אל יאמר אדם וכו' ואפרוש מן העבירות כדי שאנצל מן הקללות וכו' עובד מיראה. עיין מדרש תדשא - פנחס בן יאיר ואיזו היא היראה שיש עובדים וכו' כדי להנצל מהקללות הכתובות על המועלים במצוותיו וכו' בעוה"ז מן החלאים ומן המכאובות וכו' [ובעוה"ב] וכו' אש של גיהנם וכו' זו היא היראה וכו' עיי"ש כל הענין. ואין עובדין ה' על דרך זה אלא עמי הארץ והנשים והקטנים וכו'. עי' נעם דברי רבנו בזה בפי' המשנה לחלק ד"ה וכת חמישית יעו"ש בכל דבריו.
ב׳
ומעלה זו היא מעלה גדולה מאד ואין כל חכם זוכה לה והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקב"ה אוהבו וכו'. סוטה ל"א מה ירא אלהים האמור באברהם מאהבה ואברהם גופיה מנלן דכתיב זרע אברהם אוהבי, ועי' ירושלמי פ"ט דברכות ה"ה אין לך חביב מכולם אלא פרוש אהבה כאברהם. והיא המעלה שצונו בה הקב"ה ע"י משה שנא' ואהבת וכו'. הוא בספרי ואתחנן ואהבת את ה' וכו' עשה מאהבה, הפרישה כתוב בין העושה מאהבה לעושה מיראה ושם ר' מאיר אומר אהבהו בכל לבבך כאברהם אבינו שנא' אברהם אוהבי וכו' עיי"ש. ובזמן שיאהוב אדם את ה' אהבה הראויה מיד יעשה המצות מאהבה. שם בספרי לפי שהוא אומר ואהבת וכו' איני יודע באיזה צד אוהבים את הקב"ה ת"ל והיו הדברים האלה וכו' תן הדברים האלה על לבבך שמתוך כך אתה מכיר הקב"ה ומדבק בדרכיו, ועי' משנת חכמים פקי"ט ואם ידעת להקב"ה בכל דבר ודבר הוא יישר ארחותיך.
ג׳
כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה וכו'. עי' ר"ה ד' בשכר שחביבה תורה לישראל כשגל לאומות העולם זכיתם לכתם אופיר.
ד׳
אמרו חכמים הראשונים שמא תאמר וכו'. ספרי עקב כלשון רבנו ממש ובנדרים ס"ב שנוי בלשון ויליף מקרא אחר. וכן היו גדולי החכמים מצוים לנבוני תלמידיהם ומשכיליהם ביחוד אל תהיו וכו'. עי' כ"מ ועי' בביאור דברי רבנו למשנה דפ"א דאבות מי"א נאמר השמרו בדבריכם בתוך ההמון וכו' עי"ש היטב.
ה׳
ואמרו חכמים לעולם יעסוק אדם וכו'. פסחים נ' ב'. לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה. עי' בדברי רבנו במשנת חלק בכת החמישית שהבאנו שכתב ולפי שידעו החכמים ז"ל שזה הענין קשה עד מאד ואין כל אדם משיג אותו ואם השיגו אינו מסכים בו בתחילת הענין ואינו סובר שתהיה אמונה ברורה לפי שהאדם אינו עושה מעשה אלא כדי שתגיע לו ממנו תועלת או שתסור ממנו פסידא ואם אינו עושה כן יהיה אצלו אותה מעשה הבל וריק וכו' ולכן התירו להמון כדי שיתישבו על אמונתם לעשות המצות לתקות שכר ולהנזר מן העבירות מיראת עונש ומזרזין אותן על זה ומחזקים כוונתם עד שישיג המשיג וידע האמת והדרך השלם מה הוא וכו' וזהו מה שאמרו ז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה עיי"ש.
ו׳
דבר ידוע וברור וכו'. ובהשגת הראב"ד והאריכו בזה הרבה, אבל יסוד ההשגה על דברי רבנו ושיטתו בזה שע"פ הדעה תהיה האהבה אם מעט מעט ואם הרבה הרבה לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו וכו' והדבר הזה כלול לפי"ד רבנו במאמר באהבתה תשגה מאד ואינו כן דעת הראב"ד ועוד מרבותא כידוע דרכם בקדש בזה והרי כבר האריך רבנו בכמה מקומות בספריו לחזק דרכו ושיטתו ביסוד האמונה.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
סדר משנה · הלכות תשובה פרק י׳
ג׳
וכיצד היא האהבה הראויה וכו' ונמצא שוגה בה תמיד וכו' בשבתו ובקומו וכו'. ומבואר מזה דהוראת מלת שוגה שכתב רבינו ענינו התעסקות במחשבתו לפחות שחושב תמיד בדבר ההוא, והוא התעסקות שיש בו ערבות ונעימות, והנה הראב"ד השיג לקמן הלכה ו' ותמיהני דכאן מבואר היטב כוונת רבינו, וכי תימא דלדעת הראב"ד גם פה אפשר דיש להוראת מלת "שוגה" ב' כוונות שכתב שם א"כ ה"ל להשיג על רבינו פה.
ד׳
ועוד אמרו חכמים במצותיו חפץ מאד וכו'. כן הוא במס' ע"א י"ט והעיר על מקומו מרן בכ"מ. והנה שם מייתי התלמודא במצותיו חפץ מאד ולא בשכר מצותיו, והיינו דתנן אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס וכו', והנה מריהטא דלישנא דקאמ' "והיינו דתנן" משמע שיש דבר מה לדקדק במשנה, רק ע"י האמור בתחל' מתיישב ואנחנו לא נדע מה הוא. והנרא' בזה דהמהרש"א בח"א שם העיר בשם מהרי"א ז"ל הלא אמרה תורה כמה פעמים למען ייטב לך והארכת ימים, והתבוננתי על מקומו ומצאתי כי איננה להערה הזאת דאי' בסנהדרין מ"ו בשעה שאדם מצטער שכינה אומרת קלני מראשי, הרי דהקב"ה כביכול מצטער בצרת איש הישראלי ואפי' על אומות העולם מצטער בצערם כמאמר רז"ל אמר הקב"ה מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה, ודון מינה דאיכא שמחה לפניו ית' כשאדם שרוי בטובה והוא מדרך השלמים לשמוח בהיות לאל ידם להשפיע מטובם לזולתם, ולהצטער אם אפס להם מקום מוכשר להשפיע לזולתם, והוא ית' טוב לכל שלם בתכלית השלמות רוצה בטובת ברואיו להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב, ומעתה מה שאנו מבקשים בבקשתינו מראשית השנה עד אחרית השנה מאת הש"י על חיי בני ומזוני לא לתועלתינו לטוב לנו כל הימים אנו מבקשים כל זאת אלא למען אהבתו ית' לסלק מאתו כביכול העצב במניעת הטובה מאתנו, ובשמחתינו על הטוב אנו עושים נחת רוח ליוצרינו וכן בקשתינו על עה"ב, כי זה הוא חפץ ורצון הבורא ית' כי לא ידח ממנו נדח, ולזה כוונה התורה באמרה למען ייטב וגו' שנעשה המצוה ונזכה על ידם לטובת עה"ז ג"כ וישמח צדיק ה' בטובת ברואיו, והנה במתני' דאבות יש לדקדק על כפל הלשון בהן ולאו אל תהיו וכו' אלא הוו כעבדים וכו' הלא סגי באחד מהן דמכלל לאו נשמע הן וכן להפך, אבל הכוונה לדעתי היא כי הפרס אינו מזונות אלא שכירות דמים ומנחה כמ"ש הערוך ערך פרס ויש עבד שמקבל פרס לתועלת עצמו להלביש ולייפות עצמו וזה יהי' לו לרצון מכל הון יקר כי יתפאר ביופיו בצאתו החוצה וזה הוא שמקבל הפרס לעצמו, אבל יש עבד שמקבלו בשביל תועלת האדון שהוא שש ומתענג בראותו עבדו הנאמן לובש בגדי תפארת וכבוד, ועבד זה אינו נקרא מקבל פרס שהרי אינו לוקחו לתועלתו ולהנאת עצמו אע"ג דרבו נותן לו הפרס, וזאת היא כוונת המשנה אל תהיו וכו' שיהי' הפרס והשכר לכם להתענג בו, אלא הוו כעבדים וכו' דאף שאתם מקבלים שכר מצוה לא תהיו נקראים מקבלים שכר כי אתם תחפצו בו לעשות רצונו ית' החפץ להשפיע כל טוב על הנמצאים והנה כאשר נדקדק בהכתוב אשרי איש ירא את ה' ומתאר את האיש שהוא עובד מיראה לא מאהבה, וחזר ואמר במצוותיו חפץ מאד והוא גדר האיש העובד את ה' מאהבה, אמנם מה שאינו מתאוה אל השכר לא מפני שאינו חפץ בו כלל אלא שאינו חפץ בו לצורך עצמו בלתי לה' לבדו לעשות רצונו חפץ אשר הוא ית' אך טוב לישרי לב ואם ימעט מהיות לו שכר טוב הלא יסבב כי לא ישא ברכה מאת ה' ויצטער כביכול שאינו יכול להשפיע מרב טובו עליו כחפצו ית', גם ע"י שיתרבה שכרו לעה"ב יהי' לו יותר קרבת אלהים וה' אמר לדבק טוב וחפץ למען צדקו וחסדו שיהי' האדם מתקרב אליו יתברך ובשמחות וגיל יובל אל היכל מלך ואור פניו עליו ישא, כי לתכלית זה עשה אלהים את האדם על הארץ, אך בצלמו יתהלך איש במישרים כמו שאמר הכתוב ובו תדבקון, וכה אמר ה' על יד נביאו זכריה אם בדרכי תלך ואת משמרתי תשמור ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, וכל עוד שישלים האדם עצמו יותר מתקרב אל ה' וכן להפך אם בשרירות לבו ילך למען ספות הרוה את הצמאה ישא כלימתו את יורדי בור ורחוק ממנו ישועה כי ה' הסתיר פניו ממנו, וזה הוא דבר מתנגד לרצונו ית' למנוע מהאדם האושר האמיתי הוא קרבת אלהים לא טוב היות האדם לבדו מתהלך בגיא צלמות כי הוא אמר יהי אור אלו מעשה צדיקים אשר באור פני מלך הם חיים וקיימים והנה יראה כזאת שמתירא כי ימנע הוא ית' טוב ממנו היא יראת הרוממות יסודתה האהבה כי משתוקק לעשות רצונו ית' החפץ להטיב לכל ברואיו ויהא נכון לקבל טוב והוא שאמר "והיינו דתנן" אל תהיו וכו' דלפי ביאור הכתוב אשרי איש ירא את ה' כאשר אמרנו מתישב נמי לשון המשנה דיש להקהות בה על הכפל הן ולאו, אולם הפירוש נכון דהכוונה שישתדל האדם להטיב דרכו למען ישיג שכר ובזה יעשה רצון בוראו החפץ טובתו.
ה׳
ואמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה ואפי' שלא לשמה וכו' לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכו'. עיין הל' תלמוד תורה פ"ג הלכה ה' שם בארתי בס"ד דברי רבינו הללו כיד ה' הטובה.
ו׳
דבר ידוע וברור שאין אהבת הקב"ה וכו' עד שישגה בה תמיד כראוי וכו'. וכתב הראב"ד זה השגיון לא ידענו וכו' ולעיל הלכה ג' לא החשיתי מטוב כוונת רבינו ואמרתי כי מה דמספקא לי' להראב"ד בענין "שוגה" שם בארה היטב. ואין להתעקש בהם ויסודתו בהררי קדש.
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
יד איתן · הלכות תשובה פרק י׳
ו׳
בכ"מ: שישמח באהבת ה' כמו ששמח בשיר ע"כ. וכ"מ לשון רבינו בסה"מ מצוה ג' שציונו באהבתו שנחשב ונתבונן במצותיו ומאמריו ופעולותיו עד שנשיגהו ונהנה בהשגתו בתכלית ההנאה וזאת היא האהבה המחוייבת. והב"ר מהספרי שמהתבוננות תעלה בידך ההשגה ותגיע ההנאה ותבוא האהבה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות תשובה י׳, מתוך הלכות תשובה שבספר המדע. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
