רמב״ם - הלכות טומאת אוכלים · פרק ג׳

ספר טהרה · 10 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות טומאת אוכלים · פרק ג׳
הלכה א׳
כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁאֵין הָאֳכָלִין מִתְטַמְּאִין עַד שֶׁיֻּכְשְׁרוּ. וְשֶׁכָּל אֹכֶל שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד לְמַאֲכַל אָדָם אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה עַד שֶׁיְּיַחֲדוֹ לְאָדָם:
הלכה ב׳
אֹכֶל שֶׁהוּא מְיֻחָד לָאָדָם בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאֵינוֹ מְיֻחָד לְאָדָם בְּמָקוֹם אַחֵר בְּמָקוֹם שֶׁהוּא מְיֻחָד בּוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ מַחֲשָׁבָה לְיַחֲדוֹ לְאָדָם וּבְמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד בּוֹ צָרִיךְ מַחֲשָׁבָה לְיַחֲדוֹ לְאָדָם וְאַחַר כָּךְ יְקַבֵּל טֻמְאָה. וְכָל אֹכֶל שֶׁסּוֹפוֹ לְטַמֵּא אָדָם וְכֵלִים אֵינוֹ צָרִיךְ הֶכְשֵׁר:
הלכה ג׳
יֵשׁ אֳכָלִין שֶׁצְּרִיכִין הֶכְשֵׁר וְאֵינָן צְרִיכִין מַחֲשָׁבָה וְיֵשׁ שֶׁצְּרִיכִין מַחֲשָׁבָה וְאֵינָן צְרִיכִין הֶכְשֵׁר וְיֵשׁ שֶׁצְּרִיכִין מַחֲשָׁבָה וְהֶכְשֵׁר וְיֵשׁ שֶׁאֵין צְרִיכִין לֹא מַחֲשָׁבָה וְלֹא הֶכְשֵׁר. כֵּיצַד. כָּל הָאֳכָלִין הַמְיֻחָדִין לְאָדָם בְּכָל מָקוֹם צְרִיכִין הֶכְשֵׁר וְאֵין צְרִיכִין מַחֲשָׁבָה. דָּגִים טְהוֹרִים וַחֲגָבִים טְהוֹרִים בְּכָל מָקוֹם וַחֲגָבִים טְמֵאִים וְדָגִים טְמֵאִים בַּכְּפָרִים הֲרֵי הֵן מְיֻחָדִין לְאָדָם וּצְרִיכִין הֶכְשֵׁר וְלֹא מַחֲשָׁבָה. וְכֵן חֵלֶב בְּהֵמָה טְהוֹרָה שֶׁמֵּתָה צָרִיךְ הֶכְשֵׁר וְלֹא מַחֲשָׁבָה בְּכָל מָקוֹם. וְאֵלּוּ צְרִיכִין מַחֲשָׁבָה וְהֶכְשֵׁר. בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִן הַחַי בֵּין מִן הָאָדָם בֵּין מִן הַבְּהֵמָה בֵּין מִן הָעוֹף וְנִבְלַת הָעוֹף הַטָּמֵא וְחֵלֶב בְּהֵמָה טְהוֹרָה שְׁחוּטָה בַּכְּפָרִים אַף עַל פִּי שֶׁהֻכְשַׁר בִּשְׁחִיטָה צָרִיךְ הֶכְשֵׁר שֵׁנִי אַחַר הַמַּחְשָׁבָה. וּשְׁאָר כָּל יַרְקוֹת הַשָּׂדֶה כְּגוֹן הַבְּצָלִים הַקָּשִׁים בְּיוֹתֵר וְהַפִּטְרִיּוֹת וְכֵן חֲגָבִים וְדָגִים קְטַנִּים צְרִיכִין מַחֲשָׁבָה בַּכְּפָרִים. עֻלְשִׁין שֶׁזְּרָעָן לִבְהֵמָה וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶן לְאָדָם אֵינָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה עַד שֶׁיַּחְשֹׁב עֲלֵיהֶן אַחַר שֶׁיִּתָּלְשׁוּ שֶׁמַּחְשֶׁבֶת חִבּוּר אֵינָהּ מַחֲשָׁבָה. עֵלְשִׁין שֶׁלִּקְּטָן לִבְהֶמְתּוֹ וֶהֱדִיחָן וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶן לְאָדָם צְרִיכִין הֶכְשֵׁר שֵׁנִי אַחַר הַמַּחְשָׁבָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. הָאָלָל אִם חָשַׁב עָלָיו לַאֲכִילָה מְקַבֵּל טֻמְאַת אֳכָלִין. וְאִם לָאו הֲרֵי הוּא כְּעֵץ וְאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה. וְכֵן הָעֲצָמוֹת הַמְחֻבָּרִין בַּבָּשָׂר וְהַגִּידִים וְהַמְּקוֹמוֹת הָרַכִּים מִן הַקַּרְנַיִם וּמִן הַטְּלָפַיִם וְהַכְּנָפַיִם וְהַנּוֹצָה וְהַמְּקוֹמוֹת הָרַכִּים מִן הַצִּפָּרְנַיִם וּמִן הַחַרְטֹם הַמֻּבְלָעִין בַּבָּשָׂר צְרִיכִין הֶכְשֵׁר וּמַחְשָׁבָה. וְאֵלּוּ שֶׁאֵין צְרִיכִין לֹא מַחֲשָׁבָה וְלֹא הֶכְשֵׁר. נִבְלַת בְּהֵמָה טְהוֹרָה בְּכָל מָקוֹם וְנִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר וְחֵלֶב בְּהֵמָה טְהוֹרָה בַּכְּרַכִּים לְפִי שֶׁהֵן מְיֻחָדִין לְמַאֲכַל אָדָם אֵין אֶחָד מֵאֵלּוּ צָרִיךְ מַחֲשָׁבָה וְאֵינָן צְרִיכִין הֶכְשֵׁר מִפְּנֵי שֶׁסּוֹפָן לְטַמֵּא אָדָם וְכֵלִים בִּכְזַיִת וְכָל הַמְטַמֵּא טֻמְאָה חֲמוּרָה אֵינוֹ צָרִיךְ הֶכְשֵׁר. וְאֵלּוּ צְרִיכִים מַחֲשָׁבָה וְאֵינָן צְרִיכִין הֶכְשֵׁר. נִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר בַּכְּפָרִים וְנִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה בְּכָל מָקוֹם וְהוּא שֶׁחָשַׁב עַל פָּחוֹת מִכְּזַיִת אֲבָל כְּזַיִת אַב טֻמְאָה הוּא:
הלכה ד׳
יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׁחַט בְּהֵמָה טְמֵאָה לְנָכְרִי וְשָׁחַט בָּהּ שְׁנַיִם [אוֹ רֹב שְׁנַיִם] הֲרֵי זוֹ מִתְטַמְּאָה טֻמְאַת אֳכָלִין כָּל זְמַן שֶׁהִיא מְפַרְכֶּסֶת וְאֵין צְרִיכָה מַחֲשָׁבָה שֶׁהֲרֵי יִשְׂרָאֵל שְׁחָטָהּ לַאֲכִילַת הָעַכּוּ"ם וְאֵין לְךָ מַחֲשָׁבָה גְּדוֹלָה מִזּוֹ וְאֵינָהּ צְרִיכָה הֶכְשֵׁר לְפִי שֶׁסּוֹפָהּ לְטַמֵּא טֻמְאָה חֲמוּרָה. שָׁחַט בָּהּ אֶחָד אוֹ שֶׁנְּחָרָהּ אֵינָהּ מְטַמְּאָה טֻמְאַת אֳכָלִין. וְכֵן עַכּוּ"ם שֶׁשָּׁחַט בְּהֵמָה טְהוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל וְשָׁחַט בָּהּ שְׁנַיִם אוֹ רֹב שְׁנַיִם מִתְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין כָּל זְמַן שֶׁהִיא מְפַרְכֶּסֶת וְאֵינָהּ צְרִיכָה הֶכְשֵׁר. שָׁחַט בָּהּ אֶחָד אוֹ נְחָרָהּ אֵינָהּ מִטַּמְּאָה טֻמְאַת אֳכָלִין וַהֲרֵי הִיא כִּשְׁאָר הַנְּבֵלוֹת:
הלכה ה׳
הַחוֹתֵךְ בָּשָׂר מֵאֵיבָר מִן הַחַי שֶׁל בְּהֵמָה וְאַחַר כָּךְ חִשֵּׁב עָלָיו צָרִיךְ הֶכְשֵׁר. חִשֵּׁב עָלָיו וְאַחַר כָּךְ חֲתָכוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ הֶכְשֵׁר מִפְּנֵי שֶׁמְּטַמֵּא טֻמְאָה חֲמוּרָה כִּנְבֵלָה וְכָל הַמְטַמֵּא טֻמְאָה חֲמוּרָה אֵינוֹ צָרִיךְ הֶכְשֵׁר:
הלכה ו׳
פָּחוֹת מִכְּזַיִת מִנִּבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה שֶׁחִשֵּׁב עָלָיו וְהִשְׁלִים עָלָיו כְּבֵיצָה מֵאֳכָלִים אֲחֵרִים אֵין הַכּל צָרִיךְ הֶכְשֵׁר הוֹאִיל וּפָחוֹת מִכְּזַיִת שֶׁבְּכָל הַבֵּיצָה אִם הִשְׁלִימוֹ לִכְזַיִת מְטַמֵּא טֻמְאָה חֲמוּרָה. וְכֵן כְּזַיִת מִנִּבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה שֶׁחִשֵּׁב עָלָיו וְהִנִּיחָהּ בַּבָּצֵק עַד שֶׁהִשְׁלִים לִכְבֵיצָה הוֹאִיל וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּמַגָּע מִפְּנֵי הַבָּצֵק הֲרֵי זֶה צָרִיךְ מַחֲשָׁבָה וְאֵין הַבָּצֵק הַזֶּה צָרִיךְ הֶכְשֵׁר הוֹאִיל וְכָל הַשִּׁעוּר הַזֶּה מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא מִפְּנֵי כְּזַיִת נְבֵלָה שֶׁבְּתוֹכוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּמַגָּע הֲרֵי סוֹפוֹ לְטַמֵּא טֻמְאָה חֲמוּרָה לְפִיכָךְ אֵין צָרִיךְ הֶכְשֵׁר:
הלכה ז׳
פָּחוֹת מִכְּזַיִת מִבְּשַׂר הַמֵּת שֶׁהִשְׁלִים עָלָיו כְּבֵיצָה מִשְּׁאָר אֳכָלִין הַכּל צָרִיךְ מַחֲשָׁבָה שֶׁהֲרֵי בָּטֵל הַכּל אֵצֶל כָּל אָדָם. וְאֵין הַכּל צָרִיךְ הֶכְשֵׁר מִפְּנֵי בְּשַׂר הַמֵּת שֶׁבִּכְלָלוֹ:
הלכה ח׳
כְּזַיִת מִן הַמֵּת שֶׁחִפָּהוּ בְּבָצֵק הַכּל מִתְטַמֵּא טֻמְאָה חֲמוּרָה:
הלכה ט׳
הַחוֹתֵךְ בָּשָׂר מֵאָדָם חַי לְהַאֲכִילוֹ לְכֶלֶב. אִם חִשֵּׁב עָלָיו לְמַאֲכַל אָדָם הֲרֵי זֶה צָרִיךְ מַחֲשָׁבָה וְאֵינוֹ צָרִיךְ הֶכְשֵׁר:
הלכה י׳
גּוֹזָל שֶׁנָּפַל לַגַּת וּמֵת אַף עַל פִּי שֶׁהַגַּת בַּמְּדִינָה הֲרֵי נִמְאַס בַּגַּת וּלְפִיכָךְ צָרִיךְ מַחֲשָׁבָה. חִשֵּׁב עָלָיו כְּשֶׁהֶעֱלָהוּ לְהַאֲכִילוֹ לְנָכְרִי הֲרֵי זֶה מִטַּמֵּא שֶׁהֲרֵי חִשֵּׁב עָלָיו לְמַאֲכַל אָדָם. חִשֵּׁב עָלָיו לְהַאֲכִילוֹ לְכֶלֶב אֵינוֹ מִתְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִים. הָיָה זֶה שֶׁחִשֵּׁב עָלָיו לְהַאֲכִילוֹ לְאָדָם חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן הֲרֵי זֶה טָהוֹר. הֶעֱלוּהוּ כְּדֵי לְהַאֲכִילוֹ לְאָדָם הֲרֵי זֶה טָמֵא שֶׁיֵּשׁ לָהֶן מַעֲשֶׂה וְאֵין לָהֶן מַחֲשָׁבָה:

קרית ספר · הלכות טומאת אוכלים פרק ג׳

א׳
אוכל שהוא מיוחד לאדם במקום אחד אין צריך שם מחשבה כדמשמע פרק בתרא דעוקצין וכל אוכל שסופו לטמא אדם וכלים אינו צריך הכשר ויש שצריך הכשר ומחשבה מחשבה ולא הכשר או איפכא ויש שאין צריך לא זה ולא זה כדתנן התם ריש פרק בתרא דכל האוכלין המיוחדין לאדם אין צריכין מחשבה שהרי הן אוכלין וצריכין הכשר כדכתיב וכי יותן מים על זרע וגו' ומה שאינו מיוחד אלא על ידי מחשבה צריך מחשבה ואחר כך הכשר ומחשבה למחובר לא הויא מחשבה כעולשין שזרען לבהמה ואחר כך נמלך עליהן לאדם צריכין מחשבה אחר תלישה ויש שאין צריכין מחשבה דהוו אוכל מיוחד לאדם כחלב בהמה טהורה בכרכים ונבלת בהמה טהורה בכל מקום ואין צריכין ג"כ הכשר מפני שסופן לטמא אדם וכלים בכזית וכל המטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר כדתנא דבי רבי ישמעאל פרק העור והרוטב דף קכ"א ופ' בא סימן דף נ"א וכי יותן מים על זרע מה זרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה לטמא אדם וכלים דכתיב והנפש הנוגעת יצאו אוכלין ומשקים וכלי חרש הואיל ואין להן טהרה במקוה אין נעשין אב הטומאה וצריכין הכשר כדכתיב וכי יותן מים וגו' אף כל שאין סופו לטמא טומאה חמורה צריך היתר יצתה נבילת עוף טהור וכו' וחלב דאין בו טומאה אפילו הוא חלב נבלה היכא דניטמא בשרץ לא בעי הכשר מים כגון בחלב שחוטה דהוכשר בשחיטתה ויש צריכין מחשבה ולא הכשר נבלת עוף טהור בכפרים ונבלת בהמה טמאה בכל מקום צריכין מחשבה דסתמיהו לאו לאכילה קיימי ואין צריכין הכשר כדתנן התם שסופן לטמא טומאה חמורה ומוקי לה פרק דם שחיטה כגון דהיא פחות מכזית וצרפה לפחות מכביצה אוכלין והוי כביצה דאי הוי כזית היא גופא טמאה היא וכו'.
ד׳
ישראל ששחט בהמה טמאה לנכרי אינה צריכה מחשבה כיון ששחטה לנכרי ולא הכשר שסופה לטמא טומאה חמורה וכדתנן ריש פרק העור והרוטב שחט בה אחד או רוב אחד או נחרה אינה מטמאה טומאת אוכלין דלא אשכחן היתר אכילה כדכותה לא לישראל ולא לגוי וכן בנחרה וכן גוי ששחט לישראל כדתניא נמי התם דף קכ"א וכו'.
ה׳
החותך בשר מאבר מן החי ואחר כך חישב עליו צריך הכשר ואיפכא לא משום דמטמא טומאה חמורה כשהיה מחובר לאבר וכשחתכו הלכה לה טומאה חמורה ונשארה עליו הקלה כדתניא נמי התם וכדפי' רש"י ז"ל וכו'.
ו׳
פחות מכזית שחישב עליו והשלים לכביצה ממאכלים אחרים אין צריך הכשר כיון דאם ישלימו לכזית יטמא טומאה חמורה וכדאמרינן ריש פרק דם שחיטה דף כ"ה וכן כזית נבלה שחפהו בבצק אין צריכה הכשר כיון שסופו לטמא טומאת משא אף ע"ג דאינו מטמא במגע מפני הבצק. ופחות מכזית מבשר המת שהשלים עליו כביצה מאוכלין צריך מחשבה שהרי בטל הכל אצל כל אדם כך נראה שגורס הרב ז"ל שם בכריתות פרק דם שחיטה ולא בטלה דעתו דמשמע אפילו במחשבה ואין הכל צריך הכשר מפני בשר המת שהוא מטמא טומאה חמורה. וכזית מן המת שחפהו הכל מטמא טומאה חמורה דבוקעת ועולה כיון שאין עליה אהל טפח.
ט׳
החותך בשר מאדם חי להאכילו לכלב צריך מחשבה לאדם לאחותי ליה טומאה כדאמרינן התם ריש פרק דם שחיטה וכו'.
י׳
גוזל שנפל לגת ומת צריך מחשבה לנכרי כדתניא פ"ח דטהרות וכדאמרינן פ' בא סימן דגת מאסתו ואם חשב לכלב טהור כדתנן נמי התם לת"ק דר' יוחנן בן נורי ומחשבת חש"ו טהור כדתנן נמי התם ואם העלוהו לאדם שעשו מעשה לאדם טהור כדתנן התם שיש להם מעשה ולא מחשבה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות טומאת אוכלים פרק ג׳

ד׳
ואינה צריכה הכשר לפי שסופה לטמא טומאה חמורה. וכן כתב רבינו בפירוש המשנה. וזה תמוה שהוא מתנגד לשנויא דגמרא דילן וכבר תמה הכסף משנה. ונראה פשוט דטעמו של רבינו דכיון דהוא מחשב להאכילה לעו"ג, א"כ בודאי לא יעמידנה על פחות מזית דיהיו כולם בשר ואיברים שפירשו מן החי ולב"נ לא בעי שיעור ויהיו אסורים בכל בשר הבהמה ולא יעשה שטות כזה, א"כ כיון דבעית לטמאות משום מחשבתו להאכיל לעו"ג תו לא בעי הכשר דהא סופו ליטמא טומאה חמורה דבודאי יעשה כפי מחשבתו, ולאחר שיוסר פרכסתה ותמות אם יעמידנה על פחות מזית הרי כבר באה לידי טומאה חמורה כשעדיין לא נגררה, וחזקיה קאי ע"כ לשיטתו דסבר דמפרכסת אינה אסורה באבר מן החי לב"נ וא"כ יכול לעשות כן ולגוררה ויאכילם אח"כ לעו"ג ונכון: ומה שהאריך הראב"ד בהשגות דמאי נפק"מ לאם שחט העו"ג או נחר העו"ג אותה הוא לטעמו לעיל, אבל לרבינו דפוסק בפ"ב מהלכות אבות הטומאות ה"ט דעו"ג ששחט בהמה טהורה אינה נבילה מה"ת לטמא במשא א"כ שני ושני טובא דבשחיטה אינה נבילה ובנחירה נבילה ויש להאריך בזה ואכ"מ. אולם סעד לשיטת רבינו נראה מהא דהא תני במתניתין בהנך דריבה לטמא טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבילות עו"ג ששחט בהמה טהורה במפרכסת ועל כרחין הוא דמה"ת אינו מטמא כלל בנבילה והוי כבהמה טהורה וטריפה וזה סעד חזק:
ה׳
מפני שמטמא טומאה חמורה כנבילה כו'. עיין בהשגות שהוא נגד הגמרא, ונימוקו עמו דסובר כמו קושיית הגמרא דלמה לי הכשר הא סופו ליטמא טומאה חמורה ותירוץ הגמרא כששימש מעשי עץ שימש הוא תמוה דבהנך שפיר שייך דאילו היה עץ כמו כופת שאור וחלב כוליא היה ג"כ טמא בהך טומאה חמורה, אבל הכא לא שייך זה דאילו היה הבשר עצם הרי לא היה האבר טמא דכל אבר שאין בו בשר אינו מטמא טומאה חמורה, וע"כ דהגמרא משני לר"מ דאיהו תלמידו דר' עקיבא דקסבר דאבר מטמא בלא בשר, אך למה שפסק רבינו כרבי דבעי בשר וגידין ועצמות לחודיה אינם מטמאין כמבואר בהלכות אה"ט פ"ב ה"ד א"כ לאו מעשה עץ שימש וא"צ הכשר כלל ודוק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות טומאת אוכלים ג׳, מתוך הלכות טומאת אוכלים שבספר טהרה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל