רמב״ם - הלכות שמיטה ויובל · פרק י״ג

ספר זרעים · 13 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שמיטה ויובל · פרק י״ג

הלכה א׳

שֵׁבֶט לֵוִי אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק בָּאָרֶץ כְּבָר נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל לִתֵּן לָהֶם עָרִים לָשֶׁבֶת וּמִגְרְשֵׁיהֶם. וְהֶעָרִים הֵם שֵׁשׁ עָרֵי מִקְלָט וַעֲלֵיהֶן שְׁתַּיִם וְאַרְבָּעִים עִיר. וּכְשֶׁמּוֹסִיפִין עָרֵי מִקְלָט אֲחֵרוֹת בִּימֵי הַמָּשִׁיחַ הַכּל לַלְוִיִּם:

הלכה ב׳

מִגְרְשֵׁי הֶעָרִים כְּבָר נִתְפָּרְשׁוּ בַּתּוֹרָה שֶׁהֵם שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אַמָּה לְכָל רוּחַ מִקִּיר הָעִיר וְחוּצָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה ד) "מִקִּיר הָעִיר וָחוּצָה אֶלֶף אַמָּה סָבִיב". וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר (במדבר לה ה) "וּמַדֹּתֶם מִחוּץ לָעִיר אֶת פְּאַת קֵדְמָה אַלְפַּיִם בָּאַמָּה" וְגוֹ'. אֶלֶף הָרִאשׁוֹנִים מִגְרַשׁ וְאַלְפַּיִם שֶׁמּוֹדְדִין חוּץ לַמִּגְרָשׁ לְשָׂדוֹת וּכְרָמִים:

הלכה ג׳

וְנוֹתְנִין לְכָל עִיר בֵּית הַקְּבָרוֹת חוּץ לִתְחוּם זֶה. שֶׁאֵין קוֹבְרִין מֵתֵיהֶם לִתְחוּם עָרֵיהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה ג) "וּמִגְרְשֵׁיהֶם יִהְיוּ לִבְהֶמְתָּם וְלִרְכֻשָׁם וּלְכל חַיָּתָם" לְחַיִּים נִתְּנוּ וְלֹא לִקְבוּרָה:

הלכה ד׳

אֵין עוֹשִׂין בְּעָרֵי הַלְוִיִּם עִיר מִגְרָשׁ וְלֹא מִגְרָשׁ עִיר וְלֹא מִגְרָשׁ שָׂדֶה וְלֹא שָׂדֶה מִגְרָשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה לד) "וּשְׂדֵה מִגְרַשׁ עָרֵיהֶם לֹא יִמָּכֵר":

הלכה ה׳

ומִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה לד) "לֹא יִמָּכֵר" לֹא יְשׁוּנֶה אֶלָּא הַשָּׂדֶה וְהַמִּגְרָשׁ וְהָעִיר כָּל אֶחָד מִשְּׁלָשְׁתָּן כְּמוֹת שֶׁהוּא לְעוֹלָם. וְכֵן בִּשְׁאָר עָרֵי יִשְׂרָאֵל:

הלכה ו׳

לֹא יִסְתֹּר אָדָם אֶת בֵּיתוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ גִּנָּה וְלֹא יִטַּע חֻרְבָּתוֹ גִּנָּה שֶׁלֹּא יַחֲרִיבוּ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל:

הלכה ז׳

כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם שֶׁמָּכְרוּ שָׂדֶה מִשְּׂדֵה עָרֵיהֶם אוֹ בַּיִת מִבָּתֵּי עָרֵי חוֹמָה שֶׁלָּהֶן אֵין גּוֹאֲלִין כַּסֵּדֶר הַזֶּה. אֶלָּא מוֹכְרִין הַשָּׂדוֹת וַאֲפִלּוּ סָמוּךְ לַיּוֹבֵל וְגוֹאֲלִין מִיָּד. וְאִם הִקְדִּישׁוּ שָׂדֶה גּוֹאֲלִים מִיַּד הַהֶקְדֵּשׁ לְאַחַר הַיּוֹבֵל. וְגוֹאֲלִים בָּתֵּי עָרֵי חוֹמָה כָּל זְמַן שֶׁיִּרְצוּ אֲפִלּוּ אַחַר כַּמָּה שָׁנִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה לב) "גְּאֻלַּת עוֹלָם תִּהְיֶה לַלְוִיִּם":

הלכה ח׳

יִשְׂרָאֵל שֶׁיָּרַשׁ אֶת אֲבִי אִמּוֹ לֵוִי הֲרֵי זֶה גּוֹאֵל כִּלְוִיִּם אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ לֵוִי הוֹאִיל וְהֶעָרִים אוֹ הַשָּׂדוֹת שֶׁל לְוִיִּם גּוֹאֵל לְעוֹלָם. שֶׁדִּין זֶה תָּלוּי בִּמְקוֹמוֹת אֵלּוּ וְלֹא בַּבְּעָלִים:

הלכה ט׳

וְלֵוִי שֶׁיָּרַשׁ אֶת אֲבִי אִמּוֹ יִשְׂרָאֵל גּוֹאֵל כְּיִשְׂרָאֵל וְלֹא כִּלְוִיִּם שֶׁלֹּא נֶאֱמַר (ויקרא כה לב) "גְּאֻלַּת עוֹלָם תִּהְיֶה לַלְוִיִּם" אֶלָּא בְּעָרֵי הַלְוִיִּם:

הלכה י׳

כָּל שֵׁבֶט לֵוִי מֻזְהָרִין שֶׁלֹּא יִנְחֲלוּ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן. וְכֵן הֵן מֻזְהָרִין שֶׁלֹּא יִטְּלוּ חֵלֶק בַּבִּזָּהּ בְּשָׁעָה שֶׁכּוֹבְשִׁין אֶת הֶעָרִים שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח א) "לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל". חֵלֶק בַּבִּזָּה וְנַחֲלָה בָּאָרֶץ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (במדבר יח כ) "בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל וְחֵלֶק לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּתוֹכָם" בַּבִּזָּה. וּבֶן לֵוִי אוֹ כֹּהֵן שֶׁנָּטַל חֵלֶק בַּבִּזָּה לוֹקֶה. וְאִם נָטַל נַחֲלָה בָּאָרֶץ מַעֲבִירִין אוֹתָהּ מִמֶּנּוּ:

הלכה י״א

יֵרָאֶה לִי שֶׁאֵין הַדְּבָרִים אֲמוּרִים אֶלָּא בָּאָרֶץ שֶׁנִּכְרְתָה עָלֶיהָ בְּרִית לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וִירָשׁוּהָ בְּנֵיהֶם וְנִתְחַלְּקָה לָהֶם. אֲבָל שְׁאָר כָּל הָאֲרָצוֹת שֶׁכּוֹבֵשׁ מֶלֶךְ מִמַּלְכֵי יִשְׂרָאֵל הֲרֵי הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם בְּאוֹתָן הָאֲרָצוֹת וּבְבִזָּתָן כְּכָל יִשְׂרָאֵל:

הלכה י״ב

וְלָמָּה לֹא זָכָה לֵוִי בְּנַחֲלַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּבְבִזָּתָהּ עִם אֶחָיו מִפְּנֵי שֶׁהֻבְדַּל לַעֲבֹד אֶת ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְהוֹרוֹת דְּרָכָיו הַיְשָׁרִים וּמִשְׁפָּטָיו הַצַּדִּיקִים לָרַבִּים שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג י) "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל". לְפִיכָךְ הֻבְדְּלוּ מִדַּרְכֵי הָעוֹלָם לֹא עוֹרְכִין מִלְחָמָה כִּשְׁאָר יִשְׂרָאֵל וְלֹא נוֹחֲלִין וְלֹא זוֹכִין לְעַצְמָן בְּכֹחַ גּוּפָן. אֶלָּא הֵם חֵיל הַשֵּׁם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג יא) "בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ". וְהוּא בָּרוּךְ הוּא זוֹכֶה לָהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח כ) "אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ":

הלכה י״ג

וְלֹא שֵׁבֶט לֵוִי בִּלְבַד אֶלָּא כָּל אִישׁ וְאִישׁ מִכָּל בָּאֵי הָעוֹלָם אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אוֹתוֹ וֶהֱבִינוֹ מַדָּעוֹ לְהִבָּדֵל לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְעָבְדוֹ לְדֵעָה אֶת ה' וְהָלַךְ יָשָׁר כְּמוֹ שֶׁעֲשָׂהוּ הָאֱלֹהִים וּפָרַק מֵעַל צַוָּארוֹ עֹל הַחֶשְׁבּוֹנוֹת הָרַבִּים אֲשֶׁר בִּקְּשׁוּ בְּנֵי הָאָדָם הֲרֵי זֶה נִתְקַדֵּשׁ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים וְיִהְיֶה ה' חֶלְקוֹ וְנַחֲלָתוֹ לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים וְיִזְכֶּה לוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה דָּבָר הַמַּסְפִּיק לוֹ כְּמוֹ שֶׁזָּכָה לַכֹּהֲנִים לַלְוִיִּם. הֲרֵי דָּוִד עָלָיו הַשָּׁלוֹם אוֹמֵר (תהילים טז ה) "ה' מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי":

קרית ספר · הלכות שמיטה ויובל פרק י״ג

א׳

מצות קג שינתנו לשבט לוי בארץ ישראל ערים לשבת ומגרשיהם והם שש ערי מקלט ועליהם ארבעים ושתים עיר דכתיב צו את בני ישראל ונתנו ללוים מנחלת אחוזתם ערים לשבת ומגרש לערים אשר סביבותיהם תתנו ללוים והיו הערים וגו'. מגרשי הערים נתפרשו בתורה שהם שלשת אלפים אמה לכל רוח מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב ולהלן הוא אומר ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה וגו' הא כיצד אלף אמה מגרש מקום חלק חוץ לעיר לנוי ואלפים אמה לשדות וכרמים ונותנים לכל עיר בית הקברות חוץ לתחום זה שאין קוברין מתיהם לתחום עריהם דכתיב מגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכושם ולכל חייתם לחיים נתנו אלו המגרשים ולא לקבורה: אזהרת קצה שלא יעשו בערי הלוים עיר מגרש ולא מגרש עיר ולא מגרש שדה ולא שדה מגרש דכתיב ושדה מגרש עריהם לא ימכר אלימא לא ימכר כלל והא מדכתיב גאולת עולם תהיה ללוים מכלל דמזבני אלא מאי לא ימכר לא ישונה ממה שהוא לעולם.

ז׳

כהנים ולויים שמכרו שדה מעריהם או בית מבתי ערי חומה אין גואלין כסדר הזה אלא מוכרין השדות ואפילו סמוך ליובל וגואלים מיד ואם הקדישו שדה גואלים מיד ההקדש לאחר היובל וגואלים בתי ערי חומה כל זמן שירצו אפילו אחר כמה שנים דכתיב גאולת עולם תהיה ללוים ואשר יגאל מן הלוים ויצא ממכר בית ועיר אחוזתו ביובל כי בתי ערי הלויים היא אחוזתם בתוך בני ישראל אם יקנה איש בית או עיר מהם יצא ביובל אותו ממכר של בית או של עיר לזה שמכרו ולא יהיה לצמיתות כבתי ערי חומה של ישראל וגאולה זו לשון קניה ודין זה תלוי במקומות אלו של הלוים שלא נאמר גאולת עולם תהיה ללוים בכל מה שימכרו אלא בערי הלוים שנתנו להם מאת בני ישראל:

י׳

אזהרת קצו שלא ינחלו כל שבט לוי בארץ כנען אלא שיתנו להם ערים לשבת דכתיב לא יהיה לכהנים הלוים כדאמרינן: אזהרת קצז שלא יטלו הלוים חלק בבזה בשעה שכובשים את הערים דכתיב לא יהיה הלוים חלק ונחלה עם ישראל חלק בבזה ונחלה בארץ וכן הוא אומר בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם בבזה. ובן לוי או כהן שנטל חלק בבזה לוקה שעבר על מצות ל"ת ואם נטל נחלה בארץ אין לוקין משום דאין קרקע נגזל ומעבירין אותה הימנו ונראה לרב ז"ל שאין הדברים אמורים אלא בארץ שנכרת עליה ברית לאבות כדדייק קרא בארצם דהיינו שהוא שלהם מעתה אבל שאר כל הארצות שכובשים ישראל הכהנים ולויים הם כשאר ישראל.

י״ב

ולמה לא זכה שבט לוי בנחלה ובביזה מפני שהובדל לעבוד את השם ולשרתו ולהורות משפטיו וחוקיו כדכתיב יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל לפיכך הובדלו מכל דרכי העולם והם חיל ה' כדכתיב ברך ה' חילו והוא ברוך הוא זוכה להם דכתיב אני חלקך ונחלתך.

י״ג

ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש מבאי עולם שנדבה רוחו אותו לעמוד לפני השם לשרתו ולפרוק מעליו עול חשבונות הרבים הרי זה נתקדש ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ויזכה לו לעולם דבר המספיק לו ואמר דוד ע"ה ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי. ויש במצות אלו דברים מדרבנן כדיני פרוזבול ודברים אחרים סמוכים אלאו דלא תסור:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות שמיטה ויובל פרק י״ג

ה׳

ומפי השמועה למדו וכו'. כתב הר"ב החינוך שאם שינה לוקה ונסתפק כמה יהיה שיעור השינוי שיתחייב עליו. אך דעת רבינו הוא שאינו לוקה שהרי לא מנאו בפי"ט מה' סנהדרין. ומ"ש רבינו וכן בשאר ערי ישראל נראה שדין זה אינו תלוי במוקף חומה אלא כל ערי ישראל אסור לשנותם. וראיתי לרש"י בפ"ב דשבועות עלה י"ו עלה דההיא דאמרי' כל שתעלה בידך מסורת מאבותיך שמוקפת חומה מימות יהושע בן נון כל מצות אלו נוהגות בה שכתב מצות בתי ערי חומה ושלוח מצורעים ושאין עושין מגרשיהן שדה ע"כ. ולכאורה נראה דס"ל שדין זה דאין עושין מגרש שדה אינו אלא במוקף חומה ולא ידעתי מנין לו. ודע דהא דלא תנינן חלוקה זו בפ"ק דכלים גבי עשר קדושות הם הוא משום שדין זה אינו משום קדושה אלא משום ישוב א"י והתם לא תני אלא הדברים שהם משום קדושה וזה מבואר. ודע דבפרק לא יחפור עלה דמתניתין דמרחיקין את האילן מן העיר כ"ה אמה פריך בגמרא ות"ל דאין עושין שדה מגרש כו' ואם כדברי רש"י דדין זה אינו נוהג כי אם בבתי ערי חומה מאי פריך אימא דמתני' איירי בשאר ערי ישראל דלאו ערי חומה נינהו וכי תימא לרבינו נמי תיקשי דאימא דמתני' איירי בח"ל הא ליתא דודאי מהני' לא איירי כי אם בא"י דהא משום נוי העיר הוא טעמא דמתני' וכן כתב הטור סי' קנ"ה אך לרש"י קשה וצ"ע וכן קשה לרש"י מסוגיא דפ"ב דמכות עלה י"ב וצ"ע ונראה דס"ל דשאני ערי הלוים דכתיב בהו קרא דלא ימכר ולוים לית להו ערי חומה וכדאיתא בערכין עלה ל"ג יע"ש. עוד ראיתי בסוגיא זו דאמרינן דדין זה דאין עושין מגרש שדה הוא דוקא בזרעים אבל אילנות עבדינן ורבינו לא הזכיר חילוק זה ולא ידעתי למה. ואי משום דס"ל כתירוצא קמא דמתני' איצטריך לרבי אליעזר הא ליתא דהא בפ"י מהלכות שכנים הביא משנה זו כצורתה ואם משנה זו אתיא כרבי אליעזר לא היה לו להביא משנה זו דאינה הלכה ומשנה זו לסברת רבנן אין מקום ליישבה אם לא שנחלק בין זרעים לאילנות וא"כ הדרא קושיין לדוכתא דאיך לא חלק בין זרעים לאילנות וצ"ע. כתב הרב בעל תיו"ט בפרק בתרא דערכין דמדברי ר"ע נראה דסובר דר"א לפרושי אתא ולא לאיפלוגי וכו' יע"ש ודבריו תמוהים דמלבד דהתם בגמרא אמרינן דכ"ע מיהא בדלוים לא משנינן משמע דבערי ישראל איכא מחלוקת וכמ"ש מהר"י חאגיז ז"ל שם עוד הדבר מפורש בפרק לא יחפור עלה דמתני' דמרחיקין את האילן מן העיר כ"ה אמה דבשאר ערי ישראל הוא מחלוקת ר"א וחכמים ופשוט הוא. עוד ראיתי באותה סוגיא דפרק לא יחפור דאמרינן לא צריכא לר"א דאמר עושין שדה מגרש ומגרש שדה וזה תימא דפרק בתרא דערכין תנן אמר ר"א במה ד"א בערי הלוים אבל בערי ישראל עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה וכו' הרי דאליבא דכ"ע אף בערי ישראל אין עושין מגרש שדה ואילו מסוגיא דפרק לא יחפור מוכח דלר"א עושין מגרש שדה דהא ממתני' מוכח דלהלן מכ"ה אמה מן העיר נוטעין אילנות ועושין המגרש שדה וחפשתי בכל הנוסחאות ומצאתי נוסחת מתני' דערכין כמו שכתבתי ולא ראיתי לשום אחד ממפרשי המשניות שנתעוררו בזה וצ"ע וראיתי להרב בעל קרבן אהרן בפ' בהר שכתב עושים שדה מגרש ירצה עושים שדה מהמגרש שמוסיפים בישוב אבל לא מגרש מהשדה שהוא ממעט את הזריעה ע"כ כללו של דבר דר"א לא חייש לנוי בשאר ערי ישראל אלא לישוב ובזה ניחא סוגיא דפרק לא יחפור:

י׳

כל שבט לוי מוזהרין שלא ינחלו בארץ כנען. כתב הסמ"ג לאוין סי' רע"ו דלעתיד לבא נוטלין חלק בארץ שנאמר שער לוי אחד כדאיתא בפרק יש נוחלין (דף קכ"ב). ומ"ש רבינו וכן לוי או כהן שנטל חלק בבזה לוקה תימה דבפי"ט מהלכות סנהדרין לא מנה לאו זה בכלל הלוקין. והר"ב החינוך סימן תקי"ד כתב שאין לוקין על לאו זה לפי שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה וניתן להשבון וצ"ע. מ"ש מרן ע"ד הראב"ד ואני אומר שאין זו השגה כו' דבריו תמוהים דטעמא דסוריא שאין בה תרומות ומעשרות הוא לפי שכבשוה קודם שתכבש כל ארץ ז' עממין הא אילו נכבשה אח"כ היה לה דין א"י לכל דבר כמ"ש רבינו בריש הלכות תרומות ואילו הכא תליא טעמא בארץ שנכרתה עליה ברית לאבות אבל שאר כל הארצות נוטלין חלק בביזה ואין חילוק בהם וא"כ שפיר קא מתמה הראב"ד דא"כ לא יטלו בהם תרומות ומעשרות ולמה איצטריכו למעט סוריא משום דהוי כיבוש יחיד תיפוק ליה שאינה מז' עממין וא"כ יש לכהנים חלק בהם ומש"ה אינן נוטלין תרומות ומעשרות וצ"ע. ועוד אני תמיה שנראה מדבריו שהבין בדעת הראב"ד דכ"מ שנוטלין חלק אין בה חיוב תרומה כלל לפי שהיא תחת חלק הארץ. וחס ליה להראב"ד ז"ל לומר זה כי מה שתלה הכתוב בחלק הארץ הוא דוקא הנתינה לכהן אבל איסור טבל אינו תלוי בחלק הארץ וזהו שכתב הראב"ד א"כ לא יטלו דדוקא מהנתינה לכהן הוא שהוקשה לו לפי שהיא תחת חלק הארץ וא"כ מאי שיאטיה דסוריא הכא שאין בה חיוב תרומה כלל והיינו לפי שלא נתקדשה והדברים הם פשוטים לדעתי (*א"ה עיין במ"ש הרב המחבר בס' דרשותיו בדרך הקדש) :

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

יד איתן · הלכות שמיטה ויובל פרק י״ג

י׳

במל"מ: והרב החינוך סי' תקי"ד. צ"ל תק"ה:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות שמיטה ויובל י״ג, מתוך הלכות שמיטה ויובל שבספר זרעים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות שמיטה ויובל כל הרמב״ם