רמב״ם - הלכות טומאת מת · פרק כ״ב

ספר טהרה · 11 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות טומאת מת · פרק כ״ב

הלכה א׳

שׁוּלֵי הַמַּחֲצִין וְשׁוּלֵי קַרְקָעוֹת וְהַכֵּלִים וְדָפְנוֹתֵיהֶן מֵאֲחוֹרֵיהֶן אֵין מַצִּילִין בְּצָמִיד פָּתִיל בְּאֹהֶל הַמֵּת. קִרְסְמָן וְשָׁפָן וַעֲשָׂאָן כֵּלִים מַצִּילִין בְּצָמִיד פָּתִיל. שֶׁאֵין מַצִּיל בְּצָמִיד פָּתִיל אֶלָּא כֵּלִים:

הלכה ב׳

כְּלִי חֶרֶשׂ שֶׁנָּתַן בּוֹ טִיט עַד חֶצְיוֹ לֹא בִּטְּלוֹ. וְאִם הִשְׁקִיעַ בּוֹ אֶת הַכֵּלִים מַצִּיל:

הלכה ג׳

כְּלִי חֶרֶשׂ מַצִּיל בְּצָמִיד פָּתִיל עַד שֶׁיִּנָּקֵב בְּמוֹצִיא רִמּוֹן. וּבְגָדוֹל עַד שֶׁפָּחַת רֻבּוֹ. כֵּיצַד. כְּלִי גָּדוֹל שֶׁנִּפְחַת [חֶצְיוֹ] וְהִקִּיפוֹ צָמִיד פָּתִיל וְסָתַם מְקוֹם הַפְּחָת בְּצָמִיד פָּתִיל הֲרֵי זֶה מַצִּיל אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ חָשׁוּב כְּלִי לְעִנְיַן טֻמְאָה. אֲבָל כְּלִי הַמֻּקָּף צָמִיד פָּתִיל שֶׁהָיָה נָקוּב אוֹ סָדוּק וְלֹא סָתַם הַנֶּקֶב נִטְמָא וְאֵינוֹ מַצִּיל. וְכַמָּה יִהְיֶה בַּנֶּקֶב. אִם הָיָה כְּלִי הֶעָשׂוּי לָאֳכָלִים שִׁעוּרוֹ בְּמוֹצִיא זֵיתִים. הָיָה עָשׂוּי לְמַשְׁקֶה שִׁעוּרוֹ בְּכוֹנֵס מַשְׁקֶה. הֶעָשׂוּי לְכָךְ וּלְכָךְ מְטִילִין אוֹתוֹ לְחֻמְרָא. וּמִשֶׁיִּנָּקֵב בְּכוֹנֵס מַשְׁקֶה אֵינוֹ מַצִּיל עַד שֶׁיִּסְתֹּם הַנֶּקֶב אוֹ עַד שֶׁיְּמַעֲטֶנּוּ:

הלכה ד׳

תַּנּוּר שֶׁהָיְתָה סְרִידָא עַל פִּיו וּמֻקָּף צָמִיד פָּתִיל וְנָתוּן בְּאֹהֶל הַמֵּת וְנִסְדַּק הַתַּנּוּר. אִם הָיָה הַסֶּדֶק מְלֹא פִּי מַרְדֵּעַ שֶׁהוּא הֶקֵּף טֶפַח נִטְמָא הַתַּנּוּר וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַמַּרְדֵּעַ יָכוֹל לְהִכָּנֵס בַּסֶּדֶק אֶלָּא הֲרֵי הוּא כְּמוֹתוֹ בְּשָׁוֶה. פָּחוֹת מִכָּאן הַתַּנּוּר טָהוֹר. נִסְדְּקָה הַסְּרִידָא שֶׁעַל פִּיו כִּמְלֹא פִּי מַרְדֵּעַ נִכְנַס הֲרֵי זֶה טָמֵא. פָּחוֹת מִכָּאן נִצָּל בְּצָמִיד פָּתִיל. הָיָה הַסֶּדֶק עִגּוּל אֵין רוֹאִין אוֹתוֹ אָרֹךְ אֶלָּא שִׁעוּרוֹ כִּמְלֹא פִּי מַרְדֵּעַ נִכְנָס:

הלכה ה׳

תַּנּוּר הַמֻּקָּף צָמִיד פָּתִיל שֶׁנִּקַּב נֶקֶב בְּעֵינוֹ שֶׁל תַּנּוּר הַטּוּחָה אִם הָיָה הַנֶּקֶב מְלֹא כּוּשׁ נִכְנַס וְיוֹצֵא כְּשֶׁהוּא דּוֹלֵק הֲרֵי זֶה נִטְמָא. וְאִם הָיָה הַנֶּקֶב פָּחוֹת מִזֶּה נִצָּל:

הלכה ו׳

נִקַּב הַתַּנּוּר מִצִּדּוֹ שִׁעוּרוֹ מְלֹא כּוּשׁ נִכְנָס וְיוֹצֵא שֶׁלֹּא דּוֹלֵק. וְכֵן מְגוּפַת הֶחָבִית שֶׁנִּקְּבָה שִׁעוּרָהּ כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס מִצָּה שְׁנִיָּה שֶׁל שִׁיפוֹן בַּנֶּקֶב. וַחֲצָבִים גְּדוֹלִים שֶׁנִּקְּבוּ שִׁעוּרָן כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס מִצָּה שְׁנִיָּה שֶׁל קָנֶה. פָּחוֹת מִכָּאן טְהוֹרִין. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁנַּעֲשׂוּ לְיַיִן. אֲבָל אִם נַעֲשׂוּ לִשְׁאָר הַמַּשְׁקִין אֲפִלּוּ נִקְּבוּ בְּכָל שֶׁהֵן נִטְמְאוּ. וְאֵין הַצָּמִיד פָּתִיל מוֹעִיל לָהֶם עַד שֶׁיִּסְתֹּם הַנֶּקֶב. וְאַף בִּזְמַן שֶׁנַּעֲשׂוּ לְיַיִן לֹא אָמְרוּ אֶלָּא שֶׁנִּקְּבוּ שֶׁלֹּא בִּידֵי אָדָם. אֲבָל אִם נַעֲשׂוּ בִּידֵי אָדָם אֲפִלּוּ כָּל שֶׁהֵן טְמֵאִים. וְאֵינָן נִצָּלִין עַד שֶׁיִּסָּתֵם הַנֶּקֶב:

הלכה ז׳

חָבִית שֶׁהִיא מְלֵאָה מַשְׁקִין טְהוֹרִין וּמְנִיקַת שֶׁל חֶרֶס בְּתוֹכָהּ וְהֶחָבִית מֻקֶּפֶת צָמִיד פָּתִיל וּנְתוּנָה בְּאֹהֶל הַמֵּת. הֶחָבִית וְהַמַּשְׁקִין טְהוֹרִין וְהַמְּנִיקַת טְמֵאָה. מִפְּנֵי שֶׁקְּצָתָהּ הָאַחַת בְּתוֹךְ הֶחָבִית הַמֻּקֶּפֶת וְהַקָּצֶה הַשֵּׁנִי פָּתוּחַ לְאֹהֶל הַמֵּת וְאֵינוֹ סָתוּם. אַף עַל פִּי שֶׁהִיא עֲקֻמָּה אֵין הֶעָקֹם כְּסָתוּם:

הלכה ח׳

חָבִית הַמֻּקֶּפֶת צָמִיד פָּתִיל שֶׁנִּקְּבָה מִצִּדָּהּ וְסָתְמוּ שְׁמָרִים אֶת הַנֶּקֶב הִצִּיל. אָגַף חֲצִי הַנֶּקֶב וְסָתַם חֶצְיוֹ הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם הִצִּיל אִם לֹא הִצִּיל. סָתַם אֶת הַנֶּקֶב בִּזְמוֹרָה עַד שֶׁיְּמָרֵחַ מִן הַצְּדָדִין. סְתָמוֹ בִּשְׁנֵי קֵסָמִים עַד שֶׁיְּמָרֵחַ מִן הַצְּדָדִין וּבֵין זְמוֹרָה לַחֲבֵרְתָהּ. וְכֵן נֶסֶר שֶׁנָּתוּן עַל פִּי הַתַּנּוּר וּמֵרֵחַ מִן הַצְּדָדִין [הִצִּיל. הָיוּ שְׁתֵּי נְסָרִים עַד שֶׁיְּמָרֵחַ מִן הַצְּדָדִין וּבֵין] נֶסֶר לַחֲבֵרוֹ. חִבֵּר אֶת שְׁנֵי הַנְּסָרִים בְּמַסְמְרִים שֶׁל עֵץ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אוֹ שֶׁלִּפֵּף עֲלֵיהֶן שׁוּגְמִין אֵין צָרִיךְ לְמָרֵחַ מִן הָאֶמְצַע. בַּמֶּה מַקִּיפִין. בְּסִיד. וּבְחַרְסִית. וּבִגְפַסִין. בְּזֶפֶת. וּבְשַׁעֲוָה. בְּטִיט. וּבְצוֹאָה. וּבְחֵמָר. וּבְכָל דָּבָר הַמִּתְמָרֵחַ. וְאֵין מַקִּיפִין לֹא בְּבַעַץ וְלֹא בְּעוֹפֶרֶת מִפְּנֵי שֶׁהוּא פָּתִיל וְאֵינוֹ צָמִיד. וּמַקִּיפִין בִּדְבֵלָה שְׁמֵנָה שֶׁלֹּא הֻכְשְׁרָה וּבְבָצֵק שֶׁנִּלּוֹשָׁה בְּמֵי פֵּרוֹת כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטָּמֵא. שֶׁדָּבָר טָמֵא אֵינוֹ חוֹצֵץ:

הלכה ט׳

מְגוּפַת הֶחָבִית שֶׁנִּתְחַלְחֲלָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ נִשְׁמֶטֶת אֵינָהּ מַצֶּלֶת שֶׁהֲרֵי נִתְרָעֵעַ הַצָּמִיד. הַכַּדּוּר וְהַפְּקַעַת שֶׁל גֶּמִי שֶׁנָּתַן עַל פִּי הֶחָבִית וּמֵרֵחַ מִן הַצְּדָדִין לֹא הִצִּיל עַד שֶׁיְּמָרֵחַ עַל כָּל הַכַּדּוּר וְעַל כָּל הַפְּקַעַת מִמַּטָּה לְמַעְלָה. וְכֵן בְּמַטְלַת שֶׁל בֶּגֶד שֶׁקְּשָׁרָהּ עַל פִּי הַכְּלִי. הָיְתָה שֶׁל נְיָר אוֹ שֶׁל עוֹר וּקְשָׁרָהּ בִּמְשִׁיחָה. אִם מֵרֵחַ מִן הַצְּדָדִין הִצִּיל:

הלכה י׳

חֵמֶת שֶׁל עוֹר הַדָּג אוֹ הַנְּיָר שֶׁהִלְבִּישׁ בָּהֶן אֶת הֶחָבִית וּצְרָרָהּ מִלְּמַטָּה הֲרֵי זוֹ מַצֶּלֶת. וְאִם לֹא צְרָרָהּ אַף עַל פִּי שֶׁמֵּרֵחַ מִן הַצְּדָדִין לֹא תַּצִּיל:

הלכה י״א

חָבִית זְפוּתָה שֶׁנִּתְקַלֵּף הַחֶרֶס מִלְּמַעְלָה וְהַזֶּפֶת שֶׁלָּהּ עוֹמֵד וְנָתַן הַכִּסּוּי עַל הַזֶּפֶת וּדְחָקוֹ עַד שֶׁיִּדְבַּק בַּזֶּפֶת. וְנִמְצָא הַזֶּפֶת עוֹמֵד בֵּין הַכִּסּוּי וּבֵין קַרְקַע הֶחָבִית הֲרֵי זֶה מַצִּיל. וְכֵן בִּכְלֵי הַמֻּרְיָס וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִדְּבָרִים הַמִּתְמָרְחִין שֶׁהָיָה הַמִּתְמָרֵחַ בֵּין הַכִּסּוּי וּבֵין הַכְּלִי כְּמוֹ זֵר הוֹאִיל וְהַכּל דְּבוּקִין הֲרֵי זֶה מַצִּיל:

קרית ספר · הלכות טומאת מת פרק כ״ב

א׳

אין מציל בצמיד פתיל אלא כלים כדתני' בתוספתא וכלי כתוב בפרשה וכל כלי פתוח אשר אין צמיד וגו' הא יש צמיד פתיל עליו טהור הוא כדאמרינן לעיל ולכך שולי הכלים ודפנותיהם מאחוריהם אין מצילין אלא אם כן שפאן ותקנן ועשאן כלים כדתניא בתוספתא דכלים פ"ז דמזין ומקדשין בהם כיון שתקנם.

ב׳

כלי חרס שנתן בהם טיט עד חציו לא בטלו ואם השקיע בו כלים מציל כדתניא בתוספתא כפישה שנתן בה טיט עד חציה והשקיע בה את הכלים רבי יהודה אומר אינו מצלת וחכמים אומרים מצלת והוי דומיא דמתניתין פרק ה' דכלים תנור שנתן בו עפר עד חציו מן העפר ולמטה אינו מטמא באויר כדאיתא התם.

ג׳

כלי חרס מציל עד שינקב כמוציא זית ובגדול עד שיפחות ברובו ואם סתם מקום הפחת בצמיד פתיל מצילו אף על פי שאינו חשוב כלי לקבל טומאה וכלי מוקף צמיד שהיה נקוב או סדוק ולא סתם הנקב ניטמא ואינו מציל אם היה כלי אוכלין שיעורו כמוציא זית וכלי העשוי למשקין ככונס משקה העשוי לכך ולכך מטילין אותו לחומרו כדתנן פ' ג' דמס' כלים ואמרי' (אע"פ) [סוף פ'] המצניע א' רבא חמש מדות בכלי חרס ומדה חמשית הוי ניקב כמוציא רמונים טהור מכלום משום כלי אא"כ יצניעו לגסטרא שנטמא בתוכה גסטרא ואם היה מוקף צמיד פתיל והוא באהל המת אין טומאה נכנסת לו דרך נקב ומציל על כל מה שבתוכו עד שיפחת ברובו וכל כלי פתוח כתיב דרך פתח נכנס לו טומאה ולא דרך נקביו אמר ר' אסי אני שמעתי כלי חרס שיעורו כמוציא רמון אמר ליה רבא שמא לא שמעת אלא במוקף צמיד פתיל שאם ניקב כמוציא רמון אינו מציל והא רבא הוא דאמר מוקף צמיד פתיל עד שיפחת ברובו לא קשיא הא ברברבי ברובו הא בזוטרי כמוציא רמון בטל ליה מכלי ומשמע לפי' רש"י ז"ל דכל שלא נפחת רובו בגדול או כמוציא רמון בקטן מציל בצמיד פתיל בפיו אף על פי שהנקב פתוח אבל הרב ז"ל סבירא ליה דבפחת רובו וכמוציא רמון בעינן נמי צמיד פתיל בנקב ובלא"ה אינו מציל דנקב זה הוי נפתח וכתיב כל כלי פתוח אבל בבציר מהכי לא חשיב פתח ומציל הכלי מה שבתוכו הואיל ומוקף צמיד בפיו ושיעורין אלו נראה דהם בכלל שיעורין הלכה למשה מסיני.

ד׳

תנור שהיתה סרידה על פיו ומוקף צמיד ונסדק התנור מלא פי מרדע שלא נכנס טמא נסדקה סרידה מלא פי מרדע נכנס טמא היה עגול הנקב אין רואין אותו ארוך אלא שיעורו כמלא פי מרדע נכנס כדתנן פרק ט' דכלים כתנא קמא דר' יהודה ותניא בספרי אמר רשב"ג הואיל ונאמר צמיד פתיל מה אני מקיים פתוח להביא את הנסדק. תנור המוקף צמיד פתיל וניקב עינו במקום מרוח מלא כוש נכנס ויוצא דולק נטמא. ניקב מצדו מלא כוש נכנס ויוצא שלא דולק נטמא כתנא קמא דרבי יהודה פרק ט' וכן מגופת חבית שניקבה שיעורה כדי שתכנס קשר שני של שיפון שהוא דק מן הראשון ומחצבים גדולים שניקבו שיעורין מלא קשר שניה של קנה דלא כרבי שמעון דמחלק במתני' אם נקבה מן הצד לאמצע והיינו בזמן שנעשו ליין אבל לשאר משקין נקובתן כל שהוא כדתנן התם והיינו נמי שלא ניקבו בידי אדם בכוונה אבל ניקבו בידי אדם אפילו כל שהוא טמאים כיון שהוא בכונס משקה דנקיבת הנך שיעורי דעד השתא בסתימה שבפתחו אבל השתא איירי כשניקב הכלי עצמו כן כתב הר"ש ז"ל.

ז׳

חבית מלאה משקין טהורין ומוקפת צמיד ומניקת של חרס בתוכה החבית ומשקין טהורין ומינקת טמאה כבית שמאי דפ"ט דכלים דחזרו ב"ה להורות כדברי בית שמאי כדתנן התם והרב ז"ל פי' דמינקת זו היא של חרס כמו שפירש גם כן בפי' המשנה וכיון שהיא חלולה ומונחת צדה אחת תוך החבית חשיבא כלי שיש לו בית קבול ונכנסת טומאה לתוכו דרך פיו שבחוץ אף על פי שהוא עקום אבל אין טומאה נכנסת לחבית שהנקב של חבית הרי הוא סתום במינקת ולא חשיב השתא האי נקב של מינקת אלא להכניס הטומאה למינקת בלבד כן נראה לישב דברי הרב ז"ל במה שהשיג עליו הראב"ד ז"ל.

ח׳

חבית שניקבה וסתמוה שמרים הצילה כדתנן פ' עשירי בכלים. אגף חצי הנקב וסתם חציו הוי ספק דלא איפשיטא בעי' דרבא פרק הגוזל קמא סתם את הנקב בזמורה צריך למרח מן הצדדין סתמו בשנים ימרח ג"כ בין שניהם כדתנן התם וכן נסר הנתון על פי התנור ימרח ואם היו שתים ימרח בין שתיהן כדתנן התם ואם חברן יפה אינו צריך למרח ביניהן כדתנן התם במה מקיפין בסיד וכו' ובכל דבר המתמרח דהוו צמיד פתיל אבל בעץ ועופרת הוי פתיל ולא צמיד ומקיפין בדבילה שמינה ובבצק שנילושה במי פירות שם במשנה תנן שאין מקיפין בהן ואם הקיף הציל מדאוריתא דהוי צמיד פתיל אבל משום דאסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל אמרו שאין מקיפין והיינו משנה ראשונה אבל במשנה אחרונה אמרו מותר כדאסקי' בע"ז פרק רבי ישמעאל.

ט׳

מגופת חבית של חלחלה חכמים אומרים אינה מצלת כדתנן פרק עשירי דכלים כיון דמחלחלה לאו צמיד פתיל הוא. הכדור והפקעת של שתי לא הציל עד שימרח מלמעלה למטה כדתנן התם וכן מטלית של בגד כדתנן היתה של נייר או של עור וקשרה במשיחה אם מירח מן הצדדין הציל כדתנן התם.

י׳

חמת של עור הדג ושל נייר דלא מקבל טומאה והלביש בהן את החבית וצררה למטה הרי זו מצלת כדתנן בתוספתא פרק ז' דכלים אבל לא צררה שפי החבית לצד פי החמת אינה מצלת.

י״א

חבית זפיתה שנתקלף הכיסוי וזפת עומד וחזר ודחק הכיסוי בזפת מציל וכן קבותין של מורייס שהם קנקנים שגפתן עם השפה חכמים אומרים מצילין כדתנן בפרק עשירי דכלים:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

השגות הראב"ד · הלכות טומאת מת פרק כ״ב

א׳

ודפנותיהן מאחוריהם וכו' כלי חרס שנתן בו. א"א לשון התוספתא אינו כן אלא כך כפישה שנתן בה טיט עד חציה והשקיע בה את הכלים רבי יהודה אומר אינה מצלת וחכ"א מצלת פי' כפישה כלי של אבן ואינו מקבל טומאה ואם נתנה ע"פ החבית ומירח בה את הטיט היתה מצלת כל מה שבתוכה והוא לא עשה כן אלא שנתן בה טיט וכפה את החבית לתוכה עד ששקע פיה בטיט ר"י אומר אינה מצלת שאין זה דרך צמיד פתיל וחכ"א מצלת ומ"ש הוא טעות הוא בידו שהחבית אטומה עד חציה טמאה היא אינה מצלת ואפילו אטומה כולה טמאה היא והכי איתא בתוספתא:

ג׳

ובגדול עד שיפחת. א"א יש מפרשים בהיפך כיצד כלי גדול שלא נפחת רובו אלא במוציא רמון:

ז׳

אין העקום כסתום. א"א ראיתי זה האיש משנה את המליצות ומסבב אותם לעניינים אחרים ומתוך כך הוא משתבש והמשנה כך היא במסכתא כלים חבית מלאה משקין טהורים ומניקת בתוכה מוקפת צמיד פתיל ונתונה באהל המת בית שמאי אומרים החבית והמשקין טהורים ומניקת טמאה ובית הלל אומרים אף מניקת טהורה חזרו בית הלל להורות כבית שמאי זהו נוסח המשנה והיא על דרך המחלוקת שבמסכתא אהלות שרבי יהושע אומר בושנו מדבריכם ב"ש ובאמת ובברור המניקת זו של מתכת היא שהיא ראויה לקבל טומאה אע"פ שאין לה בית קבול אם לא שהצמיד פתיל מצילו וב"ש גזרו על החבית שלא תציל אלא על עצמה שהיא של חרס ועל משקין שבתוכה משום חבית של עם הארץ אבל לא על כלי שטף ומש"ה מניקת טמאה אע"פ שהיא מוקפת צמיד פתיל וע"כ זו המניקת כולה תחת הצמיד פתיל היא שאם היה של חרס וראשה אחד לחוץ ופתוח כאשר כתב היאך החבית והמשקין טהורין והמניקת טמאה אדרבא איפכא מסתברא מניקת טהורה שאין לה בית קבול וכלי חרס שאין לה בית קבול טהור והחבית והמשקין טמאין שהטומאה נכנסה דרך פתחה של מניקת שהרי אמרו פתח העשוי בידי אדם אפילו כל שהוא מביא הטומאה בצמיד פתיל הילכך כל מה שכתב שיבוש הוא:

ט׳

מגופת החבית. א"א כן פירש הרב היוני ז"ל ולפי לשון המשנה נ"ל בה פירוש אחר. לשון המשנה מגופת החבית המחולחלת ואינה נשמטת מצלת דברי ר"י וחכ"א אינה מצלת פירוש המגופה חלולה ופי החבית נכנס בה והיא מהודקת שאינה נשמטת מאיליה רבי יהודה אומר מצלת בלא מירוח וחכ"א אינה מצלת שדרך תשמישה הוא זה כך נראה לי האמת ואם כדבריהם היה לו לומר מירוח שנתחלחל כי המירוח לא נקרא מגופה:

י׳

וצררה מלמטה. א"א זו התוספתא משובשת נמצאת ואין ללמוד ממנה והיא מתוכה נפרכת שהרי אמרו צמיד פתיל על פיה ולא על גבה ואם הלבישה וצררה למטה היאך המירוח על פיה ואם מירוח כנגד פיה הרי הנייר מפסיק ואין זה צמיד פתיל:

י״א

חבית זפותה. א"א אף זו לא נראה לי כפירושם שאני מוצא בלשון המשנה יקלף את הזפת קליפה לזפת ושבירה לחרסים על כן נ"ל שאין כאן שבירת חרס אלא שנתקלפה הזפת מן החרס ועומדת לעצמו ר' יהודה סבר כיון שנעשה הזפת דופן החבית ועכשיו בשזפתה עומדת לעצמה אין מירוח החבית חשוב בלא מירוח הזפת וחכמים אומרים מועיל:

נחלת הכלל · ToratEmet

אור שמח · הלכות טומאת מת פרק כ״ב

ח׳

ומקיפין בדבילה כו'. נ"ב יעוין היטב בפירוש המשנה:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות טומאת מת כ״ב, מתוך הלכות טומאת מת שבספר טהרה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות טומאת מת כל הרמב״ם