הש"ך (ועיין בתשובת הרמ"א סי' ק"ד):

נראה. צ"ע למה כתב המחבר בלשון נ"ל הלא גם הטור כ"כ וז"ל לפיכך מי שיש לו עדים על תביעתו לא ירשה א' מהעדים כו' עכ"ל הסמ"ע ולק"מ דבמקצת ספרי הטור איתא לא ירשה א' מקרובי העדים וכ"כ מהרש"ל ופסק כן דהוא עצמו פסול ולענין דינא העיקר כהמחבר וכ"נ דעת מהרי"ו בתשוב' סי' קי"ט ומשמע עוד שם דמתחל' לא קצץ לו שכרו וזה רוצה לפסלו יקצוץ לו אח"כ ויעיד דבממון מהני סילוק כמ"ש בסי' ל"ז. ש"ך:

קבלן. כתב הסמ"ע דה"ה מערב דעלמא כשאין להלוה לשלם אבל אם יש לו דצריך לגבות מהלו' תחלה איך יבא הלוה להיות מורשה לגבות מהערב תחלה לכן כתב ע"ק שהוא מותר בכל ענין ונרא' דכשאין ללוה עתה ממה לשלם מקבלין עדותו על הערב להוציא מידו ולא אמרינן שהוא נוגע בדבר כי יחשוב שמא היום ומחר יהי' לו ממה לפרוע ויגבה המלו' מידו ולכן רוצה שיגבה עתה מהערב דס"ס אין לו ריוח בזה דהא כשיהי' לו יחזיר הערב עליו ודוחק לומר משום דהשני נוח לו כו' ועוד לא נחשב בזה נוגע בדבר כדכתבו התוס' בפ' חזקת הבתים דבשביל שמא יתעשר אין לפסלו ודומה לזה כתבו הט"ו בסי' ל"ז ס"י ע"ש ועמ"ש הש"ך בזה:

יבא. כלומר עצה טובה קמ"ל דהלוה יעשה כל מה דאפשר שלא יבא לדון עם המורשה אבל ודאי אם המורש' תובעו א"י לומר לא אדון עמך כי יש לי עדים הקרובים לך או י"ל שיכול לומר כן לא אדון עמך כו' שאני אומר שהמלוה מינה אותך בכונה למורשה שתפסול העדים רק אם כבר דן עמו והפסק תלוי בעדים שוב א"י להביא עדים שהם קרובים לו עכ"ל הש"ך (והט"ז כתב דנראה פשוט שאם לא ידע מאלו העדים ודן עם המורשה שיוכל אח"כ לבטל המשפט כדי שיעיד לו העד שלו ע"כ):

חלק. דוקא כשיש לו חלק בגוף התביעה נמצא הקרובים פסולים להעיד למורשה בין לזכות בין לחובה כמ"ש בסימן ל"ג ס"י אבל כשאין לו חלק בתביעה עצמה אע"פ ששכרו תלוי באם יוציא דוקא מ"מ הם אינם מעידים למורשה בממון זה רק שנוגעים הם ונוגע כשר להעיד לחובה כמ"ש ר"ס ל"ז וכדמוכח ממ"ש הפוסקים דנאמן להעיד פלוני רבע שורי להרוג אף השור כמ"ש בסי' ל"ד סכ"ו ע"ש. ש"ך:

פירות. אבל אם הי' הבעל אוכל פירות אפשר דלא הי' יכול לשלוח הרשא' ע"י אשתו אע"פ שהגוף ישאר לה ול"ד למ"ש הט"ו בסי' קכ"ב ס"ח דהאיש יוכל לדון עם המחזיק בנכסי אשתו אף בלי הרשאה כשיש בו פירות מתוך שיכול לדון על הפירות דשאני הכא דלא נראה הנאתה ממנו אף כשתוציא שהרי הבעל אוכל פירות וגם גוף השדה אם תמות היא קודם ישאר ביד בעלה ומקור דין זה נתבאר בא"ע סימן פ"ה ע"ש כ"כ הסמ"ע וכ' הש"ך דנראה מדבריו דה"ה אם נתן מתחל' מתנה לאשתו קרקע ע"מ שיאכל הפירות א"י לדון עמו על הפירות וכן אם הוא בענין שהקרקע היא של בעל כל ימי חייו והפירות של אשתו א"י לדון עמו. ולע"ד זה אינו דאדרבה יותר מסתבר שיוכל לדון כשהקרקע שלו משיכול לדון כשהפירות שלו והכא שאני דאם הי' אוכל פירות נמצא לא היתה יכולה לדון בהרשא' זו על הפירות דהא לא שייך לומר מתוך שיכולה לדון על הקרקע כו' דהא בקרקע גופה עדיין אין לה שום זכות והיאך נאמר בה מתוך משא"כ בסימן קכ"ב שהפירו' כבר הם שלו ושייך לומר מתוך כו' עכ"ל:

עובד כוכבים. כתב הסמ"ע בשם הטור דילפינן מקרא דעובד כוכבים קונה בחליפין מש"ה כשהעובד כוכבים נותן סודרו לישראל המרשה ואוחז בו ומקנה לו חליפיו חובו או פקדונו שיש לו ביד אחר זכה העובד כוכבים בו כדין מורשה ומהני מיהו זהו דוקא כשהעכו"ם עצמו מוסר החליפין לישראל אבל אין העדים יכולים לקנות עבורו מהמרש' כדרך שאר קנינים דהעדים נותנין סודר שלהם להמקנ' והם זוכים להקונה עבורו דזכין לאדם שלא בפניו וכמ"ש הטור בסי' קצ"ה שכן הי' רוב הקנינים גם בזמניהם כו' ואז כותבין העדים קנינו מפלו' המקנה לפלו' הזוכה במנא דכשר כו' וזהו שסיים הטור דבהקנה על ידו לעובד כוכבים אין כותבין בהרשא' וקנינא כו' דהא אין העדים נעשים שלוחים לעכו"ם לזכות על ידו אלא יכתבו וקנה העכו"ם ר"ל שעשה העובד כוכבים קנין חליפין בעצמו עכ"ל והש"ך כתב דמהרש"ל חולק ע"ז והעל' דבהלוא' ושאר דברים שאינן נקנין בחליפין פשיטא שאין הרשא' מועיל לעובד כוכבים דכיון דבזה אין המורש' רק בתורת שליחות ואין שליחות לעובד כוכבים אבל בקרקע ופקדון יכול להקנות לעובד כוכבים בק"ס שמועיל חליפין לעובד כוכבים אבל לא יכתוב כל מה דמתעני כו' שהוא לשון שליחות עכ"ד וכה"ג כתב בתשובת מהרשד"ם סי' נ"ט ע"ש ובזה הי' נרא' לומר דגם דעת ר"ת כן כו' רק מדברי המחבר משמע דהרשא' מועיל לעובד כוכבים בכל ענין אך לבי מהסס בעיקר הדין שסובר ר"ת דחליפין מועיל לעובד כוכבים כו' ע"ש שהאריך בראיות וכתב דכן מצא בתשובת מהר"מ מינץ סימן ה' שכתב בפשיטות דלא מצינו חליפין לעובד כוכבים גם בתשו' מהרשד"ם סימן נ"ט כתב שנ"ל דסברת ר"ת דעת יחיד היא כו' אך שלא כתב טעם לדבר וע"ש:

שליחות. ובתשו' רש"ך ס"ב סי' ל"ג כתב דהיכא שהמרש' והמורש' הם עובדי כוכבים או אנוסים לא מהני הרשא' בין בדיני ישראל בין בעש"ע אף לר"ת וע"ש וכתב בתשו' דברי ריבות סימן ש"א דלדעת ר"ת ה"ה דעובד כוכבים יכול להרשות לישראל ע"ש ובתשובת הרשד"ם סימן נ"ט פסק דאף ר"ת מודה דעובד כוכבים א"י להרשות ישראל וע"ש. ש"ך:

עשה. (ומיהו הבא בהרשא' כדי ליהנות מן השכר לא בשביל אלמות נראה דאינו בכלל ואשר לא טוב עשה בעמיו. ג"ת דף ש' וכן פשט המנהג. כנה"ג):

אלם. נרא' דהרמ"א הבין מ"ש הב"י בשם התוס' דר"ל שהמורש' הוא אלם אבל זה אינו אלא כוונת התוס' לומר דלפעמים המלו' אינו רוצה לדון עם הלו' מחמת שהלו' הוא אלם ובעל טענות ואינו רוצה לריב עמו א"כ מורש' זה לא טוב עושה שמתעבר על ריב לא לו ומה לו בזה יתבענו המלוה בעצמו אבל כשאין יכול לטרוח להביא מעותיו מצוה קעביד וכ"מ בכ"מ דכונת התוס' שהלוה הוא אלם ולפ"ז נראה דאין כאן פלוגת' כלל וכולם לדבר אחד נתכוונו דכל שהמורש' עושה מחמת שהוא בענין שאין המרש' יכול לעשות כן מצוה קעביד. רק כשהם בעיר א' והמרש' יכול לעשות כמו המורש' רק שמונע מפני אלמות הלוה א"כ מתעבר כו'. ש"ך:

בפניו. פי' שלא בפני המורש' דאין העדים קונין לו שלא מדעת בדבר כזה שיש בו חובה דהרי נקרא אשר לא טוב עשה ולכן אפי' נתרצה אח"כ אינו כלום כיון דהקנין לא חל מעיקרא כן הוא דעת הריב"ק במרדכי ואף שהביא שם דעת ר"י דבמקום שאין המרש' יכול לטרוח דמצוה קעביד ואין זה חובה מ"מ דעת הרמ"א להכריע כדעת הריב"ק דמסתבר טעמי' דאף אם עביד מצוה מ"מ על הרוב אין אדם מתרצה להכניס ראשו בריב לא לו ולפעמים קוראין עליו ואשר לא טוב עשה מש"ה אף אם נתרצ' אח"כ לא אמרינן דאגלאי מלתא למפרע ואין לנו אלא מהריצוי ואילך ומתחל' לא חל הקנין עכ"ל הסמ"ע אבל הש"ך השיג ע"ז וכתב דגם הרמ"א לא איירי אלא בענין שביאר מקודם כגון שהוא אלם וכה"ג אבל במקום דמצוה קעביד ודאי יכול לעשות מורשה שלא בפניו וע"ש (וכ"כ הט"ז ודלא כהסמ"ע ע"ש):

מדינא דגמ' כו'. זו היא דעת הרמב"ם וע"ש פ"ג הל' ז' וכ"כ הטור בשמו וכשיטת הגאונים:

אין כותבין כו'. כלישנא בתרא שם דסוגיא דשבועות ל"ב ב' ודבכורות מ"ט א' כלישנא בתרא:

פקדוני. לאפוקי מלוה כמש"ל:

ואם היה פקדון כו'. כמ"ש בב"ק ק"ד ב' וב"מ מ"ו א' וב"ב ע"ז ב' ולאפוקי מלוה דאין נקנה באגב כמ"ש למטה:

וכן יכול להרשות כו'. כמ"ש אמטלטלין דכפריה מטלטלין דוקא אבל קרקע אפי' ללישנא קמא כתבינן כל שיכול להוציאו בדיינים כמ"ש בריש ב"מ ז' א' וכ"ש ללישנא בתרא דכיון דאין קרקע נגזלת כמ"ש הכ"מ שם:

וכן מלוה בשטר כו'. שהקשו הא דשבועות שם דמ' דיכול להרשות ואוקמוה בפקדון ועתוס' שם ד"ה היכא כו' ובבכורות שם ד"ה ה"מ כו' וכן הא דבכורות אמרו דשמואל לשיטתו דאמר שם אם נתאכלו המעות תוך שלשים יום אין בנו פדוי וע"כ לא להוציאו נתן לו וכמ"ש תוס' בב"ק והרשב"א שם והקשה בבעה"ת ממ"ש בכתובות צ"ד ב' הנהו תרי שטרי כו' ופי' בהלואה ואמר שם יכתבו הרשאה להדדי וצ"ל במלוה בשטר והטעם דשעבוד קרקעות הוא וכקרקע דמי:

שכשם שיכול כו'. אבל בלא כתיבה ומסירה אינו יכול להרשות דהא צריך להקנות לו ולומר זיל דון וזכי וכ"ש לפימ"ש הרמב"ם וש"ע בסי' קכ"ב ס"א וס"ד שצריך להקנות לו בקנין והשטר בלא כתיבה ומסירה אינו נקנה בקנין כמש"ל סי' ס"ו וע"ש ס"ב וס"ד ומש"ש וכ"ז לדעת תוס' ופוסקים דשטר אינו נקנה באגב וכמש"ל סי' ס"ו ס"י בהג"ה אבל לדעת הר"י מיגש והרמב"ם וש"ע שם דנקנה באגב ה"ה כאן אלא שהרמב"ם כ' כאן אפי' מלוה בשטר אין כותבין הרשאה עליה והגיה הראב"ד אם לא מסר לו אבל הרמב"ם לא ס"ל כן שהרי כ' מי שהי"ל מעות פקדון כו' נותן לו קרקע כ"ש ומקנה לו המעות ע"ג כו' היתה לו מלוה ביד אחר אינו יכול לכתוב הרשאה עליה ואפי' היה החוב בשטר משמע דאפי' באג"ק אינו יכול להרשותן אלמא דלא ס"ל הרשאה כלל במלוה בשטר:

וצריך כו'. ע"ש:

וכן אין כותבין כו'. דאינו נקנה בקנין אפי' אג"ק ממ"ש בב"ב קמ"ח א' ואע"ג דליתיה בבריא כו' וערשב"ם ד"ה הלואתו כו' ושם קנ"ב א' וכתובות נ"ה ב' ארכבי אתרי ריכשי כו' ועתוס' בכתובות שם ד"ה שאם כו' וע"ל סי' ר"ג ס"ט וכל שאינו נקנה בקנין אינו יכול להרשותו כנ"ל ול"ג בעובדא דר"פ דהוי מסיק אנא ה"ל ובפקדון כמ"ש תוס' והמפרשים:

אבל הגאונים כו' אבל מלוה ע"פ כו' ומ"מ לא גרע כו'. כ"ז כ' הרמב"ם ואמר אף על המלוה כו' אע"פ כו' הן שני דברים כמ"ש ברמב"ם א' דמדינא אע"ג דלא כפריה אין כותבין במלוה והב' אע"פ שכפר דאז אף בפקדון אין כותבין:

כדי שלא יטול כו'. כמ"ש בש"פ הכותב בב"ח שנפרע שלא בפניו וערשב"א:

אבל על כו'. וכ' הרמב"ם שם דעל מלוה בשטר תיקנו אע"ג דכפר משום שהוא כפירת שעבוד קרקע ואין חילוק בין מסר לו השטר או לא משא"כ במלוה ע"פ שכפר ומ' מדבריו דמלוה ע"פ שלא כפר ופקדון אע"ג דכפריה כתבינן שלא הוציא אלא מלוה ע"פ וכפר ג' דברים לגריעותא:

ומ"מ לא גרע כו'. דשליח בעדים א"צ קנין באמירה בעלמא כמ"ש בפ' השואל ואמר שלח ובפ' הגוזל ע"ש ועסמ"ע וכ"ז שיטת הרמב"ם רק מ"ש במלוה בשטר ע"י כתיבה ומסירה שהוא דעת בעה"ת וטור וראב"ד ורשב"א ושאר פוסקים:

וי"א שעל כו'. כיון דסוגיא דגמ' דלא כלישנא קמא וגם אין הלכה כלישנא בתרא כמ"ש בכתובות פ"ה ובגטין כ"ו דלמיחזי כשיקרא לא חיישי' ואע"ג שמצינו דחיישי' למחזי כשיקרא כמ"ש בב"ב קע"ב א' התם משום דאיכא למיחש לפסול העדים כי ימצא שלא היו באותו מקום שנכתב בו וערא"ש שם ואע"ג דפריך הגמ' מלישנא בתרא דנהרדעי בשבועות ובכורות אורחא דגמ' כן כמו דפריך ממחזי כשקרא דרב פפי אע"ג דליתא אבל לפי מאי דקי"ל דלא כרב פפי גם דנהרדעי ליתא. וס' הראשונה ס"ל דכי האי מחזי כשיקרא חיישי' כמו ההיא דב"ב ואע"ג דבהנך לא חיישי' משום דהתם לבסוף מסתלק האי מחזי כשיקרא משא"כ בההיא דב"ב דלעולם מתחזי כשיקרא חיישי' וכן כאן וערשב"א שם:

ל"ש כו'. בדרך לא זו אף זו. דפקדון דלא כפריה ואפי' ללישנא קמא כתבינן משא"כ בגזל ועתוס' שם ד"ה לא כתבינן כו' וכן מלוה בשטר ובע"פ כנ"ל והטעם כמ"ש תוס' שם ד"ה אמטלטלין כיון דאנן לא קי"ל כלישנא קמא וכתבינן אגזל אע"ג דאין יכול להקנות. כמו שאין להקדישו וא"כ ה"ה למלוה ע"פ והטעם דשליח שויה וא"צ לקנין גמור ועשו תקנה כאלו היה קונה קנין גמור כיון דאינו קונה לקנות ע"ש: (ליקוט) וי"א כו' ובע"פ כו' דשליח שויה כו' ואע"ג דא"י להקנות וראיה ממ"ש בב"ב קכ"ז א' כותבין הרשאה כו' אע"ג דא"ל קודם חלוקה כלום ועתוס' שם ובזה ניחא ג"כ ההיא דבכורות ודשבועות וא"צ לדחוקי (ע"כ):

מי שהיה כו' וה"ה מי כו'. כמ"ש בגטין כ"ט א' משום דמילי כו' וריש ב"ב ג' א' וערש"י שם ד"ה קנין דברים כו' ועש"ך ס"ק י"ג:

המרשה כו'. כנ"ל סי' קכ"ב ס"ג דיכול לבטל השליחות ועסמ"ע:

אין למורשה כו'. כמ"ש בגטין שם במתני':

לפיכך אם כו'. כמ"ש שם ב' דעושה כמה שלוחים:

הבא כו'. כיון דשליח שויה וכמ"ש בשליח בכמה מקומות:

לפיכך כו' ממ"ש ולא לעוותי שר"ל שלא שלחתיך אבל אם שלחו ש"ד:

היה לו כו'. כמ"ש ס"פ החובל קרע כסותי שבור כדי חייב היכא דלא א"ל ע"מ לפטור כ"ש כאן דהשליטו על החוב לטובתו ולא א"ל מעולם למחול:

מה שהיה שוה כו'. כמ"ש בריש מכות מעידנו באיש פלו' שגירש כו' באיש פ' שחייב כו' עד שלשים יום כו' ועב"ק שם פ"ט א' אין או' כו':

ראובן כו' ונ"ל כו'. ובירושלמי רפ"ב דסנה' ואנטלר בשבועה עבה"ג ס"ק א' ב' ג' ועתוס' ב"ק מ"ו ב' ד"ה שאין כו':

מורשה כו' ומטעם זה כו'. כמ"ש בקדושין מ"ג שליח נעשה עד היכא דאין נוגע בעדות:

אבל מורשה כו'. כמ"ש שם והשתא כו' ועפ"ג דב"ב מ"ג א' ב' ומ"ד ומ"ו. ואפי' קרוביהם כמ"ש בפ"ק דמכות ועתוס' דפ"ק דב"ק ד"ה דינא כו':

אא"כ כו'. כנ"ל ואע"ג דכ' זיל דון ואפיק כו' הא קי"ל דשליח שויה:

אבל לא את כו'. כמ"ש בגטין כ"ג ב' נראין דברים שהעבד כו' ובב"מ צ"ט א' י"ד כו':

אבל יכול כו'. כמ"ש בנדרים פ"ח ב' אע"ג דאר"מ כו' וער"ן שם ד"ה מודה ר"מ כו' ואע"ג דלא קיימא האי תירוצא שם משום דאינו נותן לה ממש וכמ"ש הר"ן שם וע"ש ד"ה אלא אמר רב אשי וכ"ש לדידן דקי"ל דלא כתי' דרב אשי ועמ"ש בש"ע א"ח סי' שס"ו:

שהרי כו'. ב"ב נ"א ב' ע"ש:

יכולים כו'. דעכו"ם קונה בקנין כמ"ש בקדושין ג' סד"א אמינא כו' ושם ח' א' ואידך ה"ק בתורת כסף כו':

דאין כו'. ב"מ ע"א ע"ב רבינא כו' ולא היא כו'. ומ"מ יכול להרשות אע"ג דק"ל שליח שויה היינו שלא יוכל לעכבם. מרדכי פ' מרובה:

בד"א כו'. כן נלמד מב"ק ק"ד ב' מרב ספרא:

וי"א כו'. עש"ך שכ' דטוש"ע ל"פ ?ע"ז והכל ענין א':

י"א דאין כו'. ועבב"מ צ"ו ב' איסורא כו'. ועש"ך ס"ק ל"ג: