הלכות טומאת אוכלים · פרק י׳
הלכה א׳
כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהַשִּׁבְעָה מַשְׁקִין בִּלְבַד הֵן שֶׁמִּתְטַמְּאִין אוֹ מַכְשִׁירִין וְהַשְּׁאָר קְרוּיִין מֵי פֵּרוֹת וְאֵינָם מִתְטַמְּאִין וְלֹא מַכְשִׁירִין. וְשִׁבְעָה מַשְׁקִין שֶׁמָּנִינוּ תּוֹלְדוֹתֵיהֶם כַּיּוֹצֵא בָּהֶם:
הלכה ב׳
תּוֹלְדוֹת הַמַּיִם הֵם הַיּוֹצֵא מִן הָעַיִן וּמִן הָאֹזֶן וּמִן הַחֹטֶם וּמִן הַפֶּה וּמֵי רַגְלֵי בְּנֵי אָדָם בֵּין גְּדוֹלִים בֵּין קְטַנִּים כָּל אֵלּוּ הַיּוֹצְאִין מִן הָאָדָם מַשְׁקִין הֵן בֵּין שֶׁיָּצְאוּ לְדַעְתּוֹ שֶׁל אָדָם בֵּין שֶׁיָּצְאוּ שֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ. אֲבָל מֵי רַגְלֵי בְּהֵמָה וְהַמֶּלַח שֶׁנִּמְחָת הֲרֵי הֵן כְּמֵי פֵּרוֹת לֹא מִתְטַמְּאִין וְלֹא מַכְשִׁירִין:
הלכה ג׳
הַדָּם הַמָּנוּי מִן הַמַּשְׁקִין הוּא הַדָּם הַשּׁוֹתֵת בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה מִן הַבְּהֵמָה וְהַחַיָּה וְהָעוֹפוֹת הַטְּהוֹרִין. אֲבָל דַּם הַקִּלּוּחַ אֵינוֹ מַכְשִׁיר שֶׁעֲדַיִן חַיִּים הֵן וַהֲרֵי הוּא דּוֹמֶה לְדַם מַכָּה אוֹ לְדַם הַקָּזָה. הַשּׁוֹחֵט וְנִתַּז דָּם עַל הָאֳכָלִין וְנִתְקַנֵּחַ הַדָּם בֵּין סִימָן לְסִימָן הֲרֵי זֶה סָפֵק. לְפִיכָךְ תּוֹלִין עָלָיו לֹא אוֹכְלִין וְלֹא שׂוֹרְפִין. תּוֹלְדוֹת הַדָּם דַּם הַקָּזָה שֶׁל אָדָם שֶׁהוֹצִיאוֹ לִשְׁתִיָּה אֲבָל אִם הוֹצִיאוֹ לִרְפוּאָה טָהוֹר וְאֵינוֹ מַכְשִׁיר. וְכֵן דַּם שְׁחִיטָה בִּבְהֵמָה וּבְחַיָּה וּבְעוֹפוֹת הַטְּמֵאִין וְהַדָּם הַיּוֹצֵא עִם הַלֵּחָה וְעִם הָרְעִי וְדַם הַשְּׁחִין וְהָאֲבַעְבּוּעוֹת וְתַמְצִית הַבָּשָׂר כָּל אֵלּוּ אֵינָן מִתְטַמְּאִין וְלֹא מַכְשִׁירִין אֶלָּא הֲרֵי הֵן כִּשְׁאָר מֵי פֵּרוֹת. וְדַם הַשֶּׁרֶץ כִּבְשָׂרוֹ מְטַמֵּא וְאֵינוֹ מַכְשִׁיר. וְאֵין לָנוּ כַּיּוֹצֵא בּוֹ:
הלכה ד׳
מֵי הֶחָלָב הֲרֵי הֵן כְּחָלָב. וַחֲלֵב הָאָדָם שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לוֹ אֵינוֹ מַשְׁקֶה לֹא מַכְשִׁיר וְלֹא מִתְטַמֵּא. לְפִיכָךְ חֲלֵב הַזָּכָר אֵינוֹ מַשְׁקֶה. וְכֵן חֲלֵב בְּהֵמָה וְחַיָּה שֶׁיָּצָא שֶׁלֹּא לְרָצוֹן כְּגוֹן שֶׁזָּב מֵהַדָּד מֵאֵלָיו אוֹ שֶׁחֲלָבוֹ כְּמִתְעַסֵּק. אֲבָל חֲלֵב הָאִשָּׁה בֵּין שֶׁיָּצָא לְרָצוֹן בֵּין שֶׁיָּצָא שֶׁלֹּא לְרָצוֹן סְתָמוֹ מַשְׁקֶה וּמִתְטַמֵּא אוֹ מַכְשִׁיר מִפְּנֵי שֶׁהוּא רָאוּי לְתִינוֹק:
הלכה ה׳
הַמַּשְׁקִין שֶׁיּוֹצְאִין מֵאוֹתָן הַטְּמֵאִין שֶׁאוֹתָן הַמַּשְׁקִין אֲבוֹת טֻמְאָה מְטַמְּאִים בְּלֹא הֶכְשֵׁר שֶׁהַטֻּמְאָה וְהַהֶכְשֵׁר בָּאִין כְּאַחַת וְאֵלּוּ הֵן. זוֹב הַזָּב וְשִׁכְבַת זַרְעוֹ וּמֵימֵי רַגְלָיו. וּרְבִיעִית דָּם מִן הַמֵּת. וְדַם הַנִּדָּה. וְכֵן דַּם מַגַּפְתּוֹ שֶׁל זָב וַחֲבֵרָיו וְחָלָב שֶׁל אִשָּׁה וְדִמְעַת עֵינַיִם עִם שְׁאָר תּוֹלְדוֹת הַמַּיִם הַיּוֹצְאִין מֵהֶן מְטַמְּאִין כְּמַשְׁקִין טְמֵאִין שֶׁמְּטַמְּאִין בְּלֹא כַּוָּנָה שֶׁמַּשְׁקִין טְמֵאִין מְטַמְּאִין לְרָצוֹן וְשֶׁלֹּא לְרָצוֹן. לְפִיכָךְ נִדָּה אוֹ זָבָה שֶׁנָּטַף חָלָב מִדָּדֶיהָ לַאֲוִיר הַתַּנּוּר נִטְמָא הַתַּנּוּר וְכָל מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ:
הלכה ו׳
כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהַמַּשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מִטְּבוּל יוֹם אֵינָם טְמֵאִים. לְפִיכָךְ אִם נָפְלוּ אֲפִלּוּ עַל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה אֵינוֹ מֻכְשָׁר עַד שֶׁיִּפְּלוּ לְרָצוֹן כִּשְׁאָר הַמַּשְׁקִין הַטְּהוֹרִין שֶׁאֵינָן מַכְשִׁירִין אֶלָּא לְרָצוֹן:
הלכה ז׳
הַזֵּעָה וְהַלֵּחָה הַסְּרוּחָה וְהָרְעִי וְהַמַּשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מִבֶּן שְׁמוֹנָה חֳדָשִׁים וְהַשּׁוֹתֶה מֵי טְבֶרְיָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹצְאִין נְקִיִּים כָּל אֵלּוּ אֵינָן חֲשׁוּבִין מַשְׁקֶה וְלֹא מִתְטַמְּאִין וְלֹא מַכְשִׁירִין:
הלכה ח׳
הַשּׁוֹתֶה שְׁאָר מַשְׁקִין וְיָצְאוּ הֲרֵי הֵן מַשְׁקִין כְּשֶׁהָיוּ שֶׁאֵין שְׁאָר הַמַּשְׁקִין טְהוֹרִין בַּגּוּף. כֵּיצַד. שָׁתָה מַיִם טְמֵאִין וֶהֱקִיאָן הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִין מִפְּנֵי שֶׁלֹּא טִהֲרוּ בִּיצִיאָתָן. שָׁתָה מַיִם טְמֵאִים וְטָבַל וְאַחַר כָּךְ הֱקִיאָן [אוֹ שֶׁנִּסְרְחוּ וְאַחַר כָּךְ הֱקִיאָן] אוֹ שֶׁיָּצְאוּ מִלְּמַטָּה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא טָבַל הֲרֵי הֵן טְהוֹרִין. שָׁתָה שְׁאָר מַשְׁקִין טְמֵאִין אוֹ שְׁאָר אֳכָלִין טְמֵאִין אַף עַל פִּי שֶׁטָּבַל וְאַחַר כָּךְ הֱקִיאָן טְמֵאִין לְפִי שֶׁאֵינָן טְהוֹרִין בַּגּוּף. נִסְרְחוּ אוֹ שֶׁיָּצְאוּ מִלְּמַטָּה הֲרֵי הֵן טְהוֹרִין:
הלכה ט׳
כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהַזֵּעָה אֵינָהּ מַשְׁקֶה אֲפִלּוּ שָׁתָה מַשְׁקִין טְמֵאִין וְהִזִּיעַ זֵעָתוֹ טְהוֹרָה. אֲבָל הַבָּא בְּמַיִם שְׁאוּבִין וְהִזִּיעַ זֵעָתוֹ טְמֵאָה. וְאִם נִסְתַּפֵּג מִן הַמַּיִם הַשְּׁאוּבִין וְאַחַר כָּךְ הִזִּיעַ זֵעָתוֹ טְהוֹרָה:
הלכה י׳
זֵעַת בָּתִּים שִׁיחִין וּמְעָרוֹת וּבוֹרוֹת אֵינָן מַשְׁקֶה וַאֲפִלּוּ הֵן טְמֵאִין זֵעָתָן טְהוֹרָה. אֲבָל זֵעַת הַמֶּרְחָץ בְּמַיִם אִם הָיְתָה הַמֶּרְחָץ טְמֵאָה זֵעָתָהּ טְמֵאָה. וְאִם הָיְתָה טְהוֹרָה וְהִכְנִיס בָּהּ פֵּרוֹת הֻכְשְׁרוּ. הִכְנִיסוּ לָהּ כֵּלִים הֲרֵי הַמַּיִם שֶׁעֲלֵיהֶן כִּתְלוּשִׁין בְּרָצוֹן וּמַכְשִׁירִין:
הלכה י״א
הַבְּרֵכָה שֶׁבַּבַּיִת וְהַבַּיִת מַזִּיעַ מֵחֲמָתָהּ אִם הָיְתָה הַבְּרֵכָה טְמֵאָה זֵעַת כָּל הַבַּיִת שֶׁמֵּחֲמָתָהּ טְמֵאָה:
הלכה י״ב
שְׁתֵּי בְּרֵכוֹת בַּבַּיִת אַחַת טְמֵאָה וְאַחַת טְהוֹרָה. הַמַּזִּיעַ קָרוֹב לַטְּמֵאָה טָמֵא קָרוֹב לַטְּהוֹרָה טָהוֹר. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה טָמֵא:
הלכה י״ג
הַמֹּהַל כַּשֶּׁמֶן. מַשְׁקִין הַמְנַטְּפִין מִסַּלֵּי זֵיתִים וַעֲנָבִים אֵינוֹ מַשְׁקֶה וְלֹא מִתְטַמְּאִין וְלֹא מַכְשִׁירִין עַד שֶׁיַּכְנִיסֵם בִּכְלִי:
הלכה י״ד
הַשּׁוֹקֵל עֲנָבִים בְּכַף מֹאזְנַיִם הַיַּיִן שֶׁבַּכַּף אֵינוֹ מַשְׁקֶה עַד שֶׁיְּעָרֶנּוּ לְתוֹךְ הַכְּלִי וַהֲרֵי זֶה דּוֹמֶה לְסַלֵּי זֵיתִים וַעֲנָבִים שֶׁמְּנַטְּפִין:
הלכה ט״ו
הַדּוֹרֵס עֲנָבִים שֶׁל תְּרוּמָה בְּחָבִית אַף עַל פִּי שֶׁהַיַּיִן צָף עַל גַּבֵּי יָדָיו הֲרֵי הַכּל טָהוֹר:
הלכה ט״ז
מַשְׁקֵה בֵּית מִטְבָּחַיִם שֶׁבָּעֲזָרָה וְהוּא דַּם הַקָּדָשִׁים וְהַמַּיִם שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁין בָּהֶן שָׁם טְהוֹרִין לְעוֹלָם וְאֵינָן מִתְטַמְּאִין וְלֹא מַכְשִׁירִין. וְדָבָר זֶה הֲלָכָה מִפִּי הַקַּבָּלָה. לְפִיכָךְ כָּל דְּמֵי הַזְּבָחִים אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה וְאֵינוֹ מַכְשִׁיר. וְהוֹאִיל וְדַם הַקָּדָשִׁים אֵינוֹ מַכְשִׁיר קָדָשִׁים שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בָּעֲזָרָה לֹא הֻכְשְׁרוּ בְּדַם שְׁחִיטָה וְאֵין לִבְשַׂר הַקָּדָשִׁים הֶכְשֵׁר אֶלָּא בְּמַשְׁקִין שֶׁיִּפְּלוּ עַל הַבָּשָׂר חוּץ מִמַּשְׁקֵה בֵּית הַמִּטְבָּחַיִם:
הלכה י״ז
פָּרַת קָדָשִׁים שֶׁהֶעֱבִירָהּ בַּנָּהָר וּשְׁחָטָהּ וַעֲדַיִן מַשְׁקֶה טוֹפֵחַ עָלֶיהָ הֲרֵי זוֹ מֻכְשֶׁרֶת. לְפִיכָךְ אִם נִמְצֵאת מַחַט טְמֵאָה בִּבְשָׂרָהּ הֲרֵי הַבָּשָׂר טָמֵא. וְכֵן אִם הָיְתָה הַפָּרָה חֲסוּמָה מִחוּץ לִירוּשָׁלַיִם אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַמַּחַט יְדוּעָה הֲרֵי הַבָּשָׂר טָמֵא מִפְּנֵי שֶׁנָּגַע בְּכֵלִים הַנִּמְצָאִין מִחוּץ לִירוּשָׁלַיִם. נִמְצֵאת הַמַּחַט בַּפֶּרֶשׁ הַבָּשָׂר טָהוֹר. וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ הַיָּדַיִם טְהוֹרוֹת שֶׁאֵין טֻמְאַת יָדַיִם בַּמִּקְדָּשׁ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים לִהְיוֹת הַבָּשָׂר טָמֵא בְּדִין תּוֹרָה. אֲבָל לְהִתְטַמֵּא מִדִּבְרֵיהֶן אֵין הֶקְדֵּשׁ צָרִיךְ הֶכְשֵׁר אֶלָּא חִבַּת הַקֹּדֶשׁ מַכְשֶׁרֶת הַבָּשָׂר. וְאִם נָגַע בָּהּ טֻמְאָה בֵּין קַלָּה בֵּין חֲמוּרָה נִפְסְלָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֻכְשַׁר בְּמַשְׁקֶה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
קרית ספר · הלכות טומאת אוכלים פרק י׳
א׳
תולדות שבעה משקין כיוצא בהן כגון כל היוצא מן האדם כדתנן פרק ששי דמכשירין דמדכתיב וכל משקה אשר ישתה דרשי' בת"כ יכול מי תותים ומי רמונים תלמוד לומר אשר יבוא עליו מים מה מים שאין להן שם לווי אף כל שאין לו שם לווי יצאו אלו ומדלא ממעטינן אלא הני דאית להו שם לווי משמע דכל תולדות המשקין שאין למשקין שם לווי מתטמאין ומכשירין אע"פ שהתולדות יש להם שם לווי ואשכחן נמי בתולדות מים דאיקרו מים כדאמרינן בתוספתא דשבת מנין לדמעת העין דאיקרי משקה דכתי' ותשקמו בדמעות שליש ומי האף דכתיב ועפעפינו יזלו מים אבל היוצא מן הבהמה ומלח שנמחת הוו כמי פירות כדתניא שלהי תוספתא דמסכת מכשירין דם קילוח אינו מכשיר כדאמ' פרק ב' דחולין דף ל"ה ונתז דם על האוכלים ונתקנח בין סימן לסימן תולין לא אוכלין ולא שורפין כדאמרינן נמי התם דתולדות דדם הקז ודם שחיטת בהמה חיה ועוף טהורים השותת ולא המקלח וכן דם היוצא עם הליחה וכו' אינו מכשיר כדתנן לכולהו הני פרק ו' דמכשירין ודם שרץ כבשרו מטמא ולא מכשיר כדתנן נמי התם ופרק קדשי מזבח דמעילה וילפינן לה התם מדכתיב וזה לכם הטמא להביא דמו שיטמא כבשרו יכול יכשיר את הזרעים תלמוד לומר לכם לכם הוא מטמא ואינו מכשיר. מי החלב הוי תולדות חלב אע"ג דלענין בשול בשר בחלב אינן כחלב הכא תולדות הוו כמשקין כדילפינן וחלב שאין צריך לו וחלב זכר אינו מכשיר וכן חלב בהמה וחיה היוצא שלא לרצון כדתנן נמי התם פרק ו' דמכשירין וכו'.
ה׳
המשקין שיוצאין מן הטמאין שהן אבות הטומאה בזוב הזב ושכבת זרעו ומימי רגליו מטמאין בלא הכשר שהכשר והטומאה באין כאחד וכדילפינן פרק דם הנדה דהני משקין מטמאין וכדילפינן בדוכתיה ולענין הכשר לא גרעי מתולדות מים דאמרינן לעיל דמכשירין כמי רגלים והני אחריני.
ו׳
משקין היוצאין מטבול יום אינם מכשירין אלא לרצון הזיעה וליחה סרוחה ורעי ומשקין בן ח' והשותה מי טבריה אף על פי שיוצאים נקיים אין מכשירין ולא מטמאים כדתנן נמי התם.
ח׳
השותה שאר משקין ויצאו הרי הן משקין כשהיו דאין שאר משקין טהורים בטבילת הגוף דמים טמאים לחוד הוא דאם טבל והקיאן טהורים דנטהרו בטבילת הגוף כדתנן בסוף מקואות משום דמים יש להן טהרה במקוה מה שאין כן בשאר משקין שאפי' טבל והקיאן טמאים ומים טמאים נמי אם הקיאן קודם טבילה טמאים דאף על פי שטבלה טומאתן בתוך מעיו חזרו וטמאו במגע כשיצאו.
ט׳
בא במים שאובין והזיע זיעתו טמאה דמחמת המים היא וכדתנן פרק שני דמכשירין. זיעת בתים וכיוצא בהם אף על פי שהם טמאים זיעתן טהורה כדתנן ריש פרק ב' דמכשירין ומרחץ טמא זיעתה טמאה כדתנן נמי התם מרחץ טהור זיעתה מכשרת הפירות שהכניסו בה כיון שהיא טהורה שהיא ממי מעיין וכן מים שנתכנסו במים שהכניס בה זיעת הבית שמחמת הבריכה הטמאה טמאה. וב' ברכות בבית אחד טמאה ואחד טהורה המזיע בבית אזלי' אחר הקרובה לו כדתנן נמי התם.
י״ג
המוהל בשמן כדאמרינן בשבת פ' חבית ומשקין המנטפין מסלי זתים וענבים אינם משקה עד שיערה לכלים כדאיתא התם פ"ה דמכשירין.
י״ד
השוקל ענבים בכף מאזנים הנוטף אינו משקה עד שיכניסנו לכלי וכדתניא בתוספתא דפרק ששי דמכשירין הדורך ענבים של תרומה בחבית טהור אף על פי שהיין צף כיון שאינו נמשך וכן הגוי אינו חושש משום יין נסך כדתניא התם בתוספתא דמכשירין.
ט״ז
משקה בית המטבחיים שבעזרה והוא דם הקדשים והמים שמשתמשין בהם בעזרה טהורין לעולם ואינם מתטמאים ולא מכשירין כדתנן פרק בתרא דעדיות משקה בית מטבחיים דכן דהיינו מטומאת משקין ושאין מכשירין ומייתי לה פרק קמא דע"ז ופרקא קמא דפסחים וכרב פפא דאמר אפילו למאן דאמר טומאת משקין דאוריתא משקה בית מטבחים הלכתא גמירי לה ואף על גב דהאי מימרא דרב פפא סלקא בקשיא אפילו הכי איפשר דהוי הלכתא שהרי כתוב בספר כריתות בשער ג' סימן ע"ב כל מקום שנאמר קשיא הדבר תלוי ועומד ע"כ וכן נראה מדכלל דם קדשים בהדי משקה בית מטבחים דכן ודם מדאוריתא הוא דאינו מכשיר כדילפינן ריש פרק כל שעה ובפרק ב' דחולין מדכתיב על הארץ תשפכנו כמים דם שנשפך כמים מכשיר ושאינו נשפך כמים אינו מכשיר וא"כ דם קדשים שנשחטו בעזרה אינו מכשירן עד שיפלו עליהם משקין חוץ לעזרה דלא מיקרו משקה בית מטבחים וכו'.
י״ז
פרת קדשים שעברה בנהר ונשחטה בעזרה אם עדיין משקה טופח עליה הרי זה מוכשרת כדאמר שמואל סוף פרק קמא דפסחים והיינו משום שאי אפשר שלא יפלו מן המשקה על הבשר כשהוא מפשיט א"נ דיש שומר להבשר ובכל העור באו מים כמו שפי' התוספות שם פרק קמא ולפיכך אם נמצאת מחט טמאה בבשר טמא. וכן אם היתה הפרה חסומה כשנכנסה לירושלם אף על פי שאין המחט ידועה הבשר טמא מפני שנגע בכלים שחוץ לירושלם דהוו להו ספק כלים של מקומות אחרים דגזרו עליהם טומאה מדרבנן כדאוקימנן סוף פרק קמא דפסחים. ואם נמצאת המחט בפרש הבשר טהור כדתנן נמי התם פרק שני דעדיות וכו' וחבת הקדש נמי מכשרת לטומאה וכתב הרב שהוא מדבריהם ובפרק שני דחולין ילפינן לחבת הקדש דמכשר מדכתיב והבשר כל טהור וגו' והאי והבשר יתירא הוא דהא רישיה דקרא בבשר משתעי לרבות עצים ולבונה דלאו בני אכילה נינהו אלא חבת הקדש מכשרתן ומשויא להו אוכל ואף על גב דחבת הקדש מכשרת מדאוריתא אפ"ה נפקא מיניה מהא דאמרינן משקי בי מטבחים דכן דאם לא דכן ומכשרי יש כמה דברים שמביאין בעזרה דלא שייך בהו חיבת הקדש כגון בבכורים או חולין שאוכלין בעזרה כדי לאכול המנחה או הזבח על השבע כמו שכתבו התוספות דפסחים ופרק ב' דחולין:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות טומאת אוכלים פרק י׳
ג׳
הדם המנוי מן המשקין הוא הדם כו'. בסוגיא דבכורות (דף י') הכא במאי עסקינן כגון ששחטו להתלמד בו כו', המעיין היטב במשנה ובתוספתא יראה דהא דתנן במשנה פ"ו מ"ז דר' אליעזר אומר דדם שחיטה בבהמה וחיה ועופות טמאין מכשירין ות"ק סבר דאינן מכשירין וכל רואה יבין דר"א לטעמיה אמר בתוספתא דם שחיטה לעולם מכשיר פירוש אף מכל הטמאין אם שחטן, דם שחיטה דידהו מכשיר, ולכן הנראה לי ברור דט"ס נפל בתלמודין דהוי ס"ד דנימוס ור"א פליגי אם לגופיה בעי מחשבה ואמר המתרץ ע"ז ממאי דילמא טעמא דנימוס התם הואיל ויש בו סימני טהרה, פירוש דלגבי עצמו סבר כולהו או דבעי מחשבה או לא וכאן פליגי אם הדם הוא משקה להכשיר אם נפל על הפירות, ונימוס סובר דדם שחיטת טמאים אינו מכשיר רק בעורב לפי שיש בו סימני טהרה סובר דדמו חשיב משקה להכשיר האוכלין לטומאה, ומנלן דסימני טהרה מילתא היא דקתני עלה דההיא אר"ש מ"ט הואיל ויש בהן סימני טהרה וכמו דסבר ר"ש לענין מחשבת אוכלין דסימני טהרה מילתא הוי כן סבר נימוס דסימני טהרה מועלין להחשיב את דמו למשקה להכשר אוכלין וזה הלשון מילתא היא ר"ל דחשוב לענין מה, וכ"ת אי משום סימני טהרה מאי אריא להתלמד אפילו להתעסק נמי אין ה"נ ומשום [רבי אליעזר] כצ"ל. ונתחלפו התיבות שבמקום שכתוב טעמא דר"א צ"ל טעמא דנימוס ובמקום שכתוב ומשום נימוס צ"ל ומשום רבי אליעזר, ופירוש דר"א סובר דם שחיטה לעולם אף בטמאים שאין בהם סימני טהרה מכשיר דדמן חשיב משקה ואימתי כגון ששחטן להתלמד ועשה בהן כעין שחיטת טהורים מכשירים דדם שחיטת טהורים מכשיר מקרא דתשפכנו על הארץ כמים, וזה דוקא היכי דהוי כעין שחיטה בטהורים אבל במתעסק דלא הוי רק נחירה בעלמא לא מכשירין גם לר"א, אבל לנימוס דמשום סימני טהרה לא שנא בין להתלמד בין להתעסק וכי פליגי רק לענין הכשר. וז"ב אצלי מאוד בגירסת ופירוש הגמרא ונקיט עורב דשאר עופות יש להן ג' סימני טומאה ורובן כטמאים וכפי' הר"מ בן יוסף ובעי דיהיה חצי סימני טהרה כמו גמל כו' ודוק: השוחט וניתז דם על האוכלין ונתקנח הדם בין סימן לסימן ה"ז ספק לפיכך תולין עליו לא אוכלין ולא שורפין. חולין (דף ל"ו) רב אשי אמר תולין לעולם משמע ונתקנח כו' ספוקי מספקא ליה ומאי תולין לא אוכלין ולא שורפין ומאי בואו ונסמוך על דברי ר"ש לר"ש לא מכשיר ולר"ח ספיקא לענין שריפה מיהא שוה להדדי מר לא שרפיה ומר לא שרפיה כו' ואין דבריו של אחד במקום שנים והכי קאמר כגון זאת תולין לא אוכלין ולא שורפין, והנה על הלשון והכי קאמר כתב רש"י דגירסא שאינה צריכה היא. אמנם במאור פירש דדלעת הוי תרומתה מדברי סופרים וספק דברי סופרים להקל והיה מותרת לאכילה מספיקא, רק כגון זאת היינו כגון דלעת והוא מילי אוחרי דתרומתן הוי דאורייתא תולין. אולם לרבינו דסובר דתרומת כל פירות האילן הוי דבר תורה א"כ לא יתכן לפרש כך דתרומת דלועין הוי דבר תורה. אך נראה דדלועין מין ירק הוי ובנודר מן הירק אסור בדלועין דמין ירק הוא ואמר בירושלמי תמן דבדלעת יוונית כו"ע מודו דמין ירק הוי ותרומת דלועין דהוי מין ירק הלא כתב רבינו בפ"ב מהלכות תרומות דתרומת ירק הוי דרבנן שדוקא דגן תירוש ויצהר והדומה לאלו אבל תרומת הירק מדבריהם כמעשר. ובאמת הוא גמרא ערוכה בפרק כל הזבחים (דף ע"ו) בתרומת ירק דרבנן ודברי רבינו שכתב יראה לי בזה צריך ביאור אכ"מ, ולכן אפשר דייק רבינו ונתז דם על האוכלין ושינה לשון הגמרא משום שבירקות הוי ספק דדבריהם ולהקל. אך דחיקא לן מלתא טובא לומר בזה דספק דבריהם להקל כיון דרבנן חייבוהו בתרומה תו מה דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקון ובפרט הכא שהספק אם הוכשר או לא. ונפק"מ אם נגעה בו בהדלעת טומאה מי נטמא הדלעת ותו מטמא אוכלין אחרים דתרומה וקודש, וא"כ הספק גם על דברי תורה מי הוי הדלעת מוכשר או לא וכיון דבמילי דהוי דבר תורה אתה מחמיר כן תחמיר גם במילי דהוי דברי סופרים: ולכך נ"ל מובן אחר בדברי הגמרא דבסוף פ"ק דפסחים ריב"ח רמי תרומה אפסחא ומשני מי א"ר יהושע שתיהן כאחת ורמינהו חבית של תרומה שנולד בה ספק טומאה כו' ר' יהושע אומר יניחנה במקום התורפה גרמא אין בידים לא ומשני הא ר"י אליבא דר"י הא ר"ש אליבא דר' יהושע, אלמא דלר"ש מותר לטמאותה ביד א"כ רשאי לשורפה והא דקרי לה תלויה פירוש לפי שאין מצוה לשורפה דבטמאה מצוה לשורפה כמו שפירשו תוס' שם, א"כ נוכל לומר להיפוך דלר"ש מותר לשרוף כל התרומות המסופקות ולרבי הלא הוכשר הדלעת של תרומה ונטמאת ונשרפת א"כ סברי תרווייהו דרשאי לשורפה, ע"ז אמר דזה לא אמרינן דכגון זאת תולין לא אוכלין ולא שורפין פירוש שאסור לשרוף וכמו בכל תלויה דעלמא אליבא דרבי דאסור לשרוף כן הכא אסור לשרוף התרומה, ומאין שורפין דרישא הו"א שאין מצוה לשרוף לכן מסיק דאסור לשרוף וכמו בכל תלויה דעלמא, וז"ב ודו"ק:
ה׳
המשקין שיוצאין מאותן הטמאים כו' ודם הנדה כו'. נדה (דף י"ט) אלא הכי קאמר להו להוי כמשקין להכשיר את הזרעים. פירושו דר"מ אמר אם אינו מטמא משום כתם מטמא משום משקה, פירוש היכי דהואי נדה מעיקרא יטמא הדם כמשקין היוצאין מן הטמא וכחלב הנדה שמטמאה ומכשרת, כן נראה פשטא דגמרא. ובהך דתנן דזובו של זב וש"ז מכשירין פירש בפירוש המשנה דה"ה שכבת זרע של בריא וטהור מטמא ומכשיר, ובחיבורו לא הזכיר זה. ואפשר דרק ש"ז דזב שהוא הוי כזובו ורוקו דמקום מעין מטמא ומכשיר כדמשמע בכריתות (דף י"ג) לרבא דכל מידי דהוי מעין חשיב משקה לענין הכשר, לכן נראה דהא זובו אעפ"י שאין מתעגל ויוצא בכ"ז חשיב כמעין ומטמא במשא בראיה ראשונה של מצורע כמבואר בנדה (דף ל"ד) בתוספות שם דהוי כמעין הואיל ובזב אית ליה טומאה חמורה איתרבי כמעין לכן מכשיר. ולפ"ז ר"א לטעמו בב"ק (דף כ"ה) דשכבת זרעו של זב אינו מטמא במשא וא"כ ש"ז לא הוי כמעין ולכן לא חשיב משקה להכשיר את הזרעים, ואולי טעמא דראב"ע דסובר דדם הנדה אינה מכשרת אע"ג דמטמאה טומאה חמורה, ובמצורעת דם טוהר איתרבי כמעין יעו"ש, דסובר דהך טומאה לא מיחשב לה להיות משקה כיון דדם נדה מטמאה לח ויבש ואפילו יבש מעיקרו א"כ אין זה מחשיבה למשקה דאפילו יבש מעיקרו מטמאה ודוקא מעיינות הזב דמטמאין נחין לחודיה מיחשב להיות משקה, אמנם מדחזינא דם טוהר של מצורעת חשובה כמעין הלא הוי משקה אמנם בזה פליגי תנאי אם אמרי ב"ש וב"ה כן ואכמ"ל. אך עיין בתוספתא שבת דיליף דדם נדה הוי משקה יעו"ש ובתוספות נדה (דף י"ט) ודוק: והנה בתוספתא נדה פ"ה דם הנכרית ודם טוהר של מצורעת בש"א הרי הן כדם מגפתה דם היולדת כו' דברי ר' מאיר. ונפלא הדבר דמשנתינו הוא דברי ר' יהודה במשנה עדיות דמונה זה בין הדברים מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה ולשונו ממש, וזה דם הנכרית ודם טוהר של מצורעת שהן טהורין לגמרי שאינן משקין להיות נקראין משקין היוצא מן הטמא, דכי ילפינן דדם נדה קרוי משקה ומכשיר זרעים דוקא דם נדה דטמא ולא דם טוהר שאינו משקה כלל ואינו מכשיר זרעים, אבל בתוספתא מחדש ר' מאיר דהוי כדם מגפתה דהוי ממשקין טמאים ומטמאין ברביעית כמבואר שם (דף נ"ה) דלטעמיה אזיל דאמר בדם ירוק דהוי משקה להכשר זרעים יעו"ש והוי ממשקין טמאין, לכן העתיק בתוספתא רק דברי ב"ש שבזה חדש ר' מאיר שהוי כדם מגפתה ודוק:
ח׳
כיצד שתה מים טמאים והקיאן הרי אלו טמאין מפני שלא טהרו ביציאתן. ראה בהשגות. ונראה שמפרש שכשהן בתוך הגוף הן טהורין רק שנטמאו ביציאתן בנגיעתן בו, וכן משמע הלשון בתוספתא דתניא שתה מים טמאין והקיאן טמאין מפני שנטמאו בו ביציאתן, הרי דבגוף האדם נטהרו רק ביציאתן נטמאו. אמנם מהא דמחלקת דבבהמה ששתה מים טמאים והקיאתן טמאים מוכח דבגוף לא נטהרו דאם נטהרו מאי שנא בין אדם לבהמה ועל כרחך דבגוף נשארו בטומאתן רק כי טבל האדם לטומאתו שנטמא בהן וסלקא טהרה לגוף האדם נטהרו גם המים, אבל בבהמה דלאו בת טבילה נשארו בטומאתן. ולכאורה אזלי לטעמייהו דבגוף הוי אח"כ כשהקיאן כמשקה סרוח משתיית אדם לכן אח"כ תו אינן מקבלין טומאה כפסק רבינו לעיל פ"ב, ויעוין השגות שם דסובר דמקבלין טומאה כ"ז שראויים לשתיית בהמה ודוק. ובפסחים (דף י"ח) בטלו במעיה משום דהו"ל משקה סרוח צ"ע ואכמ"ל: שטבל ואח"כ הקיאן טמאין כו'. ואינם מטמאים אותו בבית בליעתו כיון דשוינהו רבנן כנבלת עוף טהור לטמא באכילה ושם גלי קרא דאינו מטמא בהקאה יעוי' לעיל פ"ג אבה"ט הלכה ו' והיא מתורת כהנים.
י״ז
פרת קדשים שהעבירה בנהר כו' לפיכך אם נמצאת מחט טמאה בבשרה הרי הבשר טמא. רבינו בפירושו לעדיות האריך הרבה בזה. ולפי שיטתו ושיטת רש"י ותוס' מיירי שהכיר שהיא המחט שנאבדה ובכ"ז האנשים והכלים טהורין דהוי ספק טומאה ברה"ר וטהור. ולפי פירושם צ"ע טובא הא דפריך בפסחים הא ברה"י ספיקו טמא מכדי האי מחט דבר שאין בו דעת לישאל הוא כו' והא האדם הוא דבר שיש בו דעת לשאול וא"כ אמאי האדם טהור הלא הוי ספק שמא נגע במחט טמא מת וכן תמהו רבנן בתוס', וכן הא דאמר האי מחט דבר שאין בו דעת לישאל אינו מדוייק דהא המחט הוא טמא בודאי רק על מה שנגע במחט קשה דהוי דבר שאין בו דעת לישאל ועיין רש"י ותוספות. אולם לדעתי נראה לפי מה שהאיר עינינו הרמב"ן בחדושיו לחולין בהא דאמר בריש מסכת במוקדשין כו' ואם אמר ברי לי והא עזרה הוי רה"ר ואמאי בעי ברי הא אפילו בספק נמי טהור ותירץ דהא דספק טומאה ברה"ר טהור הוא לא במוקדשין דמשמרת בודאי ליכא בהו כיון שלא שמרן מספק טומאה, א"כ א"ש דכאן מיירי שאבדה לו מחט טמא מת שלא ידע היכן הלך המחט ומצא אח"כ בבשר, והא דאמר והכירה פירוש על המחט שנמצאת שהכירה בבשר אבל לא שהכיר מה שאבד, וא"כ מספקא ליה אם זהו המחט שנאבד או לא [ואין כאן מקום להך דפליגי אם אמרינן זהו שאבד זהו שנמצא דמחט מידי דלא מרגשי בה אינשי וגם שם יש מהפוסקים דסברי דהוי ספיקא בעלמא ובדרבנן אזלינן לקולא] וא"כ הבשר טמא דלגבי מוקדשין הא ספיקן אף ברה"ר טמאות אבל האדם והכלים טהורות דלדידהו הוי ספק טומאה ברה"ר וטהור. וא"ש מה דאמר האי מחט דבר שאין בו דעת לישאל דספק לן אם זה המחט שתחוב בהבשר אם היה טמא מת או לא והוי דבר שאין בו דעת לישאל ולכך הוא טהור מלטמא אדם וכלים, וזה נכון: וזה ברור דמחט שספק טומאה הוא ברה"ר וקיי"ל דטהור אם נגעו אח"כ בו מוקדשין פשיטא דהן טהורין דהא בדבר טהור נגעו ומשמרת קרינן בהו, וכן מפורש שם בסוטה והבשר אשר יגע בכל טמא הא בספק יאכל ובקדשים מיירי, אבל כאן דעכשיו שנמצא תחוב בהבשר מספקא לן אם זה הוא המחט שנאבד ובכ"ז נתחב בבשר טרם שנולד עליו הספק וא"כ לא נשמרו הבשר המוקדשין מן המחט הטמא וא"כ נטמאו דלא הוי משמרת תרומתי וכמוש"כ הרמב"ן בספק אם נגע הטמא במוקדשין והבן זה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
רמב״ם הלכות טומאת אוכלים י׳, מתוך הלכות טומאת אוכלים שבספר טהרה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
