רמב״ם - הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה · פרק י׳

ספר אהבה · 11 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה · פרק י׳

הלכה א׳

נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁעֶשְׂרים דְּבָרִים הֵן שֶׁבְּכָל אֶחָד מֵהֶן פּוֹסֵל סֵפֶר תּוֹרָה. וְאִם נַעֲשָׂה בּוֹ אֶחָד מֵהֶן הֲרֵי הוּא כְּחֻמָּשׁ מִן הַחֻמָּשִׁין שֶׁמְּלַמְּדִין בָּהֶן הַתִּינוֹקוֹת וְאֵין בּוֹ קְדֻשַּׁת סֵפֶר תּוֹרָה וְאֵין קוֹרִין בּוֹ בָּרַבִּים. וְאֵלּוּ הֵן. א. אִם נִכְתַּב עַל עוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה. ב. שֶׁנִּכְתַּב עַל עוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה שֶׁאֵינוֹ מְעֻבָּד. ג. שֶׁהָיָה מְעֻבָּד שֶׁלֹּא לְשֵׁם סֵפֶר תּוֹרָה. ד. שֶׁנִּכְתַּב שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם כְּתִיבָה עַל הַגְּוִיל בִּמְקוֹם בָּשָׂר וְעַל הַקְּלָף בִּמְקוֹם שֵׂעָר. ה. שֶׁנִּכְתַּב מִקְצָתוֹ עַל הַגְּוִיל וּמִקְצָתוֹ עַל הַקְּלָף. ו. שֶׁנִּכְתַּב עַל דּוּכְסוּסְטוּס. ז. שֶׁנִּכְתַּב בְּלֹא שִׂרְטוּט. ח. שֶׁנִּכְתַּב בְּלֹא שָׁחוֹר הָעוֹמֵד. ט. שֶׁנִּכְתַּב בִּשְׁאָר לְשׁוֹנוֹת. י. שֶׁכְּתָבוֹ אֶפִּיקוֹרוֹס אוֹ כַּיּוֹצֵא בּוֹ מִשְּׁאָר פְּסוּלִין. יא. שֶׁכָּתַב הָאַזְכָּרוֹת בְּלֹא כַּוָּנָה. יב. שֶׁחִסֵּר אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת. יג. שֶׁהוֹסִיף אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת. יד. שֶׁנָּגְעָה אוֹת בְּאוֹת. טו. שֶׁנִּפְסְדָה צוּרַת אוֹת אַחַת עַד שֶׁלֹּא תִּקָּרֵא כָּל עִקָּר אוֹ תִּדְמֶה לְאוֹת אַחֶרֶת. בֵּין בְּעִקַּר הַכְּתִיבָה בֵּין בְּנֶקֶב בֵּין בְּקֶרַע בֵּין בְּטִשְׁטוּשׁ. טז. שֶׁהִרְחִיק אוֹ שֶׁהִקְרִיב בֵּין אוֹת לְאוֹת עַד שֶׁתֵּרָאֶה הַתֵּבָה כִּשְׁתֵּי תֵּבוֹת אוֹ שְׁתֵּי תֵּבוֹת כְּתֵבָה אַחַת. יז. שֶׁשִּׁנָּה צוּרַת הַפָּרָשִׁיּוֹת. יח. שֶׁשִּׁנָּה צוּרַת הַשִּׁירוֹת. יט. שֶׁכָּתַב בִּשְׁאָר הַכְּתָב כְּשִׁירָה. כ. שֶׁתָּפַר הַיְרִיעוֹת בְּלֹא גִּידֵי טְהוֹרָה. וּשְׁאָר הַדְּבָרִים לְמִצְוָה לֹא לְעַכֵּב:

הלכה ב׳

סֵפֶר תּוֹרָה כָּשֵׁר נוֹהֲגִין בּוֹ קְדֻשָּׁה יְתֵרָה וְכָבוֹד גָּדוֹל. וְאָסוּר לָאָדָם לִמְכֹּר סֵפֶר תּוֹרָה אֲפִלּוּ אֵין לוֹ מַה יֹּאכַל. וַאֲפִלּוּ הָיוּ לוֹ סְפָרִים רַבִּים. וַאֲפִלּוּ יָשָׁן לִקַּח בּוֹ חָדָשׁ. לְעוֹלָם אֵין מוֹכְרִין סֵפֶר תּוֹרָה אֶלָּא לִשְׁנֵי דְּבָרִים. שֶׁיִּלְמֹד תּוֹרָה בְּדָמָיו אוֹ שֶׁיִּשָּׂא אִשָּׁה בְּדָמָיו. וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה לוֹ דָּבָר אַחֵר לִמְכֹּר:

הלכה ג׳

סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁבָּלָה אוֹ שֶׁנִּפְסַל נוֹתְנִין אוֹתוֹ בִּכְלִי חֶרֶשׂ וְקוֹבְרִין אוֹתוֹ אֵצֶל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים וְזוֹ הִיא גְּנִיזָתוֹ. מִטְפְּחוֹת סְפָרִים שֶׁבָּלוּ עוֹשִׂין אוֹתָן תַּכְרִיכִין לְמֵת מִצְוָה וְזוֹ הִיא גְּנִיזָתָן:

הלכה ד׳

תִּיק שֶׁהוּכַן לְסֵפֶר תּוֹרָה וְהֻנַּח בּוֹ וְכֵן הַמִּטְפָּחוֹת וְהָאָרוֹן וְהַמִּגְדָּל שֶׁמַּנִּיחִין בּוֹ סֵפֶר תּוֹרָה אַף עַל פִּי שֶׁהַסֵּפֶר בְּתוֹךְ הַתִּיק וְכֵן הַכִּסֵּא שֶׁהוּכַן לְהַנִּיחַ עָלָיו סֵפֶר תּוֹרָה וְהֻנַּח עָלָיו סֵפֶר תּוֹרָה הַכּל תַּשְׁמִישֵׁי קְדֻשָּׁה הֵן וְאָסוּר לְזָרְקָן אֶלָּא כְּשֶׁיִּבְלוּ אוֹ כְּשֶׁיִּשָּׁבְרוּ נִגְנָזִין. אֲבָל הַבִּימוֹת שֶׁעוֹמֵד עֲלֵיהֶן שְׁלִיחַ צִבּוּר וְאוֹחֵז הַסֵּפֶר וְהַלּוּחוֹת שֶׁכּוֹתְבִין בָּהֶן לְתִינוֹק לְהִתְלַמֵּד אֵין בָּהֶן קְדֻשָּׁה. וְכֵן רִמּוֹנֵי כֶּסֶף וְזָהָב וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁעוֹשִׂין לְסֵפֶר תּוֹרָה לְנוֹי תַּשְׁמִישֵׁי קְדֻשָּׁה הֵן וְאָסוּר לְהוֹצִיאָן לְחל אֶלָּא אִם כֵּן מָכַר אוֹתָן לִקְנוֹת בִּדְמֵיהֶן סֵפֶר תּוֹרָה אוֹ חֻמָּשׁ:

הלכה ה׳

וּמֻתָּר לְהַנִּיחַ סֵפֶר תּוֹרָה עַל גַּבֵּי סֵפֶר תּוֹרָה וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר עַל גַּבֵּי חֻמָּשׁים. וּמְנִיחִין הַחֻמָּשִׁין עַל גַּבֵּי נְבִיאִים וּכְתוּבִים. אֲבָל אֵין מַנִּיחִין נְבִיאִים וּכְתוּבִים עַל גַּבֵּי חֻמָּשִׁים וְלֹא חֻמָּשִׁים עַל גַּבֵּי סֵפֶר תּוֹרָה. וְכָל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ אֲפִלּוּ הֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת אָסוּר לְזָרְקָן. הַקְּמֵעִין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם עִנְיָנִים שֶׁל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ אֵין נִכְנָסִין בָּהֶן לְבֵית הַכִּסֵּא אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ מְחֻפּוֹת עוֹר:

הלכה ו׳

לֹא יֹאחַז אָדָם סֵפֶר תּוֹרָה בִּזְרוֹעוֹ וְיִכָּנֵס בּוֹ לְבֵית הַמֶּרְחָץ אוֹ לְבֵית הַכִּסֵּא אוֹ לְבֵית הַקְּבָרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהוּא כָּרוּךְ בְּמִטְפָּחוֹת וְנָתוּן בְּתוֹךְ הַתִּיק שֶׁלּוֹ. וְלֹא יִקְרָא בּוֹ עַד שֶׁיַּרְחִיק אַרְבַּע אַמּוֹת מִן הַמֵּת (אוֹ מִבֵּית הַמֶּרְחָץ) אוֹ מִבֵּית הַכִּסֵּא. וְלֹא יֹאחַז אֶת סֵפֶר תּוֹרָה כְּשֶׁהוּא עָרֹם. וְאָסוּר לֵישֵׁב עַל מִטָּה שֶׁסֵּפֶר תּוֹרָה עָלֶיהָ:

הלכה ז׳

בַּיִת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סֵפֶר תּוֹרָה אָסוּר לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בּוֹ עַד שֶׁיּוֹצִיאֶנּוּ אוֹ עַד שֶׁיַּנִּיחֶנּוּ בִּכְלִי וְיִתֵּן הַכְּלִי בִּכְלִי אַחֵר שֶׁאֵינוֹ מְזֻמָּן לוֹ. אֲבָל אִם הָיָה מְזֻמָּן לוֹ אֲפִלּוּ עֲשָׂרָה כֵּלִים זֶה בְּתוֹךְ זֶה כִּכְלִי אֶחָד הֵם. אוֹ עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה לוֹ מְחִצָּה גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים אִם לֹא הָיָה לוֹ בַּיִת אַחֵר. אֲבָל אִם יֵשׁ לוֹ בַּיִת אַחֵר אָסוּר לְשַׁמֵּשׁ עַד שֶׁיּוֹצִיאֶנּוּ:

הלכה ח׳

כָּל הַטְּמֵאִין וַאֲפִלּוּ נִדּוֹת וַאֲפִלּוּ כּוּתִי מֻתָּר לֶאֱחֹז סֵפֶר תּוֹרָה וְלִקְרוֹת בּוֹ. שֶׁאֵין דִּבְרֵי תּוֹרָה מְקַבְּלִין טֻמְאָה. וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיוּ יָדָיו מְטֻנָּפוֹת אוֹ מְלֻכְלָכוֹת בְּטִיט אֶלָּא יִרְחֲצוּ יְדֵיהֶם וְאַחַר כָּךְ יִגְּעוּ בּוֹ:

הלכה ט׳

כָּל הָרוֹאֶה סֵפֶר תּוֹרָה כְּשֶׁהוּא מְהַלֵּךְ חַיָּב לַעֲמֹד מִפָּנָיו. וְיִהְיוּ הַכּל עוֹמְדִים עַד שֶׁיַּעֲמֹד זֶה שֶׁהוּא מְהַלֵּךְ בּוֹ כְּשֶׁיַּגִּיעֶנּוּ לִמְקוֹמוֹ אוֹ עַד שֶׁיִּתְכַּסֶּה מֵעֵינֵיהֶם וְאַחַר כָּךְ יִהְיוּ מֻתָּרִין לֵישֵׁב:

הלכה י׳

מִצְוָה לְיַחֵד לְסֵפֶר תּוֹרָה מָקוֹם וּלְכַבְּדוֹ וּלְהַדְּרוֹ יוֹתֵר מִדַּאי. דְּבָרִים שֶׁבְּלוּחוֹת הַבְּרִית הֵן הֵן שֶׁבְּכָל סֵפֶר וְסֵפֶר. לֹא יָרֹק אָדָם כְּנֶגֶד סֵפֶר תּוֹרָה וְלֹא יְגַלֶּה עֶרְוָתוֹ כְּנֶגְדּוֹ וְלֹא יַפְשִׁיט רַגְלָיו כְּנֶגְדּוֹ וְלֹא יַנִּיחֶנּוּ עַל רֹאשׁוֹ כְּמַשּׂאוֹי וְלֹא יַחֲזִיר אֲחוֹרָיו לְסֵפֶר תּוֹרָה אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה גָּבוֹהַּ מִמֶּנּוּ עֲשָׂרָה טְפָחִים:

הלכה י״א

הָיָה מְהַלֵּךְ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְסֵפֶר תּוֹרָה עִמּוֹ לֹא יַנִּיחַ סֵפֶר תּוֹרָה בְּתוֹךְ הַשַּׂק וְיַנִּיחֶנּוּ עַל גַּבֵּי הַחֲמוֹר וְיִרְכַּב עָלָיו. וְאִם הָיָה מִתְפַּחֵד מִן הַגַּנָּבִים מֻתָּר. וְאִם אֵין שָׁם פַּחַד מַנִּיחוֹ בְּחֵיקוֹ כְּנֶגֶד לִבּוֹ וְהוּא רוֹכֵב עַל הַבְּהֵמָה וְהוֹלֵךְ. כָּל מִי שֶׁיּוֹשֵׁב לִפְנֵי סֵפֶר תּוֹרָה יֵשֵׁב בְּכֹבֶד רֹאשׁ בְּאֵימָה וָפַחַד. שֶׁהוּא הָעֵד הַנֶּאֱמָן לְכָל בָּאֵי עוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לא כו) ״וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד״. וִיכַבְּדֵהוּ כְּפִי כֹּחוֹ. אָמְרוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים כָּל הַמְחַלֵּל אֶת הַתּוֹרָה גּוּפוֹ מְחֻלָּל עַל הַבְּרִיּוֹת וְכָל הַמְכַבֵּד אֶת הַתּוֹרָה גּוּפוֹ מְכֻבָּד עַל הַבְּרִיּוֹת:נִגְמְרוּ הִלְכוֹת סֵפֶר תּוֹרָה בְּרַחֲמֵי שְׁמַיָּא

דברי ירמיהו · הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק י׳

א׳

נמצאת למד שכ' דברים הן שבכל אחד מהן פוסל ס"ת ואם נעשה בו אחד מהן הרי הוא כחומש מן החומשין שמלמדין בהן התינוקת ואין בו קדושת ס"ת ואין קורין בו ברבים ואלו הן וכו'. עי' מ"ש לעיל בפ"ח ה"ג דמלשונו אין בו קדושת ס"ת וכו' אם מהני תיקון כיון שיצא מקדושת ס"ת ובכמה דברים כתב רבינו מתקן ובכמה כתב דלא מהני וכתבתי לחלק וכאן שנמצא בתוך המנוין גם דמהני מתקן ואפ"ה כתב שאין בהן קדושת ס"ת וכו' נראה דעל הרוב ידבר וצ"ע:

ב׳

ואסור לאדם למכור ס"ת אפי' אין לו מה יאכל ואפי' היו לו ספרים רבים ואפי' ישן ליקח בו חדש לעולם אין מוכרין ס"ת אלא לשני דברים שילמוד בדמיו או שישא אשה בדמיו והוא שלא יהיה לו דבר אחר למכור. ועי' בכ"מ מ"ש בשם הר' מנוח ובטו"ז יו"ד בסי' ר"ע ס"ק ג' עיי"ש. ועי' בפר"ח שכתב דירושלמי נראה כרמ"ך והביא דברי רש"י שכתב ללמוד תורה לפרנס את עצמו כדי שיכול ללמוד דמזה בלא ללמוד אסור בשביל פרנסתו עיי"ש: אמנם במ"ש רבינו או שישא אשה בדמיו וכו' סתם רבינו ולא פי' אם בקיים פריה ורביה ועיין בשו"ע אהע"ז סי' א' סעיף ח' מחלוקת ביש לו בנים למכור ס"ת לישא בת בנים ועי' בב"ש שם ס"ק ט"ו דג' חילוקים בזה בשביל פו"ר מוכרין לכו"ע בשביל לערב אל תנח ידך מחלוקת בשו"ע ובשביל שלא ישב בלא אשה דעת הנמוק"י דאין מוכרין והרמב"ן ס"ל דמוכרין עיי"ש וכנראה מסתימות לשון רבינו דס"ל ג"כ בכל גונא מוכרין ועיין בלח"מ בפט"ו מהל' אישות ה"ד שרמז על סתימות רבינו בזה עיי"ש ועי' בשו"ע אהע"ז הנ"ל סי' א' סעיף ב' ובחו"מ וב"ש שם ובשו"ע או"ח סי' קנ"ג סעיף ו' ובמג"א ס"ק ט' שם: והנה בדעת הסוברים ביש לו בנים מוכרין ס"ת בשביל בערב אל תנח ידך כר' יהושע אע"ג דהוי מדרבנן אבל בשביל שלא יהיה בלא אשה לישא שאינה בת בנים או בשאינה ראויה להוליד לא כמ"ש בנמוק"י אף דהאי שלא לישב בלא אשה ג"כ אמר שמואל אע"פ שיש לו בנים אסור לעמוד בלא אשה שנאמר לא טוב וכו' במס' יבמות ס"א ע"ב וכמ"ש בחו"מ סי' י' דחמירא איסורא והביא שו"ת תרומת הדשן ראיה לדבריו עיי"ש: י"ל בדעת הנמוק"י דס"ל רק במצוה דאורייתא מוכרין ס"ת אף דר' יהושע הוי ג"כ דרבנן נראה לומר כמ"ש במקו"א דבמצוה אשר נתנה התורה שיעור למטה ובלמעלה מסברה עדיף טפי הוי על הלמעלה "מצות רשות", על הכשיעור מצות חוקה, ובקיימו למעלה קיים הדאורייתא ובכה"ג החמירו הרבנן כמו כן נאמר דאף דבערב וכו' רק מדרבנן זה לחיובא אבל מהתורה מצות רשות כל מה שהוסיף במ"ע דפרו ורבו הוסיף במצוה: ועיין בתוס' שם בד"ה נפק"מ ועוד אומר ר"י דמצי למימר דאפי' יש לו בנים לעולם מצוה לישא בת בנים אלא מודו היכא דצריך למכור ס"ת בשביל בת בנים לא ימכור מאחר שמוצא שאינה בת בנים ולא יצטרך למכור עכ"ל וכנראה אין כונת התוס' דהוי מצוה מדר' יהושע דבגמ' אי' מתני' דלא כר' יהושע וסוגיא על המתני' קאי אף דיש לומר דלא כר"י דלדידיה מוכרין ס"ת אבל בלתי מפורש בר' יהושע למה לומר דמתני' דלא כותיה אבל למ"ש י"ל בכונת התוס' דהוי מצות רשות אף ביש לו בנים רק לדעת התוס' אין מוכרין בשביל זה והסוברים דמוכרין ס"ל מה"ט שכתבתי דבקיומו מקיים דאורייתא משא"כ בשביל שלא לשבת בלי אשה דלא הוי מדאורייתא וקרא כנראה אסמכתא הוי: ובב"ש שם ס"ק י"ד כתב לחלק בין דר' יהושע שלא לשבת בלא אשה וז"ל ומה שהביא בח"מ ראיה מדברי הת"ה שהביא בסמוך דגרע טפי לישב בלי אשה י"ל לענין מכירה ס"ת שאני דצריך לעשות בדמיה מצוה ולא הצלת עבירה וכו' עכ"ל: ודבריו צריכין ביאור דהרי ל"ת חמור מעשה כדאיתא במס' יבמות בפ"ק בסוגיא דעליה עיי"ש וכן בדרבנן כמו מדאורייתא מסברה ונראה לפרש דבריו דכמ"ש הרמב"ן בפרשת יתרו דעשה חשוב ביותר מל"ת עיי"ש ובכונתו נראה דאין סותרי' נגד דאי' במס' יבמות הנ"ל רק להיפוך הואיל דל"ת חמור בעבירתו ולוקין עליו משו"ה אין בקיומו שלא עבר איסורו מעלה גדולה כ"כ מאם עשה מצות עשה שעשה דבר טוב הרצוי לפני ה' ודאי קיום מעשה הטוב גדול מאם לא עשה רע בלבד והנה בס"ת במס' מגילה דאיתא מוכרין רק באיכא עלוי עיי"ש בדף כ"ה ע"ב וא"כ לעשות מ"ע חשוב והוי עלוי אבל לא מהצלה מעבירה אע"ג דחמיר בל"ת מ"מ לא הוי עלוי וצ"ע עוד בזה ולפי מ"ש לעיל דבקיומו בבת בנים מקיים מצוה דאורייתא ברשות משא"כ בשלא לשבת מיושב בלא"ה ואתי שפיר אבל מסתימות לשון רבינו נראה בכל גונא מוכרין: ועי' בכ"מ בשם שו"ת מרבינו בס"ת פסול בשאי אפשר לקרות ברבים עיי"ש ושו"ע או"ח סי' קמ"ג ובמג"א שם לקרות בלא ברכה עיי"ש. ועיין בירושלמי מגילה פרק בני העיר ה"א רב שמואל בר נחמן תורה חסירה אין קורין בו ברבים וכו' אתו שאלון לר' יונה ולר' יוסה מהו לקרות בו ברבים א"ל אסור ולא דאסור אלא מן גו דנפשהן עגומה אינון זבנין להון אחורי ועי' בשיורי קרבן שעמד על השו"ע הנ"ל בזה מירושלמי שדעתו באי אפשר לא יקרא עיי"ש וראיתי שהגאון מהר"א מווילנא ז"ל בשו"ע הנ"ל עמד על דברי הירושלמי עיי"ש:

ד׳

תיק שהוכן לס"ת וכו' אבל הבימות וכו' והלוחות שכותבין עליו לתינוק להתלמד אין בהן קדושה. ועי' בראב"ד בשם הירושלמי דקדושת ביהכ"נ יש להם ועי' במג"א בסי' קנ"ג ס"ק ה' ובעה"מ ורמב"ן במס' סוכה בסוגיא דסוכה ישנה בפ"ק ובחי' הר"ן סנהדרין מ"ש בסוגיא דהזמנה אם ביהכ"נ הוי קדושה או תשמיש קדושה ומ"ש לעיל בזה בהל' תפילה עיי"ש ומירושלמי נראה דהוי ביהכ"נ פחות מתשמיש קדושה דס"ת: ועל השגת הראב"ד ותירוץ הכ"מ עי' במרכבת המשנה דהשגת הראב"ד הוי דעכ"פ איתא לוחות להתלמד דע"ז לא שייך קדושת ביהכ"נ וכתב לפרש במ"ש והלוחות וכו' שהיו כמו שכותבין באשכנז על הלוחות בביהכ"נ עשרת הדברות על הטבלא שתים שתים תיבות דמותר לסירוגין כמ"ש לעיל וכתב בזה ליישב המנהג דשרי הואיל והוא להתלמד ויגיד עליו ריעו דאיכא האנגלי"ן ובערוך ובמוסף הערוך אנגל"י היינו המלאכים בלשון יון כמו שנוהגין לעשות כרובים ושתי לוחות למעלה מארון הקודש וא"כ הוי בביה"כ ובאמת יש להם קדושת ביהכ"נ ולא קדושת ארון עיי"ש: וכן רמוני זהב וכו' ואסור להוציאן לחול אא"כ מכר אותן לקנות בדמיהן ס"ת או חומש. ועיין בכ"מ דרבינו אינו מחלק בין יחיד לרבים ולא כן דעת הרא"ש שדעתו דיחיד הוי כמו שבעה טובי העיר בשלו ועיין בסי' ר"ע ורפ"ד ביו"ד ובסי' קנ"ג באו"ח בזה ובמג"א שם ס"ק כ"ג ובטו"ז ס"ק י' עיי"ש: וצ"ע בירושלמי סוף מס' בכורים דאיתא המוכר ס"ת של אביו אינו רואה סימן ברכה לעולם עיי"ש ודוחק לפרשו כמ"ש במג"א כאן גם שם בנתנו לקרות בו ברבים והנה תליא אם באם אין רואה סימן ברכה הוי באיסורא ועיין בכ"מ לעיל ה"א ובמל"מ שם ולרבינו צ"ל דבז' טובי העיר הוי בעל תנאי לדעתם משא"כ דכותב לעצמו דגם שיהיה בתוך ביתו ס"ת למצוה ואביו הכותבו כתבו לשם מצוה ולא יוכל להפקיע המצוה שיהיה בשלו אף דגם ביד הלוקח בקדושתו מ"מ המצוה כתבו לכם וכו' דבכלל זה שיהיה בביתו לא יוכל לבטל מעצמו וי"ל משו"ה נקטי בירושלמי המוכר ס"ת של אביו וכו' אף דהוא לא כתבו דנאמר דע"ד זה כתבו שיהיה תמיד שלו אפ"ה אין למכרו ולהרא"ש י"ל ג"כ דלא התיר המכירה ליחיד רק ביש לו עוד אחרת:

י״א

היה מהלך וכו' כל מי שישב לפני ס"ת ישב בכובד ראש באימה ופחד שהוא העד הנאמן לכל באי עולם שנאמר והיה שם בך לעד ויברכהו לפי כחו אמרו חכמים הראשונים כל המחלל וכו' וכל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות. נראה במ"ש שישב וכו' באימה ופחד שהוא העד וכו' כי התורה תעיד על שכר ועונש כבדברי השירה ובקללות ובברכות הנאמרים בהתורה לכל העובר על דבריה והשכר למקיים דבריה ועי' ברמב"ן בפרשת האזינו וז"ל והנה השירה הזאת אשר הוא בנו לעד אמת ונאמן תגיד בביאור כל המוצאות אותנו וכו' וכו' ואלו היתה השירה הזאת מכתב אחד מן החוזים בכוכבים שהגיד מראשית אחרית כן היה ראוי להאמין בה מפני שנתקיימו כל דבריה עד הנה לא נפל דבר אחד ואף כי אנחנו נאמין ונצפה בכל לב לדברי אלוקים מפי נביא הנאמן בכל ביתו אשר לא היה לפניו ואחריו כמוהו ע"ה עכ"ל: וכשיראה התורה כאלו רואה עדים שמתרים בו על אותו העונשים להעוברים על דבריה ויראה כל ישראל עומדים על הר עיבל אומרים ארור אשר לא יקים את התורה וכו' ולכן ישב באימה ופחד ואמר העד הנאמן לכל באי עולם כי התורה תודיע גורל האדם והאומות כולמו וכמה נעים הפי' הזה בהמקרא והיה לך לעד: וכל "המחלל וכו' וכל המכבד וכו'" עיין במגן אבות להתשב"ץ שהביא נוסחא אחרת וגרסת רבינו כאשר השלפנינו: יש לפרש גופו מחולל וגופו מכובד על הבריות כי יתרון האדם על הבהמה במעלת נפשו הנקראת כבודו בהקדמה לס' בעל המאור עיי"ש וכל המכבד התורה חלק לו ביתרון הזה וגם יתרון לגופו כי נושא נפש קדוש ומורם לה' ולתורתנו ולהיפוך המחלל התורה העיד על עצמו שאין בנפשו חלק בנחלת ה' ובזוי מאוד והוא ממורדי האור וגופו נושא נפש רעה מחוללת וגופו מחולל הוא על הבריות אשר למטה ממנו התולעת אשר ברגלים ירמסנה כל זוחלי עפר גדולים ממנו במעלה כי המה עושים רצון קונם והוא מורד בו יתעלה וכל המכבד את התורה גם גופו נושא נפשו יתרון לו מעל גופות שאר הבריות ונכבד ביתר שאת ומורם מהם גופו מכובד מעל כל הבריות משכן נשמתו הטהורה למעון לה הנהנת מזיו כבוד העליון:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק י׳

א׳

נמצאת למד שי"ו דברים הן דאוריתא שכל אחד מהן פוסל ספר תורה ואם נעשה בו אחד מהם הרי הוא כחומש ואין קורין בו ברבים. ואלו הן: ראשונה אם נכתב על עור בהמה טמאה. שנית על עור בהמה טהורה שאינו מעובד. ג' שנכתב שלא במקום כתיבה על הגויל במקום בשר ועל הקלף במקום שיער. ד' שנכתב על הדוכסוסטוס. ה' שנכתב שלא בשרטוט. ו' שלא נכתב בשחור העומד. ז' שנכתב בשאר לשונות. ח' שכתבו מין או כיוצא בו משאר פסולין. ט' שחסר אפילו אות אחת. י' שהוסיף אפילו אות אחת. י"א שנגעה אות באות באופן שאינה אות ניכרת. י"ב שנפסדה צורת האות עד שלא תקרא כל עיקר או תדמה לאות אחרת בין בעיקר הכתיבה בין בנקב בין בקרע בין בטשטוש. י"ג ששינה צורת הפרשיות. י"ד ששינה צורת השירות. ט"ו שכתב שאר הכתב כשירה. י"ו שתפר היריעות בלא גידי בהמה טהורה. אלו הי"ו דברים מדאוריתא ולעיכובה ושאר הדברים למצוה.

ב׳

ס"ת כשר נוהגין בו כבוד גדול וקדושה יתרה דכתיב ושמתם אותו מצד ארון ברית ה'. ספר תורה שבלה או שנפסל נגנז דלוחות ושברי לוחות מונחין בארון דכתיב אשר שברת ושמתם בארון שברים תשים בארון ונותנין אותן בכלי חרש וקוברין אותן דכתיב ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים וזו היא גניזתן. תיק שהוכן לספר תורה והונח בו וגו' תשמישי קדושה אית בהו קדושה מדאוריתא מידי דהוה אכל כלי בית המקדש דתשמישי קדושה נינהו וקדשי הכי נמי תשמיש דספר תורה ותפילין הוו תשמישי קדושה וקדשו ולהכי טעונין גניזה כשבלו או שנשברו אין זורקין כתבי הקדש דהוא מנהג ביזיון ומדאוריתא צריך לנהוג כבוד בתורה בכל מה שהוא כבוד לה.

ח׳

כל הטמאים אפילו נדות וגוים מותר לאחוז ספר תורה ולקרות בו שאין דברי תורה מקבלין טומאה דכתיב הלא כה דברי כאש נאם ה' וגו' מה אש אינו מקבל טומאה אף דברי תורה אינם מקבלין טומאה.

ט׳

כל הרואה ספר תורה כשהוא מהלך חייב לעמוד מפניו דמפני לומדיה עומדים דכתיב מפני שיבה תקום וגו' מפניה לא כל שכן ולא ישב כמלא עיניו כרבו מובהק וחייב ללוות ספר תורה דכתיב אחרי ה' אלהיכם תלכו דברים שבלוחות הברית הן הן שבכל ספר וספר. כל מי שיושב לפני ספר תורה ישב בכובד ראש באימה ופחד שהוא העד הנאמן לכל באי עולם שנאמר והיה שם בך לעד ויש במצוה זו דברים מדרבנן למצוה:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קובץ על היד החזקה · הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק י׳

א׳

(י) שכתבו כו'. עיין מ"ש בהלכות יסודי התורה פ"ו הלכה ח': אות (כ). עוד יש דבר אחד שכתב רבינו בפ"א הלכה ט"ז אם כתב מקצת השם בשיטה ומקצתו תלויה פסול ועי' תשב"ץ ח"ג רע"ד שכתב בלי ספק ששכח הרמב"ם לכתבו פה ועיין ב"ח יו"ד סימן רע"ו ובש"ך שם אות ז':

ב׳

ואסור לאדם למכור ס"ת. רבינו פה לא מחלק בין ס"ת של יחיד לס"ת של רבים ובכ"ע אסור למוכרו ואין כן דעת הרא"ש כמבואר בש"ע א"ח סימן קנ"ג ועיין במסכת ב"ב דף קנ"א ע"א בהא דבעי שם בגברא ס"ת אי הוי בכלל נכסי וגי' שלפנינו כיון דלא מזדבנא כו' מוכח כדברי רבינו פה ולפי שיטת הרא"ש צ"ל דלא הוי כתוב בגירסתו הכי אלא ה"ג ס"ת מהו אי הוי בכלל נכסי או לא ואע"ג דיכול למוכרו כיון דאינו מלבוש מב"ל אי הוי בכלל נכסי וכ"נ מדברי הרשב"ם שם שהיה גורס כן ע"ש. ועיין בטור ח"מ ססי' רמ"ח וז"ל ואם אמר נכסי לפלוני קנה כל המטלטלין כו' אבל ס"ת מיבעיא ול"א לפיכך אם תפס אמ"מ והרמ"ה חילק בין ס"ת לשאר ספרים ובשס"פ כתב שהן בכלל ע"כ וכתב הדרישה שם דמה שכתב רבינו והרמ"ה חילק בלשון פלוגתא אע"ג דגם לדעת ראשונה כתב דנותן לו תפילין וה"ה לשאס"פ י"ל איפכא מדנקט תפילין שהם לו כמו מלבוש מ"ט ולא שאר ספרים כו' יראה מדברי הדרישה דגם לשיטת הרא"ש דוקא ס"ת הוא בכלל האבעיא אפי' לפי גירסת הרא"ש וכפי' הרשב"ם דמטעם מלבוש אתינן עליה י"ל דוקא בס"ת קא מיבעיא ליה משום דאינו אלא למצוה ולא מיחשב בכלל נכסי כיון דאינו מלבוש אבל שאס"פ אע"ג דגם הם אינם מלבוש מ"מ דמו שפיר לנכסים ויכול לעשות בהם מה שירצה להשאילן ולמשכנן משא"כ בס"ת אע"ג דמותר למוכרו מ"מ מקפידים ע"ז כדאמרינן בירושלמי ספ"ג דבכורים כל המקיים ס"ת בתוך ביתו עליו הכ' אומר הון ועושר בביתו וכו' וכן דרכן של ב"א למכור הכל מלבד הס"ת ומלבוש לא הוי ומש"ה מדוקדק לשון הגמרא במאי דקבעי ליה בס"ת דוקא ולא נקט שאס"פ דדוחק לומר משום רבותא דלהיתרא נקט להו א"ו דגם לשיטת הרא"ש חילוק פשוט יש בין ס"ת לשאס"פ אלא מפני שלא כתוב מפורש כן ברא"ש הך חילוקא והרמ"ה כתב כן בפי' מש"ה כתב הטור בשם הרמ"ה וכן משמע מדבריו מדלא כתב וא"א לא חילק ומצאתי ראיה ברורה לזה דזה לשון הרי"ף איבעיא להו ס"ת מהו תיקו ופירש הנמוק"י שם כמ"ש הרשב"ם וסיים כתב המחבר תיקו ודוקא בס"ת אבל בשארי כתבי קודש ה"ה בכלל נכסי ריטב"א. הרי דגם לפי גירס' רשב"ם והרא"ש והרי"ף מחלקים בין ס"ת לשס"פ והדברים מוכרחים ועפ"ז מיושב קושי' המ"א סי' קנ"ג אות כ"ב דעיקר קושייתו שם אינו בדרך ממ"נ מדכתב בש"ע בשס"פ דהוו בכלל נכסי ועיין במחצית השקל והיינו משום דהיה סבור דבשס"פ לאו כ"ע מודים לזה ולפמ"ש מיושב קושי' המ"א דבזה כולי עלמא מודו דשס"פ הוו בכלל נכסי כמו שכתבתי ודו"ק:

ד׳

וכן רמוני כסף. עיין בכ"מ מ"ש על דברי הטור. ועיין בזה באורך בשו"ת שמש צדקה סימן א':

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק י׳

א׳

בהגה"מ. בשם מסכת סופרים פרק ג' ספר שפסקו ושנוקד ראשי פסוקים שבה אל יקרא בו - גורפו כו' אל יקרא בו. ובספר האשכול שלא יתקננו ואם תקנו אל יקרא בו. והנ"ל טעם חדש דהנה הגמרא שקיל וטרי בכמה דוכתי אם יש דחוי אצל מצות, וכאן לקרות בצבור גם כן נימא דחוי, ובפרט אם חומשין אין בהן קדושת ס"ת וכיון שיש בו טעויות או חסרון אות אחת נימא דהוי דחוי ולא יהיה מהני בו תיקון אך זה בדותא דכל מקום דהוי בידו לא שייך דחוי וס"ת שיש בו טעויות הרי מצוה לתקנו, אבל בספר שכתוב בנקודות וראשי פסוקים דאסור לתקנו דגם המקרא הוי הלכה למשה מסיני ואסור למחוק דהוי כמוחק דברי תורה, לכן איתא בו דחוי, דאינו עומד לקרות בו בצבור והוי דחוי אצל מצוות ולכן פסול לקרות בו ועיין טורי זהב בזה ודו"ק. אמנם התבוננתי דלא מצאנו דחוי, רק במצוות שעשייתן פעם אחת כמו בכסוי דאם כסהו וחזר ונתגלה פטור מלכסות וכן באשרה שבטלה ללולב דמצוות לולב אינו רק פעם אחת, אבל מצוה הנוהגת כמה פעמים בזה לא שייך דין דחוי כיון שמצותה נמשכת, ועיקר דין דחוי ילפינן מקרבנות דמצוותן הנעשית בהן כמו שחיטה וזריקה והקטרה בבהמה אינו רק פעם אחת ובזה יתורץ מה שהקשה לי אחד בסוף פרק שילוח הקן דההוא דגזזינהו לגפה ושלחה כו' זיל רבי לה גדפא ושלחה כו' דהא הוי כעין דחוי אצל מצוות דכיון דאין לה כנפים אין במה לשלח ולפ"ז א"ש דכיון דמצות שילוח הוא אפילו מאה פעמים בשלחה וחזרה כמו דיליף במשנה תמן ולא שייך במצוה כזאת דנוהגת כ"ז שתחזור, ענין דחוי, ולא דמיא לכסוי, דאינו רק פעם אחת ונכון. אולם בלא"ה לק"מ דנראה דמה דמשלח בלא כנפים ג"כ הוי ההתחלה ממצות שילוח רק דגמר המצוה הוא ההפרחה בכנפים ומקרי זה מצות שילוח אמנם הסברא בלא זה נכונה, ולכן לא נזכר בשאר מצוות דין דחוי ומכ"ש בס"ת שמצותה לקרות בה לעולם אין שייך דחוי, א"כ הטעם שבארנו דחוי ואכמ"ל. ואגב אבאר מ"ש רבינו בפירוש המשנה בסוף חולין כי המקור כמו שלח נופל על המעט ועל הרוב, ובאמת כן מוכח סוגיא דפרק אלו מציאות דחשיב שם כל הני דכתיב מקור כמו הענק תעניק השב תשיב עזוב תעזוב כו' הוכח תוכיח כו'. והנה רבים תמהו מהך דרמי בפרק כסוי הדם על משנה דכסהו ונתגלה מ"ש מהשבת אבידה דאמר מר השב אפילו מאה פעמים, וזה פלא דשם כתיב במקור, לכן הגהתי בגמרא שלמדתי שצ"ל, ומ"ש מהחזקת עני דאמר מר והחזקת בו אפילו מאה פעמים כצ"ל. והוא דרשה בתורת כהנים ושפיר פריך מכסוי, ומשני דשם לא כתיב והחזקתו רק והחזקת. אבל כאן כתיב וכסהו דמשמע מיעוטא כן נראה ברור בס":

ג׳

ס"ת שבלה או שנפסל נותנין אותו וכו'. כבר נסתפקו האחרונים במידי דרך משום הידור אם גונזין יריעה מס"ת כי היכי דליהוי יריעה מהודרת, ולכאורה מפורש בפרק ר' ישמעאל דאם נמצאת ראשונה כחושה בבני מעים אומרין לו הבא שמינה לכתחילה ושחוט, הרי דמשום הידור מצוה אומרין לשרוף חטאת ראשונה הכחושה. (ועיין שו"ת חכ"צ סוף סימן מ"ה) אמנם כי דייקת אשכחן פרק ולד חטאת בתמורה דף כ"ג לא נחלקו אלא בבא לימלך דרבי סבר לא עשו תקנה בקדשים ואמרי לך התכפר בשאינה אבודה ואבודה מתה, ותמהו בתוספות וכי מאבדין קדשים בידים כו' ופירשו דאבודה כחושה ושאינה אבודה שמינה דא"ל התכפר בטובה וכחושה תמות עכ"ל ורבנן סברי דמשום תקנת קדשים דלא ליתי לידי פסול אמרינן דיתכפר באבודה הכחושה הרי דמקריבין כחושה כי היכי דלא למות החטאת האבודה, [וכן מפורש בש"ס ווילנא החדש בשטמ"ק] ולכאורה סתרי הני תרי סוגיות - וצריך לאמר דתמן בנשחטה חטאת צבור ונמצאת כחושה בב"מ דהויא פסולה בקודש ונשרפת כדין קרבן פסול דנשרפין בבית הדשן בעזרה דבקודש באש תשרף, לכן מייתינן שמנה ולא איכפת לן מה דכחושה נשרפת אבל כאן הלא דינה כחטאות המתות דלא נהנין ולא מועלין דפקעה קדושתה, לכן עבדינן תקנה ואומרין התכפר באבודה הכחושה. לכן כאן בספר תורה דנגנזת בבה"ק אולי הוי כחטאת המתה, ומייתינן הך שאינה מהודרת כי היכי דלא ליתי לידי פסול הגם דלא דמי לגמרי דביריעה שטעונה גניזה מכל מקום קדושת כתבי קודש לא נפקע מינה, מה שא"כ בחטאת המתה דלא מועלין דלאו קדשי ד' נינהו מסתברא דחדא מילתא הוי דהעיקר תלוי במה דנשרפת בקודש דהויא קדושה עד דאמרו בפרק כיצד צולין דף פ"ב דנטמא הואיל דבחולין נמי מיפסל ואיתעביד בה עובדא דחול כו' תסגי לה בקבורה כו' יעו"ש. וכפי הנראה דזה טעמא דחכמים דלדדהו דאשם תלוי בשריפה אם כן אמאי לא ילפי מנותר דחמץ ליבעי שריפה, דה"ט משום דסברי, דכיון דחמץ חולין לא בעי ביעור בשריפה דדוקא דררא דקדושה בעיא שריפה, ובפרט לשיטת רש"י דכל פסולי ק"ק אף בשר שנתותר צריך שריפה במקום אכילתו היינו לפני ד' בירושלים וכמו שפירש במשנה דפרק אלו עוברין ושורפו לפני הבירה ובפרק כל שעה דף כ"ד. ובזה מיושב מה דאמר רבא בפסחים דף פ"ד משום הפסד קדשים ומוטב שיפסלו מאליהן כו' ואמאי אמר ר' יהושע דאם יש רביעית להציל יציל ויטמא ביד, וע"כ דטעמא משום דלסופה לאיבוד אזלא ויפסל ע"י טומאה דהוי הורדת קדושה מה שאין כן תמן דהפסול יהי' דיהיו נותרין ובקדושתן קיימי דנותר אין זה הפקעת קדושה ודו"ק.

ח׳

כל הטמאין כו'. נ"ב כדאשכחן פרק לא יחפור דס"ת אינו מקבל טומאה וחוצץ בפני הטומאה ובסוכה כ"ה דבע"ק מותר בתפילין.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

נחל איתן · הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק י׳

ב׳

ואסור לאדם למכור ספר תורה אפי' אין לו מה יאכל. עיין בכ"מ ובט"ז ביו"ד סי' ע"ר. ונראה דגם התוס' בבבא בתרא (דף קנ"א) ס"ל כרבינו שכתבו אאיבעיא דנכסי לפלוני אי הוה ספר תורה בכלל נכסי משום שאינו מזדבן אלא ללמוד תורה ולישא אשה וכה"ג פירש הרע"ב בשלהי בכורים. ואי איתא דאי אין לו מה לאכול נמי שרי לזבונא לא הו"ל למיבעי דודאי הוי בכלל נכסי. דאי משום שאינה מזדבן כשיש לו לאכול מ"מ לא גריע מבית ושדה דודאי הוו בכלל נכסי ואינהו נמי לא מזדבנא אא"כ העני ומוכר רק למזונות כדאיתא בתו"כ והעתיקו רבינו בפי"א מהלכות שמיטה ויובל. ואי משום דבית ושדה ראויין ליהנות מהם כמו שהן בלא מכירה משו"ה הוו נכסי. הא ס"ת נמי ראויה ליהנות בה כמו שהיא דהיינו לקרות בה והיא הנאה דשריא ליטול עליה שכר. דעל המקרא שרי ליטול שכר. גם שרי להשכירה לאחרים שאין אדם מחוייב להשאיל ספריו לאחרים בחנם כמ"ש ביו"ד סי' רכ"א ורכ"ד. ומשמע דהוא הדין לס"ת דהא האידנא שוין הן כמ"ש בסי' ע"ר. (אבל ברא"ש שלהי בכורים משמע דאסור להשכיר ס"ת עיי"ש). אלא על כרחך מדבעיא ליה בס"ת אי הוי בכלל נכסי טפי מבית ושדה ש"מ דאפילו אין לו מה לאכול לא מזדבנא רק ללמוד תורה ולישא אשה. מיהו זה אינו רק לפי' התוס' והרע"ב אבל לפירוש רשב"ם שם בב"ב אין ראיה שפירש דהיינו טעמא דמבעיא ליה בס"ת אי מקרי נכסי או לא משום דמצוה היא ולא נכסי אע"פ שיכול למכור. והא דאיתא בגירסת ספרים דידן בגמ' כפי' התוס' לאו מעיקר הגמ' הוא כמ"ש בתשובת נודע ביהודה מהדו"ת חלק חו"מ סי' מ"ג עיי"ש. אך מדברי המג"א סי' קנ"ג ס"ק כ"ב משמע שהיה גרסתם כן בגמ' ועיי"ש. ומ"מ צ"ע לפי מ"ש המ"א שם דאיירי שם שנתן הס"ת לביהכ"נ לקרות בה דאפשר דבכה"ג אסור להשכיר לאחרים].

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יד איתן · הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק י׳

ד׳

והלוחות שכותבין בהן לתינוק להתלמד אין בהן קדושה. וצ"ע דא"כ אמאי מטמאין הידים כמ"ש רבינו פ"ט מה' אה"ט:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק י׳

ב׳

הוספה(העתקה מקונטרס לשו"ע אה"ע) אה"ע סימן א' סעיף ב'. אין מוכרין ס"ת אלא כדי ללמוד תורה ולישא אשה, והוא מימרא דר"י במגילה כ"ז, והנה באו"ח סי' קנ"ג סעיף י' יש אומרים דיחיד בשלו אפי' ספר תורה מותר למכרו ולעשות בדמיו כל מה שירצה כל שלא הקדיש לקרות ברבים, והמ"א ס"ק כ"ב הקשה מהא דמבואר בחו"מ סי' רמ"ח האומר נכסי לפלוני, ס"ת יש בו ספק אם הוא בכלל נכסי או כיון דלא מזדבן לא הוי בכלל נכסי, והוא בעיא דלא איפשיטא בב"ב דף קנ"א, והתם בשל יחיד מיירי דאי הקדישו פשיטא דלא מצי יהיב לי' במתנה, וצ"ל דמ"ש הכא הקדישו כלומר שנתנו לבה"כ לקרות בו ולא הקדישו ממש ואפ"ה אסור למכרו ובהכי נמי מיירי בחו"מ, ומ"מ צ"ע דהו"ל לפרש דרק בכה"ג הוי ספיקא דדינא אבל בסתם אם אמר נכסי לפלוני ודאי קנה ספר תורה. והנה מסתימת ל' המחבר כאן נמי מוכח דבכל ס"ת אין מוכרין אלא כדי ללמוד תורה ולישא אשה, וביותר מוכח זה בסעיף ח' דמיירי להדיא בשל יחיד והי' לו לפרש דדוקא בס"ת שנתנו לצבור לקרות בו דאז אם יש לו בנים לא ימכור, ולכן נראה לי דאיברא דשיטת רבינו משולם מבוארת דיחיד בשלו מותר למכור ס"ת כמו שהביא הב"י דבריו, אכן בשי' הרא"ש והטור נראה דלא אזלי בשי' רבינו משולם, אלא דמיירי מדין אי יכול למכור באופן שלא יהיו המעות נתפסין בקדושת ס"ת, ועיין בב"י שהקשה ע"ד הרא"ש דממ"נ במאי מיירי אי שמכר הס"ת ללמוד תורה ולישא אשה א"כ פשיטא דהא קתני מוכרין ולמאי מכר אם לא להשתמש בדמיו, ואי בשמכר באיסור, א"כ מנין למד הרא"ש זה מדין זט"ה שיכולין למכור לכתחלה והכא עבר איסור במכירתו, ובאמת לא קשה כלל דהם שני דינים, א' אם נתפסו המעות בקדושת ס"ת שלא יהי' רשאי להשתמש בהם, וזה מדין קדושת ס"ת, ודין ב' דאין מוכרין ס"ת אלא כדי ללמוד תורה ולישא אשה זה שייך לדין כבוד ס"ת, ולפי"ז שפיר דלא למד הרא"ש מדין זט"ה רק דלא נימא דיחיד שקנה ס"ת הקדיש תשמיש המעות רק על ס"ת, ולכן נימא דגם כשמוכר הס"ת נתפסו המעות ג"כ רק לצורך ס"ת, וזה לומד הרא"ש מדין זט"ה דמוכרין ומוציאין הדמים על תשמישי חול משום דהוי כמו שהתנו מעיקרא ע"ז, אך מה ששייך לדין היתר מכירת ס"ת זהו ודאי דאסור למכור ס"ת אלא כדי ללמוד תורה ולישא אשה, אבל המעות לא נתפסו בקדושה דזה לא שייך לדין קדושת הדמים של הס"ת, אלא לדין קדושה וכבוד של הס"ת בעצמה ויהי' נ"מ היכי דיהי' לו היתר מאיזה טעם שיהיה או באופן שאין לו מה יאכל במציאות דבזה מותר למכור ובזה אף אם למחר יהי' לו מה שיאכל, או במכר לישא אשה ונזדמן לו שלא הוצרך להמעות דמותר לעשות בהן מה שרוצה, וכן בעבר ומכר הדמים מותרין, ומיושב מה שהקשה הב"י על הרא"ש דאיך למד בעשה שלא כדין מהיכי שעשה כדין, ולמש"כ לא קשה דהרא"ש למד רק לענין זה דיחיד הוי בעלים כמו זט"ה דאם מכר אין המעות נתפסין בקדושת ס"ת, אבל זה ודאי דדינא דאסור למכור ס"ת אלא ללמוד תורה ולישא אשה דזהו בכל דוכתא גבי יחיד ולא אדכר לגבי רבים, וכמו שסתמו הרא"ש והטור כאן ובחו"מ לענין נכסי לפלוני. ונראה דגם הרמב"ם אף דסבר בפי"א מהל' תפלה דזט"ה אין יכולין להתנות אלא על המותר היינו כשמכרו בה"כ ליקח בו תיבה שיהיו יכולין להשתמש במותר המעות, אבל על כל המעות ל"מ תנאם, מ"מ מודה דיחיד בשלו מותר להשתמש משום דליכא דין קדושה כלל על המעות גבי יחיד דנימא דנתקדשו המעות דדוקא הוא ישתמש ולא שימכור לאחר, דיחיד אין לו שום מעלת קדושה ואין שום נ"מ מי שילמוד בספר ראובן או שמעון, ורק גבי רבים כיון שהקדישו לצורך רבים שייך בשביל זה קדושה גם על מעות הס"ת שיהי' לצורך קדושה, ויהי' שייך המעות ג"כ לצבור, ונמצא לפי"ז דמה שכתב המחבר ביו"ד סי' רפ"ב דלדעת הרמב"ם יחיד שמכר ס"ת אסור להשתמש בדמיו, אינו מוכרח, דהרמב"ם לא כתב אלא דינא דגמ' דאסור למכור אבל אם מכר לעולם אפשר דמותר להשתמש בדמיו. והנה הרמב"ם כתב בפ"י מהל' ס"ת הל' ב', ס"ת כשר נוהגין בו קדושה יתירה וכבוד גדול, ואסור לאדם למכור ס"ת אפילו אין לו מה יאכל, ואפי' היו לו ספרים רבים, ואפי' יש ליקח בו חדש, ובהגה"מ כתב ע"ז לא ידעתי מנין לו זה דבירוש' ר"י בשם ר' חייא וכו' מוכר אדם ס"ת לישא אשה וללמוד תורה וכל שכן מפני חייו, וכן נראה דתלמודא דידן נמי שרי אם אין לו מה יאכל דגרס התם פ' בני העיר ת"ר לא ימכור אדם ס"ת אע"ג שאין צריך לו, יתר על כן אמר רשב"ג אפי' אין לו מה יאכל ומכר ס"ת או בתו אינו רואה סימן ברכה לעולם משמע דומיא דבתו דליכא איסורא באין לו מה יאכל אבל יש לו מה יאכל איסורא נמי איכא עכ"ד, ובשביל זה דחק הרמ"א בסי' ר"ע לפרש אין לו מה יאכל אלא ע"י הדחק, והנה מש"כ בהגה"מ דמדאמר אינו רואה סימן ברכה מוכח דאיסורא ליכא תמיהני בזה דהא גבי העושה מלאכה בערבי יו"ט בפ' מקום שנהגו דקתני ג"כ אינו רואה סימן ברכה ומ"מ איסור נמי איכא כמבואר ברמב"ם, וכן מסיק בגמ' שם כל מקום שיש נדנוד עברה ע"ש, ומש"כ דומיא דבתו, הנה גם למכור בתו מפורש ברמב"ם בפ"ד מעבדים דאסור אלא א"כ מכר כל מה שיש לו אפי' כסות שעליו, וכיון דהכא גבי אין לא מה יאכל ע"כ מיירי דעכ"פ לא ימות ברעב וכמו שפי' הב"ח דיטול מקופה של צדקה, וגבי מכירת בתו ע"כ מיירי דאינו מוצא ליקח מקופה של צדקה דהא אינו מחוייב למכור כסותו קודם שיקח מצדקה, דאין מחייבין אותו למכור כלי תשמישו, אלא דמיירי דאינו מוצא ליקח מכיס של צדקה והכא מיירי כשיכול ליקח מכיס של צדקה, וא"כ שפיר דמיין להדדי. ולפי מה שכתבתי דהרמב"ם מודה דיחיד שמכר ס"ת מותר להשתמש בדמיו משום דלא נתפס על הדמים דין קדושה דאינו שייך קדושה על הדמים אלא גבי צבור, דזהו גופא הוי קדושה שקדוש בשביל הצבור, אבל יחיד אין נ"מ שנאמר דדמים תופסין קדושה בשביל ראובן, מבואר לפי"ז היטב מה דהרמב"ם חילק הדינים דדין אם מכרו ס"ת יקחו ס"ת אחר כתב הרמב"ם בפי"א מתפלה לגבי דיני ביהכ"נ ולמה לא כתב שם דמותר למכור ס"ת ללמוד תורה ולישא אשה, ולכן אפשר דס"ת של רבים אסור למכרו להשיא אשה ליתום כמ"ש הפוסקים להתיר, הובא בב"ש כאן סק"ב אבל באמת אינו מוכרח היתר זה כלל, כיון דס"ת של רבים מעות המכירה נתפסים בקדושה אין ראי' דלהשיא אשה מותר, ולכן לא הביאו הרמב"ם בה' תפלה דמיירי בס"ת של רבים, ודינא דמוכרין כדי ללמוד תורה ולישא אשה הביא בהל' ס"ת דשם מיירי מכבוד ס"ת ושם הותר ליחיד למכרו ללמוד תורה, ואף דבמגילה דף כ"ז כדאיבעי מהו למכור ס"ת ישן לקנות חדש, ומייתי מהא דאין מוכרין ס"ת אלא ללמוד תורה ומשני דשאני למוד שמביא לידי מעשה וכו' עי"ש, אין ראי' משם דהתם כל בעית הגמ' רק לענין כבוד ס"ת אם מותר לכתחילה למכור בלא עילויא וע"ז משני שפיר דללמוד תורה ולישא אשה דחמירי לא הוי בזיון לס"ת למכור בשביל זה, אבל בצרכי נישואין דליכא בהו קדושה אפשר דכיון דהמעות תופסין קדושה אין להשתמש בהם לצרכי נשואין. ומצאתי בב"י בסי' תר"ע שכתב בשם הר"ר מנוח דדינא דאינו רואה סימן ברכה דוקא בס"ת העשוי לקרות בו ברבים אבל ספרי יחידים מותר לעשות בדמים כל מה שירצו שע"מ כן עשאום, ועוד שקדושתם לא פקע בכך והם בקדושתם אצל הלוקח, והנה אף דהוא דלא כדעת הרמב"ם דכתב בסתם דאסור למכור ס"ת דמיירי בסתם ס"ת של יחיד וכ"כ הב"י אבל עכ"פ מבואר בדבריו מש"כ דס"ת של יחיד לא נפקעה מקדושתה אצל לוקח, וכ"ז הוא לענין תפיסת קדושה בהמעות, אבל לא לענין כבוד ס"ת וכמש"כ. והנה דברי הרמב"ם תמוהים לכאורה בתרתי, חדא דאמאי סתם בפי"א מה' תפלה וכתב אם מכרו ס"ת אין לוקחין בדמיו אלא ס"ת אחר, ולא כתב עיקר דינא דאסור למכור, ואיברא דמזה שכתב אם מכרו אין הוכחה דמותר למכור דאם מכרו היינו בדיעבד כמש"כ המ"מ, אבל מ"מ אין זה מיושב דלמה סתם ולא הביא דין המפורש בגמ' אמתני' (דאיירי בה הרמב"ם) דאסור למכור ס"ת אפי' ישן לקנות בו חדש, ואין לומר דסמך על מה שכתב זה בהל' ס"ת דהרמב"ם הרי קבע הל' תפילה קודם הל' ס"ת וכיון דבגמ' איתמר זה אמתני' דהכא למה השמיט הרמב"ם זה כאן וכתב זה בהל' ס"ת, וביותר קשה דבגמ' הא בעי למיפשט דמותר למכור ס"ת ישן כדי לקנות חדש מהא דמוכרין ס"ת ללמוד תורה ולישא אשה, ודחי שאני למוד שהלמוד מביא לידי מעשה אשה נמי לא תהו בראה, ופסק הרמב"ם כהך דיחויא בהל' ס"ת, וא"כ אמאי כתב הרמב"ם בהל' תפלה דאם מכרו ס"ת יקנו בדמיו ס"ת אחר, ואמאי הא עדיף טפי ליתן הדמים כדי ללמוד תורה או להשיא אשה ליתום כמו שהתירו זה הפוסקים. ולפמש"כ א"ש דבה' תפלה דמיירי מדיני בהכ"נ וכל עניני קדושה של צבור דתנן במתני' ר"פ בני העיר לא איירי אלא לענין קדושת הדמים של הדבר הנמכר שמוציאין אותו לחולין, ולכן לא הי' לכאורה דין זה בס"ת וספרים כלל דהא אין מוציאין אותם מקדושתם, ומ"מ תנן במתני' דין ס"ת וספרים בהדי אינך שמוציאין אותן לחולין משום דכיון דמיירי בס"ת של רבים דיש בזה להרבים דין זכות לקרות בצבור בס"ת זו וזה ג"כ מעין קדושת המקדש דנתקדש בשביל הצבור, ונמצא דמלבד הקדושה העצמית של הס"ת יש בה ג"כ קדושת הדמים לענין זכות הרבים, ולכן כשמוכרים הס"ת ליחיד או אפי' לרבים אחרים מפקיעים בזה את הרבים מזכות קדושתם, ולכן ע"כ צריך שיהיו נתפסים על הדמים אותו זכות שהי' על הס"ת הנמכר, אלא דלכאורה בזה לא הי' שייך כלל הך דינא דמעלין בקודש ולא מורידין דצריך דוקא למכור בשביל דבר שיש בו עילויא, כיון דבעצם הא אין מפקיעין כלל הס"ת מקדושתה, ואפשר דמ"מ גם בזה שייך דין דמעלין בקודש בשביל קדושת הדמים של הצבור, דכיון דעכ"פ מוכרים זכות של הצבור וע"כ צריך להתפיס על הדמים אותה קדושה של הדבר הנמכר, ממילא צריך דוקא שיהיו מעלין בקודש שיהיו קונים בדמים קדושה שיש בה מעלה יתירה, אכן כ"ז לא שייך אלא בס"ת של רבים דיש בזה מעין קדושת המקדש דנתקדש בשביל הצבור, אבל ס"ת של יחיד כיון דאין בה קדושת הצבור, ומה דקדושה בקדושת ס"ת, זה הא לא נפקע ע"י המכירה, ממילא לא שייך כלל דין זה, אלא דבס"ת הא יש טעמא אחרינא דאין מוכרין ס"ת אלא ללמוד תורה ולישא אשה וזהו מדין כבוד ס"ת, והנה כדאיבעי בגמ' אם מותר למכור ס"ת ישן בשביל לקנות חדש אפשר דהאיבעיא הוא בשביל דררא דאיסור מכירה של ס"ת בעצמה, וכדפשיט באמת אח"כ מהא דמותר למכור ס"ת ללמוד תורה ולישא אשה, וסבר דה"ה דמותר למכור ישן כדי לקנות בדמיו חדש, ואפשר עוד בפשיטות דהאיבעי הוא בשביל דררא דמכירת ס"ת של צבור ובשביל קדושת דמים של צבור, דקאי התם על מתני' דמיירי בדין קדושה של צבור, ורצה לפשוט מדחזינן בדין כבוד ס"ת מוכרין ס"ת ללמוד תורה ולישא אשה, והוי סבר דלא הוי עילויא, ומזה רצה לפשוט דה"ה לענין קדושת הדמים של ס"ת של צבור נמי מותר למכור ישן בשביל חדש כיון דליכא עילויא יתירה אין דין דמעלין בזה, וע"ז משני דשאני למוד דמביא לידי מעשה ועדיף מלקנות בדמיו ס"ת, ולפי"ז לא בעינן תו לדין דמעלין בקודש מקדושת הדמים של הס"ת של צבור כיון דעצם המכירה אסורה דאין מוכרין ס"ת אלא ללמוד תורה ולישא אשה, ובדיעבד אם מכרו בודאי דצריך לקנות ס"ת אחרת דאין קדושה יתירה הימנה, ול"מ מה שישיאו אשה ליתום בהדמים דהא עכ"פ צריך להתפיס קדושה על הדמים, וכשיתנו לת"ח על הוצאותיו לא יהיו דמיו נשארין בקדושתן, ול"ד לאם יקנו ס"ת אחרת, דאז נשארים על הדמים דין קדושה, אלא דדינא דאין מוכרין ס"ת אלא ללמוד תורה ולישא אשה הא כבר כתבנו דמיירי בס"ת של יחיד דליכא בה אלא משום דררא דכבוד ס"ת וזה הותר בשביל ללמוד תורה ולישא אשה, אבל בס"ת של צבור לא שייך היתר זה כלל ולכן בדיעבד אם מכרו ס"ת צריך לקנות ס"ת אחרת כמו שכ' הרמב"ם, ולענין דין למכרו לכתחילה אין אנו צריכין כלל לדררא דאיסור בשביל מעלין בקדש שלא יהי' אפשר לעלויי בהדמים, כיון דעיקר המכירה של הס"ת אסור בשביל דינא דאין מוכרין ס"ת ללמוד תורה ולישא אשה, וממילא לא הוצרך כאן הרמב"ם לפרש כאן דינא דאיסור המכירה לכתחילה, והספיק להרמב"ם במה שכתב דינא דמתני' על דיעבד, ודינא דאסור למכור לכתחילה כבר מפורש בהל' ס"ת, דמצד הס"ת עצמה אסור למכור ס"ת ישן כדי ליקח בו חדש, וזהו פשוט דכאן בס"ת של צבור לא שייך היתר דללמוד תורה ולישא אשה, דהא פסק כאן מפורש דאם מכרו ס"ת יקנו ס"ת אחרת, ושם הא מפורש דאסור למכור ס"ת בשביל לקנות אחרת אפי' מישן לחדש. ועוד יותר אפשר לומר דבאמת סובר הרמב"ם דלא נפשט כלל האיבעיא דהוי סבר הגמ' דכיון דליכא לעילוייא עילויא אחרינא אפשר דליכא כלל דינא דמעלין בקודש, והא דפסק שם הרמב"ם דאסור למכור ס"ת ישן בשביל לקנות חדש, היינו דוקא לענין דררא דאיסורא דמכירת עצם הס"ת, דכיון דמפורש להדיא דאין מוכרין ס"ת אלא ללמוד תורה ולישא אשה ובעי הגמ' למימר דלקנות חדש דומה להנך תרתי, ודחי דהנך תרתי עדיפי, וממילא נקיטינן הך שמעתא כפשטה דאין מוכרין ס"ת אלא להנך ב' דברים בלבד, ובל' זה פסק הרמב"ם דאין מוכרין ס"ת אלא לשני דברים, ועי' בס' קה"י בשם מהרי"ק שורש י' דהא דאיתמר אין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בו חוץ היינו דוקא בתנאים אבל לא באמוראים ואפי' בתנאים אין אומרים כן אם לא ע"י הדחק שאין לנו תי' אחר והכא דהוי מימרא דר"י אף שהוא בשם רשב"י אפשר דהוי כמימרא דאמוראים, ועכ"פ כיון שאין זה אלא ע"י הדחק, א"כ כיון דדחי הגמ' דאין ראי' מהנך תרתי על קנית ס"ת א"כ ממילא אפשר דהך כללא הוא דוקא, וכבר אין לנו דוחק לבטל הכלל וממילא נשאר הכלל כפשוטו, וכן פסק הרמב"ם להדיא בשביל טעם זה דאין מוכרין אלא לשני דברים, ולכאורה מנינא למה לי, אלא לברר טעמא דאף דבאמת לא נפשטה האבעיא דלמכור ישן בשביל לקנות בו חדש אסור אלא משום דאין מוכרין אלא בשביל שני דברים בלבד, ונמצא דבעיקר לענין דינא דמעלין בקדש דזה צריך דוקא לענין ס"ת של צבור לולי הדין דכבוד ס"ת אכתי לא נפשט הבעיא, ואפשר דכיון דבודאי הוי דרבנן הוי ספיקא דרבנן, והיינו דבהך צד דרצה הגמ' לפשוט לקולא רצה לדמות דין דמעלין בקדש לענין דמי ס"ת, לענין איסור המכירה בשביל כבוד הס"ת, והיינו דכיון דמותר למכור ללמוד תורה מוכח דלא צריך לעילויי היכי דליכא עילויא, מ"מ בהך צד דלחומרא היינו ממה דנקטינן הך שמעתא כפשטה דאין מוכרין ס"ת אלא לשני דברים בלבד, אין ראי' מזה לאיסורא דהוי גם לענין דין דמים של ס"ת של צבור ג"כ דין מעלין בקדש אע"ג דליכא עילויא אחרינא, דשאני התם דאפשר דלא הוי כלל בשביל מעלין בקדש אלא דהכי הוא דינא דכבוד ס"ת דאין למכור אותו בלא צורך חשוב, וכן להיפוך לקולא רצה הגמ' לפשוט דאם גם היכא דליכא עילויא איכא דינא דמעלין בקודש ה"נ גבי ס"ת של יחיד לא הוצרך להיות רשאי למכור אלא בשביל עילויא, אלא דבלאו הכי כבר אסור לצבור למכור ס"ת ישן בשביל לקנות חדש דלא עדיפי מיחיד אלא דבצבור גם הך היתר דללמוד תורה ולישא אשה נמי ליכא, וכנ"ל. נמצא דלענין דין ס"ת של צבור מטעם מעלין בקודש לא נפשטה האיבעיא ורק נפשטה מדין ס"ת של יחיד, ולכן פסקה הרמב"ם בדין ס"ת של יחיד וכנ"ל.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה י׳, מתוך הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה שבספר אהבה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה כל הרמב״ם