רמב״ם - הלכות שבועות · פרק ז׳

ספר הפלאה · 16 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שבועות · פרק ז׳

הלכה א׳

הַתּוֹבֵעַ חֲבֵרוֹ בְּמָמוֹן שֶׁאִם הוֹדָה בּוֹ יִהְיֶה חַיָּב לְשַׁלֵּם וְכָפַר וְנִשְׁבַּע. אוֹ שֶׁהִשְׁבִּיעוֹ הַתּוֹבֵעַ וְכָפַר. הֲרֵי זֶה הַנִּתְבָּע הוּא חַיָּב בִּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָנָה אָמֵן. שֶּׁבִּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן אֶחָד הַנִּשְׁבָּע מִפִּי עַצְמוֹ וְאֶחָד שֶׁהִשְׁבִּיעוֹ אַחֵר וְכָפַר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָנָה אָמֵן חַיָּב. שֶׁכְּפִירָתוֹ אַחַר שֶׁהִשְׁבִּיעוֹ הַתּוֹבֵעַ כַּעֲנִיַּת אָמֵן:

הלכה ב׳

תְּבָעוֹ בְּמָמוֹן שֶׁאִם יוֹדֶה לוֹ וְיֹאמַר כֵּן הַדָּבָר לֹא יִהְיֶה חַיָּב לְשַׁלֵּם. כְּגוֹן שֶׁתְּבָעוֹ בִּקְנָס שֶׁאֵין אָדָם מְשַׁלֵּם קְנָס עַל פִּי עַצְמוֹ. וְכָפַר וְנִשְׁבַּע. הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִשְּׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן וְחַיָּב מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּטּוּי:

הלכה ג׳

וְכֵן אִם תְּבָעוֹ בְּקַרְקַע אוֹ בְּעֶבֶד אוֹ בִּשְׁטָר וְכָפַר וְנִשְׁבַּע פָּטוּר מִשְּׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן וְחַיָּב בִּשְׁבוּעַת בִּטּוּי שֶׁהֲרֵי נִשְׁבַּע עַל שֶׁקֶר:

הלכה ד׳

וְלָמָּה נִפְטָר מִשּׁוּם שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן וַהֲרֵי זֶה אִלּוּ הוֹדָה חַיָּב הָיָה וּמְשַׁלֵּם מַה שֶּׁכָּפַר. לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה כא) "בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְּגֵזֶל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ" (ויקרא ה כב) "אוֹ מָצָא אֲבֵדָה" הַכּל מִטַּלְטְלִין שֶׁאִם יוֹדֶה בָּהֶן יוֹצִיא מָמוֹן מִתַּחַת יָדוֹ. וְיָצְאוּ קַרְקָעוֹת שֶׁאֵין מִטַּלְטְלִין וַהֲרֵי הֵן לִפְנֵי בַּעֲלֵיהֶן וּבְחֶזְקָתָן. וְיָצְאוּ עֲבָדִים שֶׁהֻקְּשׁוּ לְקַרְקָעוֹת. וְיָצְאוּ שְׁטָרוֹת שֶׁאֵין גּוּפָן מָמוֹן:

הלכה ה׳

אֶחָד הַנִּשְׁבָּע אַחַר שֶׁתְּבָעוֹ בַּעַל הַמָּמוֹן. אוֹ הַנִּשְׁבָּע מֵעַצְמוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא תְּבָעוֹ. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁקָּדַם וְאָמַר לָמָּה אַתָּה הוֹלֵךְ אַחֲרַי כְּלוּם יֵשׁ לְךָ בְּיָדִי מָמוֹן שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי מָמוֹן. הֲרֵי זֶה חַיָּב בִּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן הוֹאִיל וְכָפַר וְנִשְׁבַּע וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא תְּבָעוֹ זֶה:

הלכה ו׳

אֶחָד הַנִּשְׁבָּע לְבַעַל הַמָּמוֹן עַצְמוֹ אוֹ לִשְׁלוּחוֹ הַבָּא בְּהַרְשָׁאָתוֹ. שֶׁשְּׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ:

הלכה ז׳

וְאֵינוֹ חַיָּב בִּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן עַד שֶׁיַּשְׁבִּיעוֹ בְּלָשׁוֹן שֶׁהוּא מַכִּירָהּ:

הלכה ח׳

הַנִּשְׁבָּע שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן בְּמֵזִיד אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁבַּע לַשֶּׁקֶר וְהִתְרוּ בּוֹ עֵדִים בִּשְׁעַת שְׁבוּעָתוֹ אֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא מֵבִיא אֲשָׁמוֹ בִּלְבַד. שֶׁהֲרֵי הַכָּתוּב מוֹצִיאוֹ מִכְּלַל חַיָּבֵי מַלְקוֹת וְחִיְּבוֹ אָשָׁם בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

הלכה ט׳

כָּפַר וְנִשְׁבַּע אַרְבַּע אוֹ חָמֵשׁ פְּעָמִים. אוֹ שֶׁהִשְׁבִּיעוֹ הַתּוֹבֵעַ אַרְבַּע וְחָמֵשׁ פְּעָמִים וְהוּא כּוֹפֵר עַל כָּל אַחַת וְאַחַת בֵּין בְּבֵית דִּין בֵּין שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין הֲרֵי זֶה חַיָּב קָרְבַּן אָשָׁם עַל כָּל שְׁבוּעָה וּשְׁבוּעָה. שֶׁאִלּוּ הוֹדָה אַחַר שֶׁכָּפַר הָיָה חַיָּב לְשַׁלֵּם אַף עַל פִּי שֶׁכָּפַר בְּבֵית דִּין וְנִמְצָא פּוֹטֵר עַצְמוֹ בְּכָל כְּפִירָה וּכְפִירָה מִן הַתַּשְׁלוּמִין. לְפִיכָךְ חַיָּב עַל כָּל שְׁבוּעָה וּשְׁבוּעָה:

הלכה י׳

הָיוּ חֲמִשָּׁה תּוֹבְעִין אוֹתוֹ וְאוֹמְרִין לוֹ תֵּן לָנוּ פִּקָּדוֹן שֶׁיֵּשׁ לָנוּ בְּיָדְךָ. שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לָכֶם בְּיָדִי אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא קָרְבָּן אֶחָד. שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי לֹא לְךָ וְלֹא לְךָ וְלֹא לְךָ חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת:

הלכה י״א

אָמַר לוֹ חֲבֵרוֹ תֵּן לִי פִּקָּדוֹן וּתְשׂוּמֶת יָד גֵּזֶל וַאֲבֵדָה שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ. שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת. וַאֲפִלּוּ הָיָה לוֹ פְּרוּטָה אַחַת מִכֻּלָּן הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין וְחַיָּב:

הלכה י״ב

שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי פִּקָּדוֹן תְּשׂוּמֶת יָד גֵּזֶל וַאֲבֵדָה חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת:

הלכה י״ג

תֵּן לִי חִטִּים וּשְׂעוֹרִים וְכֻסְּמִין שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ. שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת. שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי חִטִּים וּשְׂעוֹרִין וְכֻסְּמִין חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת:

הלכה י״ד

הָיוּ חֲמִשָּׁה תּוֹבְעִין אוֹתוֹ וְאוֹמְרִין לוֹ תֵּן לָנוּ פִּקָּדוֹן גֵּזֶל וַאֲבֵדָה וּתְשׂוּמֶת יָד שֶׁיֵּשׁ לָנוּ בְּיָדְךָ. וְאָמַר לָאֶחָד מֵהֶן שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי פִּקָּדוֹן וְגֵזֶל וַאֲבֵדָה וּתְשׂוּמֶת יָד וְלֹא לְךָ וְלֹא לְךָ וְלֹא לְךָ הֲרֵי זֶה חַיָּב עַל כָּל טַעֲנָה וְטַעֲנָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד וְנִמְצָא זֶה חַיָּב עֶשְׂרִים אָשָׁם:

הלכה ט״ו

טָעַן שֶׁאָבַד הַפִּקָּדוֹן אוֹ כָּפַר בּוֹ וְנִשְׁבַּע וְאַחַר כָּךְ הוֹדָה. וְחָזַר וְטָעַן שֶׁאָבַד וְנִשְׁבַּע וְחָזַר וְהוֹדָה. מְשַׁלֵּם הַקֶּרֶן הָרִאשׁוֹן וְחֹמֶשׁ אֶחָד עַל כָּל שְׁבוּעָה וּשְׁבוּעָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה כד) "וַחֲמִשִׁתָיו". הַתּוֹרָה רִבְּתָה חֳמָשִׁין הַרְבֵּה עַל קֶרֶן אֶחָד. כֵּיצַד. הָיָה הַקֶּרֶן אַרְבָּעָה וְכָפַר וְנִשְׁבַּע וְהוֹדָה וְחָזַר וְטָעַן שֶׁאָבַד וְנִשְׁבַּע וְחָזַר וְהוֹדָה וְחָזַר וְטָעַן שֶׁאָבַד וְנִשְׁבַּע וְהוֹדָה מְשַׁלֵּם שִׁבְעָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

הלכה ט״ז

פָּחוֹת מִפְּרוּטָה אֵינוֹ מָמוֹן לְפִיכָךְ הַתּוֹבֵעַ חֲבֵרוֹ בְּפָחוֹת מִפְּרוּטָה אוֹ בְּפָחוֹת מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה וְכָפַר וְנִשְׁבַּע פָּטוּר מִשְּׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן וְחַיָּב בִּשְׁבוּעַת בִּטּוּי:

קרית ספר · הלכות שבועות פרק ז׳

א׳

כל הכופר ממון ונשבע או שהשביעו התובע וכפר חייב בשבועת הפקדון כדכתיב וכחש בעמיתו בפקדון וגו' ונשבע על שקר וגו' והביא את אשמו וגו' ואע"פ שלא ענה אמן חייב שכפירתו אחר שהשביעו התובע כעניית אמן הוא. ומושבע מפי אחרים בפקדון ילפינן לה משבועת העדות בג"ש דתחטא תחטא מה שבועת העדות מושבע מפי אחרים כדכתיב ושמעה קול אלה וגו' שבועת הפקדון מושבע מפי אחרים חייב ואע"ג דהתם בעינן שנשבע מפי אחרים בב"ד כדכתיב אם לא יגיד במקום שאלו היה מגיד היה מועיל אמרינן דון מינה ואוקי באתרא דון מינה כדילפינן בג"ש ואוקי באתרא כלומר לאחר שהבאתו למושבע מפי אחרים לכלל שבועת הפקדון העמידהו כמשפט הכתוב בו מה מפי עצמו דכתיב ונשבע על שקר דמשמע מפי עצמו הוי בין בב"ד בין שלא בב"ד כדכתיב וכחש בעמיתו כל דהו אפילו שלא בב"ד אף מפי אחרים שהבאת לו ממקום אחר הוי בין בב"ד בין שלא בב"ד ומה מפי אחרים דעדות אף על פי שלא ענה אמן חייב דהא ושמעה קול אלה כתיב ואם לא יגיד וגו' דמשמע דכיון שאינו מגיד אלא שאומר איני יודע לך עדות חייב ה"נ מפי אחרים דפקדון דילפינן מעדות אע"פ שלא ענה אמן דכפירתו אחר שבועת התובע הויא כעניית אמן וכדאמרינן.

ב׳

תבעו בקנס וכפר ונשבע פטור דכיון דאי אודי לא מחייב לשלומי כדילפינן בדוכתא כי כפר נמי לאו ממונא כפר וקרא כתיב והיה כי יחטא וגו' והשיב את הגזלה והאי לאו בת השבה היא דכיון דאי הודה פטור כדאמרינן וחייב משום שבועת ביטוי שהרי נשבע על שקר. וכן תבעו קרקע או עבד או שטר אף על פי שאם הודה משלם מה שכפר פטור משבועת הפקדון אם נשבע דכתיב בפקדון או בתשומת יד וגו' וכחש בעמיתו כלל בפקדון או בתשומת יד או בגזל פרט או מכל אשר ישבע עליו חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה פרט מפורש דבר מטלטל וגופו ממון אף כל דבר מטלטל וגופו ממון יצאו קרקעות שאין מטלטל יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות דכתיב והתנחלתם אותם לרשת אחוזה כאחוזה יצאו שטרות שאף ע"פ שמטלטלים אין גופן ממון וחייב בשבועת ביטוי דהא נשבע על שקר.

ה׳

אחד נשבע אחר שתבעו או נשבע מעצמו אף ע"פ שלא תבעו חייב דכתיב וכחש בעמיתו כל דהו משמע. ואם נשבע לשלוחו חייב דשלוחו של אדם כמותו כדילפינן בעלמא דבשבועת העדות הוא דבעינן שיכפור לו ולא לשלוחו מדכתיב אם לוא יגיד מלא משמע שצריך שיכפור לו כדלקמן אבל הכא דאף בנשבע מעצמו אע"פ שלא תבעו חייב על יד שלוחו נמי חייב.

ז׳

ואינו חייב עד שישביענו בלשון שהוא מכיר דלא בעיא דוקא לשון קדש דומיא דשבועת הר גריזים דכתיב בשבועת העדות ושמעה קול אלה מדלא כתיב והשביעוה באלה משמע בכל לשון שהיא שומעת ושבועת הפקדון אתיא בג"ש דתחטא תחטא משבועת העדות.

ח׳

שבועת הפקדון במזיד והתראה אינו לוקה שהכתוב הוציאו מכלל חייבי מלקות וחייבו באשם בין [בזדון] בין בשגגה דכתיב וכחש בעמיתו וגו' כדילפינן לעיל פ"א.

ט׳

כפר ד' או ה' פעמים כפירה אחת על כל שבועה ושבועה בין בב"ד בין שלא בב"ד חייב קרבן על כל שבועה ושבועה דאם הודה אחר שכפר היה חייב לשלם אפילו כפר בב"ד ונמצא פוטר עצמו בכל כפירה מן התשלומין. כלל בשבועה אינו חייב אלא אחת פרט בין בדברים בין באנשים חייב על כל אחד ואחד ופרוטה א' מכמה דברים שתבעוהו מצטרפין וחייב. חזר וטען שאבד ונשבע אחר שנשבע והודה ואח"כ חזר והודה משלם חומש א' על כל שבועה ושבועה דכתיב וחמישיתיו יוסף עליו התורה רבתה חמשיות הרבה על קרן א'.

ט״ז

פחות מפרוטה אינו ממון ופטור משבועת הפקדון וחייב בשבועת ביטוי:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

צפנת פענח · הלכות שבועות פרק ז׳

ב׳

תבעו בממון כו'. הנה לפי המבואר בהך דכתובות דף מ"ב דאף היכא דכבר נגמר הדין בקנס מ"מ פטור כיון דעיקרו קנס ע"ש וזהו בעצם שיטת רש"י בהך דשבועות ד' ל"ד ע"א ד"ה א"ב דמשוה עדות גבי קנס לשבועת הפקדון אף דלא דמי כלל כמש"כ התוס' שם דף ל"ג ע"א ד"ה או ודף ל"ח ע"א ד"ה אלא ע"ש דהא לא מהני כלום הודאתו אך רש"י ז"ל ר"ל גבי קנס לאחר גמר דין דאז רק מחמת גזה"כ נתמעט ודמי שפיר להדדי ועי' בירו' שבועות פ"ו ה"ז דהוה מחלוקת שם גבי שבועת הפקדון בקרקע אם עבר ונשבע אם מביא קרבן וזהו בעצם הך מחלוקת דגמ' דילן דף ל"ז ע"ב גבי משביע עדי קרקע וע' תוס' כתובות ד' מ"ב ע"א ד"ה הפלת וב"מ ד' ד' ע"ב ור"ל דאף דקי"ל קפץ ונשבע חייב בקרבן זהו רק היכא דהוה גדר ממון שיש עליו שבועה וע' תוס' סנהדרין ד' ס"ח ע"ב גבי קטן. ועי' תוס' ב"ק דף ס"ב ע"ב ד"ה יצאו ובגמ' שם דף ק"ה ע"א לפי שאין משלמין חומש כו' ר"ל ג"כ מחמת הך מיעוטא דמכל ועי' תוס' ב"ק דף ק"ג ע"א ד"ה הגוזל וגם נ"מ דכיון דגבי שבועת הפקדון חייב לדידן אף מפי אחרים שלא בב"ד ס"ד דבזה לא שייך הך דין דאין נשבעין על הקרקע ובזה א"ש מ"ש שם התוס' ד"ה מתניתין בדף ל"ז ע"ב וזהו כוונת ר"פ שם דמייתי ראיה מסיפא לחייב ור"ל במושבע מפי אחרים. ואף דבירושלמי פ"ו מבואר דבשבועת העדות בעדי קרקע חייב בדיעבד י"ל דזה רק לר"מ דס"ל דלא בעי במושבע מפי עצמו משא"כ לדידן. והנה לפי טעם רבינו כאן דס"ל דגבי קרקע היינו טעמא דפטור משום דהוה כפירת דברים בעלמא דלא כפר לו כלום ולכך הוה ס"ל לרבה דגם בממון שיש עליו עדים פטור משום דס"ל כמ"ד ב"מ דף מ"ג ע"ב דכיון דאיכא עדים כבר נתחייב לו אך ר"י אזיל לשיטתיה דס"ל דב"ד הוא דמחייבי ליה ע"ש ולכך כאן חייב בעדים וא"כ לפי"ז י"ל דלאחר גמר דין אם תבעו וכפר בו פטור מקרבן דאז הוה ג"כ רק כפירת דברים. ואף דבכתובות דף מ"ב ע"ב מבואר להיפך י"ל דלמסקנא שם זה רק אליבא דר"ש שם דסבירא ליה דגמר דין לא הוה כמוחזק. משא"כ לדידן. ועי' בירושלמי כאן ספ"ה דמוקי לה כר"ש דרק בגבוי. וע' בשביעית פ"י גבי כפרנית דמוקי ג"כ הירושלמי כר"ש הך דאונס ומפתה כו' וט"ס שם מה דנקט שם דר"מ ועיין לקמן בהל' שמיטה פ"ט ה"ז בהשגות ע"ש וע' בהך דשבועות דף מ"ח ע"א מה דרצה לחלק לגבי שבועה בין עמד בדין ללא עמד ובאמת שם בתוספתא מחלק כה"ג ועי' בירושלמי סנהדרין פ"ח וכ"מ וע' תוס' ב"מ דף ל"ה ע"ב ד"ה תחזור מה דמחלקי כה"ג ע"ש. ועי' ב"מ דף מ"ח ע"א בהך דר"ח דמוקי כשיחד כלי ושם מה דאמר רב לרבות תשומת יד להישבון ור"ל משום דרב ס"ל ב"ק דף ק"ו דשבועה קונה ורבא שם רצה לחלק בין מלוה לפקדון ע"ש ולכך צריך קרא לרבות גבי מלוה דצריך להשיב וכגון שיחד לו כלי ולכך רבינו ז"ל לא הביא הך דר"ח דזה רק אליבא דרב וכמש"כ וע' בירושלמי ב"ק פ"ט ה"ז דהוה מחלוקת אימת נעשה החומש קרן אם רק בשעת נתינת הקרן או בשעת הבאת עדים ע"ש ובתוס' שם דף ק"ד ע"ב:

ה׳

אחד הנשבע כו'. עי' כאן דף ל"א ע"ב. במה דאמר שם לדברי ר"ש קנס הוא כו' ומה נ"מ הא א"צ תביעה גבי שבועת הפקדון וצ"ל דזה גרע יותר דהוא משיב רק על מה שתבעו ודעתו ג"כ לזה ועי' בירושלמי כאן ובנזיר פ"ד דר"ש לשיטתיה אזיל שם נזיר דף כ"ב ע"א ע"ש בתוס' ד"ה ת"ש וע' בהך דסנהדרין דף קי"ב ע"א דהודחו מאליהם עדיף מהדיחוהו נשים כו':

ו׳

אחד כו' או לשלוחו כו'. עיין בכ"מ אך באמת הא גם גבי שבועת העדות מהני הרשאה כמבואר דף ל"ג ע"ב. וע' לקמן פ"ט ה"ו בדברי רבינו ע"ש ובאמת הא דצריך כאן הרשאה י"ל דרק אם האחר משביעו אבל מושבע מפי עצמו י"ל דחייב אף בלא הרשאה. וע' בירושלמי כאן פ"ה ה"א פרט למכחש באחד השותפים ומביא ראיה דאינו יכול לתבוע חלקו ע"ש ויש שם ט"ס ג"כ וצ"ל דמיירי במושבע מפי אחרים. ועיין ב"ק דף ק"ח ע"ב בתוס' ד"ה תבעו ושם דף ע"א ע"ב גבי גנב שור של שני שותפין ע"ש:

ח׳

אינו לוקה כו'. עיין כאן דף ל"ז ע"א ובתוספתא כאן פ"ד דמבואר כן וכ"כ בזה:

י״ד

היה חמשה תובעין כו'. עיין בהך דנזיר דף י"א ע"א גבי ואני אי על כולי דיבוריה. ובירוש' שם דאם אמר הריני נזיר מאה יום וחבירו אמר ואני חבירו נזיר רק ל' יום וע"ש דף י"ג ובדברי רבינו פ"ב מהל' נזירות ה"ה ע"ש. ועיין בירושלמי פ"ד דשם גבי שנים אמרו הרי אנו נזירים ואחד אמר ואני אם ר"ל ב' נזירות או רק אחת ע"ש וצריך לחלק דכאן הוא עצמו אומר זה אמרי' דכוונתו על הכל ועי' בהך דגיטין דף פ"ב ע"ב ודף פ"ג ע"א בהנך בעיא דשם ע"ש:

ט״ו

טען שאבד כו'. ע' תוס' ב"ק שם דלא גרסי והודה ועי' ירושלמי שבועות פ"ח ה"ג דמבואר שם דמביא רק אשם בלא חומש. וע' ב"ק שם דף ס"ה ע"ב דמבואר להיפך וצ"ל דרבינו ר"ל דמיירי שנשבע שלא בב"ד דאז לא מקרי כפירה ואף לאחר שנשבע לא מחייב באונסין והוה שפיר שבועה וגם מחמת הודאתו לא נפסל משבועה וע' מש"כ רבינו בהל' טוען פ"ב ה"ג והטעם דכ"ז שב"ד לא פסלוהו לא נפסל לשבועה בתורת לאו בר שבועה וע' בירושלמי פ"ג דסנהדרין ה"ב פסול צריך שיפסול בב"ד ע"ש ועיין בהך דסנהדרין דף כ"ז ע"א ע"ש בתוס' ד"ה מאי מ"ש מהך דשבועות אך באמת ר"ל כך דיש שני מיני חשוד. אחד משום שאין מאמינין לו ואחד משום דלאו בר שבועה הוא והך שאין מאמינים לו א"צ שיהיה ע"פ ב"ד רק דמ"מ אינו נאמן אך היכא שיש אמר שזה חמור לא חשיד. ובזה יש ליישב הך דשבועות ל"ח ע"ב גבי האי דיינא דאשבע כו' דקשה דממ"נ אם חיישינן שנשבע לשקר שוב מה מהני מה שמשביעין אותו אח"כ אך בזה א"ש כיון דזה לא ע"י ב"ד כל היכא דזה חמור מזה לא נפסל. משא"כ אם נתברר בב"ד אז נפסל בגדר לאו בר שבועה ונ"מ שאם הודה שכבר נפסל בב"ד אחר לשבועה אז אין נותנין לו שבועה. וע' מש"כ רבינו בפי"ב מהלכות עדות ה"ט ושם מיירי כה"ג. ועי' בהך דכתובות דף מ"ב גבי קנס ובהך דמכות דף ג' ע"א גבי עד זומם ע"ש. ובזה א"ש מה דכתב רש"י בהך דיבמות דף כ"ה ע"ב ד"ה ואין אדם דכתוב שם למלקות ולפסול. ולמלקות ודאי ר"ל דהיכא דמודה שכבר גמרוהו ב"ד להלקות דבלאו הכי הא אי אפשר לחייבו בלי עדים והתראה. וא"כ מוכח דלפסול ר"ל ג"כ כהאי גוונא:

ט״ז

פחות מפרוטה כו'. כן מבואר כאן דף ל"ח ע"א גבי פרוטה מכולם וע"ש דף כ"ג ע"ב. וע' בתו"כ ס"פ ויקרא לאשמה בה כו' פרט לפחות מש"פ. ובירוש' פ"א דקדושין ה"א ע"ש:

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

אור שמח · הלכות שבועות פרק ז׳

ט״ז

פחות מפרוטה כו' וכפר ונשבע פטור משבועת הפקדון. נ"ב מפורש בירושלמי פרק שבועת הפקדון ה"א דאינו מביא קרבן על פחות משוה פרוטה ודוק:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות שבועות פרק ז׳

שורשי הים על הלכות שבועות פרק ז׳ ארוך במיוחד (1 קטעים, 31,050 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת שורשי הים על הלכות שבועות פרק ז׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות שבועות ז׳, מתוך הלכות שבועות שבספר הפלאה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות שבועות כל הרמב״ם