אלו מקומות באדם שאינן מתטמאין בבהרת וכו'. משנה פ"ו.
ומ"ש שנאמר בעור בשרו וכו'. בת"כ. פירש ר"ש הקמטים שבשאר הגוף והקמטים שבצואר ותנא סיפא לגלויי רישא דל"ת דוקא שבצואר דלא מתחזו כאחריני. ודין ראש וזקן שיש בהם שיער בת"כ יליף לה מקרא. והשחין והמכוה המורדין כך הגירסא הנכונה ולאפוקי מספרים שכתוב בהם והמורדין בוי"ו ופי' המורדין מלשון עין שמרדה כלומר שלא נתרפאית ולא נקרם העור. ופירוש אין מצטרפים בנגעים שאפילו רוב הגריס בעור ומעט במקומות אלו אינן מצטרפין ואין הנגע פושה לתוכן שכמו שאין מטמאין משום אום אין מטמאים משום פשיון. ופי' אין מטמאין משום מחיה שכאשר היה הדבר אשר בתוך הנגע אחד מאלו לא נחשוב אותו מחיה.
ואין מעכבים את ההופך כולו לבן. פשוט הוא דהיינו לומר שההופך כולו לבן שאמרה תורה טהור הוא אם לא הפכו מקומות אלו לבן עכ"ז הוא טהור כיון שהפך לבן כל שאר הגוף:
ומ"ש ואודם השפתים וכו'. תוספתא פרק ב' וכתב הר"י קורקוס וק"ל דהא גבי הזאה וגבי טבילה חשבינן ליה כגלוי ואפשר דשאני הכא דקפדינן טובא אראיה, וראהו, לכל מראה, והנכון דממעטין משום דכתיב זימני טובא עור בשרו והכי ממעטין נמי עור כף הרגל מפני שאינו נראה וגלוי תדיר אף על גב דבכל דוכתא חשיב גלוי וה"ה לאודם כי כשסוגר פיו שאינו מדבר אינו נראה:
ב׳
הראש והזקן שנשר וכו'. שם:
ג׳
בהרת הסמוכה לראש וכו'. תוספתא פרק שני בשם רבי יוסי בר יהודה:
וכתב הראב"ד א"א זו אינה עיקר רבי יוסי בר יהודה קתני לה והלא שאלו את ר"א וכו'. וליישב דברי רבינו י"ל דאף על גב דמתניא בשם רבי יוסי בר יהודה כיון דלא קאמר התם דאיכא דפליג עליה נקטינן כוותיה ומה שהקשה ממה ששאלו את ר"א י"ל דשאני הכא דגלי קרא ואמר בעור הבשר משמע שתהא מוקפת מעור הבשר. ורבינו נראה שסמך על מה ששנינו בתוספתא פ"ק סתם לעולם אין הכהן רשאי לטמאו עד שיהיו עיניו בו ובעור הבשר שחוצה לו ומדסתם לן כר"י בר יהודה אלמא הלכתא כוותיה או דליכא מאן דפליג עליה ומאי דמייתי הראב"ד מדר"א ל"ק דאיכא למימר דפשיון דל"פ שאני דאע"ג דאינו ראוי לשאר סימנים אם ראוי לפשיון טמא ואם אינו ראוי לפשיון אע"פ שראוי לשאר סימנין טהור. ומ"ש ועוד שראוי לפשיון מצד אחר אינה טענה דבעינן שיהא כל חוצה לו בעור הבשר וראוי לפשיון מכל צד:
וכתב הר"י קורקוס ז"ל אע"פ שבת"כ משמע דרבנן פליגי אר"י בר"י דקתני התם וראה את הנגע בעור הבשר שיהא רואה כל הבשר עמו כולו כאחד ר"י בר"י אומר מה ת"ל בעור הבשר שיהא כל חוצה לו עור הבשר וראוי לפשיון פרט לנגע שהוא סמוך לראש וכו' משמע דת"ק דמפיק לקרא לדרשא אחריתי פליג אדרבי יוסי בר"י וכיון דקי"ל כת"ק כמו שיתבאר בפ"ט א"כ אידחיא לה לדרבי יוסי הא ל"ק דאפשר דת"ק תרתי ש"מ כי כיון שלמד שיהא רואה חוצה לו עמו ממילא שכל חוצה לו הוי עור הבשר והוא הראוי לפשיון א"נ דכיון דכתיב בעור הבשר בבי"ת משמע דה"ק את הנגע אשר הוא בעור הבשר אז יראה אותו ומדכתיב כן גבי וראה משמע שצריך לראות הכל דאי לא לכתוב כן גבי כי תהיה והיינו דבתוספתא שנו שתי הדרשות אחת בפ"א והאחת בפ"ב משמע דלא פליגי דאי פליגי גבי הדדי איבעי למתנינהו. גם ר"ש כתב ההיא דרבי יוסי בפ"ט ולא כתב דפליגא אמתני' דשאלו את רבי אליעזר נראה שדעתו כדעת רבינו עכ"ל:
ד׳
אלו בהרות וכו'. ריש פ"ז.
ומ"ש וכן אם היתה הבהרת בראש או בזקן וכו'. שם וכחכמים.
ומ"ש נשתנו מראיהן וכו'. שם וכרבי עקיבא:
ה׳
כל ספק נגעים וכו'. האחד בסוף פ"ג מהלכות אלו. והב' בפ"ד מהלכות אלו היתה בו בהרת כגריס והסגירו ובסוף שבוע הרי היא כסלע וכו'. שם (במשנה בראש פ"ה).
ומ"ש טהור עד שלא נזקק לטומאה אבל משנזקק לטומאה ספיקו טמא וכו'. במשנה פרק ה' ובתורת כהנים יליף להו מקראי:
ו׳
ומ"ש וכן מי שהיתה בו בהרת ובה שיער לבן וכו'. תוספתא פ"ב.
ומ"ש אע"פ שהלך שיער אחד מהם וכו'. שם נשרו בו שתים טמא ושלש טהור:
ז׳
מי שבא אצל כהן וכו'. משנה פרק שביעי:
נחלת הכלל · Torat Emet 363
קרית ספר · הלכות טומאת צרעת פרק ו׳
א׳
אלו מקומות שאין מתטמאין בבהרת תוך העין והחוטם והאוזן והפה והקמטים ובית השחי ותחת השחי ותחת הדד וכף הרגל דכתיב לכל מראה עיני הכהן פרט להני דהוו בית הסתרים והצפורן שאינו עור וכתיב בעור בשרו הראש והזקן שיש בהן שער כדתניא בת"כ יכול תהא הבהרת מטמאה בראש ובזקן ת"ל נתק הוא צרעת הראש או הזקן הוא ואין לראש ולזקן טומאה אלא טומאת נתקים בלבד והשחין והמכוה והקרח והמורדין דכתיב את כל עור הנגע עור הראוי לקבל הנגע פרט למורדין דאינם מטמאין בבהרת ושחין ומכוה נמי לא מטמאי אלא בשבוע אחד וב' סימנים כדאמרינן לעיל וכדתנן להו כולהו פרק ששי דנגעים ואודם השפתים נידון כבית הסתרים כדתניא בתוספתא דהא כשהפה סתום אינו נראה וכל הני אין מצטרפין נמי לנגע שבעור הבשר ולא הנגע פושה לתוכן ואין מטמאין משום מחיה ואין מעכבין את ההופך כולו לבן דאף על פי שלא הפך לבן אחד מאלו אינו מעכב כדתנן להו במתני' דאין מצטרפין דאין ראוין לנגע כדילפינן ואין הנגע פושה לתוכן דכיון דלא מיטמו באום לא מיטמו בפסיון ואין מיטמאין משום מחיה דאי איכא מחיה בחד מהני אצל הבהרת לא מטמא דבעינן מבוצר לתוך השאת כדכתיב ומחית בשר חי בשאת וכיון דהני לאו בני טמויי נינהו אין זה מבוצרת לתוך השאת או הבהרת שאצלן ואין מעכבין את ההופך כולו לבן כדתניא בת"כ וכסתה הצרעת את כל עור הנגע עור הראוי לקבל נגע מעכב פרט לאלו שאינם ראוים לקבל נגע.
ב׳
הראש והזקן שנשר כל שערן והשחין והמכוה שהעלו צרבת כדתנן בהאי מתניתין הרי אלו מיטמאין בנגעים בד' מראות דהוו בעור הבשר כדאיתא לעיל וכן הקמטין שנתפשטו תניא בתוספתא דהוי בעור הבשר לכל דבר ואין מצטרפין בנגעים ראש וזקן כשלא נקרחו לעור הבשר ולא עור הבשר לראש ולזקן ולא זה לזה דכתיב בראש או בזקן לחלק ביניהם שלא יצטרפו דראש וזקן נידונים בנתקין ועור הבשר בד' מראות ואין פושין זה לזה כיון שאינם שוין ואין מטמאין משום מחיה דנתקים מיטמין בשער צהוב ופסיון ושחין ומכוה בשער לבן ופסיון לחוד כדאמרינן לעיל אבל מעכבין את ההופך כולו לבן דכיון דראש וזקן ושחין ומכוה מיטמא בנגעים כל חד כדיניה מעכב את ההופך כולו לבן כדכתיב וכסתה הצרעת את כל עור הנגע עור הראוי לקבל הנגע והני ראויים לקבל נגע כל חד כדיני' כדאמ'.
ג׳
בהרת הסמוכה לראש וכו' בתוספתא פ' ב' תני רבי יוסי בר יהודה אומר היתה בהרת סמוכה לראש לעין לאוזן ולחוטם ולפה טהור שנאמר וראה הכהן את הנגע בעור הבשר שיהא כל חוצה לו עור הבשר וראוי לפסיון ואף על גב דראוי ליטמא בשער לבן ומחיה ופסיון נמי מצד האחר אפילו הכי כיון דאין ראוי לפסיון מצד הראש או האוזן נראה דהוי גזרת הכתוב שיהיה טהור.
ד׳
אלו בהרות טהורות ריש פ"ז תנן אלו בהרות טהורות מי שהיו בו קודם מתן תורה ודרשינן בת"כ מדכתיב כי יהי' דמשמע מן הדיבור ואילך בגוי ונתגייר בעובר ונולד בקמט ונתגלה בראש ובזקן כשהיה בהן שיער דאינו מטמא בבהרת ונקרחו אחר כך ונתגלה הבהרת בשחין ומכוה כשהן מורדין דאינם מטמאין בנגע ואחר כך נעשו צרבת דמטמאי כדין בהרת של שחין ומכוה הרי אלו טהורות כדתנן התם דבעינן שנולד הנגע משעה שראוי ליטמא בו ולא קודם כדכתיב כי יהיה דמשעה שיהיה בו ראוי ליטמא בבהרת וכן אם היתה הבהרת בראש ובזקן קודם שיעלו שער דהוו בעור הבשר ליטמא בנגעים והעלו שער דאינו ראוי ליטמא בבהרת והלך השער שראוי ליטמא וכן בשחין ובמכוה שהיה תחלה וסוף בטומאה ולא באמצע טהורין כדתניא בתוספתא דהואיל והיתה טהורה בנתים לא קריא ביה כי יהיה בעור בשרו דמשמע דמשעה שיהיה בו הנגע ועד סוף היה ראוי ליטמא. נשתנו מראיהן של בהרות טהורות כגון של גר אחר שנתגייר נשתנה מראית הבהרת שהעז או כהה יראה בתחלה כדתנן במתניתין פ"ז רבי עקיבא אומר בין להקל שכהה בין להחמיר שהעז תראה בתחלה דהשתא הויא בנגע אחר שנולד בו אחר שנתגייר או הקטן אחר שנולד וכן האחרות.
ה׳
כל ספק נגעים להקל חוץ משנים שכתבנו למעלה ספק שער קדם ובהרת כגריס ובסוף שבוע הרי היא כסלע ספק היא היא וראויה להחליט דפשתה ספק אחרת באה תחתיה וראוי להסגיר וכגון שהיה בה אי זה שינוי שהיה נראה שהיתה אחרת אפ"ה אזלינן לחומרא כיון שהיא במקומה אמרינן היא היא דאי לאו הכי כל פשתה כמה הוי ספק אי היא היא או אחרת באה תחתיה וקרא משמע דאם פשה לא מספקינן כלל אלא ודאי טמאה ושאר ספקות כגון שני אנשים בזה כגריס ובזה כסלע ואחר הסגר נמצא בשניהם כסלע ואין ידוע באי זה מהן פשתה ואפילו באיש אחד שהסגירו מתחלה בשני בהרות אחד כגריס ואחד כסלע ואחר הסגר היו שתיהן כסלע דודאי פשתה אחד מהן כיון דאינו ידוע אי זו היא טהור דלא כרבי עקיבא דקאמר באיש אחד טמא במתניתין פ"ה וטעמא דרבנן דגזרת הכתוב היא כדתניא בת"כ ואם פשה תפשה המספחת בעור וטמאו הכהן דמשמע טמאו לנגע הידוע לו את הודאי הוא מטמא ואינו מטמא את הספק ואף על גב דהאי קרא גבי פסיון כתיב הוא הדין בשער לבן דצריך לידע באי זה שער לבן הוא מחליטו כדאיתא לעיל. ואם אחר החלט שנזקק כבר לטומאה ספקו טמא כגון שהיו לו שערות שקדמו לבהרת ושערות שאחר הבהרת והלך אחד מהן ואין ידוע אי זה הלך אם השיער שהוא סימן טומאה שהפכתו בהרת או השיער האחר שקדם לבהרת ומשנזקק לטומאה ספקו טמא כשנים שבאו אצל כהן בזה כגריס ובזה כסלע ובסוף הסגר בשניהם כסלע ועוד דטמאים שניהם ואם חזרו שניהם להיות כסלע שהלך הפסיון של אחד מהן ואינו ידוע אי זה הוא ספקו טמא כיון שנזקקו כבר לטומאה שבסוף שבוע נמצא כסלע ועוד בכל חד דהוה ליה פסיון בתרוייהו.
ז׳
מי שבא אצל כהן וראהו שצריך הסגר או שהוא פטור שלא היה לבן כקרום ביצה ועד שלא הסגירו או פטרו (העז) נולדו לו סימני טומאה שיער לבן או מחיה יחליט וכן אם היה לו סימני טומאה וקודם שאמר לו טמא אתה הלכו להן יסגיר אותו ואם היה בסוף שבוע שני או לאחר הפיטור יפטור אותו כדתנן פרק ז' דנגעים דכל זמן שלא הסגירו או פטרו או החליטו הוי כרואהו בתחלה ואמר מה שלפניו עתה החלט או הסגר או פיטור:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות טומאת צרעת ו׳, מתוך הלכות טומאת צרעת שבספר טהרה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
