רמב״ם - הלכות טוען ונטען · פרק ט״ז

ספר משפטים · 10 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות טוען ונטען · פרק ט״ז

הלכה א׳

רְאוּבֵן שֶׁמָּכַר לְשִׁמְעוֹן שָׂדֶה וְהָיָה לֵוִי מֵעֵדֵי הַשְּׁטָר וּבָא לֵוִי לְעַרְעֵר עַל הַשָּׂדֶה וְלִטְעֹן שֶׁרְאוּבֵן גָּזַל אוֹתָהּ מִמֶּנּוּ. אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ וְאֵין מַשְׁגִּיחִין עַל רְאָיוֹת שֶׁיָּבִיא עַל אוֹתָהּ שָׂדֶה וַהֲרֵי אִבֵּד כָּל זְכוּתוֹ שֶׁאוֹמֵר לוֹ הֵיאַךְ תָּעִיד עַל הַמֶּכֶר וְתָבוֹא וּתְעַרְעֵר. וְכֵן אִם הֵעִיד לֵוִי בִּשְׁטָר שֶׁכָּתוּב בּוֹ הַשָּׂדֶה פְּלוֹנִי שֶׁל רְאוּבֵן מִצַּד מִזְרָח אוֹ מַעֲרָב הוֹאִיל וְעָשָׂה הַשָּׂדֶה סִימָן לְאַחֵר וְהֵעִיד בַּשְּׁטָר אִבֵּד אֶת זְכוּתוֹ וְאֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר וּלְעַרְעֵר שֶׁאוֹמְרִים לוֹ הֵיאַךְ תָּעִיד בִּשְׁטָר זֶה שֶׁכָּתוּב בּוֹ הַשָּׂדֶה הַזֹּאת מִצַּד פְּלוֹנִי וְתַחְזֹר וּתְעַרְעֵר עָלֶיהָ:

הלכה ב׳

טָעַן הָעֵד וְאָמַר תֶּלֶם אֶחָד הוּא שֶׁעָשִׂיתִי סִימָן וְלֹא כָּל הַשָּׂדֶה וְאוֹתוֹ הַתֶּלֶם הַסָּמוּךְ לַמֵּצַר בִּלְבַד הוּא שֶׁל רְאוּבֵן הֲרֵי זֶה טַעֲנָה הַנִּשְׁמַעַת וְיֵשׁ לוֹ לְעַרְעֵר עַל כָּל הַשָּׂדֶה חוּץ מֵאוֹתוֹ הַתֶּלֶם. וְאֵין כָּל הַדְּבָרִים אֲמוּרִים אֶלָּא בְּאֶחָד מֵעֵדֵי הַשְּׁטָר שֶׁבָּא לְעַרְעֵר. אֲבָל הַדַּיָּן שֶׁקִּיֵּם הַשְּׁטָר יֵשׁ לוֹ לְעַרְעֵר מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לִטְעֹן וְלוֹמַר לֹא יָדַעְתִּי מֶה הָיָה כָּתוּב בַּשְּׁטָר מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לַדַּיָּנִין לְקַיֵּם הַשְּׁטָר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קְרָאוּהוּ. אֲבָל הָעֵדִים אֵין חוֹתְמִין עַל הַשְּׁטָר אֶלָּא אִם כֵּן קְרָאוּהוּ כֻּלּוֹ וִידַקְדֵּק בּוֹ:

הלכה ג׳

בָּא שִׁמְעוֹן וְנִמְלַךְ בְּלֵוִי וְאָמַר לוֹ הֲרֵינִי קוֹנֶה שָׂדֶה פְּלוֹנִית מֵרְאוּבֵן וּבַעֲצָתְךָ אֶקְנֶה אוֹתָהּ. אָמַר לוֹ לֵוִי לֵךְ וּקְנֵה אוֹתָהּ טוֹבָה הִיא. יֵשׁ לוֹ לְלֵוִי לְעַרְעֵר עָלֶיהָ וְלֹא אִבֵּד זְכוּתוֹ שֶׁהֲרֵי לֹא עָשָׂה מַעֲשֶׂה וְיֵשׁ לוֹ לוֹמַר רְצוֹנִי הָיָה שֶׁתֵּצֵא מִתַּחַת יַד רְאוּבֵן שֶׁהוּא אַלָּם כְּדֵי שֶׁאֶתְבָּעֶנָּה בְּדִין וְאֶקַּח שָׂדִי:

הלכה ד׳

רְאוּבֵן שֶׁעִרְעֵר עַל שִׁמְעוֹן וְשִׁמְעוֹן אָמַר אֵינִי יוֹדֵעַ מָה אַתָּה סָח אֶלָּא שָׂדֶה זוֹ מִלֵּוִי לְקַחְתִּיהָ וַהֲרֵי עֵדִים שֶׁאֲכַלְתִּיהָ שְׁנֵי חֲזָקָה. אָמַר לוֹ רְאוּבֵן וַהֲלֹא עֵדִים יֵשׁ לִי שֶׁבָּעֶרֶב בָּאתָ אֵלַי וְאָמַרְתָּ לִי מְכֹר לִי שָׂדֶה זוֹ אֵין זוֹ רְאָיָה. וְיֵשׁ לוֹ לְשִׁמְעוֹן לוֹמַר רָצִיתִי לִקְנוֹת מִמְּךָ כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּעַרְעֵר וְלֹא תַּטְרִיחֵנִי בְּדִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ אִם הִיא שֶׁלְּךָ אוֹ אֵינָהּ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְאִם לֹא טָעַן שִׁמְעוֹן טַעֲנָה זוֹ אֵין טוֹעֲנִין לוֹ:

הלכה ה׳

רְאוּבֵן שֶׁעִרְעֵר וְהֵבִיא עֵדִים שֶׁשָּׂדֶה זוֹ שֶׁלּוֹ וְשִׁמְעוֹן שֶׁבְּתוֹכָהּ טוֹעֵן אַתָּה מְכַרְתָּהּ לִי וַאֲכַלְתִּיהָ שְׁנֵי חֲזָקָה. וּרְאוּבֵן אָמַר בְּגֵזֶל אָכַלְתָּ. בֵּין שֶׁלֹּא הָיוּ עֵדִים שֶׁאָכַל כְּלָל בֵּין שֶׁהָיָה שָׁם עֵד אֶחָד שֶׁאֲכָלָהּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים אֵינוֹ חַיָּב לְהַחְזִיר הַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר שֶׁלִּי אָכַלְתִּי וְאֵין עָלָיו עֵדִים שֶׁמְּחַיְּבִין אוֹתוֹ בְּפֵרוֹת שֶׁהֲרֵי מֵעַצְמוֹ הוֹדָה. וְזֶה הָעֵד שֶׁהֵעִיד שֶׁאֲכָלָהּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים לְיַפּוֹת כֹּחוֹ שֶׁל אוֹכֵל הוּא בָּא וְאִלּוּ הָיָה עִמּוֹ אַחֵר הָיְתָה הַשָּׂדֶה עוֹמֶדֶת בְּיָדוֹ. לְפִיכָךְ יִשָּׁבַע רְאוּבֵן הֶסֵּת שֶׁלֹּא מָכַר וְתַחְזֹר לוֹ הַשָּׂדֶה וְיִשָּׁבַע שִׁמְעוֹן הֶסֵּת שֶׁאֵינוֹ חַיָּב לוֹ כְּלוּם בַּפֵּרוֹת שֶׁאָכַל וְיִפָּטֵר:

הלכה ו׳

הָיוּ שְׁנֵי עֵדִים מְעִידִים עַל שִׁמְעוֹן שֶׁאֲכָלָהּ פָּחוֹת מִשְּׁנֵי חֲזָקָה יַחְזִיר כָּל הַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל וַאֲפִלּוּ הָיָה עֵד אֶחָד חַיָּב לְהַחְזִיר עַל פִּיו שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ מַכְחִישׁ הָעֵד אֶלָּא אוֹמֵר אֱמֶת הֵעִיד וְאָכַלְתִּי שְׁתֵּי שָׁנִים וְשֶׁלִּי אָכַלְתִּי. נִמְצָא מְחֻיָּב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁבַע וּמְשַׁלֵּם:

הלכה ז׳

כָּל הַמְחֻיָּב לְהַחְזִיר הַפֵּרוֹת אִם לֹא הָיוּ יְדוּעִין וְאֵין בֵּית דִּין יְכוֹלִין לְשַׁעֵר אוֹתָן כְּשַׁעַר הַבָּתִּים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁהוּא יָדוּעַ. אֶלָּא הָיוּ פֵּרוֹת אִילָן אוֹ פֵּרוֹת שָׂדֶה שֶׁאֵינָן יְדוּעִין. הוֹאִיל וְאֵין כָּאן טַעֲנָה וַדָּאִית יְשַׁלֵּם מַה שֶּׁיּוֹדֶה בּוֹ שֶׁאֲכָלוֹ. וּמַחְרִימִין עַל מִי שֶׁאָכַל יוֹתֵר וְלֹא יְשַׁלֵּם:

הלכה ח׳

כָּל הַמַּחֲזִיר קַרְקַע מִתַּחַת יָדוֹ אִם הִשְׂכִּירָהּ לַאֲחֵרִים כְּשֶׁהָיָה מַחֲזִיק בָּהּ וְהָיוּ הַשּׂוֹכְרִין קַיָּמִין מוֹצִיאִין מֵהֶן הַשָּׂכָר פַּעַם שְׁנִיָּה וְנוֹתְנִין לְבַעַל הַקַּרְקַע וְחוֹזְרִין וְתוֹבְעִין זֶה שֶׁהִשְׂכִּיר לָהֶם מָקוֹם שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ:

הלכה ט׳

אָסוּר לָאָדָם לִטְעֹן טַעֲנַת שֶׁקֶר כְּדֵי לְעַוֵּת הַדִּין אוֹ כְּדֵי לְעַכְּבוֹ. כֵּיצַד. הָיָה נוֹשֶׁה בַּחֲבֵרוֹ מָנֶה לֹא יִטְעָנֶנּוּ מָאתַיִם כְּדֵי שֶׁיּוֹדֶה בְּמָנֶה וְיִתְחַיֵּב שְׁבוּעָה. הָיָה נוֹשֶׁה מָנֶה וּטְעָנוֹ מָאתַיִם לֹא יֹאמַר אֶכְפֹּר הַכּל בְּבֵית דִּין וְאוֹדֶה לוֹ בְּמָנֶה בֵּינִי לְבֵינוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא אֶתְחַיֵּב לוֹ שְׁבוּעָה:

הלכה י׳

הָיוּ שְׁלֹשָׁה נוֹשִׁין מָנֶה בְּאֶחָד וְכָפַר בָּהֶן לֹא יִהְיֶה אֶחָד תּוֹבֵעַ וּשְׁנַיִם מְעִידִים וּכְשֶׁיּוֹצִיאוּ מִמֶּנּוּ יַחֲלֹקוּ. וְעַל דְּבָרִים אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הִזְהִיר הַכָּתוּב וְאָמַר מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק: סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת טוֹעֵן וְנִטְעָן בְּסַ"ד

אור שמח · הלכות טוען ונטען פרק ט״ז

ד׳

ושמעון א(ו)מר איני יודע מה אתה סח וכו': הוסיף רבינו התיבות האלה משום שמפרש דהכא המחזיק טוען שלא היתה שדה זו שלו מעולם וכן לא מצא המערער עדים ע"ז שהיה שלו וכן מסיים אעפ"י שאיני יודע אם היה שלך כו', אבל אם הוו עדים שהיתה של המערער אז היה לוקח מהמחזיק דליכא סהדי דדר ביה חד יומא, וכיון שכן המערער טוען הלא בעצמך הודית בפני עדים שהשדה שלי והוי כמו ההלכה י"ד בפרק י"ד, ע"ז אמרו דאין זו כהודאה דעביד אינש דזבין דיניה, ולכן הוי כמו טענת השטאה והשבעה דלא טענינן אם לא טעין כמ"ש לעיל ספ"ו, אבל הטור שהביא פירוש רא"ש דידוע בעדים שהיתה של המערער רק מיירי דאיכא סהדי דדר ביה חד יומא וטוענין ללוקח ע"ז כיון דידוע בעדים שהיא שדה של ראובן והלוקח אינו יודע אם המוכר לקחה ממנו ודאי דזבין אינש דיניה הוי טענה מעליא, ולכן לא הביא דברי רבינו דלא טוענין אם לא טעין, רק המחבר כתב על דין זה דברי רבינו ומי יכריע נגדו ויעוין סמ"ע בזה ודוק:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות טוען ונטען פרק ט״ז

א׳

מי שהעיד במכר השדה או במכר סברא היא שאין לו בה כלום באכילת פירות.

ו׳

מי שהוא מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם דפירות שאכל מטלטלין נינהו והיה חייב שבועה מן התורה בעד אחד ואינו יכול ולכך משלם.

ט׳

אסור לטעון טענת שקר כדכתיב מדבר שקר תרחק:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות טוען ונטען פרק ט״ז

ב׳

טען העד ואמר תלם אחד הוא שעשיתי סימן ולא כל השדה ואותו התלם הסמוך למצר בלבד הוא של ראובן, הרי זה טענה הנשמעת ויש לו לערער על כל השדה חוץ מאותו התלם. טען העד ואמר תלם אחד וכו', כתב הלח"מ בגמ' כתובות דף ק"ט נראה דמפרש כפי' הרי"ף דאיירי שהחזיק שלש שנים אחר ההודאה, וכדכתב הר"ן ודבר זה פשוט הוא ולכך לא כתבו עכ"ל, והנה הרי"ף לא כתב דמיירי שהחזיק שלש שנים אחר הודאה, וכתב רק והוא דהוי ארעא בידיה, אבל ליתא בידיה אינו נאמן, אלא שהר"נ בפירושו כתב שנראה מדבריו דהכא מיירי שהוציאה העורר מיד המחזיק והחזיק בה ג' שנים, ועכשיו חזר ובא זה בטענת הודאתו שעשאה סימן לאחר להוציאה מידו, ומשו"ה נאמן לטעון חזרתי ולקחתי ממנו אחר ההודאה כיון שהחזיק בה ג' שנים, ולפיכך כתב הרי"ף דהיכא דליתא בידיה אינו נאמן, עכ"ל הר"נ, פירושו של הר"נ בדברי הרי"ף קשה דאם החזיק ג' שנים פשיטא מה צריך אביי להביא על זה דאמר ר' יוחנן אם אמר חזרתי ולקחתי ממנו נאמן, ובש"מ מביא פי' תלמידי רבינו יונה דבאמת לא החזיק המערער ג' שנים, ומ"מ כיון שלהמחזיק לא היה שום ראיה על השדה רק זה שהמערער עשאה סימן בשטר שהיא שלו אין ראיה זאת מפורסמת כ"כ שיסמוך עליה המחזיק כשהמערער החזיק בה מחדש ולא ימחה בידו ולסמוך על טענת אחוי שטרך, והוא חידוש גדול, וכשאמר רבי יוחנן אם טען ואמר חזרתי ולקחתיה ממנו הי' לו לפרש זה דנאמן גם בחזקה מעט, אלא דיש לומר דזהו שאמר ר' יוחנן דנאמן בטענה לבד לומר לקחתי, ואינו צריך ג' שנים כמו בכל קרקע, ומדברי הרי"ף משמע כפירוש תלמידי הר"י שלא כתב אלא שהקרקע הי' ביד המערער, אך לפי"ז ודאי קשה על הרמב"ם שלא הביא זה כיון שהוא חדוש גדול בהלכה. והנה בעיקר ההלכה דתנן במתני' העורר על השדה והוא חתום עליה בעד וכן עשאה סימן לאחר, יש לעיין למה תנן באופן זה שמי שהוא חתום בעד, או מי שעשאה סימן רוצים להוציאה מיד המוחזק בה שבשביל זה אין יכולים להוציא, ולמה לא תנן דגם באופן שמי שחתם בעד, או עשאה סימן לאחר אפשר להוציא ממנו ע"י זה את השדה אף שהוא מוחזק בה, ומוכח דאף דהוא ראיה ע"י חתימתו בהשטר או ע"י הסימן מ"מ אינו ראיה אלא לבטל זכותו מה שהיה יכול להוציא מהמחזיק, אבל אם הוא מוחזק בהשדה אין הראיה כ"כ חזקה שבשביל זה אפשר להוציא ממנו, ועיין בראשונים בש"מ שכתבו כן דאפשר כתב רק בתורת סימן, אלא דלפי"ז קשה למה הוצרך האפוטרפוס לומר דאבוהן דיתמי יטעון חזרתי ולקחתי ממנו ולכן נראה דטענה זו שכתבה רק לסימן אינה טענה מצוייה כלל ואין טוענין בה ליתומים, אבל לטעון חזרתי ולקחתי הרי היא טענה מצויה אלא שצריך לזה עדי חזקה, אבל ע"י מיגו הא מהני, ולכן נאמר דאף דאין הטענה מצויה מ"מ מהני זה בתורת מיגו שכיון שאם הי' טוען אם הי' מוחזק היה נאמן כמו שכתבנו דאין הראיה חזקה כ"כ להוציא מן המוחזק, לכן מהני לטעון חזרתי ולקחתי במיגו שהיה כופר לגמרי בכל הראי' והי' אומר שכתב רק לסימן. ומכאן יהיה ראיה לדברי התוס' בב"ב דף ע' ע"ב בד"ה מאן דאמר, דאף דסוברים דאין טוענין ליתמי נאנסו מ"מ טוענין להם החזרתי במיגו דנאנסו כיון דאביהם היה נאמן לטעון החזרתי במיגו דנאנסו, דהא טען זה האפוטרופוס אם היה אבוהון דיתמי קיים הוי טעין חזרתי ולקחתי ממנו ואמר אביי דשפיר קאמר. ומבואר מה שכתב הרי"ף והוא דהוי ארעא בידיה משום דאם השדה בחזקתו אין מוציאין ממנו אם היה כופר בעיקר הראיה שעשאה סימן, ויהי' טוען שהשדה היא שלו, ולכן אפי' אם הוא מודה וטוען חזרתי ולקחתי נאמן, ועיקר חדושו של ר' יוחנן הוא דנאמן במיגו משום דאין כאן ראיה ברורה, ובזה נוכל לבאר השמטת הרמב"ם דכיון דממתני' מוכח דאין הסימן ראיה ברורה, דהא תנן דדוקא העורר אינו יכול להוציא, וא"כ אם טען חזרתי ולקחתי יש לו מיגו, וזהו משנה דשדה זו של אביך היתה ולקחתיה נאמן, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר.

ה׳

לפיכך ישבע [ראובן] היסת שלא מכר ותחזור לו השדה וישבע שמעון היסת שאינו חייב כלום בפירות שאכל ויפטר. הנה הבעה"ת שער כ"א חלק ה' הוכיח מדברי הרמב"ם כאן דעד המסייע אינו פוטר משבועת היסת ודבריו תמוהין דלא מטעם דע"א אינו פוטר אלא משום דחזקה אינה פוטרת משבועת היסת דהא פסק בפי"א הל' ב' דבכל חזקה של ג' שנים ואפי' אם יש שני עדים על החזקה נשבע היסת ואין זה מטעם ע"א אלא משום דחזקה של ג' שנים אינה פוטרת משבועת היסת, ויש לומר דשאני התם דהעד היה צריך להקרקע שתשאר בידי המחזיק עפ"י עדותו לכן לא מהני לפטור משבועה דלהוציא מחזקתו בלא שבועה לא מהני אבל כאן שהקרקע חוזרת והשאלה היא רק על הפירות שהוא מוחזק ובזה היה מהני ע"א המסייע לפוטרו משבועה ולכן הוכיח מכאן הבעה"ת שע"א המסייע אינו פוטר משבועה, שוב מצאתי שעמד על קושיא זו המל"מ בפי"א מטוען הל' ב'.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות טוען ונטען ט״ז, מתוך הלכות טוען ונטען שבספר משפטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות טוען ונטען כל הרמב״ם