השולח חובו על ידי שליח - שולחן ערוך חושן משפט סימן קכ״א

שלח לו חובי כו'. סי' זה קאי אמה שהתחיל בו בתחלת סי' שלפני זה שכתב שם המעות באחריות הלוה כו' "עד או ליד שלוחו כו' אזה כתב כאן שאם שלח לו חובו כו':

אלא ששלח לו בכתב כו'. "עד פטור בע"ש מסיים בזה ז"ל פטור דהכי נהיגי תגרא ומנהגא כי האי מילתא היא עכ"ל ואמת כי האי לישנא כתב ברי"ף וכן הביאו הרא"ש וב"י ג"כ הביא ל' הרי"ף מ"מ הוכחתי בדריש' שט"ס הוא שם וכן מוכח מדברי הטור שבעלי ש"ע נמשכין אחריו בדין זה ושהאי דינא לאו מכח מנהגא הוא אלא דין גמור הואיל שכ' לו שלח ביד פלוני או שכ' לו שלח ביד מי שתרצה ודוקא כשכ' לו שלח לי מעותי סתם ונתנו למוביל הכ' זהו התלוי במנהג ע"ש:

אפי' השליח עכו"ם. וא"צ לומר שלח והפטר והטעם כתבתי בסי' שלפני זה ע"ש:

ובדרך שבני אדם רגילים כו'. בפרישה כתבתי שגם זה שייך דוקא כשכתב או אמר לו שלח ביד מי שתרצה אבל אם אמר או ב' לו שלח לי ע"י פלוני לא על המשלח התלונה כ"א אשליח שלא היה לו להוליכו בדרך זה המסוכן לפטור הלוה:

שישלח על ידך. עפ"ר ודריש' שהוכחתי שכל שאומר או כותב לחבירו אפי' בינו לבינו שלח לי ע"י פלוני ושלחו ונאבד פטור הלוה אם הודה המלוה שא"ל שלח ע"י דאז העמיד לשליח במקומו ולא איברי סהדי אלא לשקרא:

אלא אם א"ל כו'. ר"ל שלא א"ל שלח "ע"י אלא אם יתנם לך "הביאם לי בזה צריכין דוקא שאמר לו כן בפני עדים ואז אמרי' מדטרח ויחד עדים לזה להכי העמידו בעדים כדי שיצא קול ששלוחו הוא ויאמין לוה לוה ויתנהו לו נמצא שדעתו היה שיהא שליח גמור ומ"ה פטור הלוה אפי' לא הזכיר לשון שליחות כלל אלא "הביאם לי אבל אם לא אמר ליה כן בפני עדים אפי' אמר לשליח אמור לפלוני "שישלח לי ואם יתנם לך הביאם לי מ"מ כיון דלא אמר לו שלח על "ידו אין כאן שליחות גמור ולא נפטר באבידת השליח ועד"ר:

אלא א"ל יש לי מעות כו' פי' אפי' אם אמר לי' כן בעדים לא מהני לפטור הלוה כיון דלא א"ל הביאם לי:

לא עשאו שליח בעדים כו' בפרישה ודרישה הוכחתי דר"ל דא"ל ל' שליחות הנ"ל בסעיף שלפני זה מעות יש לי ביד פלוני אמור לו שישלחם "לי ואם "יתנה לך הביאם "לי אבל לא א"ל כן בפני עדים (וגם לא א"ל שישלחם ע"י פלוני שהי' מהני בלא עדים כנ"ל) אלא מסר לו המלוה חותמו הניכר שהוא של מלוה וידע בו הלוה שהוא שלוחו ושיאמין לו על ידו מ"ש ליה בשמו וז"ש ומסרו לו לאמר לך "והבי' לי מעותי ר"ל שכשיראה החותם בידו יאמין שאמר לו לך הבי' לי מעותי ומסיק דאפ"ה אין הסימן מהני לפטור הלוה כאלו "א"ל כן בפני עדים ועד"ר:

פ' שלחני אליך שתשלח לו מעותיו. פי' שא"ל השליח המלוה א"ל לאמר לך שתשלח' לו כי הוא צריך להן אבל לא שינה השליח לאמר ללוה בשם המלוה שישלחם על "ידו כי זה לא שם המלוה בפיו אלא שבאם יתנם לו יביאם לו כנ"ל ומיירי דאין הכחשה בין המלוה והלוה והשליח בכל זה כי לא בא ללמדינו בדין זה אלא שמסירת החותם הניכר לכל בידו וא"ל הביאם לי לא הוה טוב כא"ל בעדים הביאם לי ומ"ה לא כתב המחבר כאן שום חרם או שבועה על המלוה ומור"ם שכתב כאן די"א דיחרים וי"א דישבע הוא תמוה כי לא כתב הרמב"ם והטור כן אהאי דינא אלא אדינא שכתב הטור בס"ו והמחבר בסעיף ד' והיינו כשמכחיש המלוה הכתב שטוען הלוה שבא לידו כתב המלוה לשלח לו ועד"ר ופרישה מ"ש עוד מזה:

ישבע הלוה היסת שכתב ידו הוא כו' זה מיירי כשאין שט"ח ביד המלוה על הלוה ומ"ה נאמן הלוה במיגו דלהד"ם או החזרתיו לך וכמ"ש המחבר בסמוך ס"ה וכפל דברים יש בדברי המחבר והיינו משום דבסעיף זה העתיק לשון הרמב"ם שקיצר בדבריו ובסעיף שאחר זה העתיק ל' בעל התרומו' והטור שהוא מבואר יותר ובסעיף זה בדברי הרמב"ם כתב ברישא דישבע שכתב ידו "בא אליו משמע דמיירי שאין הכתב בידו דלרבותא כ"כ ללמדינו דאפי' אין שום כתב לפנינו אפ"ה בכה"ג שטוען הלוה ברי שבא לידו כת"י דמלוה פטור ובסיפא דאין הלוה מכיר כת"י כתב הרבותא דאפי' אם הכת"י היא לפנינו אפ"ה חייב הלוה כיון שאינו יודע שהוא כתיבת ידו:

נאמן בשבועת היסת כו'. דגם כשהי טוען להד"ם או החזרתי' לך הי' צריך לישבע היסת כמ"ש בסי' ע"ה ופ"ז:

ביד שלוחך. אלא שצריך לישבע שבועה חמורה יש כאן חסרון מוכרח וניכר (דק' דמתחיל וכתב דנאמן בשבועת היסת וסיים בשבועה חמורה וגם אין טעם לחייבו שבועה חמורה בהפקידו בלא שטר דהא בטען להד"ם היה נפטר בהיסת וגם ה"ל כפל דברים במה שחזר וכתב "שצריך לישבע. וגם קשה דמתחיל וכתב הדין אם זה הממון נפקד אצלו בלא עדים ובע"פ ולא הקדים לומר אם נפקד אצלו בשטר מה דינו אלא ע"כ צריכין להגיה) וכן צריך להיות ביד שלוחך "ואם נפקד אצלו בשטר "מתוך שיכול לומר נאנסו נאמן לומר מסרתיו ליד "שלוחך אלא שצריך כו' וכן הוא בטור בהדיא ובהיות כן א"צ להגהת מור"ם שכ' אחר זה ז"ל "ודוקא במלוה אבל בפקדון כו' וק"ל:

ואם הוא מלוה בשטר כו'. דלוה חייב באונסין ואין ללוה שום מיגו:

אחר שישבע המלוה ש"ח הוא שבועת המשנה וכדין נשבע ונוטל דלעיל סימן פ"ב ופ"ז אבל שבועת הנתבע במפקיד בשטר דלפני זה היא שבועת התורה ממש כיון דאינו נפטר אלא במגו דנאנסו ובטענת נאנסו היה צריך לישבע שבועת התורה ממש שבועת השומרים והחילוק שבין ב' השבועות הללו מבואר בסי' פ"ז ע"ש:

שנתנם לשליח. הרי זה מחרים על הלוה או הנפקד שנתנו גם זה חסר בדברי המחבר ותקנו מור"ם בהגהותיו וכן הוא בטור. והא דאין משביעים גם כן להלוה משום דטענ' הלוה הוא ודאי פרעתי לשלוחך כמותך וטענת המלוה הוא טענת ספק שמא לא נתת ואין משביעין אטענת ספק אפילו היסת אלא חרם סתם:

השליח אינו נאמן כו' פי' להיות פטור בלא שבועה בדין שליש (דהא גם כאן אי בעי היה אומר לא נתנם לי הלוה) או לפטר הלוה מהחרם:

שהם נוגעין בדבר. דק"ל בשליש היכא דיש תרעומות עליו בדבר צריך לישבע כמ"ש הטור והמחבר בסי' נ"ו גם כאן אם הי' אומר לא מסר לי הלוה היה צריך לישבע ואף לאחר שנשבעו השנים היסת שמסרוהו להמלוה אינן נחשבים כעדים להפטר הלוה מהחרם דכל שצריכין העדים לישבע אין תורת עדים עליהן ועפ"ר:

נשבע השליח ללוה כו'. וכתב בתשובת מהרי"ל סימן קע"ב על ראובן ששלח מעות עם שמעון ללוי שהלוה לו ושמעון טוען שנתנו ללוי ע"י אשתו ולוי אומר שלא קבלם שמעון ישבע שמסר' לאשתו ואין בזה משום שומר שמסר לשומר דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד ואשת שמעון תשבע שנתנה ללוי ופטורה ולוי ישבע דלא קיבל וראובן צריך לשלם לו עכ"ל ד"מ ס"ס זה וע"ל סימן רצ"א סכ"ג:

והלוה או הנפקד נשבע למלוה דאע"ג דטענת המלוה על הלוה היא טענת ספק וכמ"ש מ"מ כיון דהעד מסייעו להמלוה אע"ג דאין תורת עד עליו כיון דצריך לישבע וכמ"ש מ"מ מצרף העד עם טענת המלוה להצריכו שבועת היסת וכמ"ש ועיין בת"ה סי' ש"ח:

והמלוה אומר לא עשיתיו שליח כו'. כל הג"ה זו הוא חסר בדברי המחבר והגיהו ותקנו מור"ם בהגהותיו וכן הוא בטור בסי' י"ב ע"ש:

ישבע השליח שנתנה למלוה. פירוש נשבע היסת ואע"ג דטענת הלוה עליו הוא טענת שמא מ"מ מצטרפין לטענתו טענת המלוה שאומר בברי שלא קיבל שום דבר מהשליח ומזקיקין לשליח לשבועות היסת לפחות:

בנקיטת חפץ כדין נשבע ונוטל. ואע"ג דאין ללוה עליהן אלא טענת שמא. שמא קבל מהשליח מכל מקום מצטרפין לטענתו טענת השליח שאומר בברי שנתנו להמלוה:

שהשליח אינו נאמן כו' שאלו היה נאמן היה מזקיקו למלוה לשבועה דאורייתא וכמו שאכתוב אחר זה שהיא חמור' משבוע' בנק"ח וכנ"ל:

ואפילו יפטור הלוה כו' משום דאיכא למימר בשביל ההוא הנאה דפטרן מהשבוע' הן מעידין לו:

יש מי שאומר דמהני ולא חיישינן לקנוניא דאין העדים חשודים ע"ז דא"כ כל עד נמי וכיון שפטרו מתחלה מהשבועה הרי הוא ככל עד דעלמא:

ומזקיק למלוה שבועה דאורייתא. בפרישה כתבתי אף דאין עד אחד מזקיק לש"ד וליטול כ"א לפטור וכמ"ש בדרישה לעיל סימן פ"ד וק"ח מ"מ יכול להביאו לידי שבועה דאורייתא והוא שיפרע לו שנית בפני עד הראשון ולפני עוד עד א' שיהיו שני עדים על הפרעון השני ולא יוכל לכפור ויחזור ויתבענו על מה שנתן לו תחל' בעד הראשון ואז יצטרך לישבע ש"ד לפטור וק"ל וכמ"ש הט"ו בא"ע סי' צ"ב סי"ג ע"ש:

הם עדים ופטור הלוה זהו ג"כ חסר בדברי המחבר ותקנו מור"ם וכן הוא בטור ס"ס י"ב ומ"ש מור"ם עוד ז"ל ולי נראה דאינו נאמן. גם בזה כוונת מור"ם להגיה בדברי המחבר דעלי' קאי מ"ש המחבר לשווינהו עדים וכ"כ הב"י בפנים בספרו וז"ל שם ויש לתמוה בשלמא כשהוא א' דין הוא שיהא נאמן הלוה לחייב המלוה ש"ד ע"פ העד כיון שאינו מחייבו ממון אבל האיך נאמן לאפקועי ממון עכ"ל ור"ל לאפקועי ממונו דמלוה שיש לו ביד הלוה ועפ"ר שם כתבתי דלפי סברת הב"י גם לש"ד לא היה לן להאמינו בעד א' שהרי אם לא ירצה המלוה לישבע לא ישלם לו הלוה וכזה כתב הטור בשם הרא"ש סימן צ"ג ס"ז שאין חילוק בין ממון לשבועה דשבועה אתיא לכלל ממון ע"ש ובעיקר הקושיא נראה דהטור דכתב דיש להאמינו איירי שקודם שידענו שום ערעור מהמלוה שמעו מהלוה שאמר אני ראיתי שהשלוחים עשו שליחותם והרי זה דומה למ"ש המחבר לפני זה (והוא מדברי הר"ן הנ"ל) דאם פטר להו הלוה מתחלה מהימני ולא חיישינן לקנוניא עפ"ר שם כתבתי עוד ישובים ע"ש. וע"פ מ"ש י"ל דא"צ להגיה כ"כ בש"ע. די"ל דחזר המחבר ש"ע ממ"ש בפנים בב"י (כי כן דרך המחבר ב"י בכמה מקומות שתמה בב"י על מ"ש הרמב"ם או הטור ואפ"ה בש"ע לא סמך על תמיהתו וכתב להלכה כדבריהן) (וא"צ להגיה כאן אלא תיבה אחת וכן צ"ל שליחותן נאמן לשוינהו כו'. והא דכתב לאפקועי ממונא דמלוה ולא קאמר בקיצור דנאמנים לפטור הלוה י"ל לרבותא כ"כ אף על גב דע"י זה יופקע ממונא דמלוה אפ"ה נאמנים ודוק:

ובא ב"ח לתבוע כו' עיין בת"ה סי' ש"ך ובמהרי"ק שורש ק"ח שהאריך בזה:

הדין בזה כמו שנתבאר באומר תוליך כר לשון הטור אין חילוק בזה בין הולך מנה ובין "תן מנה לפלוני ועפ"ר שכתבתי שר"ל דאף על פי שבעלמא לענין זכייה יש חילוק בין הולך "לתן וכמ"ש הטור והמחבר בסימן קכ"ה ורמ"ג בזה אין חילוק והיותר נראה דקמ"ל דה"א שיש חילוק בין א"ל תן לו מה שאתה חייב לי שאינו בעין ושמא אין לו ומשמט נפשו לומר שנתנו לו עד זמן שיהיה לו ובין א"ל תוליך מעות הללו שמוסר לו עתה בידו שחזקה ששליח עושה שליחתו וק"ל:

מי ששלח שלוחו למשכן כו'. כפול לקמן סי' קפ"ה ס"ט כתבו המחבר רק שהשמיט קצת מיניה והוא השמטת סופר כמ"ש שם בסמ"ע:

ואיני יודע אצל מי הוה פשיעה. כעין זה כתב לקמן בסימן רצ"א בטור ובדברי המחבר דשומר חנם שאומר איני יודע היכן הנחתיו דהוי פשיעה:

דה"ל למשכנו בעדים. ע"ל בסימן מ"ח מ"ש בסמ"ע:

ישלם שמעון אחר שישבע המלוה כו'. משום דה"ל טענת ראובן ברי לא שלחתיו לקבל כל המנה ולא קבלתי יותר מך' וטענת שמעון היא ספק וטענת ברי עדיף וכנ"ל וע' בטור שחולק ע"ז וחילק דשאני הכא דראובן המלוה מודה שעשאו שליח וברשות נתן לו אף על פי שראובן טוען שלא בשביל כל כך שלחו ראובן אפסיד אנפשיה במה ששליח שליח שאינו נאמן לשולחו וישבע שמעון שנתן לו כל החמשים ויפטר ועיין בב"י ועיין בדרישה מ"ש בישוב זה. (הג"ה ועיין בב"י שכתב עוד דין אחד בראובן ששלח ללוי הלויני מעות משמעון ולוה לו שמעון אומר חמשים נתתי לך על ידו וראובן אומר לא קבלתי ממנו אלא עשרים בכה"ג שהוא להוציא מיד ראובן גם הרמב"ם (הטור) מודה דנשבע ראובן ש"ד דמודה מקצת ונפטר ע"ש:

פטור. בע"ש מסיים בזה וז"ל דהכי נהיגי תגרי ומנהגא כי האי מילתא היא ע"כ ואמת כן הוא ברי"ף והביאו הרא"ש והב"י אבל ט"ס הוא וכן מוכח מדברי הטור שבעלי ש"ע נמשכין אחריו שדין גמור הוא זה ודוקא כשכתב לו שלח לי מעותי סתם ונתנו למוביל הכתב זהו התלוי במנהג עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך שכך הקשה הרא"ש על הרי"ף ומביאו מהרש"ל והב"ח גם מ"ש שט"ס הוא כ"כ מהרש"ל וב"ח ועיין בתשו' מהרשד"ם סי' ל"ח:

עובד כוכבים. ואצ"ל שלח והפטר. סמ"ע וש"ך:

רגילים. כ' הסמ"ע. דזה שייך דוקא כשכתב או אמר לו שלח ביד מי שתרצה אבל אם אמר או כתב לו שלח לי ע"י פלוני לא על המשלח התלונה כי אם על השליח שלא הי' לו להוליכו בדרך זה המסוכן ע"כ וז"ל הש"ך לכאורה נראה כיון דטעמא הוא שע"ד כן לא הרשהו א"כ גם בא"ל שלח ע"י פ' לא הרשהו אלא בדרך שב"א רגילים אבל לא במקום סכנת דרכים וכן נ"ל בזה כשעשה שליח לפ' לאמר שלח ביד מי שתרצה אך מדברי התוספות שהבאתי לקמן מוכח דלמ"ד שליח שעשאו בעדים הוי שליח אפי' שלח על ידו במקום סכנת דרכים פטור וא"כ כ"ש הכא דהוי שליח לכ"ע מיהו י"ל דהתוספות ס"ל דאף בא"ל שלח ביד מי שתרצה אי הוי שליח ושלח ע"י במקום סכנה דפטור וא"כ לבעה"ת והטור דס"ל דחייב ה"ה בא"ל שלח ע"י פלוני עכ"ל:

כפרן. ק"ו עובד כוכבים וחש"ו כ"כ מהרש"ל ור"ל דעובד כוכבים וחש"ו אפי' לא הוחזקו כפרן ונראה דעובד כוכבים אפי' מחזיקין אותו בנאמן חייב כמ"ש בסימן רכ"ה ס"ס ב' ובחש"ו פשיטא דלא שייך לומר שהוחזקו נאמנים דהא אינן בני דעה. ש"ך:

וחייב. אפי' לא כפר השליח רק הביא עדים שנאבד דכיון שהוחזק כפרן ה"ל תחלתו בפשיעה וסופו באונס דקי"ל בסימן רצ"א ס"ו דחייב. שם:

פירש. בהדיא שלח ע"י מי שתרצה והפטר עכ"ל הע"ש ולעד"נ דבלשון זה לא סגי רק כשפירש לו בהדיא שלח אפי' ע"י מי שהוחזק כפרן או במקום סכנת דרכים. שם:

אמור. וכל שאומר או כותב לחבירו אפי' בינו לבינו שלח לי ע"י פלוני ושלחו ונאבד פטור הלוה אם הוד' המלו' שא"ל שלח ע"י דאז העמיד לשליח במקומו ולא איברי סהדי אלא לשקרא. סמ"ע:

עדים. כתב הסמ״ע דהיינו דוקא כשא״ל כן בפני עדים מטעם דכיון דטרח ויחד עדים לזה מסתמ' שויה שליח אבל אם לא יחד עדים אף שמודה שאמר לשליח אמור לפלוני שישלח לי ואם יתנם לך הביאם לי מ״מ כיון דלא אמר ללוה שלח על ידו לא הוי שליח ולא נפטר הלו' באבידת השליח עכ״ד ועיין בש״ס פ' הגוזל (בבא קמא דף ק״ד ע״א) מוכח כן להדי'. ש״ך:

לו. פירוש אפי' א"ל כן בעדים לא מהני לפטור הלו' והכי מוכח בש"ס ומדברי התוס' שם ומשמע דאף דקי"ל שליח בעדים הוי שליח מ"מ בממציא שליח בעדים דלכ"ע לא הוי שליח דמשמע נמי דטעמא הוא דה"ק אינש מהימנא כו' אינו חייב הלוה רק כשנתנו לו להוליכו במקום סכנת דרכים ודעת כל הפוסקים אינו נראה כן שכתבו סתמא דחייב הלו' משמע בכל ענין ונרא' דלק"מ דאנן הכי קאמרי' דה"ק אינש מהימנא שמוחזק בנאמן ואני איני עושהו שליח ואיני סומך עליו אי סמכת את סמוך ול"ד להא דאמרי' דהיכא דאפקיד איהו גביה א"י לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר דהתם דוקא ברגיל להפקיד אצלו כמ"ש בסי' רצ"א סכ"ו דהרי אנו רואים שהאמינו משא"כ הכא ואפשר גם התוס' מודים דבממצי' לו שליח חייב בכל ענין. שם:

לא. כתב הסמ"ע דהיינו אפי' מודה דא"ל ל' שליחות הנ"ל בסעיף שלפני זה מעות יש לי ביד פ' כו' אלא מסר המלו' חותמו לא מהני עכ"ל והכי מוכח ברמב"ן ותוספ' ומהרש"ל ומיהו יש שטה אחרת דאם המלוה מודה פטור הלו' וכמ"ש לקמן באריכות שם:

חותמו. כתבו התוס' דהיינו דוקא בסתם בני אדם אבל בגדולי הדור וידוע דיוקני שלהם משלחין עלייהו וכ"כ בש"ג ומהרש"ל ואפשר דהתוס' לא כתבו כן אלא לפי שטתם שפירשו דדיוקני היינו שחותם דיוקני שלו תחת כ"י הסופר אבל אם א"ל ע"פ להבי' לו מעות ומסר לו הדיוקני אפשר דאפי' בגדולי הדור לא מהני ואם המלו' כופר שלא עשאו שליח להביא פשיטא דלא מהני בדיוקני לחוד אפי' בגדולי הדור ונראה דדוקא חותמו לסימן אבל אם כתב לו שישלח לו על ידיו אפי' הוא כת"י אחר וחתם שמו למטה וניכרת חתימתו פטור הלוה דהא אי הוי כולו כתב ידו הי' מועיל א"כ ה"ה בזה דדין אחד להם כמ"ש ר"ס ס"ט וכמה דוכתי. שם:

שלחני. פירוש שא"ל השליח שהמלו' א"ל לאמר לך שתשלחם לו כי הוא צריך להן אבל לא שינה השליח לאמר ללוה בשם המלוה שישלחם על ידו כי זה לא שם המלו' בפיו אלא שבאם יתנם לו יביאם לו כנ"ל עכ"ל הסמ"ע וכ' הש"ך ע"ז וז"ל ולא ירדתי לסוף דעתו דכיון דבלא עדים לא הוי שליח אפי' שם המלוה בפיו לאמר ללוה בשם המלו' שישלחם על ידו ועשה כן א"כ מה מועיל הסימן כאן כיון דאין משלחין מעות בדיוקני לפי שטתו דמיירי אפי' מודה המלו' כו' (* א"ה באמת שותא דמרא לא ידענא כי לדעתי החלוש' דברי הסמ"ע ברורים ונכונים בטעמן לפי מ"ש לעיל והש"ך עצמו העתיק דבריו דכללא הוא באם א"ל שלח על ידו סגי בהכי וא"צ עדים דוקא אלא באם א"ל סתם אמור לפ' שיש לי ואם יתנם לך הביאם לי כפי שנתבאר לעיל ולזה כוון הסמ"ע שסיים בזה ז"ל ומיירי דאין הכחשה בין המלו' והלו' והשליח בכל זה כי לא בא ללמדנו בדין זה אלא שמסירת חותם הניכר לכל בידו וא"ל הביאם לי לא הוה טוב כא"ל בעדים הביאם לי ומ"ה לא כתב המחבר כאן שום חרם או שבועה על המלוה והרמ"א שכתב די"א דיחרים כו' הוא תמוה כי לא כתבו כן אהאי דינא אלא אמ"ש הט"ו בס"ד כשמכחיש המלוה הכתב כו' ע"כ הרי עינינו רואות איך במתכוין כפל ושלש הסמ"ע דבריו לפי שיטתו ובמחילת כבוד הרב הש"ך בזה השיג שלא כדת על הסמ"ע וכל מ"ש בס"ק י"ז שלא בדקדוק הוא וק"ל:

מעידים. אפי' מעידים שמסר לו חותמו בפניהם לא מהני וכן נראה מדברי מהרש"ל וכתב דאם עשו ביניהם שמי שיביא לו אותו חותם או אותו סי' ישלח על ידו ויש לו עדים שמסרו לידו פטור דכל תנאי שבממון קיים ע"כ וכ"כ בש"ג ונראה מטעם דה"ה אפי' אין עדים שמסרו לידו רק שמכירים הסי' או שהוא מודה שזהו הסימן כיון שהתנו כן בתחלה. ש"ך:

ישבע. כאן כתב המחבר ל' הרמב"ם ודבריו קצרים ומיירי במלוה ע"פ לכך נאמן הלוה בהיסת ובס"ה כפל הדברים וכתב דברי בעה"ת והטור שהם בביאור יותר וכ"כ בסמ"ע. שם:

אליו. בין שהכת"י לפנינו או לא כיון שטוען ברי שבא לידו כת"י דמלוה פטור ובסיפא דאין הלוה מכיר הכת"י אפי' הכת"י הוא לפנינו חייב וכ"כ בסמ"ע. שם:

שהורה. ומהרש"ל כ' דנ"ל להכריע כסברא הראשונ' דכל טענת שמא אין משביעין עליה כלל ויותר מזה כתב הט"ו בס"ו דליכא על הנפקד או על המלוה רק חרם סתם ע"כ ולענ"ד אין מזה הכרעה דשאני התם דהוא לפטור משא"כ הכא דבא ליטול י"ל דצריך לישבע אף בשמא כמ"ש בס"ט עכ"ל הש"ך וע"ש מ"ש עוד בשם תשו' המבי"ט:

פיו. כתב הב"ח דמה שהצריכו לפרש בשבועה שעל פיו מסרתיו כו' ה"ט דשמא קודם שהגיע כת"י ליד הלוה מסרו לשליח א"כ פושע הוא עכ"ל ול"נ דאפילו מסרו לידו קודם שהגיע הכת"י להלוה אם באותו פעם היה הכת"י ביד השליח אע"ג דהלוה לא ידע מזה מ"מ הרי אנו רואים למפרע שהאמינו וס"ס לא פשע הלוה ומ"ש ועל פיו כו' קושטא דמילתא נקט ואפשר גם הב"ח מודה לזה ולא בא אלא לאפוקי היכא שמסרו לידו קודם שהגיע הכת"י להשליח אע"ג דאח"כ נתן לו כת"י י"ל דעד עתה לא הי' אצל המלוה בחזקת נאמן וגם בזה צ"ע. ש"ך:

ואם. כצ"ל וכן הוא בטור והוא חסרון בדברי המחבר וא"כ א"צ להגהת הרמ"א דלקמן. סמ"ע וש"ך:

בשטר. דלוה חייב באונסין ואין לו שום מגו. סמ"ע:

חמורה. היא שבועת המשנה וכדין נשבע ונוטל דלעיל סימן פ"ב ופ"ז אבל שבועת הנתבע במפקיד בשטר דלפני זה היא שבועת התורה ממש כיון דאינו נפטר אלא במגו דנאנסו ובטענת נאנסו היה צריך לישבע שבועת השומרים שהיא שבועת התורה ממש והחילוק שבין ב' שבועות הללו מבואר בסימן פ"ז עכ"ל הסמ"ע וכן נראה מדברי מהרש"ל ולפע"ד זה אינו דהא הבעה"ת וט"ו כתבו כעין של תורה ומשמע מדרבנן כעין של תורה והכי משמע לישנא דכעין של תורה לעיל סימן פ"ט וצ"א ודוכתי טובא אלא גם שבועת הנתבע במפקיד בשטר הוא מדרבנן בנק"ח וכמש"ל בסימן רצ"ו ס"ב ושם הבאתי עוד ראיות ותימא איך יעלה על הדעת לישבע ש"ד בטענת החזרתי דלא שייכא בדאוריית' כלל. ש"ך:

שנאנסו. בכאן ובכל הסי' שהוזכר שהשליח אומר שנאנסו ה"ה אם אומר שנגנבו או נאבדו אם הוא שליח בחנם ואינו חנוני או שולחני כמ"ש סימן רצ"ב ס"ז ע"ש. שם:

כ'. נראה ודאי דל"ד כתב אלא ה"ה באומר ללוה פא"פ שלח לי ע"י פלוני אלא שאומר לשליח איני מאמינך כ"כ הב"ח ונראה דדינים אלו אפילו במלוה בשטר דכיון שכתב או א"ל שלח לי ע"י פ' ואומר שעשה כן אין עליו אלא חרם סתם וכן כל מ"ש בס"ו וס"ז מיירי אפי' במלוה בשטר כיון שמוד' שעשאו שליח. שם:

ונשבע. כתב הב"י ראובן היה חייב זקוק לשמעון ושלחו ע"י שלוחו ונאבד אין שמעון יכול להשביע השליח עד שיבא ראובן כ"כ המרדכי בשם אבי העזרי ומסיק שם דכן פסק הראב"ן בא' ששלח לאשתו מזונות ונאבד שאינו נשבע להאשה אם לא מדעת בעלה עכ"ל ומשמע דה"ט שהשליח י"ל דלמא המשלח לא ירצה להשביעני וישלם לך ויאמין לי שנאבד ולפ"ז אם מת הלוה או הלך למה"י מחויב לישבע שבועת השומרים מיד נגד המלוה עיין בתשובת מהרשד"ם סימן תי"ו ותכ"ד. שם:

נאמן. פירוש להיות פטור בלא שבועה כדין שליש או לפטור הלוה מהחרם כ"כ הסמ"ע ונראה דלפטור מחרם קאי אשנים אבל באחד אפילו היה עד ממש לא היה פטור מחרם סתם כמש"ל סי' פ"ז ס"ו ע"ש:

נוגעי'. דגם בשליש קי"ל היכא דיש תרעומת עליו צריך לישבע כמ"ש הט"ו בסימן נ"ו. סמ"ע:

חרם. דאף שנשבעו השנים היסת שמסרוהו למלוה אינם נחשבים כעדים לפטור הלוה מהחרם דכל שצריכין לישבע אין עליהן תורת עדים. שם:

השליח. וכתב בתשובת מהרי"ל סימן קע"ב ראובן ששלח מעות ע"י שמעון ללוי שהלוה לו ושמעון טוען שע"י אשתו נתנם ללוי ולוי אומר שלא קבל ישבע שמעון שמסר לאשתו ואין בזה משום שומר שמסר לשומר דכל המפקיד ע"ד אשתו ובניו מפקיד ואשת שמעון תשבע שנתנה ללוי ופטורה ולוי ישבע שלא קיבל וצריך ראובן לשלם לו עכ"ל ד"מ ס"ס זה וע"ל סימן רצ"א סכ"ג עכ"ד הסמ"ע ועיין בש"ך שהשיג על מ"ש שישבע שמעון שמסר לאשתו דשבועה זו למה דכיון שאשתו תשבע שנתנה ללוי א"כ ממילא פטור שמעון וע"ש:

הנפקד. גם כאן אף במלוה בשטר דינא הכי והיינו דסתמו הפוסקים דבריהם ומשמע דמיירי בכל ענין וליכא למימר במלוה בשטר כיון שהשליח מכחיש הלוה ישבע המלוה ויטול דהא כיון דאמרינן בחנוני על פנקסו דנשבע ונוטל מבעה"ב אע"ג דפועלים מכחשי ליה כיון שהבעה"ב הרשהו ליתן א"כ כ"ש הכא שהלוה פטור כיון דהרשוהו ליתן והא דנשבע השליח והלוה כאן היינו כששניהן לפנינו ומכחישים זא"ז דאל"כ אין עליהם רק חרם סתם כמ"ש בס"י. ש"ך:

היסת. עיין מ"ש הש"ך בשם תרומת הדשן ומה שהשיג עליו עיין שם:

תוליך. ע"ש שדקדק הש"ך במ"ש הפוסקים לשון תוליך כו' ע"ש:

והמלוה. כל הג"ה זו חסר מדברי המחבר והגיהו ותקנו הרמ"א בהגהותיו וכן הוא בטור בסי"ב ע"ש. סמ"ע:

השליח. היסת ואע"ג דטענת הלו' עליו היא שמא מ"מ מצטרפין גם טענת המלוה שאומר בברי שלא קיבל שום דבר מהשליח ומזקיקין לשליח לשבועת היסת לפחות כ"כ הסמ"ע וע' בש"ך:

קבלם. קאי אטוען השליח מסרתי למלו' אבל בטוען נאנסו א"צ המלו' לישבע כלל כיון שלא עשאו שליח א"נ קאי גם אנאנסו וכשהשליח אומר שעשאו שליח והמלו' או המפקיד מכחישו וכ"כ בבעה"ת בשם הראב"ד כו' והשליח צריך לישבע ש"ד נגד הלו' כשטוען נאנסו. ש"ך:

לישבע. אע"פ דלאחר השבוע' לא יהא נוגע בעדות מ"מ כיון שנשבע אין תורת עד עליו דרחמנא אמר ע"פ ב' עדים יקום דבר משמע הנאמנים בדבורם בלבד אבל הטעונים לישבע קודם שיאמינו דבריהם אין ממש בעדותם כ"כ התוס' וכה"ג כת' הר"ן ומביאו הב"י וא"ל ממש"ל סי' ל"ז סי"ב ולקמן סי' ק"מ ס"ט דאם יתן המשכיר לשוכר השכירות מועיל להיותו עד לק"מ דהתם המשכיר מחזיר להשוכר את שלו שיעשה בו מה שירצה אבל הכא הרי מיד נתחייב השליח שבוע' ללו' והלו' שפוטרו אע"פ שאינו יודע אם האמת עם השליח או לא חיישינן דבשביל ההיא הנא' דפטרו ומחזיקו בנאמן יעיד לו. שם:

דמהני. בשני עדים לפטרו מממון ובעד א' להזקיקו ש"ד ונרא' דוקא שיש עדים שהאמינם קודם לכן אבל הלו' והם אינם נאמנים בזה דמ"מ נוגעים הם כ"כ הש"ך וז"ל הסמ"ע ולא חיישינן לקנוניא דאין העדים חשודים ע"ז דא"כ כל עד נמי וכיון שפטרו מתחל' משבוע' הרי הוא ככל עד דעלמא עכ"ל:

מרחוק. דין זה בע"כ צריך לפרש במלו' בשטר דוקא דאל"כ אפי' ליכא שום עד כלל נשבע הלו' היסת ונפטר כיון שברי לו. ש"ך:

ומזקיק. ואע"ג דאין ע"א מזקיק לש"ד ליטול כמ"ש סי' פ"ד וק"ח מ"מ יכול להביאו לידי ש"ד כשיפרע לו בפני זה העד ובפני עוד אחר ויחזור ויתבענו על מה שנתן לו תחל' בעד הראשון ויצטרך לישבע ש"ד לפטור כמ"ש בא"ע סי' (צ"ב) [צ"ו] סי"ג וכ"כ בסמ"ע שם:

הם. ע' בסמ"ע במה שמפרש דברי הטור כאן והש"ך דחה פירושו וכת' דדוחק הוא ומפרש בענין אחר ע"ש:

ודאי. אע"פ שהלו' טוען שהשליח אמר לו בודאי שפרע לבע"ח מ"ה השליח לא טען לפני הב"ד נגד הב"ח וע"ל סי' ע"ה סכ"ג אבל אם הי' השליח טוען לפנינו ודאי אע"פ שמת אח"כ או הלך למדה"י צריך הבע"ח לישבע כדמוכח בסי' צ"א ס"ב במת החנוני או הפועלים דטעמא התם לפי שאינו משלם אלא תשלום אח' א"צ לישבע והכא שכבר נתן לשליח ועתה פורע לבע"ח או ליורשיו הרי משלם ב' תשלומין וע"ל סי' צ"א שם ובתשו' רש"ך ס"ג סי' נ"א. ש"ך (וע' בתשו' שב יעקב חח"מ סי' ה'):

תוליך. ולא מצינו חילוק בין הולך לתן אלא לענין זכיי' דאיכא מ"ד הולך לאו כזכי ותן כזכי אבל לענין שבוע' אין חילוק ביניהם עכ"ל הרא"ש בתשו' וע"ל סי' קכ"ה. שם:

מי. כעין זה כתב הט"ו בסי' רצ"א דשומר חנם שאומר איני יודע היכן הנחתיו דהוי פשיעה. סמ"ע:

לשלם. בנ"י כתב הטעם אע"ג דהמלו' יכול לפטור עצמו בלא"ה בטענת נאנסו מ"מ נאנסו לא שכיח ולפ"ז נרא' דלדידן דקי"ל בסי' ע"ב דהמלו' על המשכון שומר חנם ולא מפקינן ממונא מספיקא פטור השליח דהא המלו' יכול לפטור עצמו בלא"ה בטענת גניב' ואביד' ואם כן דברי הרמ"א צ"ע ואפשר משמע ליה דה"ה גנבה ואבדה לא שכיח וקצת משמע כן בפ' המפקיד דאמרי' דנאנסו וגנבה כו' חד דינא אית להו לענין שיפטור השומר עצמו כו' ע"ש ומ"מ ק' מנ"ל להרמ"א הא דהא י"ל דהנ"י לטעמיה אזיל דס"ל המלו' על המשכון שומר שכר ואפשר ס"ל להרמ"א דכיון דאנן לא פסקינן דהוי ש"ח אלא מכח ספיק' דדינא א"כ לא שייך לומר דהי' יכול לפטור עצמו בטענת גנבה ואבידה דירא לטעון כך דשמא יפסקו הב"ד דחייב או שמא יתפוס הלוה אפי' בעדים דמהני בספיקא דדינא וצ"ע. ש"ך:

בשליחות. עיין בש"ך שהאריך הרבה בדין זה והעלה מתוך דבריו איזה דינים חדשים בענין זה ע"ש:

שלח כו' אפי' לא אמר כו'. ע' תוס' דב"ק ק"ד א' ד"ה שליח לכאורה נראה כו' ומיהו כו' אבל בתוס' דב"מ צ"ח ב' ד"ה ואמר חזרו בהם ע"ש וכ"כ הנ"י שם והרא"ש בב"ק וכל הפוסקים ודבריהם דב"ק נדחין דהא אנן קי"ל כשמואל כמ"ש הרי"ף דסוגיא כוותיה כמ"ש ולשמואל מאי תקנתיה כו' וכמ"ש בש"ע בס"ג וס"ד וקי"ל נמי כר"י ור"א דשליח בעדים הוי שליח אלמא דשמואל מודה לו וא"כ מאי קאמר מאי תקנתיה ומוכח ג"כ מב"בפ"ז ב' וכמ"ש תוס' שם ד"ה רבה וי"ל דשאני כו' אלא דאח"כ דחקו עצמן לקיים סברתם וע' תוס' שם ד"ה אין אבל אם כו' א"כ אם כו' אלא שאח"כ כ' ולפי מה שפירש כו' וראיה דמהני אפי' בכתב ושלא בפניו ממה שפליגי בדיוקני וכפי פירושם שאין מעידין רק ע"י הדיוקין ואין מכיר כת"י אבל במכיר או עדים משלחין אלא שתוס' ד"ה הנ"ל במסקנא דחקו עצמן וחזרו ממ"ש בתחילה מכח קושיא הנ"ל אבל לפימ"ש בב"מ שם השמעתא עולה כהוגן:

והוא שיכיר כו'. ע' תוס' דב"ק שם אי כו' ושם בשליח בע"פ:

אפי' שהשליח כו'. דחרש ש"ו חד דינא אית להו ואימעטו מקרא דקטן וערש"י בגטין כ"ג א' ד"ה דלאו בני כו' ועכו"ם ע' בב"מ ע"א ב' ואית ליה דינא דקטן רק לענין זכיה ע"ש ובב"ב שם בשלמא באיסר כו' וה"ה להנך:

אפי' לא יחד כו'. כ"כ הרי"ף לגי' הטור וע' ב"ח ומתני' רי"א בהשואל שם ביד שליחך כו' וכן כו' ומשמע דלא יחד דאל"כ היינו בנו וגם פשטא דלישנא כן:

והוא כו'. ע' תוס' דב"ק שם ד"ה הכי כו' וזה הקו' קשה גם על פר"ח ל"ל למימר להכי טרחו כו' וצ"ל כתירוצם אלמא אע"ג שגילה דעתו שישלח ע"י כמ"ש אינש מהימנא הוא כו' מ"מ רצונו במקום בטוח:

ע"י מי כו'. ע' בפ"ק דגטין כגון שהוחזק כפרן אע"ג דהפקיד לכתב בידו וכ"ש בכה"ג:

אא"כ כו'. כמ"ש בב"ב שם בקטן כנ"ל לשדורי כו'.

אפי' כו'. וכ"כ הרא"ש שם וכפי' תוס' בתחילה כנ"ל דאם אמר מתנה הוא כנ"ל:

לא עשאו כו'. רש"י שם:

אבל אינם מעידים כו' תוס' שם וכנ"ל:

ויחרים כו' וי"א כו'. ש"ע פ' בס"ד זה וכפל כאן לאשמעינן דטעמא דאין משלחין לאו משום דכיון דאין עדים על שליחותו לא הוי שליח כלל ואפי' הודה שהוא כת"י חייב הלוה אלא דהטעם דנאמן המלוה לומר שאין זה כת"י וכמ"ש הרמב"ם וש"ע בס"ד ע"ש:

שלח המלוה כו'. ע' ש"ך ס"ק י"ט:

או שאין הלוה כו' אפי' הי' כו'. כן פי' הרמב"ם דאין משלחין מטעם דיוכל לכפור אבל אם הודה א"צ לעדים כמ"ש במתני' דהשואל ומ"ש בב"ק שם שעשאו בעדים דוקא היינו משום דלא א"ל לשליח אמור כו' כנ"ל בס"ב:

אחר שיחרים כו' ויש מי כו'. כ"כ הרמב"ם שם וע' בה"ג ס"ק נ' וכ"כ ב"י וכ"מ ונ"ל טעם ס' אחרונה כמ"ש וחנוני על פנקסו לא שיאמר כו' ופי' שם דבאומר כתוב על פנקסו והוא כופר ודאי אין נאמן בשבועה אלא אומר לו תן כו' משום דאיכא רגלים לדבר וכן כאן איכא רגלים לדבר שהרי עדים מעידים על הדיוקני וכ"כ מהרי"ק סי' ק"כ וע' ש"ך ס"ק כ"ב כ"ג וס' ראשונה ס"ל דשם הטעם משום שמכחישין וכמש"ל ס"ט משא"כ כאן שאין השליח מכחישו וכמ"ש הש"ך:

טען המלוה כו' אם זה כו' כמ"ש בר"פ כל הנשבעין אבל שוכרו שלא בעדים כו' וכמה מקומות וע' סי' צ"א ס"ו וע' מש"ל בסי' קכ"ו סי"א:

ואם נפקד כו' אלא כו'. ב"ב ע':

כעין של תורה. עתוס' שם ד"ה סוף כו'. ואור"ת כו' ואף דלא קי"ל כפי' ר"ת דבעי הודאה במקצת מ"מ הדין אמת ועש"ך:

ואם היא מלוה כו'. גמ' שם נשבע וגובה מחצה:

אם טען הלוה כו'. קאי אלעיל אחר שישבע כו'. ש"ך דלא כרמ"א וכצ"ל והשליח שאומר כו':

אם התובע מודה כו'. עבה"ג ס"ק ר' וע"ל סי' ע"ב סי"ד בהג"ה הלוה כו' וכיון שבציוויו נתן לו נפטר כמ"ש בחנוני שא"ל מאי אית לי גבי פועלים כו' אלא משום שהפועלים מכחישים אותו משא"כ בכה"ג וז"ש בס"ז בד"א כו':

ונשבעה שליח כו'. כמ"ש בשקלים ובב"מ נ"ז נ"ח בני העיר כו' אם משנתרמה כו' וערש"י ד"ה נשבעים כו':

בד"א שהשליח כו' אבל כו'. כמ"ש בקדושין מ"ג ב' והשתא כו' וז"ש בס"ח אם השליח כו' וכמש"ש ודומה לחנוני ופועלים ואמרי' בריש ב"מ דא"ל חנוני לבע"ה כו' מאי אית כו' משא"כ כאן שהמלוה האמין שליח:

אם השליח כו'. זה הדין לדמי למ"ש בקדושין כנ"ל. אלא ששם בשלא עשאו שליח ונשבעין המלוה והשליח ללוה וכאן להיפך וכמ"ש בב"מ נ"ח א' אם משנתרמה התרומה כו' ואם לאו כו' וערש"י שם ד"ה נשבעין כו' וכמ"ש הר"ן בקדושין כיון דהלוה והמלוה טוענים בריא מצטרפים טענותיהם כו':

במעמד כו' במעמד כו'. כמ"ש בשבועות בחנוני ופועלים וכמ"ש בירו' שם דשניהן נשבעין זה בפני זה:

ללוה או לנפקד. צ"ל למלוה או למפקיד. ששבועה להן וכמ"ש בב"מ שם נשבעין לגזברים וא"ל נשבעין לב"ה כו' ועש"ך ס"ק מ':

בד"א כו' אבל כו'. הוא מ"ש בקדושין שם:

או שבא כו' והמלוה כו'. נלמד משם וכמש"ל בס"ה ואם הוא מלוה בשטר כו' וכן כל הנזכר כאן ובס' שקדמו במלוה בשטר מיירי:

ישבע השליח כו'. היסת שהוא ליפטר ואין נשבעין בנק"ח ליפטר אלא מ"ש במתני' השותפין כו'. וישבע המלוה כו' כדין נשבעין ונוטלין וכמ"ש הרי"ף ור"ן שם משא"כ בס"ח ששניהן נשבעין ליפטר:

שהשליח כו'. גמ' שם:

ואפי' יפטר כו'. ר"ל כמ"ש במרדכי וא"ת ויפטור הלוה העדים ויהיו נאמנין כמ"ש בחז"ה ליסלקו בי תרי נפשייהו כו' וער"ן שם וז"ש ומיהו אם כו' ור"ל דל"ד לשם דשם אין הנאה להנפטר ועסמ"ע ס"ק כ"ד וכ"כ הר"ן שם ומ"ש ומיהו כו' כן נלמד משם במכיר שהיא בת חמורו וצ"ל לס' זו שמכיר בה מתחל' קודם הערעור וכס' שניה בסי' ק"מ ס"ט ועמ"ש שם אבל לס' הראשונה ובסי' ל"ז סי"ב ה"נ כאן דיכול לפטור:

ואם אין כו'. ירושלמי שם חד ב"נ אפקיד גרבוי גבי חברוי וכפר ביה אתא עובדא קומי ר' ירמיה ועשה שליח וחייבו שבועה ע"י הכתף וכ' בה"ת שכ"ט ס"ב שבכה"ג איירי וע' בירו' שם דלא מ' כן דשם מסיק דלא כגמ' דידן ואמר מכיון שהאמינתו תורה אינו כנוגע בעדותו אלא שהר"ן כ' דהא דמסיק שם דשליח נעשה עד בקדושי כסף להצריכה גט להחמיר ומ"מ הדין אמת דכיון דאינו נוגע בעדות הוי כמו קידשה בשטר שאמר שם וכמ"ש בגמ' הן הן שלוחיו כו' והשתא כו' משא"כ בכה"ג:

ואם הם כו'. ג"מ הנ"ל הן הן כו'. כנ"ל:

ול"נ דאינו כו'. עבה"ג וכן עיקר דקושית הב"י אינה כלום אטו הלוה משוה להו עדים הא ע"פ הדין הם עדים אלא מצד שהם נוגעים משא"כ בכה"ג וכן אם פטרם הלוה מתחלה או אח"כ לחד מ"ד:

בד"א כששניהם כו'. כמש"ל סי' צ"א ס"ב ואף לדעת ההג"ה שם דכאן ה"ל כאומר מנה לך בידי וא"י אם פרעתי לך:

אלא מחרים. כדין טענת ספק:

ראובן. כנ"ל:

מי ששלח כו'. כמ"ש בריש המפקיד כל לא ידענא כו':

ואם אמר כו' אבל כו'. כמ"ש בריש ב"מ מאי אית לי כו' את האמנתיה דלא כו' משא"כ באם לא א"ל שימשכן אצל פלוני:

לוי כו' ישלם שמעון כו' כנ"ל בס"ה ואם הוא מלוה בשטר כו' וה"ה בכפר על שליחותו במקצתו וכל הסי' הזה איירי במלוה בשטר כנ"ל:

והשליח כו'. כמ"ש בקדושין