הלכות טומאת אוכלים · פרק א׳
הלכה א׳
כָּל אֹכֶל הַמְיֻחָד לְמַאֲכַל אָדָם כְּגוֹן לֶחֶם וּבָשָׂר וַעֲנָבִים וְזֵיתִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מְקַבֵּל טֻמְאָה וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד לְמַאֲכַל אָדָם הֲרֵי זֶה טָהוֹר וְאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה אֶלָּא אִם כֵּן חִשֵּׁב עָלָיו וְיִחֲדוֹ לְמַאֲכַל אָדָם. וְזֶה וְזֶה אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה עַד שֶׁיִּבָּלֵל תְּחִלָּה בְּאֶחָד מִשִּׁבְעָה מַשְׁקִין וְזֶהוּ הַנִּקְרָא הֶכְשֵׁר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יא לח) "וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע":
הלכה ב׳
וְאֵלּוּ הֵן הַשִּׁבְעָה מַשְׁקִין שֶׁמַּכְשִׁירִין אֶת הָאֳכָלִין לְטֻמְאָה. הַמַּיִם וְהַטַּל וְהַשֶּׁמֶן וְהַיַּיִן וְהֶחָלָב וְהַדָּם וְהַדְּבַשׁ. וְאֵינָן מַכְשִׁירִין עַד שֶׁיִּפְּלוּ עַל הָאֳכָלִין בִּרְצוֹן הַבְּעָלִים. וְלֹא יִהְיוּ סְרוּחִין שֶׁהַמַּשְׁקֶה הַסָּרוּחַ אֵינוֹ מַכְשִׁיר. וְכֵיוָן שֶׁהֻכְשַׁר הָאֹכֶל אַף עַל פִּי שֶׁיָּבַשׁ וַהֲרֵי הוּא נָגוּב הֲרֵי זֶה מְקַבֵּל טֻמְאָה:
הלכה ג׳
אֹכֶל שֶׁהָיָה בָּלוּל בְּמֵי פֵּרוֹת כְּגוֹן מֵי תּוּתִים וְרִמּוֹנִים אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בָּלוּל וְנָגַע בּוֹ הַזָּב אוֹ בְּשַׂר הַמֵּת הֲרֵי הוּא טָהוֹר מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הֻכְשַׁר בְּאֶחָד מִשִּׁבְעָה הַמַּשְׁקִין:
הלכה ד׳
אֵין שָׁם מַשְׁקֶה שֶׁמְּקַבֵּל טֻמְאָה אֶלָּא שִׁבְעַת הַמַּשְׁקִין שֶׁמָּנִינוּ בִּלְבַד אֲבָל שְׁאָר מֵי פֵּרוֹת כְּדֶרֶךְ שֶׁאֵין מַכְשִׁירִין כָּךְ אֵין מְקַבְּלִין טֻמְאָה כְּלָל:
הלכה ה׳
זֵיתִים וַעֲנָבִים שֶׁלֹּא הֵבִיאוּ שְׁלִישׁ מַשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מֵהֶן אֵינָן מַכְשִׁירִין וְלֹא מְקַבְּלִין טֻמְאָה אֶלָּא הֲרֵי הֵן כִּשְׁאָר מֵי פֵּרוֹת שֶׁהֵן טְהוֹרִין לְעוֹלָם:
הלכה ו׳
אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵינָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה אַף עַל פִּי שֶׁבְּנֵי אָדָם אוֹכְלִין אוֹתָן לְפִי שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין לַהֲנָאַת גּוּפָן אֶלָּא מִפְּנֵי שֶּׁנּוֹתְנִין טַעַם בְּמַאֲכָלוֹת אוֹ מִפְּנֵי הָרֵיחַ אוֹ הַמַּרְאֶה. וְאֵלּוּ הֵן. הַקֹּשְׁט וְהַחָמָס וְרָאשֵׁי בְּשָׂמִים וְהַתִּיאָה וְהַחִלְתִּית וְהַפִּלְפְּלִין וְחַלּוֹת חָרִיעַ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן:
הלכה ז׳
הַשֶּׁבֶת סְתָמוֹ לַאֲכִילַת גּוּפוֹ כִּשְׁאָר יַרְקוֹת שָׂדֶה וְאִם חָשַׁב עָלָיו לִקְדֵרָה אֵינוֹ מִתְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין. וְהַשֶׁבֶת מִשֶּׁנָּתְנָה טַעַם לִקְדֵרָה הֲרֵי זוֹ כְּזֶבֶל וְאֵינָהּ מִתְטַמְּאָה טֻמְאַת אֳכָלִין:
הלכה ח׳
הַתְּמָרִים וְהַגְּרוֹגָרוֹת שֶׁנָּתַן לִקְדֵרָה כְּתַבְלִין עֲדַיִן הֵן מִתְטַמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִין עַד שֶׁיִּפָּסְדוּ מִלֶּאֱכל אָדָם:
הלכה ט׳
הַכַּרְשִׁינִים אִם יִחֲדָן לְמַאֲכַל אָדָם מִתְטַמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִין:
הלכה י׳
הַקּוֹר הֲרֵי הוּא כְּעֵץ לְכָל דָּבָר וְאִם שְׁלָקוֹ וְטִגְּנוֹ מִתְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין:
הלכה י״א
הַחַרְצַנִּין וְהַזַּגִּין אַף עַל פִּי שֶׁכְּנָסָן לָאֳכָלִין אֵינָן מִתְטַמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִין:
הלכה י״ב
זֵיתִים וַעֲנָבִים הַקָּשִׁים שֶׁנִּפְרָצִין וְיוֹצְאִין מִתַּחַת הַקּוֹרָה בִּשְׁעַת הַדְּרִיכָה אֵינָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה. וְעַד כַּמָּה עַד אַרְבָּעָה קַבִּין לְכָל כּוֹר. הָיָה הַנִּפְרָץ יֶתֶר מִזֶּה מְקַבְּלִין טֻמְאָה. וְאִם כְּנָסָן לָאֳכָלִין אַף עַל פִּי שֶׁהֵן פָּחוֹת מֵאַרְבָּעָה קַבִּין מְקַבְּלִין טֻמְאָה:
הלכה י״ג
הַכַּפְנִיוֹת וְהַפַּגִּין וְהַבֹּסֶר וְהַקֶּצַח הֲרֵי הֵן כָּאֳכָלִין וּמְקַבְּלִין טֻמְאָה:
הלכה י״ד
לוּלְבֵי זְרָדִים וְחָרוּבִין וְשֶׁל עֲדָל וַעֲלֵי הַלּוּף הַשּׁוֹטֶה אֵינָן מְקַבְּלוֹת טֻמְאָה עַד שֶׁיִּתְמַתְּקוּ:
הלכה ט״ו
הַחַרְדָּל וְהַתֻּרְמְסִין וּשְׁאָר כָּל הַנִּכְבָּשִׁין מִטַּמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִין בֵּין מִשֶּׁהִמְתִּיקוּ בֵּין עַד שֶׁלֹּא הִמְתִּיקוּ:
הלכה ט״ז
זֵיתִים שֶׁכְּבָשָׁן בְּעָלִין שֶׁלָּהֶן אֵין הֶעָלִין מְקַבְּלִין טֻמְאָה. שֶׁלֹּא כְּבָשָׁן לָאֳכָלִין אֶלָּא לְמַרְאֶה:
הלכה י״ז
כְּשׁוּת שֶׁל קִשּׁוּת וְהַנֵּץ שֶׁלָּהּ אֵין מְקַבְּלִין טֻמְאָה מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ אֹכֶל:
הלכה י״ח
דְּבַשׁ בְּכַוַּרְתּוֹ מְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין שֶׁלֹּא בְּמַחְשָׁבָה. רָדָה הַדְּבַשׁ מִשֶּׁיְּרַסֵּק הַחַלּוֹת מִתְטַמֵּא מִשּׁוּם מַשְׁקֶה. דְּבַשׁ הַזָּב מִכַּוַּרְתּוֹ מִתְטַמֵּא טֻמְאַת מַשְׁקִין. חָשַׁב עָלָיו לָאֳכָלִין מִתְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין:
הלכה י״ט
הַשֶּׁמֶן הַקָּרוּשׁ אֵינוֹ אֹכֶל וְלֹא מַשְׁקֶה. חָשַׁב עָלָיו כְּשֶׁהוּא קָרוּשׁ בֵּין לָאֳכָלִין בֵּין לְמַשְׁקִין בָּטְלָה דַּעְתּוֹ. וְכֵן הַדָּם שֶׁקָּרַשׁ אֵינוֹ אֹכֶל וְלֹא מַשְׁקֶה. חָשַׁב עָלָיו לָאֳכָלִין מִתְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין. חָשַׁב עָלָיו לְמַשְׁקִין בָּטְלָה דַּעְתּוֹ:
הלכה כ׳
חָלָב שֶׁקָּרַשׁ לֹא אֹכֶל וְלֹא מַשְׁקֶה. חָשַׁב עָלָיו לָאֳכָלִין מִתְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין. לְמַשְׁקִין בָּטְלָה דַּעְתּוֹ:
הלכה כ״א
דְּבַשׁ תְּמָרִים לֹא אֹכֶל וְלֹא מַשְׁקֶה. חָשַׁב עָלָיו לָאֳכָלִין מִתְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין. לְמַשְׁקִין בָּטְלָה דַּעְתּוֹ. וּשְׁאָר כָּל מֵי פֵּרוֹת כֻּלָּן לֹא אֹכֶל וְלֹא מַשְׁקֶה. חָשַׁב עָלָיו בֵּין לָאֳכָלִין בֵּין לְמַשְׁקִין בָּטְלָה דַּעְתּוֹ:
הלכה כ״ב
הַשֶּׁלֶג אֵינוֹ אֹכֶל וְלֹא מַשְׁקֶה. חָשַׁב עָלָיו לָאֳכָלִין בָּטְלָה דַּעְתּוֹ. לְמַשְׁקִין מִתְטַמֵּא טֻמְאַת מַשְׁקִין. נִטְמָא מִקְצָתוֹ לֹא נִטְמָא כֻּלּוֹ. הֶעֱבִירוֹ עַל גַּבֵּי כְּלִי חֶרֶס הַטָּמֵא נִטְמָא כֻּלּוֹ:
הלכה כ״ג
הֶחָלָב שֶׁבַּכְּחַל שֶׁחָשַׁב עָלָיו בָּטְלָה דַּעְתּוֹ וַהֲרֵי הוּא טָהוֹר. חָשַׁב עַל הֶחָלָב שֶׁבַּקֵּיבָה הֲרֵי זֶה מִתְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין:
הלכה כ״ד
עֲנָבִים שֶׁדְּרָכָן מִשֶּׁיְּהַלֵּךְ בָּהֶן הַדּוֹרֵךְ שְׁתִי וָעֵרֶב מִתְטַמְּאִין מַשְׁקִין. נִשְׁתַּיֵּר בָּהֶן גַּרְגְּרִין שְׁלֵמִים אוֹתָן גַּרְגְּרִין מִתְטַמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִין. וְכֵן הַזֵּיתִים מִשֶּׁיִּטְעֲנוּם מִתְטַמְּאִין טֻמְאַת מַשְׁקִין. נִשְׁתַּיְּרוּ בָּהֶן גַּרְגְּרִין שְׁלֵמִין מִתְטַמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִין:
הלכה כ״ה
הָעָרְלָה. וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם. וְשׁוֹר הַנִּסְקָל שֶׁנִּשְׁחַט. וְעֶגְלָה עֲרוּפָה בֵּין שֶׁנִּשְׁחֲטָה בֵּין שֶׁנֶּעֶרְפָה. וְצִפֳּרֵי מְצֹרָע. וּפֶטֶר חֲמוֹר. וּבָשָׂר בְּחָלָב. וּבְשַׂר פָּרָה אֲדֻמָּה. וְהַפִּגּוּל. וְהַנּוֹתָר. אַף עַל פִּי שֶׁכָּל אֵלּוּ אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה כֻּלָּן מִתְטַמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִין:
קרית ספר · הלכות טומאת אוכלים פרק א׳
א׳
מצות קפז שצונו לדון בדין טומאת אוכלין ומשקין והכשרן כמו שכתוב בתורה. כל אוכל המיוחד לאדם מקבל טומאה וכל שאינו מיוחד לאדם אינו מקבל טומאה אלא אם כן חשבו עליו ויחדו למאכל אדם וכדתנן פרק שמיני דטהרות כל המיוחד למאכל אדם טמא עד שיפסל מאכילת כלב וכל שאינו מיוחד וכו' טעמא משום דכתיב מכל האוכל אשר יאכל ודרשינן בת"כ יכול אף אוכלי בהמה יהו מטמאים באויר כלי חרס תלמוד לומר האוכל דהוי אוכל אדם דהאוכל משמע האוכל המיוחד יכול שאני מוציא אוכלי בהמה שחשב עליהם לאדם תלמוד לומר כל אוכל יטמא יכול כל אוכל ת"ל אשר יאכל פרט לאוכל סרוח וכו'. ואין מקבל טומאה עד שיבלל תחלה כדתנן פרק ג' דעוקצין כל האוכלין המיוחדים לאדם צריכין הכשר ואינם צריכין מחשבה וכתיב וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם וכו' וכתיב מכל האוכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא למדנו שאין אוכל מוכשר ומתוקן לקבל טומאה עד שיבואו עליו מים פעם אחת ואפילו הוא נגוב עתה כדדרשינן בת"כ ממים על זרע ונפל מנבלתם עליו דמשמע בתר הכי אף משניגב שלא הקפידה תורה אלא שירד לו הכשר טומאה פעם אחת דשוב אינו נעקר ממנו. והשבעה משקין הן המים והטל והשמן והיין והחלב והדם והדבש דכתיב בסיפיה דקרא דאשר יבוא עליו מים יטמא וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא ויש לדרוש המקרא כך אשר יבא עליו מים או כל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא האוכל וכל הני נמי משקה נינהו יכול מי תותים ומי רמונים ומי פירות ת"ל אשר יבא עליו מים מה מים מיוחדים שאין להם שם לווי אף אני ארבה את הטל היין השמן והדבש והחלב והדם שאין להם שם לווי ומוציא אני את מי פירות שיש להם שם לווי ודבש דבורים אין לו שם לווי דבש סתם מיקרי דדבש צרעין לא הוי דבש סתם ובתוספתא דשבת תניא מנין לדם שהוא משקה שנאמר ודם חללים ישתה ומנין ליין דכתיב אשקך מיין הרקח וכתיב ודם ענב תשתה חמר ודבש שנאמר ויניקהו דבש מסלע ושמן דכתיב משתה שמנים וכו' וחלב דכתיב ותפתח את נאד החלב ותשקהו וטל דכתיב וימץ טל מן הגזה מלא הספל מים ודם דכתיב את מקור דמיה ואומר ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית דוד לחטאת ולנדה ובת"כ אשר ישתה זו הדם דכתיב ודם חללים ישתה וגו'. ואינם מכשירים עד שיפלו על האוכלים ברצון הבעלים כדדרשינן בת"כ וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע וגו' טהור הוא וכי יותן מים על זרע וגו' טמא הוא כתיב זרע בטהור וטמא וזרע משמע בין מחובר בין תלוש בין אוכל אדם בין אוכל בהמה ונתינת מים משמע בין מתן בידי שמים בין מתן אדם ולהכי מוקמינן לקרא דטהור במחובר ובאוכל בהמה ובמתן בידי שמים דאי מחובר מכשיר ליכא זרע שלא הוכשר ואי אוכל בהמה אפילו אוכל אדם חזי לבהמה ואי מתן בידי שמים טמאת הכל דכולהו זרעים מן מי גשמים קא רבו ואם כן קרא דטמא הוי בתלוש ובאוכל אדם ובמתן בידי אדם דהוי כרצונו דאי שלא מרצונו אפילו מתן בידי אדם לא מכשיר דכתיב כי יתן וקרי כי יותן דכי יותן דומיא דכי יתן מה כי יתן לרצונו ולדעתו אף כי יותן שנתרצה והמשקה סרוח אינו מכשיר כדתניא בתוספתא דטהרות פ"ט וטעמא כדמשמע בת"כ משום דכתיב אשר ישתה דמשמע ראוי לשתות אדם כאוכל שהוא ראוי לאדם ועוד דאית ליה שם לווי דלאו מים סתמא מיקרו וכו' וכיון שהוכשר האוכל אף על פי שהוא נגוב עתה מקבל טומאה כדילפינן וכן שאר מי פירות ילפינן לעיל דאין מכשירין דאית להו שם לווי כדאמרינן וכן אין מקבלין טומאה כלל כדתנן פ' בתרא דתרומות.
ד׳
שבעה משקין טמאים ושאר כל המשקין טהורין והראב"ד ז"ל כתב שלא מצא ששאר משקין לא יקבלו טומאה כלל והרי מתני' היא שאר כל המשקין טהורים ואי ר"ל דאינם מכשירים הוה ליה לתנא למיתני אינם מכשירים בפירוש וילפינן טומאת משקין מדכתיב וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא סוף פרק קמא דפסחים כרבי מאיר וכן בפרק רביעי דטהרות ספק משקין ליטמא טמא משום דטומאת עצמן מן התורה לטמא אחרים דרבנן כתנא קמא דרבי יוסי.
ה׳
זתים וענבים שלא הביאו שליש אין משקה שלהם מכשיר ואינו מקבל טומאה כדדרשי' לענין מעשר מדכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך דבר שתזרע ותצמיח יצא פחות משליש שאינו מצמח כדילפי' פרק קמא דראש השנה ואמר בשם רבי התם בירושלמי דזתים וענבים שלא הביאו שליש משקין היוצאין מהן אינם מכשירים דכיון דילפינן לענין מעשר דאינם חייבים לא חשיבי נמי משקה להכשיר וה"נ לקבל טומאה וכו'.
ו׳
דברים שאינם נאכלים לאדם מפני הנאת גופן אלא מפני טעם שנותנים במאכלות או מפני הריח או המראה אינם מקבלים טומאה כדתנן פ"ג דעוקצים ומייתי לה פרק בא סימן ואמר נמנו וגמרו דאין נקחין בכסף מעשר ואין מטמאין טומאת אוכלין דכל מידי דלא עביד לאוכל אלא להטעים הקדרה לא מטמא והוא הדין לריח ולמראה דלאו אוכל הוו וקרא אוכל קאמר מכל האוכל אשר יאכל וכו'. השבת משנתן טעם בקדרה אינו מתטמא כדתנן פ"ו דעוקצין משום דהשליך כל כחו בתבשיל ונשאר כזבל. ותמרים וגרוגרות בקדרה עדין הן מתטמאין עד שיפסלו מאכילת אדם כדתניא בתוספתא. העוקצים והקור דהוו כעץ תנן ליה נמי התם ושלקן וטיגנן אמר וכו' בכל מערבין דהוו אוכל וחרצנים וזגים תניא בתוס' אף על פי שכנסן לאוכלין בטלה דעתו וזתים וענבים הקשים אם כנסן לאוכלין מקבלין טומאה ובתוספתא מצאתי דבטלה דעתו. וכפניות ופגין ובוסר וקצח הוו אוכל כדתנן להו התם וכו'. לולבי זרדים וחרובין תניא להו נמי התם דמשימתיקו טמאים טומאת אוכלין ושל ערל ועלי הלוף השוטה והתם תניא עלי הלוף בהדי חרדל ותרמוסין ושאר כל הנכבשין דמטמאין טומאת אוכלין אפילו לא המתיקו דהוו אוכל ונראה דהוי טעות דבמתני' תנן התם עלי לוף שוטה בהדי של ערל ולולבי זרדין וכו'. עלי הזתים שכבשן אינו אוכל וכן כשות של כשות והנץ.
י״ח
דבש בכוורתו מטמא טומאת אוכלין כדתניא פרק הספינה דהא דתניא לא אוכל ולא משקה משני אביי התם דלא נצרכה אלא לשתי חלות ואם רדה הדבש משירסק הוי משקה כדתנן סוף עוקצין לב"ה דבש הזב מכוורתו מתטמא טומאת אוכלין אם חישב עליו לאוכלין כדתניא בריש ברייתא דטהרות וכדמשמע פ' הספינה.
י״ט
השמן הקרוש אינו אוכל ולא משקה חשב עליו כשהוא קרוש בין לאוכלין בין למשקין בטלה דעתו ובתוספתא תניא לאוכלין מטמא טומאת אוכלין למשקין בטלה דעתו וע"כ כשהוא קרוש מיירי דאי אינו קרוש בכל דוכתא משמע דשמן חשיב משקה וכמו שכתב ר"ת פרק הקומץ רבה דהא דפסקי' התם הלכתא כרבי שמעון שזורי דיין דוקא הוי תחלה ולא שמן ודבש איירי בקרוש ואם כן מה שכתב הרב ז"ל בין לאוכלין בין למשקין בטלה דעתו היינו בקרוש וחזר ונמחה כמו שהוסיף הר"ש ז"ל על דברי ר"ת ז"ל פרק שלישי דטהרות אבל ניטמא ואחר כך קרש ונימוח הוי תחלה לעולם וכמו שכתב הרב ז"ל ריש פרק תשיעי ובתוספתא דקתני לאוכלין מטמא וכו' איירי שנטמא קודם שקרש ולא נימוח אחר כך וכן הדם שקרש חשב עליו למשקין בטלה דעתו כדתניא התם בתוספתא בהדי שמן וכן דבש כדתניא נמי התם בההיא תוספתא גופא ומייתי לה הר"ש ז"ל פרק שלישי דטהרות ושאר כל מיני פירות לא אוכל ולא משקה וחשב עליו לכל בטלה דעתו כדתניא בההיא תוספתא. והשלג חשב עליו לאכילה בטלה דעתו דקרוב הוא להיות משקה יותר מאוכל כדתניא נמי התם ומייתי לה פרק כל היד ניטמא מקצתו לא ניטמא כולו דאינו חבור אלא כל קורט בפני עצמו חשוב ואינו טמא אלא מקום מגע טומאה נטהר מקצתו כגון חשב עליו למשקה ונטמא טומאת משקין סלקא ליה השקה במקוה כשאר מים ולא משום טבילה דאין אוכל ומשקה נטהרין במקוה דלא כתיב טבילה אלא באדם וכלים אבל יין ולא שום משקה אין להם טהרה אלא מים ומשום זריעה דכי משיק להו הוו להו חיבור מים שבכלי עם מי המקוה ובטילו להו גבייהו כדתנן שתילי תרומה שנטמאו ושתלן טהור מלטמא אלמא מטהרת להו זריעה ומים במים זו היא זריעתן כן כתב רש"י ז"ל פרק כל היד העבירו על גבי כלי חרש הטמא מטמא כולו שם פרק כל היד אקשינן סיפא דקתני נטהר כולו למימרא דניטמא כולו והא אמרת נטמא מקצתו לא ניטמא כולו ושני אביי כגון שהעבירה על אויר תנור ושרץ בתוכו דהתורה העידה על כלי חרש אפילו מלא חרדל דכולו אפילו מה שאין נוגע בו טמא מן האויר כדכתיב כל אשר בתוכו וגו'.
כ״ג
החלב שבכחל שחשב עליו בטלה דעתו וטהור ושל קבה טמא טומאת אוכלין כשחישב עליו כדתניא בההיא תוספתא.
כ״ד
ענבים משהלך הדורך בהן שתי וערב מתטמאין טומאת משקין והגרגרים השלמים מתטמאין טומאת אוכלין כדתני בתוס' דטהרות פרק עשירי ומייתי לה הר"ש ז"ל התם וכן הזתים משיטענו בקורת בית הבד כתנא קמא דרבי שמעון בההיא תוספתא והגרגרים השלמים הוו אוכל.
כ״ה
הערלה וכלאי הכרם ושור הנסקל שנשחט ועגלה ערופה בין נשחטה או נערפה וצפורי מצורע ופטר חמור ובשר בחלב ובשר פרה אדומה והפגול והנותר אע"פ שכולן אסורים בהנאה מתטמאין טומאת אוכלין:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות טומאת אוכלים פרק א׳
י״ח
דבש בכוורתו כו'. נ"ב מקרא בשופטים י"ד הלוך ואכול כו' ויאכלו עיי"ש:
י״ט
השומן הקרוש אינו אוכל ולא משקה חשב עליו כשהוא קרוש בין כו' בטלה דעתו. זה דוקא באם לא נטמא מעולם, רק עתה כשנקרש הוא צריך לקבל טומאה בזה אמר רבינו דאינו מקבל טומאה כשהוא קרוש אבל כשכבר נטמאו ואח"כ קרשו הקרישה אינה מפקעת הטומאה ממנו, וזה דרבינו לטעמו אזיל דסובר לקמן פ"ב הי"ד דאוכל שנפסל ממאכל אדם תו אינו מקבל טומאה אם כי היכי שנטמא מכבר ואחר זה נפסל מאכילת אדם לא נפקע טומאתו עד שיפסל ממאכל כלב, אבל לדעת הראב"ד כיון דנחית עליו תורת טומאה אף שלא קיבל עדיין טומאה רק הוי חזי לקבל תורת טומאה היינו שהיה ראוי למאכל אדם ואח"ז נפסל מאכילת אדם וראוי לכלב מקבל עדיין טומאה עליו עד שיפסל מלאכול לכלב עיי"ש היטב [ובנוב"י מהד"ק ביו"ד סימן כ"ו ביאר שיטתו באורך], הוא הדין כאן דהיה ראוי לתורת קבלת טומאה תו לא נפקע ממנו אף אם נקרש ומקבל טומאה כשהוא קרוש, ומוקי להך דתניא בתוספתא בשמן שיצא מעצמו דאינו לא אוכל ולא משקה ואם קרש אחרי זה אז אינו מקבל טומאה, ואף אם חישב עליו למשקה, וטעמא דכיון דלא נחית עליה שום תורת טומאה קודם שהוקרש דאז עדיין לא חשב עליו וכיון שיצא מעצמו לא היה בו דין קבלת טומאה בלא מחשבה ותו הוי כנפסל מאכילת אדם טרם שחשב עליו בחותך מאדם, דלא נחית ביה תורת טומאה כ"ז שהוא קרוש דלדידיה המחשבה כשהוא קרוש לא מהני ולרבינו אינו מקבל טומאה כשהוא קרוש ולטעמייהו אזלי, וז"ב מאוד: וכן הדם שקרש אינו (לא) אוכל ולא משקה. עיין ירושלמי פ"ב דשבועות ה"ב דאע"ג דאינו אוכל לטמא טומאת אוכלין מכל מקום לענין אכילה להתחייב משום דם חייב בהקפה הדם יעו"ש. וזה הוי כמוש"כ תוספות מנחות (דף ס"ט) ד"ה דבלע הוצים כו' דבכל מקום שצריך מחשבה אע"ג דלענין איסורא לקו יעו"ש, ולפמש"ש דכיון שמשים החלב בפיו ואוכלו אין לך מחשבה גדולה מזו צריך לדחוק בכוונת הירושלמי דאמר דזה לענין טומאה ומכל מקום מחשבה מועיל ה"נ אין לך מחשבה גדולה מזו שמשים בפיו, ולפ"ז היה צ"ל סיפא דמועיל מחשבה, אולם הא דמועיל אם חשב לאוכלין נראה דוקא שמחשב הבעלים וכמו שפסק רבינו בהלכות כלים פרק כ"ה הי"א שדברים שאינן מקבלין טומאה אלא במחשבה שאין לך מחשבה מועלת אלא בעלים בני דיעה, ויעוין בב"מ (דף ל') תוס' ד"ה אף עובד יעו"ש: ולפ"ז א"ש הא דלא מוקי הך דדם שנטמא בסוגיא דר"ח סגן הכהנים בדם קרוש ומקבל טומאת אוכלין, דכיון דהקדש הוא והדם לאו דבעלים הוי אף בקדשים קלים אע"ג דדם אימעיט ממעילה מכל מקום לא נהנין בו ולאו דבעלים הוי ולא מועיל מחשבה ואכילת מזבח לא הוי אכילה רק בהקטרה ושפיכת שירים יעוין חולין (דף פ"א) ולכן אינו מקבל טומאת אוכלים ולכך מוקי דלא כר"י כו' שהעיד משקי בית מדבחייא דכן ודוק:
כ״ג
החלב שבכחל שחישב עליו בטלה דעתו כו' חשב על החלב שבקיבה כו'. לפי גירסת רבינו יש לעיין בפרק כל הבשר (דף ק"ט) כחל שבישלו בחלבו מותר קיבה שבשלה בחלבה אסור ומה הפרש כו' ולפ"ז יש הפרש גדול דחלב כחל פירשא בעלמא ואפילו מחשבה לא מועיל, משא"כ בקיבה דמועיל מחשבה והוי כשליא דאמר לקמן (דף קי"ג) דפירשא כו' ואפ"ה אסור מדבריהם, ובאמת בתוספתא חולין ליתא הך דמה הפרש כו' ואולי זה הטעם. ויעוין ברי"ף שם ורש"י ותוס' (דף קט"ז) והתבונן שם דבקיבה חדא דבלא מחשבה הוי פירשא ועוד דשחוטה הוי ולכן שרי להרי"ף ורבינו. אמנם מ"ש בכחל צ"ע ויש להאריך בזה:
כ״ה
והפיגול והנותר אע"פ שכל אלו אסורין בהנאה כולן מתטמאין ט"א. מנחות (דף ק"ב) א"ל רב אשי כו' לר"ש דאמר כל העומד לשרוף כשרוף דמי נותר ופרה אמאי מטמאין טו"א עפרא בעלמא נינהו. והנה בכל הני ענינים דאמר כל העומד לפדות כל העומד לזרוק הוא במילי שהן מענינים דתיים כפרה שאינה ראויה להאכל מצד הדת וכנותר או לענין אשם תלוי ובחולין וב"ק לענין שחיטה שאינה ראויה, אבל לענין טומאת אוכלים הגם דהטומאה ענין דתיי אבל הוא תלי אם הוי אוכל ואיך יעשה אותו מה דעומד לשרוף לאפוקי מתורת אוכל ולשויא כעפרא בעלמא, ודוקא דהדבר שמפקיע אותם מאוכל הוא ענין דתיי ע"ז מועיל כל העומד לזרוק, כל העומד לפדות, אבל באמת הקושיא כך, דלר' שמעון מה שאסור להאכילו לאחרים מפקיעו מתורת אוכל, וכאן בנותר ופרה הרי אינן ראוין להאכילן לאחרים. ואינן נחשבין אוכל לר"ש, אך מה דמטמאי טו"א הוא משום שהיה לו שעה"כ ובזמן העבר חלה עליהן תורת אוכל להאכילן לאחרים פרה קודם זריקה, ונותר קודם שנעשה נותר, א"כ עד שאתה מביט על זמן העבר תביט על זמן העתיד לר"ש דסבר כל העומד לזרוק כו' וא"כ הוי עפרא בעלמא, ובהוה ודאי אינו אוכל שאין ראוי להאכילו לאחרים ואין לו תורת אוכל לר"ש דסבר דמה שהוא ענין דתיי מפקיעו מחשיבות אוכלין והבן: ובזה א"ש השמועה דפיגל במנחה אינו מטמא טו"א ופריך ליה מברייתא, ופלא דיקשה ליה טפי דהא בשר בחלב הואיל והיה לו שעה"כ מטמא טו"א וה"נ במנחה באקדשיה בתלוש היה לו שעה"כ קודם ההקדש כמו שתמהו בתוספות. ולפ"ז ניחא דפיגול אינו ראוי להאכילו לאחרים ורק בהשקיפך על זמן העבר שנחית לתורת אוכל הלא עד שאתה מביט על זמן העבר שים עינך בזמן העתיד שעומד להשרף וכשרוף דמי והוי עפרא לגמרי ועפרא בעלמא לא מהני מה שהיה לו שעה"כ, לא כן בשר בחלב הוא מן הנקברין וכי היכי דלא ליתי לידי תקלה בעלמא יעוין סוף תמורה, לכן רק מה שאינו יכול להאכילו לאחרים מצד הדת ע"ז הלא מועיל מה דהיה לו שעה"כ, ולכן פריך מברייתא דנסתר זה ודוק, ועיין מש"כ בסוגיא זו בהלכות מאכלות אסורות פ"ד:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
רמב״ם הלכות טומאת אוכלים א׳, מתוך הלכות טומאת אוכלים שבספר טהרה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
