רמב״ם - הלכות תשובה · פרק ו׳

ספר המדע · 5 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות תשובה · פרק ו׳

הלכה א׳

פְּסוּקִים הַרְבֵּה יֵשׁ בַּתּוֹרָה וּבְדִבְרֵי נְבִיאִים שֶׁהֵן נִרְאִין כְּסוֹתְרִין עִקָּר זֶה וְנִכְשָׁלִין בָּהֶן רֹב הָאָדָם וְיַעֲלֶה עַל דַּעְתָּן מֵהֶן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוּא גּוֹזֵר עַל הָאָדָם לַעֲשׂוֹת רָעָה אוֹ טוֹבָה וְשֶׁאֵין לִבּוֹ שֶׁל אָדָם מָסוּר לוֹ לְהַטּוֹתוֹ לְכָל אֲשֶׁר יִרְצֶה. וַהֲרֵי אֲנִי מְבָאֵר עִקָּר גָּדוֹל שֶׁמִּמֶּנּוּ תֵּדַע פֵּרוּשׁ כָּל אוֹתָן הַפְּסוּקִים. בִּזְמַן שֶׁאָדָם אֶחָד אוֹ אַנְשֵׁי מְדִינָה חוֹטְאִים וְעוֹשֶׂה הַחוֹטֵא חֵטְא שֶׁעוֹשֶׂה מִדַּעְתּוֹ וּבִרְצוֹנוֹ כְּמוֹ שֶׁהוֹדַעְנוּ רָאוּי לְהִפָּרַע מִמֶּנּוּ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹדֵעַ אֵיךְ יִפָּרַע. יֵשׁ חֵטְא שֶׁהַדִּין נוֹתֵן שֶׁנִּפְרָעִים מִמֶּנּוּ עַל חֶטְאוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה בְּגוּפוֹ אוֹ בְּמָמוֹנוֹ אוֹ בְּבָנָיו הַקְּטַנִּים שֶׁבָּנָיו שֶׁל אָדָם הַקְּטַנִּים שֶׁאֵין בָּהֶם דַּעַת וְלֹא הִגִּיעוּ לִכְלַל מִצְווֹת כְּקִנְיָנוֹ הֵן וּכְתִיב (דברים כד טז) "אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יָמוּת" עַד שֶׁיֵּעָשֶׂה אִישׁ. וְיֵשׁ חֵטְא שֶׁהַדִּין נוֹתֵן שֶׁנִּפְרָעִין מִמֶּנּוּ לָעוֹלָם הַבָּא וְאֵין לָעוֹבֵר עָלָיו שׁוּם נֵזֶק בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְיֵשׁ חֵטְא שֶׁנִּפְרָעִין מִמֶּנּוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא:

הלכה ב׳

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁלֹּא עָשָׂה תְּשׁוּבָה אֲבָל אִם עָשָׂה תְּשׁוּבָה הַתְּשׁוּבָה כִּתְרִיס לִפְנֵי הַפֻּרְעָנוּת. וּכְשֵׁם שֶׁהָאָדָם חוֹטֵא מִדַּעְתּוֹ וּבִרְצוֹנוֹ כָּךְ הוּא עוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה מִדַּעְתּוֹ וּבִרְצוֹנוֹ:

הלכה ג׳

וְאֶפְשָׁר שֶׁיֶּחְטָא אָדָם חֵטְא גָּדוֹל אוֹ חֲטָאִים רַבִּים עַד שֶׁיִּתֵּן הַדִּין לִפְנֵי דַּיַן הָאֱמֶת שֶׁיְּהֵא הַפֵּרָעוֹן מִזֶּה הַחוֹטֵא עַל חֲטָאִים אֵלּוּ שֶׁעָשָׂה בִּרְצוֹנוֹ וּמִדַּעְתּוֹ שֶׁמּוֹנְעִין מִמֶּנּוּ הַתְּשׁוּבָה וְאֵין מַנִּיחִין לוֹ רְשׁוּת לָשׁוּב מֵרִשְׁעוֹ כְּדֵי שֶׁיָּמוּת וְיֹאבַד בְּחֶטְאוֹ שֶׁעָשָׂה. הוּא שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר עַל יְדֵי יְשַׁעְיָהוּ (ישעיה ו י) "הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה" וְגוֹ'. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (דה"ב לו טז) "וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים וּבוֹזִים דְּבָרָיו וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִאָיו עַד עֲלוֹת חֲמַת ה' בְּעַמּוֹ עַד לְאֵין מַרְפֵּא". כְּלוֹמַר חָטְאוּ בִּרְצוֹנָם וְהִרְבּוּ לִפְשֹׁעַ עַד שֶׁנִּתְחַיְּבוּ לִמְנֹעַ מֵהֶן הַתְּשׁוּבָה שֶׁהִיא הַמַּרְפֵּא. לְפִיכָךְ כָּתוּב בַּתּוֹרָה (שמות ד כא) "וַאֲנִי (אֲחַזֵּק) [אַקְשֶׁה] אֶת לֵב פַּרְעֹה". לְפִי שֶׁחָטָא מֵעַצְמוֹ תְּחִלָּה וְהֵרֵעַ לְיִשְׂרָאֵל הַגָּרִים בְּאַרְצוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות א י) "הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ". נָתַן הַדִּין לִמְנֹעַ הַתְּשׁוּבָה מִמֶּנּוּ עַד שֶׁנִּפְרַע מִמֶּנּוּ. לְפִיכָךְ חִזֵּק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת לִבּוֹ. וְלָמָּה הָיָה שׁוֹלֵחַ לוֹ בְּיַד משֶׁה וְאוֹמֵר שְׁלַח וַעֲשֵׂה תְּשׁוּבָה וּכְבָר אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵין אַתָּה מְשַׁלֵּחַ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ט ל) "וְאַתָּה וַעֲבָדֶיךָ יָדַעְתִּי" וְגוֹ' (שמות ט טז) "וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ". כְּדֵי לְהוֹדִיעַ לְבָאֵי הָעוֹלָם שֶׁבִּזְמַן שֶׁמּוֹנֵעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַתְּשׁוּבָה לַחוֹטֵא אֵינוֹ יָכוֹל לָשׁוּב אֶלָּא יָמוּת בְּרִשְׁעוֹ שֶׁעָשָׂה בִּתְחִלָּה בִּרְצוֹנוֹ. וְכֵן סִיחוֹן לְפִי עֲוֹנוֹת שֶׁהָיוּ לוֹ נִתְחַיֵּב לְמָנְעוֹ מִן הַתְּשׁוּבָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ב ל) "כִּי הִקְשָׁה ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת רוּחוֹ וְאִמֵּץ אֶת לְבָבוֹ". וְכֵן הַכְּנַעֲנִים לְפִי תּוֹעֲבוֹתֵיהֶן מָנַע מֵהֶן הַתְּשׁוּבָה עַד שֶׁעָשׂוּ מִלְחָמָה עִם יִשְׂרָאֵל. שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע יא כ) "כִּי מֵאֵת ה' הָיְתָה לְחַזֵּק אֶת לִבָּם לִקְרַאת הַמִּלְחָמָה עִם יִשְׂרָאֵל לְמַעַן הַחֲרִימָם". וְכֵן יִשְׂרָאֵל בִּימֵי אֵלִיָּהוּ לְפִי שֶׁהִרְבּוּ לִפְשֹׁעַ מָנַע מֵאוֹתָן הַמַּרְבִּים לִפְשֹׁעַ תְּשׁוּבָה שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א יח לז) "וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית" כְּלוֹמַר מָנַעְתָּ מֵהֶן הַתְּשׁוּבָה. נִמְצֵאתָ אוֹמֵר שֶׁלֹּא גָּזַר הָאֵל עַל פַּרְעֹה לְהָרַע לְיִשְׂרָאֵל. וְלֹא עַל סִיחוֹן לַחֲטֹא בְּאַרְצוֹ. וְלֹא עַל הַכְּנַעֲנִים לְהַתְעִיב. וְלֹא עַל יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה. אֶלָּא כֻּלָּן חָטְאוּ מֵעַצְמָן וְכֻלָּן נִתְחַיְּבוּ לִמְנֹעַ מֵהֶן הַתְּשׁוּבָה:

הלכה ד׳

וּכְעִנְיָן זֶה שׁוֹאֲלִין הַצַּדִּיקִים וְהַנְּבִיאִים בִּתְפִלָּתָם מֵאֵת ה' לְעָזְרָם עַל הָאֱמֶת. כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד (תהילים כז יא) "הוֹרֵנִי ה' דַּרְכֶּךָ". כְּלוֹמַר אַל יִמְנָעוּנִי חֲטָאַי דֶּרֶךְ הָאֱמֶת שֶׁמִּמֶּנָּה אֵדַע דַּרְכְּךָ וְיִחוּד שְׁמֶךָ. וְכֵן זֶה שֶׁאָמַר (תהילים נא יד) "וְרוּחַ נְדִיבָה תִסְמְכֵנִי" כְּלוֹמַר תַּנִּיחַ רוּחִי לַעֲשׂוֹת חֶפְצְךָ וְאַל יִגְרְמוּ לִי חֲטָאַי לְמָנְעֵנִי מִתְּשׁוּבָה אֶלָּא תִּהְיֶה הָרְשׁוּת בְּיָדִי עַד שֶׁאֶחֱזֹר וְאָבִין וְאֵדַע דֶּרֶךְ הָאֱמֶת. וְעַל דֶּרֶךְ זוֹ כָּל הַדּוֹמֶה לִפְסוּקִים אֵלּוּ:

הלכה ה׳

וּמַהוּ זֶה שֶׁאָמַר דָּוִד (תהילים כה ח) "טוֹב וְיָשָׁר ה' עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ" (תהילים כה ט) "יַדְרֵךְ עֲנָוִים" וְגוֹ'. זֶה שֶׁשָּׁלַח נְבִיאִים לָהֶם מוֹדִיעִים דַּרְכֵי ה' וּמַחְזִירִין אוֹתָן בִּתְשׁוּבָה. וְעוֹד שֶׁנָּתַן בָּהֶם כֹּחַ לִלְמֹד וּלְהָבִין. שֶׁמִּדָּה זוֹ בְּכָל אָדָם שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהוּא נִמְשָׁךְ בְּדַרְכֵי הַחָכְמָה וְהַצֶּדֶק מִתְאַוֶּה לָהֶן וְרוֹדֵף אוֹתָם. וְהוּא מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בָּא לִטַּהֵר מְסַיְּעִין אוֹתוֹ כְּלוֹמַר יִמְצָא עַצְמוֹ נֶעֱזָר עַל הַדָּבָר. וַהֲלֹא כָּתוּב בַּתּוֹרָה (בראשית טו יג) "וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם", הֲרֵי גָּזַר עַל הַמִּצְרִיִּים לַעֲשׂוֹת רַע. וּכְתִיב (דברים לא טז) "וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ", הֲרֵי גָּזַר עַל יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה. וְלָמָּה נִפְרַע מֵהֶן. לְפִי שֶׁלֹּא גָּזַר עַל אִישׁ פְּלוֹנִי הַיָּדוּעַ שֶׁיִּהְיֶה הוּא הַזּוֹנֶה אֶלָּא כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵאוֹתָן הַזּוֹנִים לַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה אִלּוּ לֹא רָצָה לַעֲבֹד לֹא הָיָה עוֹבֵד. וְלֹא הוֹדִיעוֹ הַבּוֹרֵא אֶלָּא מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם. הָא לְמָה זֶה דּוֹמֶה לְאוֹמֵר הָעָם הַזֶּה יִהְיֶה בָּהֶן צַדִּיקִים וּרְשָׁעִים. לֹא מִפְּנֵי זֶה יֹאמַר הָרָשָׁע כְּבָר נִגְזַר עָלָיו שֶׁיִּהְיֶה רָשָׁע מִפְּנֵי שֶׁהוֹדִיעַ לְמשֶׁה שֶׁיִּהְיוּ רְשָׁעִים בְּיִשְׂרָאֵל. כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו יא) "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ". וְכֵן הַמִּצְרִיִּים כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵאוֹתָן הַמְּצֵרִים וְהַמֵּרֵעִים לְיִשְׂרָאֵל אִלּוּ לֹא רָצָה לְהָרַע לָהֶם הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. שֶׁלֹּא גָּזַר עַל אִישׁ יָדוּעַ אֶלָּא הוֹדִיעוֹ שֶׁסּוֹף זַרְעוֹ עָתִיד לְהִשְׁתַּעְבֵּד בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם. וּכְבָר אָמַרְנוּ שֶׁאֵין כֹּחַ בָּאָדָם לֵידַע הֵיאַךְ יֵדַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דְּבָרִים הָעֲתִידִין לִהְיוֹת:

עבודת המלך · הלכות תשובה פרק ו׳

א׳

פסוקים הרבה יש בתורה וכו' שהן נראין כסותרים עיקר זה. דברי הפרק בזה מבוארים בשמיני לפרקי רבנו ברחבה עי"ש היטב. יש חטא שהדין נותן שנפרעים ממנו וכו' בגופו או בממונו. אמר ר' יצחק בנוהג שבעולם אדם נכשל בעבירה והוא חייב עליו מיתה לשמים במה נתכפר לו מת שורו אבדה תרנגולתו נשברה צלוחיתו נכשל באצבעו הקטנה ויצאה ממנה טיפת דם מקצת הנפש ככל הנפש ועי' פסחים קי"ח עי' ירושלמי סוטה פ"א ה"ז ובפסקתא דרב כהנא פסקא שובה ובמדרש רבה במדבר פ"ט וקהלת רבה בפסוק ראה זה מצאתי ועי' ויקרא רבה פי"ז ורות רבה פ"ב ועוד. שבניו של אדם הקטנים וכו' וכתיב איש בחטאו ימות עד שיעשה איש. מקור הדברים בספרי תצא איש בחטאו יומתו גדולים מתים בעון עצמם קטנים מתים בעון אבותם והוא מדרשא דאיש ועי' כתובות ח' ב' דור שאבות מנאצים וכו' ועי' בתנא דבי אליהו רבה ח"א פי"ט ורחמי רשעים אכזרי כיצד וכו'.

ב׳

במד"א וכו'. עיי"ש בפ"ג.

ג׳

עד שיתן הדין לפני דיין האמת וכו' שמונעין ממנו התשובה וכו' לפיכך כתוב בתורה ואני אחזק את לב פרעה לפי שחטא מעצמו תחלה וכו'. עי' מדרש רבה וארא סוף פי"א כיון שראה הקב"ה שלא חזר בו מה' מכות הראשונות מכאן ואילך אמר הקב"ה אפילו אם ירצה לשוב אני מחזיק לבו כדי שאפרע כל הדין ממנו עי"ש היטב, ועי' עוד במדרש רבה שם פי"ג כי אני הכבדתי את לבו א"ר יוחנן מכאן פתחון פה למינים לאמר לא היתה ממנו שיעשה תשובה שנא' כי אני הכבדתי את לבו א"ל ריש לקיש יסתם פיהם של מינים אלא אם ללצים הוא יליץ שהקב"ה מתרה בו באדם בפעם ראשונה שניה ושלישית ואינו חוזר בו והוא נועל לבו מן התשובה כדי לפרוע ממנו מה שחטא אף כך פרעה הרשע וכו'. ולמה היה שולח לו ביד משה ואמר שלח ועשה תשובה וכבר אמר לו הקב"ה אין אתה משלח וכו' כדי להודיע לבאי עולם שבזמן שמונע הקב"ה תשובה לחוטא אינו יכול לשוב וכו'. כנראה ביאר כן רבנו אמרם ז"ל אמר הקב"ה חייך בו בלשון שהכבדת את לבך אני מתכבד וכו' ועי' תנחומא וארא. וכן ישראל בימי אליהו לפי שהרבו לפשוע מנע מאותן המרבין לפשוע תשובה שנא' ואתה הסבות את לבם אחורנית. צריך בירור לפי"ז אמרם ברכות ל"א אליהו הטיח דברים כלפי מעלה שנא' ואתה הסבות וחזר הקב"ה והודה לאליהו שנא' ואשר הרעותי.

ה׳

והוא מה שאמרו רז"ל בא לטהר. שבת ק"ד ועוד בכמה דוכתי. והלא כתוב בתורה וכו' הרי גזר על המצרים לעשות רע וכו' לפי שלא גזר על איש פלוני וכו'. והנה הרב לח"מ הקשה דבאמת כבר מתורץ במה שתירץ למעלה בידיעת הבורא יתברך שמו אלא שרבנו מתרץ עוד תירוץ אחר, וכבר השיגוהו המחברים דהרי כוונת רבנו כאן להשיב על שאלה אחרת, שהרי כאן איכא כבר גזירת השי"ת ע"י הנביא ואינו דומה לידיעה שהרי דבר זה שנגזר מוכרח להתקיים והרי על זה בא תירוץ רבנו כאן. אבל לא התבוננו כי באמת גם השגת הראב"ד תוסר אם נדייק בזה בדברי רבנו, דהנה שאלת רבנו והלא כתוב בתורה ועבדום ר"ל קאי על דאמר לעיל כדי להודיע לבאי עולם שבזמן שמונע הקב"ה התשובה לחוטא אינו יכול לשוב א"כ מכיון שגזר השי"ת על המצרים לעשות רע ועל ישראל לעבוד עכו"ם הרי א"א בשום אופן שתהיה אחרת והרי דבר שנאמר ע"י נביא בודאי מוכרח להתקיים ואינו נכנס בכלל גדר הידיעה שאינו מעכב את הבחירה וע"ז השיב רבנו שאלו היתה הגזרה על אדם מיוחד בודאי היה דבר כזה בכלל גזירת שמים שא"א להשתנות אבל מכיון שהיא לא באה ביחוד על האדם ובן אדם יכול לשנותו ע"פ רצונו ובחירתו הרי לא תוכל שוב בשום אופן להיות בכלל גזירה עוד אלא בכלל ידיעת הבורא בלא גזירה ובשאלת הידיעה הלא כבר בא התירוץ וכמו שמסיים רבנו גם כאן וכבר אמרנו שאין כח באדם וכו'. ושאלת הראב"ד אמר הבורא לזונים למה זנית ואני לא הזכרתיך בשם כדי שתאמר שעליך גזרתי יאמרו לו הזונים ועל מי חלה גזירתך על אותן שלא זנו הנה לא נתקיימה גזירתך, בודאי כן הוא אבל הרי מזה גופה מוכח שאין כאן גזירה, שהרי לא יכחיש רבנו הראב"ד ז"ל שאפשר לכל אחד שלא לזנות וא"כ ממילא אין כאן גזירה עוד אלא ידיעה והרי על כרחך צ"ל כן גם במאי דאמרו שעמד הקב"ה ושתלן לצדיקים בכל דור ודור דכיון שאין כאן גזירה מי שיהא הצדיק אין זה מעכב את הבחירה ואדרבה ענין חילוק הצדיקים לפי הדור הוא כדי לעשות שווי המשקל בבחירת האדם, כי סוף סוף הן פעולת הצדיק על רוח בני דורו נכנס בחשבון הבחירה להכריע את כף הצדק בשעה שהרשע נשא ראש ולפי ערך בני הדור נחוצים הצדיקים וישנן חשבונות שונות בגדר שווי משקל הבחירה לכל דור ודור ולא ראיתי להאריך יתר מן המדה ודו"ק. והנה תירוצו השני של הראב"ד על המצרים נמצא במדרש רבה משפטים פ"ט גזר הקב"ה שיהו ישראל משועבדים במצרים וכו' עמדו עליהם ושעבדו אותם בחוזק וכו' אלא אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה, אכן לא על שאלה זו נאמרה במדרש רבה שם (ועי' ברמב"ן על התורה פרשת לך פי"ג כי גר יהיה זרעך, במדרש שהבאנו) גם כי באותו תירוץ לא יתישב הא דוקם העם וזנה שעל כרחך גם הראב"ד ז"ל מודה שהוא בגדר ידיעה ולא גזירה.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

לחם משנה · הלכות תשובה פרק ו׳

א׳

פסוקים הרבה וכו'. כל זה מבואר ואין צורך ביאור לזה:

ה׳

והלא כתוב בתורה ועבדום וענו אותם וכו'. זה מתורץ במה שתירץ למעלה שהאל יודע הדברים ואין ידיעתו מכרחת שאין ידיעתו כידיעתנו אלא רצה כאן לתרץ תירוץ אחר יותר מספיק ולמטה כתב וכבר אמרנו שאין כח באדם לידע וכו' אפשר שכיון לזה כלומר מלבד תירוץ זה אנו יכולים לתרץ תירוץ אחר והוא התירוץ שתירץ למעלה, ודברי הראב"ד ז"ל בהשגות כלן הם מבוארים ואינם צריכין ביאור:

נחלת הכלל · ToratEmet

דברי ירמיהו · הלכות תשובה פרק ו׳

ג׳

ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים עד שיתן הדין לפני הדיין האמת שיהא הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו שמונעים ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו כדי שימות ויאבד בחטאו שעשה וכו' לפיכך כתיב בתורה ואני אחזק את לב פרעה וכו'. במדרש שמות רבה פי"ג כי אני הכבדתי את לבו א"ר יוחנן מכאן פתחון פה למינין לומר לא היה ממנו שיעשה תשובה שנא' כי אני וכו' א"ל ר' שמעון יסתם פיהם של מינים אלא אם ללצים הוא יליץ משלי ג' שהקב"ה מתרה בו באדם בפעם ראשונה שניה ושלישית ואין חוזר בו והוא נועל לבו מן התשובה כדי לפרוע ממנו מה שחטא אף כך פרעה הרשע כיון ששיגר הקב"ה ה' פעמים ולא השגיח על דבריו אמר לו הקב"ה אתה הקשת ערפך והכבדת את לבך הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך הוי כי אני הכבדתי את לבו עכ"ל, ועי' מ"ש בענין זה בס' עקרים מאמר ד' פ' כ"ה ואלה ואלה דברי אלוקים חיים ועי' ברד"ק שמואל א' ב' כ"ה.

ה׳

ומהו וכו' והלא כתיב בתורה וכו' לפי שלא גזר על איש פלוני וכו' וכן המצרים כל אחד ואחד וכו' אלו לא רצה להרע להם הרשות בידו שלא גזר על איש ידוע וכו'. ועיין ברמב"ן בפ' לך לך בפסוק והנה אימה וכו' שהשיג על רבינו עיי"ש, ועי' בתוס' יו"ט במס' אבות פ"ב מ"ו לישב השגת הרמב"ן הנ"ל והשגות הראב"ד מרבינו עיי"ש.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

סדר משנה · הלכות תשובה פרק ו׳

א׳

פסוקים הרבה יש בתורה ובדברי נביאים שהן נראים כסותרים עיקר זה וכו'. עיין בפ"ח מח' פרקי' לרבינו ותמצא שם יותר בביאור כל דבריו שבפר' הזה ודבריו שבפ' הקודם. יש חטא הדין נותן שנפרעין ממנו על חטאו בעולם הזה וכו' בבניו הקטנים שבניו של אדם הקטנים וכו' ולא הגיעו לכלל מצות כקנינו הן וכתיב איש בחטאו וגו' עד שיעשה איש וכו'. ומכאן תשובה מוצאת בס"ד לקושית ותמיהת הפר"ח שהבאתי לעיל בהלכות ע"א פ"ד על מה שפסק רבינו דגבי עיר הנדחת מכין בה לפי חרב גם הטף הנמצא בה וקרא ערעור דטף למה יהרוגו דאינן בני עונשין ואישתמיטתי' לפי שעה להפר"ח דברי רבינו פה שכתב שבניו הקטנים של אדם שלא הגיעו לכלל מצות כשארי קניניו הם ונענשים בעון אבותיהם וכשם דבדיני שמים פוסקין לפעמים כך להמית הבנים הקטנים שלא הגיעו לכלל מצות בעון וחטא אביהם כי הבנים הקטנים הם רק כקנינו של אדם וכשם שנפסק לו בשמי' לפעמים לעונש שיפסיד הרבה מקנינו או כל קנינו כך פוסקים לו לפעמים בשמים להפסיד מקצת בניו הקטנים או כל בניו הקטנים הכל כרצון אל דעות ה' ומשפטיו להענישו וכשם שהוא כך בדיני שמים כך ראתה חכמתו ויושר משפטו יתברך שבדין עיר הנדחת נפסוק גם אנחנו כן להמית גם את הטף שלא הגיעו לכלל מצות ואין בזה משפט עול חלילה שבניו הקטנים הם קנינו של אדם וכשם שגזרה חכמתו יתברך בעונש עיר הנדחת לענוש האנשים הנמצאים בה ע"א לאבד כל רכושם וקנינם מה שלא עשה כן בזולת מהחוטאים שבתורה אף זו היתה בכלל העונש של איבוד קנינם להרוג הקטנים שלא הגיעו לכלל מצות דקניניו של האדם המה ועיין לעיל בהלכות ע"א הבאתי עוד ראיה לדינו של רבינו. ודע דמ"ש רבינו דהקטנים נענשים בעון אבותם שהם רק כקנינו של אדם וכן הדרש שכתב רבינו פה איש בחטאו יומתו לא מלבו ולא מסברתו הנקיה חידש זאת אלא יסודתו בהררי קדש מן הספרי סדר כי תצא (ותמיהני על מרן שלא העיר כלל על זה) דתניא התם איש בחטאו יומתו אבות מתים בעון עצמם ובנים מתים בעון אבותם הרי דכתב הספרי דהקטנים נענשים בעון אבותם ונפקא ליה להספרי מדכתיב איש בחטאו יומתו וגו' דדוקא מי שהוא איש דהיינו גדול שחייב במצות הוא שנענש בחטאו משא"כ מי שאינו נקרא איש נענש בעון אבותיו וכן כתב רש"י בביאורו על התורה בסדר כי תצא והיינו ממש כדברי רבינו אך שלכאורה דברי הספרי הם מילתא בלא טעמא עד שבא רבינו ולימד דעת את העם ואסברה לי' מפני שהם קנינו של אדם ואם כי בילקוט הביא הספרי בנוסחא אחרת אבל בספר זית רענן שם כבר הגיהו ותקנו כראוי.

ג׳

לפיכך כתוב בתורה ואני אחזק את לב פרעה לפי שחטא מעצמו וכו'. עיין בספר מאמר אסתר דרוש ראשון מאמר ח' וט' מה שכתבתי בס"ד בזה, ועיין העקרים להגאון מוהר"י אלבו מאמר ד' פ' כ"ה.

ה׳

הלא כתוב בתורה ועבדום וענו אותם הרי גזר על המצרים וכו' וכתיב וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר וכו' הרי גזר על ישראל וכו' לפי שלא גזר על איש פלוני וכו' הא למה זה דומה לאומר העם הזה יהיה בהן וכו' כיון שלא גזר על איש ידוע וכו' כבר אמרנו שאין כח באדם לידע האיך ידע הקב"ה וכו'. והראב"ד השיגו והאריך בהשגתו וגם הלחם משנה העיר על מ"ש וכבר אמרנו שאין כח באדם לידע היאך ידע דאין לו המשך עם הקודם ואני בס"ד אבאר דברי רבינו לסלק השגתו של הראב"ד וגם הערת הלח"מ ולא נצטרך לדוחקו שזהו דבר אחר שאין זה במשמעות לשון רבינו, גם אין זה דומה להידיעה שאף שהידיעה היא החלטית ואעפ"י כן לא תכריח, ומאמר השם יתב' על דרך הגזרה היא תכריח את האדם שמאמר של הקב"ה תפעול יותר בהתחתונים מהידיעה הוודאית (והסבה ידועה למבינים כי המאמר הוא יותר בהתגלות מהידיעה שהיא ענין נעלם מאד והבן זה היטב) ובא האות והמופת על זה כי בדבר ה' שמים נעשו וכל העולם נברא במאמרו, שהיה על דרך הגזרה. אמנם את אשר אני אחזה בביאור כוונת רבינו הוא כך דהוא אמר שהקב"ה לא גזר על המצרים לעשות רעה עם עמו ישראל במה שאמר ועבדום וענו אותם וגו' ויהי' מוסב על המצרים שלא אמרו הקב"ה על דרך הגזרה מאתו יתברך שיעבדו ויענו את ישראל ויהיו המצרים מוכרחים להשתעבד בהם בישראל ולהרע להם, או אומה אחרת מן האומות אבל הקב"ה הגיד מראשי' אחרי' מה יהי' באחרית הימים ואין המאמר ההוא מכריח שום דבר (משא"כ אם הי' המאמ' דרך גזר' מאתו יתברך שפיר הי' מכריח) וביאור זה שהקב"ה אמר לאברהם ידוע תדע שבחטא שעשית אנגריא בת"ח או במה שהפריז על מדותיו יתברך באמרו במה אדע וגו' או בחטא אחר יהי' מה שיהי' כדרשתם בנדרי' דף ל"ב הנה בחטא ההוא יענשו בניו שיסור השם יתברך השגחתו הפרטית מעל בניו להצילם מיד אוביהם אלא יניחם למקרה והטבע (רק שישגיח עליהם כמציץ מבין החרכים שלא תאבד האומה לגמרי ח"ו או לפעמים אפילו ליחיד לסבה גדולה ידועה אצלו) והוא נקרא בשם עונש הסתרת פנים ככתוב ואנכי הסתר אסתיר פני וגו' והסתרתי פני מהם והיה לאכול וגו' כמ"ש רבינו בספרו מורה נבוכים חלק א' פ' כ"ג ואמר אלך ואשובה אל מקומי הענין העלות השכינה מעלינו ונמשך מזה ההעדר ההשגחה בנו וכשנעדרה ההשגחה הופקרו ונשארו מטרה לכל מקרה, ויהי' טובם ורעתם כפי המקרה וכו' ועיין ברלב"ג בביאורו ליהושע במעשה דעי, ולזה אמר הקב"ה כיון שאסלק השגחתי הפרטית מהם ממילא אני מבין ויודע שהמצרים (וכן כל האומות שהיו בזמנים ההם) מרוע תכונתם וטבעיהם יריעו לישראל וישתעבדו בהם ויענו אותם, אבל אין אני גוזר השיעבוד והעינוי ההוא על זרעיך לעונש על החטא הקדום כי כל החטאים ההם שנזכרו שם במס' נדרים האדם יראה לעינים ובלבבו יבין כי קלים המה ואינם ראוים לעונש מופלג כזה. וכבר נבוכו הרבה מן המפרשים על מאמרם בנדרים שם היאך מפני חטא קל כזה יגיע עונש מופלג כזה ולפי האמור בס"ד משפטי ה' אמת דהיעוד הרע לא הי' כ"א הסרת השגחה הפרטית הדבקה באומתינו ובהעדרה מהרה יפלו ברעה אשר ימצא אותם במצרים לרוע תכונתם של מצרים ואילו היתה ההשגחה הפרטית דבקה בנו לא היתה אומה ולשון יכולה לשלוט באומה הישראלית דמוראם ופחדם הי' על כל האומות כמו ביעקב ובניו שבזכותם היתה השכינה שרויה בתוכינו להצילנו מיד כל הקמים עלינו לרעה ולתת אותנו לחן ולחסד ולרחמים בעיני המצרים לשבת בארצם ונתנו לנו מחיה ושארית בארץ ההיא ולא היו המצרים עושים זה מבחירתם ורצונם החפשית אלא שהיו מוכרחים ואנוסים ע"י ההשגחה הפרטית שהיתה דבקה בנו והקב"ה חשך אותם מהרע לנו וחיל ורעדה יאחזון, אבל כשהסיר השם יתברך השגחתו הפרטית מאתנו ממילא שבו המצרים לאיתנם הראשון לבחירתם לרוע טבעם ותכונתם הרעה (וכן אם היינו אז אצל אומה אחרת ג"כ היה הדבר כך כי גם הם היו ברע מאד בטבעיהם ותכונתם) אבל לא הי' המאמר של הקב"ה ועבדום וענו אותם וגו' גזרה שתכריח את טבעם של מצרים או האומה ההיא להרע לישראל אלא מאמר הקב"ה הוא כביכול עד"מ כשמעון שהוא שונא מוחלט לראובן ומבקש רעתו, וטבעו של שמעון ברע הוא להרע לכל אדם כשיש לו יכולת אף כי לשונאו, ולוי יודע שכעת מחר יהיה היכולת ביד שמעון להרע לראובן והוא מכיר טבעו הרע של שמעון ושנאתו לראובן ויאמר לוי היום שכעת מחר ירע שמעון לראובן והרי אין מאמרו גזרה שיהיה גוזר ומכריח טבע שמעון להרע לראובן, אך אם כעת מחר שמעון מריע לראובן הנה שמעון עושה אותו לבחירתו ברע מצד טבעו ותכונתו (ולפיכך אמר הקב"ה מאמר סתמיי ולא פרט האיש ולא היה אז המאמר ההוא גזרה, שהמאמר על ענין פרטיי הוא גזרה ומכריח, שיש הבדל בין הידיעה למאמר פרטי) רק ההבדל בזה שהגדתו של לוי על שמעון אינו מאמר ודאי ומוחלט דאפשר לסבה מה שיקרה, יבחור שמעון לשנות טבעו לגמרי או לפחות על זמן מה וא"כ ידיעה זאת אינה ידיעה ברורה ומוחלטת, אבל כשהקב"ה מגיד עתידות הוא דבר ודאי ומוחלט ולא יפול בה ספק כלל וכלל דידיעתו יתברך היא ידיעה ברורה ומוחלטת ומ"מ אין מאמרו יתברך במה שהוא מגיד עתידות במאמר סתמיי גוזר ומכריח על הדבר ההוא לשנות או להכריח טבעו ולהסיר ממנו הבחירה, אבל האומה ההיא נשארת בבחירתה שהקב"ה לא יסור מהם הבחירה על ידי השגחתו הפרטית, והוא ית' יודע בידיעתו הברורה והמוחלטת בחירת האומה ההיא כפי מה שתהיה ממילא אמירתו של הקב"ה העתידו' הוא מאמ' אמיתי בלתי מסופק. ועדיין אינו מוחוור נהי דמאמר הקב"ה אינו גזרה אלא הגדת העתידות אבל עכ"פ ידענו שהגדתו יתברך היא הגדה אמיתית ומוחלטת בלתי מסופקת שידיעתו היא ידיעה ברורה וא"כ נשאר עדיין הספק במקומו דיש כאן מכריח להסיר מהם הבחירה והיא הידיעה ולזה סיים רבינו ואמר וכבר אמרנו שאין כח באדם לידע היאך ידע הקב"ה דברים העתידין וכו' ורצונו בזה ששם מבואר איך שידיעתו יתברך היא ידיעה ברור' ומוחלטת ואעפ"י כן אינה מכרחת להאדם והבחירה חפשיית והרשות נתונה לכל אדם לעשות כחפצו ורצונו ואין מי שיכריחנו על הפכו, וכן ענין מאמרו יתברך וקם העם הזה וזנה וגו' שאין זה מאמר גוזר להכריחם לטבעם של ישראל לעשות הרע ח"ו אבל הוא רק הגדת עתידות להיותו יתברך יודע יצרם וטבעם הרע ככתוב כי ידעתי את יצרו אשר הוא עושה היום וגו' צא וראה מה שאמר מרע"ה כי אנכי ידעתי את מריך ואת ערפך הקשה וגו' כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון וסרתם וגו' ואם כך מרע"ה מכ"ש שהקב"ה יכול לומר להם מראשית אחרית מידיעתו הברורה, אבל אמירתו אינה גזרה וידיעתו ג"כ אינה מכרחת. ודע שבשמונה פרקים פ' ח' נראה שתירץ בזה תירוץ אחר וכתב וזאת התשובה בעצמה נשיב על אמרו הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה וגו' שאין הפרש בן זה לבין אמרו כל מי שיעבוד ע"א יעשה בו כך שאם לא ימצא לעולם מי שיעבוד אותה תהיה הפחד לבטלה וכו' והנה מקום יש בראש להעמיס ולהלום כל הדברים האלה שכתב רבינו פה בדבריו שם ואם לא היה כוונתו שם כמו שכתב פה הנה תירוצו פה יותר נוח לענ"ד.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

צפנת פענח · הלכות תשובה פרק ו׳

א׳

שבניו של אדם הקטנים כו'. עי' תוס' שבת דף כ"ה ע"א וסוטה דמ"ח ע"ב, ועי' סנהדרין דק"י ע"ב גבי קטני בני רשעי ישראל ובמה דסבירא ליה לרבינו ז"ל לעיל בהל' ע"ז גבי קטני עיר הנדחת, ועי' ב"ק דל"ח גבי ברתיה דרב שמואל בר יהודה אך זה תליא אם נשים ישנן בכלל ערבות ועיין שבת דף ק"ה ע"ב ע"ש:

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

יד איתן · הלכות תשובה פרק ו׳

ג׳

ואפשר שיחטא אדם חטא גדול כו' שמונעים ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו עד שימות כו' לפיכך כתוב בתורה ואני אחזק את לב פרעה וכו' וכן הכנענים לפי תועבותיהן מנע מהן התשובה עד שעשו מלחמה עם ישראל שנאמר מעם ה' היתה לחזק לבם. כל דברי רבינו הללו יש להם מקור נובע ממאי דאיתא בת"כ הובא בילקוט פ' אחרי בפסוק כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען וגו' לא תעשו ר"ש אומר מי פעל ועשה קורא הדורות מראש זימן הדור החייב שיבואו ישראל ויפרעו מהן ע"כ. ופירושו לפ"ד רבינו שאם לא היו המצרים והכנענים חייבין כל כך באותו הדור לא היו ישראל יכולין ליפרע מהן משום שלא היה הקב"ה מונע מהן התשובה ולא היה מחזק את לבם לרעה אבל כדי שיפרעו ישראל מהן זימן הקב"ה את הדור החייב באותו הזמן כדי לחזק את לבם:

ה׳

בהשגות, הבורא אמר וענו אותם והם עבדו בהם בפרך והמיתו מהם כו'. וכ"מ בחלק וברבה משפטים פ' ל"א ונשא פ"י:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות תשובה ו׳, מתוך הלכות תשובה שבספר המדע. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות תשובה כל הרמב״ם