מינוי השופטים בארץ ובחוצה לארץ - שולחן ערוך חושן משפט סימן א׳

בזמן הזה דני' הדייני' כו' ע' בסמ"ע ס"ק א' ובב"ח:

בהמה שחבלה כו' וה"ה ניזקין דאש ובור מהרש"ל פ"ח סי' ה' ועיין בהגהת אשרי פ' הכונס:

כגון תשלומי כפל כו' (הג"ה ע' בסמ"ע ס"ק ה' עד וי"ל כו' שנתנו דין קנס לדבר שאינו שכיח או שאין בהם חסרון כיס כו' וכ"כ מהרש"ל ביש"ש שם סי' ו' דבלשון הש"ס נמי מצינו שדבר שאינו שכיח מיקרי קנס ומביא ראיה מהש"ס דקאמר אבשת קנסא קמגבית בבבל כו' ע"ש וק"ל):

הסמוכים וע' בריב"ש ס"ס רע"א שכ' שם ענין הסמיכה שנוהגין האשכנזים ומיהו פשיטא דאין סמיכה זו מהני בזה"ז לענין דיני קנסות רק לענין חליצה וגיטין דאין סמיכה לענין דיני קנסות וכמ"ש הרמב"ם פ"ד מה' סנהדרין ע"ש:

נזק וצער כו' ע' בפסק' מהרא"י סי' ר"ח ודו"ק:

ופגם ובשת עיין בסמ"ע ס"ק י' ובמהרש"ל ביש"ש שם סי' ו' ובא"ע סי' קע"ז:

אבל שבת ורפוי מגבין כו' וכ"פ מהרש"ל ביש"ש סי' ד' (הג"ה אף שמשמעות הש"ס כהרא"ש ע"ש):

מגבין ממנו הקרן בלבד. אבל לא מה שהוא יותר על הקרן כגון השבח ולפני יאוש שגובין מן הגזלן אין מגבין בבבל. כ"כ הב"ח ולפענ"ד דגם השבח מגבין ולא אתי אלא למעוטי קנס דגזלן והיינו שכתב הרמב"ם מתחלה דיני קנסות כגון גזלות וחבלות כו' אין דנין כו' ואין להקשו' דהא כתב כגון גזילות וחבלות ותשלומי כפל ד' וה' משמע דגזילות לאו בתשלומי ד' וה' איירי דא"כ ל"ל למימר תו תשלומי ד' וה' י"ל דמתחלה כתב קנס דגזלות כגון שגנב או גזל מבית חבירו בענין דמתחייב כפל ד' וה' ואח"כ כתב סתם תשלומי ד' וה' והיינו כגון שטוען טענת גנב בפקדון ונשבע וכה"ג:

וי"א דווקא גזלו' כו' כ' הסמ"ע דהמחבר ס"ל דכל גזילות דנין חוץ מגזלות הבאות ע"י חבלות וכדעת התוס' פ' החובל (בבא קמא דף פ"ד) ור"פ קמא דסנהדרין (ובהכי מיירי מתני' רפ"ק דסנהדרין וכן מוכח בתוס' שם ודלא כמהר"ש אידל' רפ"ק דסנהדרין ע"ש) ולכך כתב המחבר סתם דדנין כל גזילות עכ"ד וקשה לי דא"כ ה"ל להמחב' לכתוב גזילות ע"י חבלות וע"ק שהרי לא הביא בב"י דברי התו' בזה ולכך נ"ל דס"ל להמחבר כדעת הרמב"ם שכתב בסתם כל גזילות דנין והא דאמרי' בגיטין פ' המגרש (גיטין דף פ"ח ע"ב) דגזילות וחבלות אין דנין דלא שכיחי היינו הקנס מגזילות כגון תשלומי כפל וד' וה' וכה"ג דה"ל לא שכיח ואה"נ דהמ"ל בפ' המגרש דלית ביה חסרון כיס אלא משום חבלות קאמר הכי וכן מדוקדק בלשון הרמב"ם פ"ה מה' סנהדרין שכ' וז"ל דיני קנסית כגון גזילו' וחבלות ותשלומי כפל כו' אין דנין כו' מי שגנב או גזל גובין ממנו הקרן דייני ח"ל אבל התוספת אין גובין כו' ובזה נסתלקה תמיהת מהרש"ל פרק החובל סי' ה' שכתב וז"ל תימא שהרמב"ם כתב דגזילות וחבלות אין דנין בח"ל ואח"כ כ' מי שגנב או גזל כו' וכן נראה לפע"ד דעת הרא"ש רפ"ק דסנהדרין והטור שכתבו סתמא דכל גזילות שכיחי ודנין אותם וכן נראה לפע"ד דעת רב האי שהביא הטור לקמן ס"ס ת"ך ודלא כמהרש"ל שם שכ' דלדעתם דגזילות ע"י חבלות אין דנין ולכך כתב כאן המחבר בסתם מי שגנב או גזל גובין ממנו הקרן והיינו ע"פ מה שהביא בספרו ב"י דברי הרמב"ם ומשמע מדבריו בב"י שגם דעת הרא"ש והטור כן וע' בטור וב"י לקמן ר"ס ל' וכן נראה עיקר לדינא וכמ"ש התוס' ושאר אחרונים שמעשים בכל יום שדנין דיני גזילות ע"ש (ודברי הב"ח בדעת הרא"ש מעורבבים שבתחלה כ' שר' ירוחם כתב לדעתו כהתוספות דגזילות הבאות ע"י חבלות אין דנין ובסוף כ' שדעת הרא"ש כהרמב"ם. ובאמת המעיין ברבי' ירוחם יראה שלא כתב כן אלא בשם תוספות הרא"ש ע"ש):

דיני דגרמי כו' ע"ל סי' ס"ו סעיף ל"ב (הג"ה וסי' שפ"ו) שהארכתי שם אי דיני דגרמי חייב משום דינא או קנסא ודו"ק:

עדים שהעידו עדות שקר ע"ל סימן כ"ח ס"ג בהג"ה:

ומחייבין אותן לשלם כו' וכ"כ מהרש"ל פרק החובל סי' ה' ועמ"ש לקמן ס"ס ל"ח מזה:

אע"פ שדיינים שאינם סמוכים כו' עיין ביש"ש פ"ח סי' ו' חלוקי דינים בזה:

מנדין אותו והיינו דוקא גבי חובל וכיוצא בו מנדין שאין בו שום ממון יותר משום דאל"כ כל א' יחבל ויזיק לחבירו אבל לא משום כפל ד' וה' וכ"פ הסמ"ע ס"ק י"א וכ"פ מהרש"ל סימן ו' ע"ש:

וכן אם תפס הניזק בדיני ישראל אבל לא בדיני עכו"ם מהרש"ל ביש"ש פ"ק סי' מ"ג:

אין מוציאין מידו כו' ואפי' הודה קודם שתפס מהני תפיסה משום דבזמן הזה לא מיפטר בהודאתו ואפי' לא באו עדים כ"כ הטור בשם הרמב"ן וכדבריו סתם לקמן סי' שמ"ח וכ"כ הסמ"ע ס"ק י"ח ובשומר שטוען טענת גנב והוא עצמו גנב כיון דלא משלם כפל אלא בנשבע לפני ב"ד ואנן לית לן ב"ד מומחה א"כ לא נתחייב בכפל ואפי' תפס מפקי' מיניה רמב"ן בס' הלמחות פרק הגוזל עצים והביאו ג"כ הב"ח:

ואם יאמר הניזק וכו' ומהרש"ל פסק כהרי"ף דבכל דבר שהוא ממון ואינו קנס אלא דלא שכיח שומעים לו דתפיסה הוא דבר קל ע"ש סי' ב':

כך וכך תחזיק וכו' עיין מ"ש בסמ"ע ס"ק י"ט שכתב וגם לענין תביעות קנס מהני מיגו כמ"ש הטור לקמן סי' שצ"ט כו' והרמ"ה שהביא הטור לקמן סימן שצ"ט חולק וס"ל דבקנס לא מהני מיגו וכ"כ הנ"י ס"פ המניח. ומ"ש הסמ"ע שכ"כ המרדכי ס"פ המניח אין משם ראיה דדילמא המרדכי ס"ל דסוגיא אזלא למאן דאמר פלגא נזקא ממונא וכמ"ש בנ"י שם וכן בה' המגיד ספ"ט מה' נזקי ממון ע"ש ודו"ק ועיין מ"ש לקמן סי' שצ"ט סעיף ג':

לפי כבודו (הג"ה בירושלמי הביאו הטור דהמבייש הזקן נותן לו ליטרא דדהבא עכ"ל ומביאו בסמ"ע ופסק מור"ם בי"ד בסי' רמ"ג ס"ב בהג"ה שאין לת"ח בזמן הזה דין ת"ח לענין ליטרא דדהבא והוא מת"ה וכ"כ מהרי"ק שורש קס"ג ובתשו' ר"י מטראני החדשים ס"ס מ"ז חולק ע"ז ודחה בשתי ידים וס"ל שיש לו דין ת"ח לענין ליטרא דדהבא ועיין עוד שם):

וע"ל סי' ת"ך כו' וסימן כ"ז ס"ב:

בזמן הזה דנים הדייני' עמ"ש בתורה שופטי' ושוטרי' תתן לך בכל שעריך כו' כתב הטור וז"ל מסקינן בגמ' פ"ק דמכות בא"י חייבים למנות בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר ובח"ל חייבי' בכל פלך ופלך ולא בכל עיר ועיר ודוקא בזמן שיש סמיכה אבל האידנא דליכא סמיכה כל הדייני' בטלי' מן התורה כדכתיב ואלה המשפטי' אשר תשים לפניה' לפני אלהי' הכתובי' בפ' דהיינו סמוכי' ולא הדיוטי' ואנן הדיוטות אנן. הילכך אין דנין מן התורה אלא דאנן שליחותייהו דקמאי (הסמוכי' שהיו בדורות ראשוני') עבדינן ומסקינן דלא עבדי' שליחותייהו אלא במידי דשכיחי ואית ביה ח"כ כו' ע"ש ובזה יהי' לך דברי המחבר מבוארין וע"ש מה שאכתוב לך עוד בסמוך בביאור דבריו. עוד כ' הטור (דאיתא בגמרא פרק קמא דסנהדרין) אמר ר' ירמיה אשר תשי' לפניה' אשר תלמדם מיבעי לי' אלא אלו כלי הדייני' כו' וכ' רב האי ב"ד צריך שיהא לו מזומן במושב ב"ד מקל לרדות בו ורצועה להלקות בו ושופר לנדות בו כו' ומהתימא על המחבר ועל מור"ם ז"ל שהשמיטו זה וגם לא ראיתי לרבנן קשישאי נזהרין בזה שיהא לפניה' אלו הכלי' הנ"ל ואפשר דס"ל דלא הוצרכו לזה אלא לדייני' סמוכי' דתשי' לפניה' כתיב אבל סתימת ל' רב האי הנ"ל והטור המביאו לא משמע הכי וצ"ע:

דיני הודאו' והלוואו' לשון הטור פי' שתובע אותו בעידי הודאה שהודה לו בפניהן או שהלוה אותו בפניהן ע"כ וה"ה אם תבעו בהלואה בלא עדי' ולענין שבועת היסת עיין בפרישה:

ויש בהם ח"כ גם בירושות ומתנות לפי דברי התובע יש בהן ח"כ והטעם בכולן כדי שלא יונעל דלת בפני הלווין וכדי שיונעל דלת בפני עושה עולה אמרו רבנן למיעבד שליחותייהו דקמאי ונ"ל דה"ה לשאר עניני' גדולי' שהרי מצינו שאמרו לקבל גרים בזה"ז אע"ג דלא שכיח וגם מצינו דהוו מעשין אגיטין בבבל אע"ג דלית בהו ח"כ וכמ"ש ר"ן וב"י ע"ש ובדרכי משה ובהגהותיו סעיף ד':

כגון בהמה שחבלה כו' המחבר תפס כאן לשון הרמב"ם ריש פ"ה דסנהדרין והוא קרא לתולדה דקרן דלאו אורחא הוא ולאו דרך הנאתה חבלה ומ"ה סתם כאן וכ' אין דנין אות' ול"ד שחבלה בחבירתה אלא ה"ה כל מה שהזיק' במידי דלאו אורחא וכמ"ש הטור ומה שהוא אורח' או דרך הנאתה לא מקרי חבלה אלא היזק' וז"ש בסמוך בח"ג וכן בהמה שהזיקה בשן ורגל כו' עד ומגבין אותו דייני ח"ל וכן הוא ברמב"ם שם ומיירי אפי' בחבלה בחבירתה דהא בהדיא אמרי' בגמ' דשור בשור דנין במידי דהוא אורחא וק"ל:

כגון תשלומי כפל המחבר נמשך אחר לשון הרמב"ם ושכ"כ בפ"ה דסנהדרין וצ"ע הא כפל בלא"ה אין גובין בבבל משום שהוא קנס וכמ"ש הרמב"ם שם שאין גובין אותו אלא סמוכי' וכמ"ש שם המחבר ג"כ אחר זה והטור לא כתב כפל כ"א בושת וגם ברישא בדברי' שאינם מצויים ויש בהם ח"כ לא כ' ז"ש הרמב"ם והמחבר כגון בהמה שחבלה בחבירתה שהוא תולדה דקרן כנ"ל ומיקרי קנס אלא כ' כגון שחבל אדם באדם וכן הוא בגמ' בשניה' בפרק החובל וי"ל כיון דגם מה שאין גובין בושת ונזקי אדם באדם הוא משום שנתנו לו דין קנס לדבר שאינו שכיח או שאין בהם ח"כ וכמ"ש בגמרא וכתבתיהו בדריש' ע"ש מש"ה נקט הרמב"ם בלשונו דברי' שהן קנס עצמו לדבר פשיטות וה"ה לכל שם שתמצא שנתנו לו חז"ל דין קנס:

כתוקע לחבירו הרמב"ם והמחבר סתימת לשון המשנה דפרק החובל (ד"צ) נקטי וע"ל סי' ת"ך בסעיף מ"א שכ' פירושו תקע חבירו. בכפו משלם סלע סטרו על פניו כו' והוא פי' הרמב"ם ע"ש ורש"י ור"ן פירשוה בע"א ע"ש בפ' החובל וע' ברש"י שם (דף פ"ד ע"ב.) דמשמע דלא מיקרי קנס כל שאין דמיו קצובין ואפ"ה כל שאינו שכיח ולית ביה ח"כ אין גובין בזמנינו וקראוהו בלשונם קנס ע"ש שנתנו לו חז"ל דין קנס לענין זה שאין גובין אותו בזמנינו וכן מוכח בתוס' דפרק המניח ודפרק החובל וכמ"ש בפרישה ודרישה וגם בסמוך בסמ"ע:

יותר ממה שהזיק כגון גנב דמשלם כפל טבח ומכר ד' וה' ואם גזל ונשבע משלם קרן וחומש ושור תם ח"נ ומ"ש חוץ מחצי נזק צרורות פי' בהמה שהלכה בר"ה והתיזה ברגליה ושברה עי"ז כלי' דהיינו נזק הבא ע"י צרורות ואורח' הוא והוא תולדה דרגל ומן הדין ה"ל לבעלי' לשלם נ"ש אלא שהלכה למשה מסיני שאינו משלמת אלא ח"נ וכמ"ש הטור והמחבר לקמן בסי' ש"צ ע"ש:

מומחי' פירוש איש מנוסה ובקי בדיני' וכמ"ש בסי' ג' סעיף ב':

הסמוכי'. ברמב"ם רפ"ד דסנהדרין מבואר דל' סמיכה נתפשט ממ"ש בתורה (כמשה עם יהושע) ויסמוך ידיו עליו ויצוהו וכן עשה לזקני' וע"י זה שרתה שכינה עליהן. והסמיכה לדורות לא היתה ע"י סמיכת יד אלא שקורין לו רבי ואומרי' לו הרי את סמוך ויש לך רשות לדון אפי' דיני קנסות ומפני שכל הנסמכין היו צריכין להיות סמוכין דוקא מאחד הנסמכי' איש מפי איש עד יהושע שנסמך ביד כמ"ש הרמב"ם שם (אם לא בהתאסף כל חכמי א"י יחד וכמ"ש שם) ומ"ה נקרא סמיכה וע' בריב"ש ס"ס רמ"א כ' שם ענין הסמיכה שנוהגי' האשכנזים והביאו רמ"א בי"ד סי' רמ"ב בסעיף י"ד ע"ש ומה שמדקדק המחבר וכתב מומחין הסמוכין בא"י וכן דקדק אחר זה בסעיף ב' וכן בריש סי' ב' הוא ממ"ש הרמב"ם בפ"ר דסנהדרין שכתב שם ז"ל אין קרוי אלהים אלא ב"ד שנסמך בא"י בלבד והם האנשי' החכמי' והראוים לדון שבדקו אותן ב"ד של א"י ומינו אותן וסמכו אותן כו' עד אין סומכין זקני' בח"ל אפי' היה הסומך בא"י והנסמך בח"ל וכ"ש איפכא כו' עד ב"ד שנסמכו בא"י ויצאו לח"ל הרי הם דנין דיני קנסות בח"ל כו' מ"ש:

נזק צער ופגם כו' הרמב"ם והטור לא כלל' בהאי כללא כי כופר לא שייך בסתם חבלה כ"א נזק צער ובשת ופגם לא נזכר בגמרא ופוסקים בחבלה כ"א במקום שלא נזכר נזק וכאן דכבר כתב המחבר נזק צריכין לפרש דמ"ש ופגם דקאי אאונס ומפתה והוא במקום נזק שלם וכמ"ש רש"י בר"פ החובל (בבא קמא דף פ"ד ריש מ"ב) וכופר שייך בשור שהמית אדם והמחבר קיצר וכללינהו יחד וע' בפרישה ודרישה שם כתבתי דהא דאין גובין פגם אע"ג דבר"פ החובל אמרינן עליה דשכיח הוא וגם יש בו ח"כ ה"ט דהגמרא לא קאמר דשכיח הוא אלא השומא מה יש בין בתולה לבעולה דהכל בקיאין בדיבר נשואין ואינו בכלל אמרם כל הנישום כעבד כו' אבל המעשה מצד עצמה לאנס או לפתות הבתולות זהו לא שכיח לא עבדינן שליחותייהו:

אבל שבת וריפוי מגבין פי' מכל חבלה מגבין אותו אפילו מקטיעת ידו דאינו שכיח מ"מ כיון דשבת וריפוי הן שייכים ג"כ בשאר מכות ופצעים השכיחים ס"ל להרמב"ם דאין לחלק בין מכה למכה וגובין מכולן והרא"ש ס"ל דאין גובין ובפרישה כתבתי טעם פלוגתת הרמב"ם והרא"ש ע"ש:

ולא ראיתי נוהגין כו' בד"מ ס"ד כ"כ אפסקי מהרא"י שהביא שם שכתב בסי' ר"ח שגובין ריפוי ושבת וקונסין אותו כו' ומשמעות לשונו הוא שם דאפילו בזמן הזה עבדינן הכי וע"ז כתב מור"ם שם ז"ל לא ראיתי נוהגין לגבות שבת רק מחייבין אותו לרפאותו ולקנוס החובל כפי הנראה לדייני' ע"ש וכאן בהג"ה לא הזכיר שמחייבין אותו לרפאותו וכלל דמי הרפואה בדמי הפיוס ומ"ש ולא ראיתי נוהגין כן נראה שקאי אמ"ש המחבר לגבות שבת ורפוי ע"ז כ' די"א כו' ושגם הוא לא ראה לדקדק לכופו לשלם שבת ורפוי ע"פ השומא רק לכופו לפייסו:

בהמה שהזיקה את האדם כו' (בב"קן דף ב') מפרש הטעם משום דאדם יש לו מזל ופירש"י אדם שהוא בר שכל משמר נפשו:

וי"א דוקא גזילות כו' עיין בנ"י דכ"כ לתרץ הגמרות אהדדי אבל התוספות שם דף פ"ד ובפרק בתרא דגיטין דפ"ח ובפ"ק דסנהדרין דף ג' חלקו בע"א וכתבו דוקא גזילות הבאות ע"י חבלות הוא דלא דנין וזהו דעת המחבר שכתב סתם דדנים גזילה וע' בד"מ סעיף ד':

עדים שהעידו עדות שקר נראה פשוט דלא כתב מור"ם ז"ל זה לפרש דינא דגרמי דדינא דגרמי מפרשין שם לקמן בסי' שפ"ו בע"א אלא לדין בפני עצמו כתבו מור"ם והוא מהמרדכי דר"פ החובל שכתבו לדין בפני עצמו:

והוזמו והוציאו כו' דווקא כשהוציאו על ידן הוא דנתחייב ולא מכאשר זמם כשעדיין לא הוציאו דקנס הוא והא דכתב והוזמו ולא כתב והוכחשו משום דבהכחשה דשנים אמרו לוה והוציאו ממון על פיהם ולאחר זמן באו שנים ואמרו לא לוה בכה"ג אם הוציאו ממון על פיהם אין מחייבין אותן דמה ראית להאמין לאחרונים יותר מלראשונים משא"כ אם הוזמו וכמ"ש הטור והמחבר לקמן בר"ס ל"א וסי' ל"ה. וסי' מ"ו בסעיף ל"ז:

וכיון שיתן לו שיעור הראוי לו מתירין לו כלשון המחבר כן הוא ל' הרמב"ם בסוף פ"ה דסנהדרין וכתב שם עוד ז"ל מתירין לו בין נתפייס בעל דינו בין לא נתפייס ונראה דכן צריכין להגיה כאן בדברי המחבר ומ"ש וכיון שיתן שימור הראוי לו נראה דאינו ר"ל כל דמי נזקו דווקא אלא קרוב לאותו שיעור וכ"כ בטור בשם רב שרירא והרא"ש דבקרוב לשיעור נזקו סגי מ"ש והרמב"ם נקט כלשון הרי"ף שכתב שכן מנהג הישיבות ובדרישה הוכחתי שגם דעת הרי"ף כן מ"ש והשתא א"ש שהוצרך לכתוב דמתירין לו אפי' לא נתפייס בעל דינו פי' אף שרוצה שיתן לו כל דמי נזקו וא"ש נמי שסיים וכתב ז"ל וכן אם תפס הניזק כו' אין מוציאין מידו כו' דקשה מאי וכן כו' דכ' הלא כ"ש הוא אלא ודאי אתא לאשמועי' דאפילו אם תפס דמי כל נזקו אין מוציאין מידו וכ"כ הטור בשם הרא"ש דאין מוציאין מידו אלא המותר מכדי נזקו. גם י"ל דבכלל מה שראוי ליטול דקאמר הוא ג"כ כפל ד' וה' דג"כ אין מוציאין מידו וכמ"ש בס"ק שאחר זה ול' וכן ה"פ אע"פ שדיינים כו' אין מגבין קנסות מ"מ יש תיקון לניזק וכו' במה שמנדין המזיק וכו' וכן יש תיקון עוד באם תפס וק"ל:

אין מוציאין מידו פי' ואפילו תפס יותר מכדי הזיקו אה נתחייב לו כ"כ אה היו דנין אותו כגון כפל ד' וה' תפיסתו תפיסה וכ"כ הרא"ש והטו' ס"ס שמ"ט ועפ"ר וכן מוכח מדברי מור"ם ז"ל בסי' שמ"ח ס"ד ע"ש ובעיר שושן כתב דאפי' בלא תפיסה כשמנדין אותו עד שיפייס הניזק אין מתירין אותו מהנידוי עד שיתן קרוב לכפל ד' וה' כו' וז"א שהרי בסי' שמ"ט נתבאר כל היכא דלא תפס ליכא למ"ד שיהא בנידוי עד שיתן יותר מכדי נזקו מ"ש מילתא בטעמא וכן מוכח ממ"ש הטור בסי' זה בסעיף א' ז"ל וסמכו חז"ל כי ראוי שיבא מזה נזק גדול במה שאין דנין דיני קנסות ועשו תקנה לנדות החובל עד שיפייס הנחבל בקרוב כו' משמע דוקא דעל קנס חבלה והדומה לו מנדינן שאין בו שום ממון יתר ומשום דאל"כ כל אחד יחבל ויזיק לחבירו ולא משום כפל ד' וה' דאף אם לא יגביהו אין לומ' שכ"א יגנוב ויגזול בהיות שידוע שיצטרך לפרוע גניבתו וגזילתו וגם קי"ל כהרא"ש דכתב דבין אם תפס בשעת הנזק או לאחר הנזק בין אותו דבר המזיק עצמו בין דבר אחר תפיסתו תפיסה ומ"ה סתם כאן המחבר ומור"ם ז"ל וכתבו דמהני תפיסה וק"ל ומיהו המרדכי ס"פ המניח כתב תשובת רבינו ברוך דבנזק קרן עבדינן כר"ת ובשאר קנסות כדעת החולקים ע"ש ובד"מ ס"ו שהביאו וגם סתם המחבר ולא כתב דאם הודה בקנס דלא מהני ליה התפיסה משום דקי"ל כהרמב"ן דבזמן הזה לא מפטר בהודאתו ואפי' לא באו עדים וכדבריו סתם הטור לקמן בסי' שמ"ח ע"ש ועד"ר:

וכך וכך תחזיר וזהו דלא כמ"ש מהרי"ו סי' כ"ח וכמ"ש בד"מ ע"ש וסיים הרא"ש והטור בזה וכ' ז"ל ואם לא הביא התופס עדים שראוי לזכות בהן אומרים להחזיר מה שתפס עכ"ל וכתב ע"ז מור"ם ז"ל דהיינו דוקא אם תפס בעדים אבל אי תפס בלא עדים נאמן במיגו דלא תפסתי עכ"ל ור"ל ע"ד שיתבאר לקמן ס"ס פ"ז סעי' ל' ע"ש לענין תביעת ממון וגם לענין תביעת קנס מהני מיגו כמ"ש המרדכי ס"פ המניח והטור ס"ס שצ"ט (וגם מור"ם כ"כ שם בס"ד) ות' ע"ש עד"ר:

בקנסות הכתובים וכתב המרדכי פרק השולח בשם ר"י דאף דאין גובין בזמן הזה קנסות מ"מ יש לדונן ע"פ ז' טובי העיר ועיין בסי' ב':

אבל קנסות כו' בפסקי מהרא"י סימן ס"ד משמע דיכול לקנוס למי שאינו רוצה להיות ציית דין שיתן קנס למלך וד"מ הביאו בס"ס ג' וע"ל סי' שפ"ח ס"ה בסמ"ע מ"ש שם:

המבייש בדברים גם זה כתב הטור בשם רב שרירא והרא"ש והוא מתקנת הגאונים אבל מדינא פטור בבושת דברים ואפי' בדיינים סמוכים אין גובין ממנו בושת מן הדין כדאיתא בפ' החובל (בבא קמא דף צ"א ע"א) ולא כמ"ש בע"ש ע"ש:

לפי כבודו בירושלמי (הביאו הטור) דמבייש את הזקן נותן לו ליטרא דדהבא עכ"ל והוא משקל ל"ה דינרי זהב כמ"ש הרמב"ם הביאו הטור לקמן בסי' ת"ך סעיף ל' שכתב וגובין ממנו ל"ה דינרי זהובים ומוכח ממאי דמסיק שם אחר זה דהוא ליטרא זהב ע"ש וי"מ שהוא ל"ו זהובים כמ"ש בי"ד סימן של"ד בשם מהר"ם מ"ץ:

בטור אין פי' שבשביל ג' כו' נרא' לפרש דברים אלו דודאי אחת מהנהו תרי משניות מיירי מבריאת העולם והשני מקיומו אלא שלכאורה אין הכרע איזה מהם על דרך זה או על דרך זה דהא לשון קיום ולשון עומד שניהם שקולים הם. ע"כ הוכיח רבינו שמשנת רשב"ג מיירי מקיום ומשנת ר"ש הצדיק מיירי מבריאת העולם מדסדר רבינו הקדוש דברי שמעון הצדיק בתחלת הפ' אלא שאח"כ פירש רבינו כוונת התנא מהיכן למד לפרש כן דבריהם על זה כ' שמסתבר לו כן מצד עצם הדבר על פי הסברא וצריך אתה לידע שאותן שנאמר שבשבילם נברא העולם היו בשעת הבריאה דהיינו בשעה שברא הוא ית' את דבר זה העקרי ברא גם שאר דברים הנטפלים לו כי א"א לברוא דבר ההוא לבדו אבל אין אנו יכולין לומר שאותן הדברים העיקרים לא היו בשעת הבריאה אלא עתידים להיות דהיינו דין ואמת ושלום דשמא לה יבא לידי כך שלא יצטרכו לדין דהבחירה ביד האדם דהא אפשר להיות בלא דין והיאך תאמר שבשביל דין נברא העולם אלא ע"כ שתורה ועבודה וג"ח הם שבשבילם נברא שאר כל העולם והם היו אז בנמצא וע"ז מביא תורה שנאמר ה' קנני כו' וע"ז מפרש אמרה תורה כו' כלומר שהפסוק מתפרש כן ה' קנני שאני תורה הוא עיקר קנינו של הש"י וראיה לזה שהרי אני ראשית דרכו וע"כ אמר אני נבראתי לפני כל הברואים ודבר זה הוא ראיה שבעבורי נבראו כל שאר הברואים. עבודה היתה ג"כ בנמצא אז בשעת בריאת עולם דהיינו המקום של ב"ה שעתידים להקריב עליו ממילא הוצרך הש"י ב"ה לברוא גם שאר העולם וכ"ת הא לא יעשו העבודה רק ישראל אבל לא העכו"ם א"כ אין להם שייכות למקום העבודה ע"ז אמר שבחר בישראל מכל האומות ממילא הם טפלים להם שבשבילם נבראו.

ג"ח שהיא מדת חסד שגורמת כו'. לכאורה אין פי' לזה למאי נתכוין ולפי דברינו יפה אמר שהוקשה לו כיון שהוכרחנו לומר שאלו הדברים היו בנמצא בשעת הבריאה היאך היה נמצא ג"ח דאין זה שייך אלא לאחר הבריא' שיעשו חסד זה עם זה ושמא לא יצטרכו לזה כמ"ש בדין לז"א שקאי על מדת החסד שהיתה אז בנמצא וכ"ת מ"ש מדין דלמה לא נימא גם שם דקאי על מדת הדין לזה תירץ דמדת הדין שאע"פ שהיתה אז בנמצא מ"מ לא חפץ הוא ית' שבדין יברא רק בחסד הוא חפץ והמדה זו גרמה שיברא העולם כדאיתא בעלמא חסד אמר יברא וע"ז אמר שגורמת להיות רצון לפני הש"י ב"ה בבריאת העולם. אח"כ אמר אחר שנשלמה כוונת הבריא' היה חשש שמא יבא הירוס בעולם שלא יכלו בני ישראל לעסוק בתורה ובעבוד' מחמת קטטות ומריבות והשקר שיגבר בעולם כמו שהוא הולך וגובר באמת בעו"ה ובפרט בזמנינו על זה עשה הש"י ב"ה תיקון באמת ודין ושלום למען יוכלו להשלים שלשה דברים שנברא בשבילם. בזה הביאור מתורץ כל מה שהקשה הב"י וגם יתר דקדוקים שלא זכר הוא ז"ל:

(תו איתא שם) כל הדן דין אמת לאמתו נעשה שותף להקב"ה כו'. הב"י כ' שתיבת לאמיתו מזהיר על שלא יצטרף הדיין אהבתו לזכאי או שנאתו לחייב פי' שלא יהיה הנאה לדיין בלבו במה שזיכה לזה או בהיפך ודבר זה נרא' שאסור מצד שלבבו נוטה לדבר זה יש לחוש בפעם אחרת יטה הדין בשבילו כי הוא כנוגע בדבר ובזה מתורץ מה שיש להקשות מההיא דאי' כל דיין שאינו דן דין אמת לאמיתו עליו נאמר משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ה' וכו'. ולפי' הב"י קשה וכי בשביל הצטרפות אהבת הזכאי יהיה שוד עניים ולפמ"ש ניחא דהפסוק דקדק לומר עתה אקום וגו' דקשה עתה ל"ל אלא דה"ק עתה אע"פ שאין כאן עדיין שוד עניים אקום בשביל מה שאני רואה מה שיהיה לבסוף שוד עניים ודבר זה שמעתי לרמוז בפסוק גם אלה לחכמים הכר פנים במשפט בל טוב דמשה לשון בל טוב ולפ"ז א"ש דה"ק דעה שמכיר פנים לזכאי ויהא שמח בזכותו אע"פ שהוא במשפט ואין עושה עול מ"מ בל טוב הוא מפני סופו של דבר כמו שזכרנו. כל זה לדרך הב"י אבל לפמ"ש התו' בפ"ק דב"ב דף ח' לאפוקי דין מרומה אע"פ שהעדים מעידים אותו אין מחייבין אותו כדדרשינן בסנהדרין לאמתו שלא יטה את הדין עכ"ל. הרי שכתבו על תיבת לאמתו שלא כפי' הב"י. וצריך פי' על מ"ש שלא יטו את הדין דמה אזהרה צריך לזה הא קרא כתיב לא תטה משפט ונראה דמתכוין על זה שכ' רבינו הטור בסי' ט"ו בענין דין מרומה שלא יאמר כל הדיוט לבי מאמין לדבר זה ומסיק שם דיסתלק הדיין עצמו שלח לדון בזה כלום ע"כ כתבו התוס' תחלה לאפוקי דין מרומה שלא יפסוק על פי אותן עדים וכדי שלא יאמר א"כ בדין כזה אפסוק כהיפך להוציא ממון או לעשות שאר מעשה היפך העדות לז"א דלא יעשה כן כי שמא יבא להטות הדין האמת כי שמא הוא טועה בדעתו במה שהוא חושב שהדין מרומה אלא יהיה בשב ואל תעשה נמצא שפיר כתבו התוס' שלא יטה את הדין פי' אותו שזכרו כבר שנראה לדיין שהוא דין מרומה ופי' נכון הוא זה:

(תו שם). כ' רב האי ב"ד צריך שיהיה לו מזומן כו' איכא למידק מאי קמ"ל רב האי הא איתא בגמ' כן ואם בא למעוטי מנעל בשביל שאינו שכיח היה לו לכתוב וכ' רב האי שא"צ מנעל ונ"ל שבא לפרש שלא תאמר מה שאמר אשר תשים לפניהם כלי הדיינין היינו לפני ישראל שהקב"ה מצוה למשה שישים כלים אלו לפניהם שיהא מורא עליהם קמ"ל דעל הדיינין קאי האי לפניהם שיהיו מזומנים במושב ב"ד:

תו שם. כגון הודאות והלואות פי' וכו' הוצרך רבינו להביא פי' זה אע"ג דאין דרכו להביא פי' על דברי הגמ' כ"א שיש נ"מ לדינא לפי שיש כאן פי' אחר דהיינו בלא העדות דתובע אותו בעל פה והוא הודה מקצת והיינו הודאות או שכופר הכל היינו הלואות ורש"י מביא פי' זה ודחה אותו מצד הלשון דהא אידי ואידי הלוואות הן. ונראה פשוט דמאותן י"א שמביא רש"י דהלוואות היא כופר הכל פירושו וזה התובע רוצה להביא עדים אח"כ דאם תפרש דאין לו עדים אלא שמבקש ממנו שבועת היסת כדלקמן סי' כ"ד והא מן התור' פטור בזה ואין שייך בזה שצריך מומחין כיון דהדין עצמו אינו אלא מתקנתא דרבנן ובהדיא כ' רבינו בי"ד בסי' רה"ז בשם הרא"ש דכל תקנת חכמים א"צ מומחין כלל אלא ע"כ דבעדים קמיירי וע"כ הוצרך רש"י לדחות מצד הלשון אבל רבינו נשמר שלא תטעה באמת לפרש כן על כופר הכל בלא עדים ולענין היסת ובעינן מומחין לדבר שהוא מדרבנן גם בשאר דוכתי לזה הביא הפי' של הודאות והלוואות שאינו כדרך זה:

(תו איתא שם). אבל ריפוי ושבת דכין משמע דפגם אין דנין דפגם היינו נזק וקשה דבפ' החובל דף פ"ד פריך פגם ובשת דשכיח כעביד שליחותייהו דשכיח הוא ומשני אין ה"נ דהא רב פפא אגבי בשת ופריך והא ליתא לדרב פפא מדרב חסדא כו' ומסקינן לא עבדינן שליחותייהו רק בשכיח ויש בו ח"כ הלכך בשת דאין ח"כ לא עברינן שליחותייהו משמע דבפגם קיימא סברת המקשן דשכיח הוא ועבדינן שליחותייהו. ונראה דהאי פגם הוא טעות בגמ' אלא מבשת לחוד פריך אבל פגם ודאי לא שכיח ותדע דאי פריך מפגם קשה מי הגיד לו באמת שאין דנין אותו כיון דשכיח הוא בשלמא בבושת סמך המקשן על מה שהקשה אח"כ מדרב חסדא משא"כ בפגם אלא ודאי ט"ס הוא כן נ"ל ברור:

(תו איתא שם). וכשתפסו בשעת הנזק לכאורה קשה דאינו נותן טעם על זה אח"כ אלא אמר שלא יתפוס מידי אחרינא ומ"ש ב"י הגהות מיימוני דראיה מפ' הכותב דלא מהני תפיסה לאחר שבאו לידי בעלים תמוה הוא דהתם הטעם דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב וכל שבאו פעם אחת לידי בעלים דהיינו היתומים קנו אותם והוה ע"ז שם מטלטלי דיתמי ואין לבעל חוב אח"כ כח לגבות מזה משא"כ כאן דיש לו חוב עליו שישלם לו היזקו רק שאין לו דיינים בח"ל ויש לו זכות בתפיסה להוציא חוב שלו למה יגרע משום שבא ליד בעלים ונ"ל דכיון דחשו חכמים שלא יבא לידי פסידא יותר ממה שהזיק יש חשש גם במזיק עצמו דשמא יהיה שוה יותר ע"כ כתכו לו זמן לתפיסה דלא מהני אלא לזמן קצוב וכתבו לזה עד שיבא ליד בעלים דזה מסתמא זמן מועט הוא משא"כ במידי אחרינא אין שייך בזה עד שיבא ליד בעלים ע"כ לא מהני בהו כלל תפיסה וכל תפיסה שאמרו בזה הוא אפי' בעדים וכאן לא חשו בה משום נאמנות דהא בודאי חייב לו לשלם היזקו אלא שאין לו דיינים שיכפוהו לזה בזה אמרו דהתפיסה היא במקום דיין וא"כ אפי' בעדים דא"צ כאן למגו:

(תו איתא שם). שכבר נפרע מנזקו כתקנת חז"ל שאמרו ואי תפס כו' תימה לי דהא זהו מדברי הרא"ש והרא"ש כ' בפ"ק דב"ק והביאו הטור סי' שמ"ט דלאו תקנה הוא אלא דינא דאורייתא כו' ומכח זה חולק על הרמ"ה שם דס"ל דרבנן עבדו ליה תקנתא דמהני תפיסה וצ"ע (אמר המגיה נלע"ד דהרא"ש בלשון את"ל קאמר ל"מ לדידי דס"ל דמאי דאמרינן אי תפיס לא מפקינן מיניה היינו מדאורייתא דפשיטא דמהני תפיסה אפי' בר"א אלא אפי' אי ס"ל לר"ת כס' הרמ"ה דהך תפיסה דמהני מתקנתא דרבנן הוא אפ"ה אין סברא לחלק בין דבר המזיק עצמו לדבר אחר וק"ל):

תו כ' שם הראב"ד שאם הודה כו' והרמב"ן הקשה לדבריו כו' קשה דלמא הראב"ד אמר דבריו במקום דהוה הודאה כגון בא"י ולא בא אלא ללמדנו דהודאה פוטרתו ואפי' באו עדים אח"כ ולא מהני מה שתפס תחלה דהא יליף לה מהאי דפרק מרובם מעשה דר"ג ור"י כמו שהביא ברא"ש פ"ק דב"ק וכן הקשה הב"י בי"ד סי' רס"ז ול"נ להקשות עוד על הראב"ד ממאי דקי"ל בסי' שמ"ח דאין הודאה פוטרת אלא במקום שמחייב עצמו עכ"פ אבל בפוטר עצמו מן הכל לא מהני וא"כ הכא אמאי מהני הודאתו דהא אינו חייב עצמו בכלום ואין כוונתו אלא לפטור אם יבאו עדים אח"כ וראיתי בכ"י פ' מרובה כ' בשם הראב"ד וז"ל שבזה"ז שאין דנין דיני קנסות וקי"ל אי תפיס לא מפקינן מיניה אם קדם הלה והודה ה"ז פטור אפי' באו אח"כ עדים ואפי' בדברים שפוטר עצמו מכלום לפי שכשם שאין דנין דיני קנסות בזמן הזה כך אין מקבלין העדות כו' ובזה מתישב ג"כ קו' ראשונה דהא עיקר דברי הראב"ד הם על זמן הזה. ונ"ל ליישב קושית הרמב"ן על הראב"ד דהא עכ"פ כשתפס לא מהני אלא א"כ יביא עדים בפני הב"ד ויראו שבדין תפס כמ"ש רבינו בסמוך בשם הרא"ש נמצא שהמזיק יכול לומר הנני מוכן בהודאה שלי להודות לפני ב"ד מומחין. אלא שאין לי ב"ד מומחין והיאך אתה תופס אותי ואתה סומך על העדים שיתברר על פיהם בפני ב"ד כי היכי דהב"ד שבזמן הזה מהני לך במקום שתפוס וחשוב כב"ד מחה ה"נ מהני הודאתו בזה כ"כ לענ"ד נכון בזה (ועמ"ש הרב ז"ל בי"ד סי' רס"ז):

בש"ע (סעיף ב') ופגם בפרק החובל פ"ד ע"ב פריך ונעבד שליחותייהו בבושת ופגם דשכיח הוא וכו' ונ"ל דהרמב"ם לא גרם בגמ' אלא בושת לחוד ויש הוכחה לזה ע' מ"ש לעיל בביאורי הטור:

(סעיף ג') אבל אדם וכו'. בב"ק דף י' אמרינן מכה לא שכיחא וצ"ל דלא שכיחא כולי האי כמו טריפה דעבד שם צריכותא:

(סעיף ה) אם תפס. פי' אפי' בעדים שאין טעם התפיסה כאן שיהיה לו נאמנות אלא הטעם שאין לזה הניזק דיינים בח"ל וכל שתפס א"צ דיינים כמ"ש הרא"ש הביאו הטור לקמן סי' שמ"ט ובכי הך תפיסה עביד אינש דינא לנפשיה:

בשם הרב הג' הגדול מוה' שמואל קאיידנבור בב"י בד"ה זהו כיונת רז"ל באמרם כל הדן וכו' אפ"ה לא הוי לאמיתו ולא משמע כן בש"ס דאמר דגורם לשכינה שתסתלק כו' וכי מאחר שדן דין אמת למה תסתלק ועוד שהם ז"ל הוכיחו מקרא משוד עניים וגו' דצריך לאמיתו וכי בשביל אהבה או שנאה איכא שוד כיון שדן דין אמת אכן דברי התוס' הם ברורין ע' פ"ק דב"ב וכ"כ הרשב"א ז"ל:

(בב"י ד"ה מסקי' דלא עבדי שליחותייהו וכו') וע' בביאורי תו' אייזיק שטיין להסמ"ג תי' בע"א והוא יותר נכון:

(בטור עד ואית בי' חסרון כיס כגון הודאות והלוואות כו') וה"ה לקבל גרים עיין בתוס' פ' החולץ ובנ"י שם דף תי"ט בשם ר"י ע"ש

(בטור עד וכן מידי דלית ביה ח"כ כגון בשת כו') ובנ"י פרק החובל יש ט"ס וצריך למחוק בשת ע"ש ד"ה אדם באדם כו'.

(בטור עד אין מועד בבבל ואפילו הועד בא"י כו') אע"ג דהאידנא אין לנו סמוכים אפי' בא"י מ"מ יכול להיות בא"י כשמסכימים כל חכמים שבא"י כמ"ש הרמב"ם פ"ד מה' סנה' וע"ל ב"י סי' רצ"ה הביאו:

(בטור עד אבל כל קנס אין דנין כו') ובמוכר עבדו לעכו"ם דעת הרא"ש פ' השולח דגובין אותו דדוקא קנסות שחייבה תורה אין גובין אותו בבבל דבעינן מומחים אבל אם חכמים תקנו קנסות לעשות סייג לתורה למה לא יגבו אותו בבבל עכ"ל והביאו בי"ד סי' רס"ו ע"ש וא"כ צ"ל שמ"ש רבינו כאן וכל קנס כו' היינו קנס דאורייתא ומ"מ בתוקע לחבירו וכו' אפשר דגם הרא"ש מודה די"ל שעיקר הקנס היא מדאוריי' והקצבה הוא דרבנן וצ"ע ועי' במרדכי פ' השולח בזה:

(בטור עד אבל מידי אחרינא לא שאם תועיל תפיסה וכו') ר"ל שאם תועיל תפיסה במידי אחריני אז ודאי אין לחלק בין שעת הנזק בין תפיסה אחר הנזק כי אין טעם לחלק דבשלמא בדבר המזיק יש לחלק בין תפיסה בשעת הנזק דאז אין נראה כגובה בבבל דהשעבוד של הנזק הוא על גופו אבל שלא בשעת הנזק הוי ברשות המזיק ואם תפס אח"כ הוי כגובה לכתחילה בבבל וכן הוא בהגהות מיימוני פ"ד מסנה' ע"ש ודו"ק:

בטור עד ואח"כ באו עדים ואי תפס מפקינן מיניה כו' ואפי' בח"נ דתם דקי"ל כמ"ד פלגא נזקא קנסא ואם הודה פטור בזמן הש"ס ומפקינן מיניה אף דתפס דלא כמ"ש הרמב"ם ור"א ומ"מ בפ"ט מה' נ"מ בסופו ע"ש וכן פסק בספר ל"מ שם וכ"כ רש"ל ביש"ש ס"פ המניח וע"ל סי' ת' ודו"ק ע"כ ממהרש"ק:

בזמן הזה. כתב הסמ"ע בשם הטור הטעם דדייקי הפוסקים וכתבו בזה"ז הוא מדכתיב בתורה אשר תשים לפניהם ודרשו חז"ל לפני אלהים הכתובים בפרשה דהיינו סמוכים ואנן הדיוטו' אנן הלכך אין דנין בזה"ז מן התורה אלא שליחותייהו דקמאי עבדינן ומסקינן דלא עבדינן שליחותייהו אלא במידי דשכיחא ואית ביה חסרון כיס:

וירושות ומתנות. דלפי דברי התובע יש בהן ח"כ וה"ה לשאר עניינים גדולים שהרי מקבלין גרים בזה"ז אע"ג דלא שכיח וגם מצינו דהיו מעשין אגיטין בבבל אף ע"ג דלית בהו ח"כ וכמ"ש הר"ן וב"י עכ"ל הסמ"ע. והרמב"ן והרשב"א ז"ל דקדקו על קבלת גרים בזה"ז וכי אלימי ב"ד דהשתא להתירו לישא בת ישראל ולא דמי להודאות והלואות דקי"ל הפקר ב"ד הפקר וגבי גט נמי אמרו כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. ותירצו ע"פ מאי דאמרי' בכריתות דגר בעי הרצאת דמים וכו' ע' בשו"ת בני שמואל סי' א' שהאריך:

שחבלה. המחבר קרא לתולדה דקרן דלאו אורחא ולאו דרך הנאתה חבלה ול"ד שחבלה בחברתה אלא ה"ה כל מה שהזיקה במידי דלאו אורח'. ומה שהוא אורחא או דרך הנאתה לא מיקרי חבלה אלא הזיקה. וז"ש בס"ג וכן בהמה שהזיקה בשן ורגל כו' מגבין אותו דייני ח"ל מיירי אפי' חבלה בחבירתה דהא בהדיא אמרי' בגמ' דשור בשור דנין במידי דהוא אורח' עכ"ל הסמ"ע ובדיני אש ובור בזה"ז ע' בשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קל"ו:

כפל. כ' הסמ"ע צ"ע הא כפל בלא"ה אין גובין בבבל משום שהוא קנס וי"ל כיון דגם מה שאין גובין בושת ונזקי אדם באדם הוא משום שנתנו לו דין קנס לדבר שאינו שכיח או שאין בו ח"כ מש"ה נקט בלשונו דברים שהם קנס עצמו לדבר פשוט וה"ה לכל מה שתמצא שנתנו לו חז"ל דין קנס עכ"ל ומהרש"ל כתב דגם בל' הש"ס מצינו שדבר שאינו שכיח מיקרי קנס דקאמר אבושת קנס' קמגבית בבבל כו' ע"ש. ש"ך:

כתוקע. לקמן סי' ת״כ סמ״א כ' המחבר אם תקע לחבירו בכפו נותן לו סלע וכו' ומדברי רש״י בפרק החובל (בבא קמא דף פ״ד ע״ב) משמע דלא מיקרי קנס כל שאין דמיו קצובים ואפ״ה כל שאינו שכיח ולית ביה ח״כ אין גובין בזמנינו וקראוהו בלשונם קנס ע״ש שנתנו לו חז״ל דין קנס לענין זה שאין גובין אותו עכשיו. סמ״ע:

יותר. כגון תשלומי כפל וד' וה' או גזל ונשבע לענין חומש. סמ"ע:

מומחים. פי' איש מנוסה ובקי בדינים:

הסמוכים. בהרמב"ם פ"ד דסנהדרין מבואר דל' סמיכה נתפשט ממ"ש בתורה גבי משה ליהושע ויסמוך את ידיו עליו אבל הסמיכה לדורות אינה בסמיכת יד אלא שקורין לו רבי ואומרים לו הרי אתה סמוך ויש לך רשות לדון אפי' דיני קנסות ועיין בי"ד סי' רמ"ב סי"ד רמ"ב סי"ד ענין הסמיכה שנוהגים האשכנזים עכ"ל הסמ"ע. וכתב הש"ך ופשיטא דלא מהני סמיכה זו רק לענין חליצה וגיטין אבל לא לענין דיני קנסות:

ממון. דכן הוא הלכה למשה מסיני ע' לקמן סי' ש"צ ס"ג:

ופגם. הא דאין גובין פגם אע״ג דבריש פרק החובל אמרי' עליה דשכיח הוא וגם יש בו ח״כ היינו טעמא דבגמ' לא קאמר דשכיח הוא אלא השומא מה שיש בין בתולה לבעולה דהכל בקיאין בדבר ואינו בכלל הנישום כעבד אבל המעשה מצד עצמו לאנוס או לפתות בתולות זהו לא שכיח ומ״ש המחבר ופגם קאי אאונס ומפתה והוא במקום נזק שלם כמ״ש רש״י בפרק החובל (בבא קמא דף פ״ד) רע״ב וגם כופר לא שייך כ״א בשור שהמית את האדם רק שהמחבר קיצר וכללינהו יחד עכ״ל הסמ״ע:

מגבין. פי' מכל חבלה מגבין אפי' מקטיעת ידו דלא שכיח מ"מ כיון דשבת וריפוי שייכים ג"כ בשאר מכות ופצעים השכיחים אין לחלק בין מכה למכה וגובין מכולם. סמ"ע וכ"פ הש"ך בשם מהרש"ל:

לפייס. כתב הסמ"ע דגם דמי רפואה כולל הרמ"א בדמי הפיוס והוא פשוט:

גזילות. כתב הסמ"ע דדעת המחבר שכל דיני גזילות היו דנין חוץ מגזילות הבאות ע"י חבלות אין דנין בזמן הזה אבל דעת הש"ך דגם גזילות ע"י חבלות היו דנין בזמן הזה והא דאמרי' בש"ס פרק המגרש דאין דנין גזילות וחבלות דלא שכיחי היינו הקנס מגזילות כגון תשלומי כפל וד' וה' וכה"ג עכ"ל (ודבריו דחוקים בעיני כי כל זה לא שייך בגזלן ודו"ק) ומ"ש המחבר מגבין ממנו הקרן בלבד פי' הב"ח דוקא הקרן אבל לא השבח דלפני יאוש ואין כן דעת הש"ך אלא דגם השבח דלפני יאוש מגבין ולא אתי למעוטי אלא קנס דגזלן כו' ע"ש:

והוציאו. דוקא כשהוציאו על ידן הוא דנתחייבו ולא מכאשר זמם משום דקנס הוא והא דכתב והוזמו ולא כתב והוכחשו משום דבהכחשה אם הוציאו ממון על פיהם אין מחייבין אותן דמה ראית להאמין לאחרונים יותר מן הראשונים משא"כ אם הוזמו כמ"ש לקמן בסי' ל"א ול"ח ובסי' מ"ו סל"ז ונראה פשוט דלא כתב רמ"א בריש דבריו עדים שהעידו כו' לפרש דיני דגרמי דהא הן מפורשין בסי' שפ"ו בע"א. אלא לדין בפני עצמו כתבו הרמ"א עכ"ל הסמ"ע * מיהו קצת קשה שהרי בסי' ל"ח כ' הרמ"א שאין דנין דין עדים זוממין האידנא משום שהוא קנס ע"ש ויש ליישב דכאן מיירי שהוציאו ממון על פיהם דנתחייבו ממון ולא קנס כמ"ש לעיל בשם הסמ"ע וק"ל:

שיעור. נראה דאינו ר"ל כל דמי נזקו אלא קרוב לאותו שיעור. סמ"ע:

תפס. היינו בדיני ישראל אבל לא בדיני עכו"ם. ש"ך בשם מהרש"ל וע"ל סי' ד' בהג"ה:

מידו. כ' הסמ"ע ואפי' תפס יותר מכדי נזקו כגון כפל ד' וה' דאם היו דנין אותו נתחייב לו מהני תפיסתו וגם קי"ל כהרא"ש דבין אם תפס בשעת הנזק או לאחר הנזק בין אותו דבר המזיק עצמו בין דבר אחר תפיסתו תפיסה ומיהו המרדכי פסק דבנזק קרן עבדינן כר"ת דאם אינו תופס דבר המזיק עצמו לא מהני תפיסתו ובשאר קנסות כהרא"ש ומה שלא כתב המחבר והרמ"א דאם הודה בקנס דלא מהני תפיסתו משום דקי"ל כהרמב"ן דבזה"ז לא מיפטר בהודאתו אפי' לא באו עדים וכמ"ש המחבר לקמן סי' שמ"ח וכתב הש"ך וה"ה בשומר שטען טענת גנב והוא עצמו הגנב כיון דלא משלם כפל אלא בנשבע לפני ב"ד ואנן לית לן ב"ד מומחה א"כ לא נתחייב בכפל ואפי' תפס מפקינן מיניה כ"כ הרמב"ן בספר המלחמות. * וצ"ל דזה גרע משאר קנסות דבשאר גנב א"כ בגניבה זו נתחייב כפל אלא שהמניעה מצד ב"ד שאינם רשאים לדון דיני קנס אף על פי שמשפטו ידוע שהוא חייב כפל משא"כ גבי שומר כל זמן שאינו נשבע בפני מומחין אינו חייב הכפל לפיכך אפי' אם תפס מוציאין מידו וק"ל. (וע' בט"ז סי' זה מה שיישב קושיית הרמב"ן על הראב"ד:

יאמר. ומהרש"ל פסק כהרי"ף דבכל דבר שהוא ממון ואינו קנס אלא דלא שכיח שומעין לו. ש"ך:

תחזיר. וסיים הרא"ש והטור וז"ל ואם לא הביא התופס עדים שראוי לזכות בהן אומרים להחזיר מה שתפס וכ' ע"ז מור"ם ז"ל דהיינו דוקא אם תפס בעדים אבל שלא בעדים נאמן במגו דלא תפסתי וע"ל סי' פ"ז ס"ל לענין תביעת ממון וגם לענין תביעת קנס מהני מגו כמ"ש המרדכי בס"פ המניח והרמ"א בסי' שצ"ט ס"ד עכ"ל הסמ"ע. והש"ך כ' דמהמרדכי אין ראיה דדילמא ס"ל דסוגיא אזלא למ"ד פלגא נזקא ממונא ע"ש:

בקנסות. כתב המרדכי ואף דאין גובין קנסות בזה"ז מ"מ יש לדונן ע"פ ז' טובי העיר. סמ"ע:

גובין. בפסקי מהרא"י סי' ס"ד משמע דיכול לקנוס למי שאינו רוצה לציית דין שיתן קנס למלך וע"ל סי' שפ"ח ס"ה. סמ"ע:

בדברים. זהו מתקנת הגאונים אבל מדינא פטור בבושת דברים ואפי' דיינים סמוכים אין גובין אותו. סמ"ע:

כבודו. בירושלמי הביאו הטור דמבייש את הזקן נותן ליטרא דדהבא וי"מ שהוא ל"ו זהובים עכ"ל סמ"ע וכ' הש"ך דבי"ד סי' רמ"ג ס"ב פסק הרמ"א שאין לנו בזה"ז דין ת"ח לענין ליטרא דדהבא אבל בתשובת ר"י מטראני החדשים ס"ס מ"ז חולק ע"ז ע"ש:

בזה"ז. הוא לשון הטור הרא"ש פ"ק דב"ק ס"ך ור"ל אפי' בא"י כמ"ש בתוס' דגטין פ"ח ב' ד"ה במלתא כו':

וכתובות כו'. ג"כ מה"ט שלא תנעול דלת בפני לווין וג"כ שכיח ואיכא חסרון כיס וגם מצינו בש"ס בכמה מקומות שהיו דנין עליהם:

ומזיק. רמב"ם ב"ק פ"ד:

המצויין. שם פ"ח ב':

תשלומי. שם סנהדרין ח' א':

וכן כל המשלם כו'. מתני' בפ"ג דכתובות וגמ' שם וב"ק ט"ו ב':

או כו':

אלא מומחים. ל' רמב"ם סנה' ב' ב':

הסמוכין. שם י"ד א':

נזק. שם כל הנישום כו': (ליקוט) נזק כו'. ממ"ש כל הנישום כו'. כ"ה ברמב"ם להדיא ועכ"מ שם שהאריך (ע"כ):

ופגם. שם ב': (ליקוט) ופגם. ט"ז שכתב שמ"ש בגמ' שם בשת ופגם ט"ס הוא פגם ע"ש (ע"כ):

בשת. וצער כמו בושת דלית בי' חסרון כיס:

וכופר. שם א' כנ"ל:

(ליקוט) אבל שבת כו' כ"כ בהג"א ר"פ החובל בד"ה ופר"ח שכל ד' א"נ שבמתני' לבד מקרן גובין בבבל וכן אותן של ר' אושיעא לבד מנזק כמש"ש כל הנישום כו' ובשת דלית ביה חסרון כיס כמש"ש וה"ה לצער אבל באותן של ר"ח אינן אלא ג' גנב וגזלן ועדים זוממין דממונא כמש"ש אבל השאר קנסא נינהו כמש"ש ור' אושיעא כו' ובאונס ומפת' אע"ג דאית בהו נזק וצער ובשת כמש"ש מ"מ לא גבינן כנ"ל ומטמא כו' קי"ל דהיזק שא"נ ל"ש היזק אבל עדים זוממין קי"ל כת"ק ודוקא בדליכא למיהדר דחסרון כיס הוא. ואף שמהרי"ח בהג"א שם נסתפק באש ובור הוא עצמו כ' בשמו בספ"ה בד"ה ובזה"ז כו' דגובין וכ"כ טוש"ע בס"ס ת"י הרי מן מן השלשי' אבות עם ש"ו ומו"מ וכופר ושלשים ש"ע עתוס' ה' א' ד"ה למעוטי כו' אין גובין בבבל אלא ט"ו עם מסור ולהרב בהג"ה אינן אלא י"ג (ע"כ): (ליקוט) אבל שבת כו'. וכ"נ בהג"א ר"פ החובל בשם ר"ח ?וט"ס שם ע"ש בשת וחשיב שם ט"ו דברים וכמש"ל וכ"מ בגמ' שם דקא' הלכך אדם באדם כו' בשת אע"ג כו' מ' דאדם באדם דקא' לא מיירי בד' דברים וכן קא' זו נזקי אדם באדם ל"ק רק נזק בלבד (ע"כ): (ליקוט) אבל שבת כו' מדקאמר שם כל הנישום כעבד כו' רבא לטעמיה מ' דוקא בדבר הנישום וכן שם דמשני אמרי כי קא עבדינן שליחותייהו במידי דקים כו' אדם באדם נמי פוק חזי כו' ועוד מדפרי' שם ועוד תשלום כפל כו' ולא פריך משבת וריפוי (ע"כ):

וי"א. רש"י סנה' ב' א' ד"ה וחבלות כו' וכמ"ש בב"ק הלכך אדם באדם כו':

בהמה כו' אבל כו' וכן כו'. שם:

וכן מי. ב"ק ד' ב':

או גזל. שם ורא"ש ריש סנה' כו' לפי מאי דמסיק בב"ק שם אלא כו' וקאמ' שם דחבלו' לא שכיחא מ' אבל שאר מילי שכיחי אפי' גזילות ור"ל כמ"ש תוס' שם ושם דמ"ש במתני' גזילות היינו ע"י חבלות ובכלל חבלות הוא וכ' שהרי בכמה מ' בש"ס מצינו שהיו דנין דיני גזילות ועבה"ג:

וי"א דוקא כו'. כ"פ במתני': (ליקוט) וי"א כו'. מ"מ אינו מתורץ קו' תוס' מה שהקשו משם צ"ו ב" מההוא גברא דגזל פדנא כו" וקא' לשלם שבח וס"ד דרבא דמדינא קא' וכן כמה סוגיות קשה לדבריו אבל תוס' כ' גזילות מחמת חבלות והרא"ש כ' בריש סנה' דלמסקנא דגמ' בב"ק שם הדר מגזילות וכ"כ הטוש"ע ברי"ס ל' דדבריו דחוקים דכל הסוגייות דמתני' דריש סנה' וגמ' סוף גיטין כולהו דלא כהלכתא (ע"כ):

דיני. ב"ק קט"ו ב' קי"ז ב": (ליקוט) דינא דגרמי וכן כו'. הרמב"ם ולכאורה דאזיל לשיטתו דס"ל דמדינא חייב כמ"ש בסי' שפ"ח ס"ב דאם מת חייבין היורשין לשלם אבל אין חולק בזה וראיה מרפרם דכפייה כו' וכן במסור בסוף ב"ק בעובדא קמיה דר"נ וחייביה ושם בעובד' קמיה דרב אשי (ע"כ):

עדים כו'. ג"כ מה"ט שם ודף ב' א' תוס' ד' ב' ד"ה עדים: (ליקוט) עדים כו' ודלא כר"ע מדדחיק במכות ג' א' לר"ע דוקא באומר וחייבני ממון ולא אוקיים כה"ג וכן מוכיחין כמה סוגיות אבל הרשב"א בתה"א סימן רפ"ח פ' כר"ע דרבה ור"ן מפירשי טעמיה במכות שם וקאמ' תדע מ' דדבר ברור הוא ע"ש (ע"כ):

אע"פ. רי"ף פ' החובל:

וכן אם. שם גמ' ודף ט"ו ב' כתובות מ"ח ב':

ואם. שם ורא"ש לגי' אם: (ליקוט) ואם כו'. והרי"ף לא כ"כ וכן רש"י שם ד"ה דאי תפס כו' (ע"כ):

אבל קנסות כו'. שם צ"ו ב' ורי"ף שם: (ליקוט) וכ"ז כו'. כ"כ הרא"ש פ' השולח ופליג על הרי"ף שם וכ"כ המרדכי שם וראיתו ממ"ש ב"ד מכין ועונשין ובפ"ט דב"ק האי גזלנא עתיקא ובפ"ג דסנהדרין ליכהוייה לעיניה וז"ש וכמ"ש בסי' ב' אבל אינו מוכרח דשם בקנסו' שבכל דור שעושה הדיין מעצמו דאל"כ תקשי דברי רי"ף אהדדי ועבי"ד סי' רס"ז ס"פ שסתם בשו"ע כדעת הרי"ף ועבה"ג (ע"כ): (ליקוט) וכ"ז כו'. דברי הרא"ש ומרדכי צ"ע מ"ש מפנדא דמרא בר"פ המניח וכן הקשה בט"ז וכמ"ש בס"א וכן כל הקנסות כו' (ע"כ): (ליקוט) וכ"ז דוקא כו'. כ"כ בד"מ בשם מרדכי ס"פ השולח וז"ל שם סי' תקל"ג דמוכר עבדו לגוים קונסין כו' כ' הרי"ף חזינן לגאון דאמר לא מגבינן האי קנסא אלא בא"י כו' ור"ב אומר דהא אמרי' דאין דנין דיני קנסות בבבל היינו קנסות הכתובות בתור' כגון אונס ומפתה ומוציא ש"ר ול' שקלים ש"ע ותשלומי כפל ודו"ה וח"נ אבל דברים שבאו חכמים מעצמן לקנוס כו' ובפ' הגוזל אר"נ האי גזלנא כו' ובפ' ז"ב ליכהוייה לעיניה ואמרי' ב"ד מכין כו' וכן תמה שם הרא"ש והביאו הטור ביו"ד סי' רס"ז אבל שו"ע שם ס"פ וכן הרמב"ם שם כ' כדברי הרי"ף וקושית המרדכי והרא"ש י"ל דס"ל דוקא כ"א רשאי לקנוס מעצמו כפי שיראה לשעתו ומקומו וכמ"ש בסי' ב' ודלא כמו שדימה המרדכי והרב לשם דהא הרי"ף והרמב"ם מודים שם כמש"ש וכ' הרמב"ם וש"ע כאן בס"א וכן כל הקנסות שקנסו כו' אבל המרדכי סובר דשם לאו קנסא הוא אלא שחכמים שיערו שכ"כ שוה דמי בושתו והרמב"ם למד ממ"ש בר"פ המניח ובר"פ החובל קנסא קמגבית בבבל אלמא קנסא אבל המרדכי ס"ל כמ"ש תוס' שם ושם דלאו קנסא הוא אלא דין קנס' דלא שכיחא ואין חסרון כיס קרי קנסא ודלא כרמב"ם וש"ע ס"א ובס"ס שפ"ב כ' ובזה"ז כו' וכ"כ תוס' בב"ק שם והיינו כדברי הרמב"ם לס' ראשונה דשם שכ' כמו שיראו הדיינים הוא ככ"ע אבל לס' שניה דקנס קצוב הוא ע"כ הוא כדברי רי"ף ורמב"ם וערי"ף שם ובסי' שס"ג ס"ג כ' ואם הוחזק כו' והוא צ"ע דלדבריו קנס קצוב הוא ודברי הרי"ף י"ל דה"ק כה"ג קונסין ר"ל כ"א כפי שיראה וכמ"ש ועוד כו' ע"ש (ע"כ):

המבייש. רא"ש פ' החובל מגמ' ערכין ט"ו א':