הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות שקלים · פרק ד׳

ספר זמנים · 12 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שקלים · פרק ד׳
הלכה א׳
תְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה מַה יֵּעָשֶׂה בָּהּ. לוֹקְחִין מִמֶּנָּה תְּמִידִין שֶׁל כָּל יוֹם וְהַמּוּסָפִין וְכָל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר וְנִסְכֵּיהֶם וְהַמֶּלַח שֶׁמּוֹלְחִין בּוֹ כָּל הַקָּרְבָּנוֹת. וְכֵן הָעֵצִים אִם לֹא הֵבִיאוּ עֵצִים וְלֹא נִמְצְאוּ אֶלָּא בְּדָמִים. וְהַקְּטֹרֶת וּשְׂכַר עֲשִׂיָּתָהּ. וְלֶחֶם הַפָּנִים וּשְׂכַר עוֹשֵׂי לֶחֶם הַפָּנִים. וְהָעֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וּפָרָה אֲדֻמָּה וְשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ וְלָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית שֶׁקּוֹשְׁרִין בֵּין קַרְנָיו. כָּל אֵלּוּ בָּאִין מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה:
הלכה ב׳
אֲבָל פַּר הֶעְלֵם דָּבָר שֶׁל צִבּוּר וּשְׂעִירֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בַּתְּחִלָּה גּוֹבִין לָהֶן וְאֵינָן בָּאִין מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. פָּרוֹכוֹת שֶׁל הֵיכָל תַּחַת בִּנְיָן עֲשׂוּיוֹת וְאֵינָן בָּאִין מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה אֶלָּא מִקָּדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת. אֲבָל פָּרוֹכוֹת שֶׁל שְׁעָרִים בָּאִין מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. הַמְּנוֹרָה וּכְלֵי שָׁרֵת מִצְוָתָן שֶׁיָּבוֹאוּ מִמּוֹתַר הַנְּסָכִים. וּבְהִלְכוֹת כְּלֵי הַמִּקְדָּשׁ וְהָעוֹבְדִים בּוֹ יִתְבָּאֵר מַה הוּא מוֹתַר הַנְּסָכִים. וְאִם לֹא הָיָה לָהֶן מוֹתַר נְסָכִים יָבִיאוּ מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. בִּגְדֵי כְּהֻנָּה בֵּין בִּגְדֵי כֹּהֵן גָּדוֹל בֵּין שְׁאָר בִּגְדֵי הַכֹּהֲנִים שֶׁעוֹבְדִין בָּהֶן בַּמִּקְדָּשׁ הַכּל מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה:
הלכה ג׳
כָּל הַבְּהֵמוֹת הַנִּמְצָאוֹת בִּירוּשָׁלַיִם אוֹ בְּחוּצָה לָהּ בְּקָרוֹב מִמֶּנָּה בָּאוֹת עוֹלוֹת כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּפְסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין. נִסְכֵּיהֶן בָּאִין מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. וְכֵן עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁשָּׁלַח עוֹלָתוֹ מִמְּדִינָה אַחֶרֶת וְלֹא שָׁלַח עִמָּהּ דְּמֵי נְסָכִים יָבִיאוּ נִסְכֵּיהֶם מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה:
הלכה ד׳
גֵּר שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ זְבָחִים אִם יֵשׁ לוֹ נְסָכִים קְרֵבִין מִשֶּׁלּוֹ וְאִם לָאו בָּאִין מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁמֵּת וְלֹא מִנּוּ אַחֵר תַּחְתָּיו מַקְרִיבִין אֶת הַחֲבִיתִין מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. מְבַקְּרֵי מוּמִים שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים הַמְלַמְּדִים הִלְכוֹת שְׁחִיטָה לַכֹּהֲנִים וְהִלְכוֹת קְמִיצָה וְנָשִׁים הַמְגַדְּלוֹת בְּנֵיהֶן לְפָרָה אֲדֻמָּה כֻּלָּן נוֹטְלִין שְׂכָרָן מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. וְכַמָּה הוּא שְׂכָרָן. כְּמוֹ שֶׁיִּפְסְקוּ לָהֶן בֵּית דִּין:
הלכה ה׳
בִּשְׁנַת הַשְּׁמִטָּה שֶׁהִיא הֶפְקֵר שׂוֹכְרִין בֵּית דִּין שׁוֹמְרִין שֶׁיִּשְׁמְרוּ מִקְצָת סְפִיחִים שֶׁצָּמְחוּ כְּדֵי שֶׁיָּבִיאוּ מֵהֶן הָעֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם שֶׁאֵין בָּאִים אֶלָּא מִן הֶחָדָשׁ. וְאֵלּוּ הַשּׁוֹמְרִין נוֹטְלִין שְׂכָרָן מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה:
הלכה ו׳
מִי שֶׁהִתְנַדֵּב לִשְׁמֹר בְּחִנָּם אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ מִשּׁוּם בַּעֲלֵי זְרוֹעַ שֶׁמָּא יָבוֹאוּ וְיִטְּלוּם מֵהֶן. לְפִיכָךְ תִּקְּנוּ לָהֶם חֲכָמִים שֶׁיִּטְּלוּ שָׂכָר מִן הַלִּשְׁכָּה כְּדֵי שֶׁיִּפְרְשׁוּ הַכּל מֵאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁאֵלּוּ שׁוֹמְרִים שָׁם:
הלכה ז׳
מַגִּיהֵי סְפָרִים שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם וְדַיָּנִין שֶׁדָּנִין אֶת הַגַּזְלָנִין בִּירוּשָׁלַיִם נוֹטְלִין שְׂכָרָן מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. וְכַמָּה הָיוּ נוֹטְלִים תִּשְׁעִים מָנֶה בְּכָל שָׁנָה. וְאִם לֹא הִסְפִּיקוּ לָהֶן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָצוּ מוֹסִיפִין לָהֶן כְּדֵי צָרְכָּן הֵם וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בֵּיתָן:
הלכה ח׳
כֶּבֶשׁ הָיוּ בּוֹנִין מֵהַר הַבַּיִת לְהַר הַמִּשְׁחָה שֶׁעָלָיו מוֹצִיאִין פָּרָה אֲדֻמָּה. וְכֶבֶשׁ שֶׁמּוֹצִיאִין עָלָיו שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. וּשְׁנֵיהֶם נַעֲשִׂין מִשְּׁיָרֵי הַלִּשְׁכָּה. וְכֵן מִזְבַּח הָעוֹלָה וְהַהֵיכָל וְהָעֲזָרוֹת נַעֲשִׂין מִשְּׁיָרֵי הַלִּשְׁכָּה. אַמַּת הַמַּיִם שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם וְחוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם וְכָל מִגְדְּלוֹתֶיהָ וְכָל צָרְכֵי הָעִיר בָּאִין מִשְּׁיָרֵי הַלִּשְׁכָּה. וְעוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁהִתְנַדֵּב מָעוֹת לַדְּבָרִים הָאֵלּוּ אוֹ לַעֲשׂוֹת עִמָּהֶם בְּחִנָּם אֵין מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ וַאֲפִלּוּ גֵּר תּוֹשָׁב. שֶׁנֶּאֱמַר (עזרא ד ג) "לֹא לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת" וְגוֹ' וְנֶאֱמַר (נחמיה ב כ) "וְלָכֶם אֵין חֵלֶק" וְגוֹ':
הלכה ט׳
מוֹתַר תְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה וּשְׁיָרֵי הַלִּשְׁכָּה לוֹקְחִין בּוֹ זְכָרִים וִיקָרְבוּ כֻּלָּן עוֹלוֹת שֶׁתְּנַאי בֵּית דִּין הוּא עַל כָּל הַמּוֹתָרוֹת שֶׁיִּקְרְבוּ עוֹלַת בְּהֵמָה. אֲבָל לֹא עוֹלַת הָעוֹף שֶׁאֵין בְּקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר עוֹף. וְאֵלּוּ הָעוֹלוֹת הַבָּאִין מִמּוֹתַר הַשְּׁקָלִים הֵם הַנִּקְרָאִים קַיִץ לַמִּזְבֵּחַ:
הלכה י׳
שְׁקָלִים שֶׁלֹּא הִסְפִּיקוּ לָהֶן לְכָל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר מוֹצִיאִין אֶת הָרָאוּי לָהֶם מִקָּדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת. אֲבָל אֵין בֶּדֶק הַבַּיִת מוֹצִיא אֶת הָרָאוּי לוֹ מִקָּדְשֵׁי הַמִּזְבֵּחַ:
הלכה י״א
מִשֶּׁיַגִּיעַ רֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן אֵין מַקְרִיבִין קָרְבְּנוֹת צִבּוּר אֶלָּא מִתְּרוּמָה חֲדָשָׁה. וְאִם לֹא בָּאָה הַחֲדָשָׁה לוֹקְחִין מִן הַיְשָׁנָה. לְפִיכָךְ אִם הִגִּיעַ רֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן וְיֵשׁ עִמָּהֶן בְּהֵמוֹת לִתְמִידִים מִתְּרוּמָה יְשָׁנָה פּוֹדִין אוֹתָן וְיוֹצְאִין לְחֻלִּין אַף עַל פִּי שֶׁהֵן תְּמִימִין וְיִפְּלוּ דְּמֵיהֶן לִתְרוּמָה יְשָׁנָה שֶׁמְּקִיצִין בָּהּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ. שֶׁתְּנַאי בֵּית דִּין הוּא עַל כָּל הַבְּהֵמוֹת שֶׁלּוֹקְחִין לִתְמִידִין שֶׁאִם לֹא יִהְיוּ צְרִיכִין לָהֶן יֵצְאוּ לְחֻלִּין:
הלכה י״ב
וְכָךְ הָיוּ עוֹשִׂין בְּמוֹתַר הַקְּטֹרֶת. מִשֶּׁיַגִּיעַ רֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן מְחַלְּלִין אוֹתוֹ עַל שְׂכַר הָאֻמָּנִין וְחוֹזְרִין מָעוֹת הַשָּׂכָר לְקֵיץ הַמִּזְבֵּחַ וְנוֹטְלִין הָאֻמָּנִין מוֹתַר הַקְּטֹרֶת בִּשְׂכָרָן וְחוֹזְרִין וְלוֹקְחִין אֶת הַקְּטֹרֶת מֵהֶן מִתְּרוּמָה חֲדָשָׁה כְּדֵי לְהַקְרִיבָהּ מִמְּעוֹת תְּרוּמָה חֲדָשָׁה. וְאִם אֵין לָהֶן תְּרוּמָה חֲדָשָׁה מַקְטִירִין אוֹתָהּ מִתְּרוּמָה יְשָׁנָה: סָלִיק לְהוּ הִלְכוֹת שְׁקָלִים

דברי ירמיהו · הלכות שקלים פרק ד׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

צפנת פענח · הלכות שקלים פרק ד׳

ב׳
אבל פר העלם כו'. עי' הוריות ד' ג' ע"ב ומנחות ד' נ"ב ע"א ועי' מש"כ בזה בהל' שגגות פי"ב ה"א אם הקרבן הוא בשביל ב"ד או בשביל השבט ובהך מחלוקת דמנחות ד' צ"ב מי סומך עליהם ובירושלמי דהוריות פ"א ה"ח ובבלי שם ד' ז' ע"א ובודאי צריך למוסרן לציבור דהא צריך להביא משל ציבור וזהו מה דר"ל בהך דמנחות ד' נ"ב ע"א דחייש לפשיעה ר"ל שמא לא ימסרנה יפה יפה כהך דב"מ ד' קי"ח ועי' תוס' יומא ד' ל"ה ע"ב ע"ש וזהו ג"כ ר"ל הגמ' שם במלתא דאית ליה כפרה: ואם לא היה להם מותר כו'. כן מבואר בתוספתא דמנחות פ"ט ע"ש ועיין בתוספתא דשקלים פ"ב ועיין בכתובות ד' פ"ו ע"ב ועיין בכס"מ כאן והנה באמת לפי שיטת רבינו ז"ל דס"ל דאם נשתייר מקדשי בדק הבית יכולים לשנותו לצורך קרבן א"ש וזהו מה דר"ל בגמ' כאן שגבו והותירו וגבי מזבח זה יהיה תליא ג"כ אם מזבח לצורך קרבן או שהוא פרט מן המקדש וכבר כתבתי בזה במנין המצות ועיין במה דאמר שם בכתובות גבי פרוכת מה דמחלק בין הני שכנגד הפתחים שזה מתרומת הלשכה ר"ל משום דאמרינן בזבחים ד' נ"ה ע"ב גבי וילון מה דנעשה רק לצורך קרבן וזהו מה דר"ל ג"כ בירושלמי כאן פ"ד עבד לה כקרבן ע"ש:
ד׳
כה"ג שמת כו'. עי' בכ"מ מה שהקשה מהך דהלכות תמידין ומוספין אך באמת הך מחלוקת דמנחות דף נ"א ע"ב שם לא קאי רק אאותו היום עצמו שמת והטעם משום * דנשתעבדו נכסיו וכמ"ש רבינו ז"ל בהל' תמידים ומוספים דרק משום שנשתעבדו הנכסים והויא כהך דקדושין ד' י"ג גבי האשה שהביאה חטאתה וזהו מה דר"ל בקדושין ד' כ"ט ר"י לטעמיה דשיעבודא דאורייתא וגובה מן היורשים ועי' תוס' בכורות דמ"ח אך באמת ר"ל הך דכאן ור"ש ס"ל דזה הוה בגדר שני קרבנות ובירו' פ"ג דשקלים ה"ה וכעין הך מחלוקת דר"י ור"א שם ד"ח ע"ש וכן הך דדף נ"ב ע"א אם צריך שני קמצים או קומץ אחד וא"כ א"ש פסק רבינו ומה דמקשה שם בגמ' וסבר ר"ש משל צבור מדאורייתא ר"ל אם מתרומת הלשכה וזהו של צבור או ר"ל שגובין מכל או"א ומה שאמר שם תיקנו דליגבו מיורשים לאו דוקא רק דר"ל דליגבו מכל ישראל וכמבואר בירושלמי כאן פ"ז ובזה א"ש מה דנקט במשנה יורשים וכן בדברי רבינו דהטעם משום ירושה וגם נ"מ די"ל דהבנים אינם יכולים להביא הקרבן משום דהוו אוננים ואבלים כמבואר במו"ק ד' ט"ו ע"ב ובדברי רבינו בהל' ביאת מקדש אך זה יהיה נ"מ אם זה הקרבן מקרי שלהם או של אביהם וזה תליא בהך דמנחות ד' ה' ע"ב גבי הניח מנחה לשני בניו וגם נ"מ בהך דזבחים אם האב היה כהן ובניו הם חללים או נקבות אם המנחה נאכלת או כולה כליל כשל כהן ובאמת יש נ"מ אם האב הניח הקרבן או הבנים הפרישו הקרבן מטעם שנשתעבדו הנכסים. ובזה יש ליישב מה שהקשו התוס' תמורה ד' ב' ע"א ד"ה ר"מ יורש מביא ל"ל קרא ע"ש אך זה יהיה נ"מ אם יורש הפריש הקרבן או שהוא ירש הקרבן שהפריש אביו ועי' רש"י זבחים ד' ז' ע"ב גבי יש בעלים לאחר מיתה דפירש רש"י דהיורש הוא בעלה ועי' תוס' פסחים ד' ס"א ע"א וא"כ לשיטת רש"י יהיה נ"מ לגבי גר שמת בלא בנים והניח קרבן דאז אין לו בעלים כלל וא"כ אין כאן שינוי בעלים לכו"ע ועי' זבחים ד' ק"ג ע"א גבי עולת גרים ועי' עירובין ד' ע' ע"ב גבי ירתי כרעיה דאבוה ותוס' ב"ב ד' קמ"ט גבי גר דלאו בר ירושה ועי' גיטין ד' י"ג ע"א ד"ה והא ובתוספתא פי"א דקרבנות ע"ש ועי' תוס' מנחות ד' נ"א ע"ב גבי נסכים ובאמת נ"מ עוד לגבי הך דאמרינן בירושלמי כאן ובדברי רבינו בהל' תמידין ומוספין אם נטמא או שנעשה בעל מום שאז לא שייך בו גדר יורשים וגם נ"מ במה דפסקינן בכריתות ובהוריות דהמלכות הויא ירושה וא"צ למושחו אם ר"ל דהמשיחה שמשח את אביו פועל גם בהם והם הוו כמו אביהם או דר"ל דאינם צריכים למשיחה ועי' במה שכ' רבינו ז"ל בהל' כלי המקדש פ"א הי"א גבי ואם היתה שם מחלוקת ע"ש ונ"מ לפי מאי דקיי"ל בכריתות ד' ו' ע"ב דהסך למלכים ולכהנים בשמן המשחה פטור משום דלאו זרים מקרי אם סך למלך בן מלך דהוא אינו נמשח אם חייב אם הויא בגדר זר או לא. ובזה יש ליישב מה דהקשה רש"י בכריתות ד' ה' ע"ב דאמאי לא מקשה הגמ' על שלמה היכי משחו אותו ע"ש ובזה א"ש דשלמה כיון דאביו נמשח הוה הוא ג"כ כנמשח והסך אותו בחנם פטור וא"ש אך י"ל דהא לפי דמבואר שם ד' ו' ע"ב כל שישנו בסך ישנו בבל ייסך וכהך דנזיר ד' נ"ז ע"ב מקיף דומיא דניקף ושלמה היה עדיין קטן וא"כ פטורים ועי' מש"כ בזה בהל' כלאים ובהל' טומאה ובהל' אבילות ואכמ"ל ועי' יבמות ד' ע"ז ע"א מוכח שם שהיה לשלמה כבר בן ועי' סנהדרין ד' ס"ט בתוס'. והנה לפי מש"כ דטעם דר"י משום חיובא דאביהם א"כ ל"ל קרא לזה כמבואר מנחות ד' נ"א ע"ב אך י"ל דאם נימא רק משום תשלום החוב לא משום מצות הקרבה אז אם חל בשבת לא היה דוחה משא"כ אם נימא דזה הוה גדר חיוב קרבן אז דחי עי' מש"כ התוס' יומא דף נ' ע"ב גבי תמורת הפסח ושם דף נ' ע"א גבי חביתין ועמש"כ רבינו ז"ל בהל' ק"פ פ"ה ה"א ותוס' יומא דף נ"א ע"א ע"ש ועיין במש"כ רבינו ז"ל בהל' בכורים פ"ד ה"ח והרי הוא מסוכן דמשמע אבל אם מת היורש מביא וקורא דהוה כמו בצרן הוא ועיין פסחים דף צ"ח ע"א כגון שהיה אביו גוסס ועיין יבמות דף נ"ח ע"ב וסוטה דף ו' ע"ב ברש"י ד"ה שמת ולא קאמר כמו בהך דכתובות דף פ"א דבעיא והביא האיש ע"ש וצ"ל דנ"מ ליבם ועיין תוס' שם דף כ"ד ע"ב דהיבם משקה על קנויו של בעל ע"ש וגם נ"מ בהך דזבחים דף ו' ע"א דמרבה יורש לגבי פדיון מעש"ש שצריך להוסיף חומש אם היה היורש אשה דשלה אינה מוספת חומש כמבואר בקדושין ד' כ"ד ע"א אם צריכה להוסיף חומש ועיין בערכין דף ל"ג ע"ב גבי ערי הלוים ע"ש ועיין מש"כ בזה בהל' נחלות: מבקרי מומין כולם נוטלים שכרן כו'. עיין בכתובות שם ועי' מו"ק דף ה' ע"א גבי כלאים ופסחים דף פ"א ע"ב גבי עצים ותוס' סוטה דף ח' ע"ב בשם הירושלמי והנה רבינו כתב רק מתרומת הלשכה והטעם משום דלב ב"ד מתנה עליהם לא שייך מלתא דלא שכיחא כמבואר בשבועות דף י"א ע"ב ושיריים לא שכיח ולכך מבואר בתוספתא שקלים פ"ב דכלים שהכהנים ניאותין בהם באין מתרומת הלשכה ר"ל כמו הך דמנחות דף כ"א ע"ב גבי מלח ועצים דבעי הכהנים לחולין וכן הכלים שהיו מבשלין בהם זה רק מתרומת הלשכה: [השמטה מש"כ שם דר"י ס"ל דאותו היום נתחיבו מטעם שעבודא דאוריתא. אך י"ל דר"י ס"ל דלעולם כן וזהו כונת הגמ' דמנחות דף נ"א ע"ב חוקה לעולם תהא ר"ל כמו ביום ראשון לאחר שהביא שחרית חיבים היורשים להביא כן לעולם יהי' כן: ע"כ השמטה]
ה׳
ואלו השומרים כו'. הנה לפי המבואר בפיה"מ כאן ר"ל כך משום דכבר כתבתי דדברים החיובים צריך שיהיה חסריה בממונו ושביעית הפקר לכך צריך שישלמו עכ"פ להשומרים מתרומת הלשכה ונמצא חסריה ממונו ואין נ"מ בין הרבה בין מעט וזהו כוונת התוספתא מנחות פ"י בין מרובה בין מדבר מועט הן היו דמים ע"ש וכן ר"ל בירושלמי כאן וטבות כן וכו' הן הן דמיו משעה ראשונה ע"ש ועיין בהך דב"מ דף קי"ח ע"א ועיין תוס' מנחות דף פ"ד ע"א מה דתירצו לחד תירוץ דלהקדש אין אסור בשביעית מן המשומר ע"ש וא"כ קשה להך תירוץ דב"מ הנ"ל דהבטה בהפקר קנה וא"כ שוב הוה שלו והוה מן המשומר ואסור ועיין בירושלמי ספ"ז דפאה גבי הנוטע כרם להקדש כו' חייב בשביעית ע"ש ועיין בתמורה דף ל"א ע"ב ועשו להם משלהם ע"ש ובתוס"י כריתות דף ו' ובזה א"ש הך דיומא דף ל"ה ע"ב:
ח׳
וכן מזבח כו'. עיין בכ"מ ועיין תוס' קדושין ד' נ"ד ע"ב ע"ש ועיין במה דס"ל לרבינו ז"ל בסוף הלכות תמורה דאין משנין מקדשים שהוקדשו לצורך בנין ההיכל לצורך בנין המזבח הרי דס"ל דהוה ב' קדושות ועיין בירושלמי שקלים ספ"ו אך לא יעשה בית ה' ספות כסף וגרסינן שם מן ספות כסף ע"ש ושם ספ"ה ועיין מש"כ הראב"ד ז"ל בהשגות בהל' ערכין ספ"ב ועי' רש"י תמורה דף כ"ג ע"ב ד"ה זהב לכפורת ותוס"י יומא דף נ"ה וכאן בהל' י' ע"ש: ואפילו גר תושב כו'. הנה עיין בירושלמי פ"ב דע"ז מה דמקשה שם אר"א מהך דמיד בן נכר לא תקריבו הא לוקח תמימים ואמאי לא מוקי ליה בגר תושב דלא חשיד על הרביעה וע"כ צ"ל משום דמיניה ילפינן בספרי דאין מקבלין מהם שקלים עיין תוס' מנחות דף ע"ג ע"ב וס"ל דמן גר תושב מקבלין וא"כ ראיה קצת דלא כרבינו ועיין בערכין דף ו' דמקשה שם מכורש וכורש הוה בגדר גר תושב עיין ר"ה דף ג' ע"ב:
ט׳
אבל לא עולת העוף כו'. עיין שבועות דף י"ב ע"ב מבואר כך ועיין תוס' נזיר דף כ"ז ע"א וביומא דף מ"א ע"ב ובתמורה דף כ"ג ע"ב ע"ש בתוס':
י׳
שקלים שלא הספיקו כו'. עיין בהשגות והנה עיין בירושלמי יומא פ"א דבעי מהיכן הקריבו קרבנות המלואים הא בעי משל צבור ואמר שם דנתנדבו ע"ש ואמאי לא אמר דנטלו ממאי דנשתייר מבנין המשכן לפי שיטת רבינו וגם באמת דהא המלואים הוה צורך חינוך המשכן ואמאי לא הוה גדר בנין ועי' כתובות דף ק"ו ע"ש:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

קרית ספר · הלכות שקלים פרק ד׳

א׳
תרומת הלשכה לוקחין ממנה תמידין ומוספין וכל קרבנות ציבור וצרכיהן וצרכי עשייתן שעל תרומת שקלים נאמר לכפר על נפשותיכם שהקרבנות לכפרה הם באים אבל פר העלם דבר של ציבור ושעירי עבודה זרה אין באים מתרומת הלשכה דלאו אדעתא דהכי הביאו שקליהם שהרי לא היו יודעים שיחטאו. פרוכות של שערים ומנורה וכלי שרת ובגדי כהונה שעובדים בהם במקדש כולם מתרומת הלשכה דהוו כולהו צרכי ציבור וקרבן בכלל הכתוב לכפר על נפשותיכם.
ג׳
כל הבהמות הנמצאות בירושלם או קרוב לה וגו' תקנות חכמים ז"ל אלא חביתי כהן גדול שמת שיקריבום מתרומת הלשכה מדאוריתא דכתיב בחביתי כהן גדול חק עולם כליל תקטר ודרשי' משל עולם משל ציבור מתרומת הלשכה ותמיה לי על הרב ז"ל דבשקלים פסק כר' שמעון כי הכא ובמנחות כר' יודה דקאמר משל יורשים היה בא ולא משל ציבור. מבקרי מומין ומלמד הלכות שחיטה וקמיצה ונשים המגדלות בניהן לפרה כולן נוטלין שכר מתרומת הלשכה דכולהו צריכי קרבנות ציבור הן. שומרי ספיחי שביעית לעומר ושתי הלחם נוטלים מתרומת הלשכה. כבש פרה ושעיר המשתלח וכן מזבח העולה והיכל ועזרות נעשין משיירי הלשכה. אמת המים שבירושלם וחומת ירושלם ומגדלותיה וכל צרכי העיר באין משיירי הלשכה משום דהוו צרכי ציבור. ואין מקבלין מגוי ואפילו מגר תושב לדברים אלו דכתיב לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו וכתיב ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלם.
ט׳
מותר תרומת הלשכה ושיירי הלשכה לוקחין בו בהמות לקרבן והן קיץ למזבח אבל לא עופות שאין בקרבנות הציבור עוף אי משום דכתיב בהו נפש דמשמע יחיד אי משום דכתיב והקריב מן התורים היחיד מביא עוף ואין הציבור מביאין עוף. שקלים שלא הספיקו לקרבנות מוציאין את הראוי להם מקדשי בדק הבית אבל אין קדשי בדק הבית מוציאים את הראוי לו מקדשי מזבח דלכפר על נפשותיכם קאמר קרא ולא לבדק הבית.
י״א
משיגיע ראש חדש ניסן אין מקריבין קרבנות ציבור אלא מתרומה חדשה כדילפינן לעיל מזאת עולת חדש וגו' ואם לא באה החדשה לוקחין מן הישנה דחדוש הקרבנות דילפינן היינו כשיש תרומה חדשה ואם הגיע ראש חדש ניסן שצריכים להקריב מתרומה חדשה והיה להם בהמות לתמידין מתרומה ישנה פודין אותן וכן במותר מחללין אותו על שכר האומנים וחוזרים ולוקחים את הקטרת מהן מתרומה חדשה כדי להקריבה מתרומה כדאמר ויש במצוה תקנות חכמים ז"ל ואסור לעבור עליהם וכבר אמר שלמה ע"ה ופורץ גדר ישכנו נחש:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

שער המלך · הלכות שקלים פרק ד׳

ו׳
מי שהתנדב לשמור בחנם כו' משום בעלי זרוע כו'. בסוף פרק בתרא דמציעא דקי"ח גרסינן אמר רבה הבטה בהפקר תנאי היא דתנן שומרי ספיחי ז' נוטלין שכרן מתרומת הלשכה רבי יוסי אומר הרוצה מתנדב הוא ושומר חנם אמרו לו אם אתה אומר כן אין באים משל צבור מאי לאו בהא קמפלגי דת"ק סבר הבטה בהפקר קני ואי יהיב אגרא אין ואי לאו לא ור"י סבר הבטה בהפקר לא קני כו' אמר רבא לא דכ"ע הבטה בהפקר קני והכא בחיישינן שמא לא ימסרם יפה קמפלגי דרבנן סברי יהבינן ליה אגרא ואי לא חיישינן שמא לא ימסרם יפה ור"י סבר לא חיישינן שמא לא ימסרם יפה כו' ומה אתה אומר ה"ק מדבריך לדברינו דחיישינן שמא לא ימסר יפה אין עומר וב' הלחם באים משל צבור א"ד אמר רבא דכ"ע הבטה בהפקר לא קני והכא בחיישינן לבעלי זרועות קמפלגי כו' והרע"ב ז"ל בפ"ד דשקלים מ"א פסק כאוקמתא קמייתא דרבא דפלוגתייהו בחיישינן שמא לא ימסר' ופסק הלכה כרבנן דסברי נותנין שכרן משום דחיישינן של"י יפה וראיתי להרב תי"ט ז"ל שהקשה על דברי הרב הללו וז"ל וא"ת ומ"ש הכא דחיישי' שמא לא ימסרם משקלים דתנן בפ' אע"פ שאמרו נשים ועבדים וקטנים אין ממשכני' אותם אם שקלו מקבלים מידם וכתב הרע"ב ז"ל שם דבעינן שימסרם לצבור יפה ואפשר לחלק בע"א דהכא דעומר וב' הלחם אחת בשנה איכא למיחש שמא לא ימסרם יפה אלא נוח להם שיקרבו משלהם שכן פרש"י הטעם בגמרא אבל שקלים דלקרבנות דכוליה שתא ליכא למימר נוח להם שיקרבו משלהם וא"ש נמי ללישנא בתרא דכ"ע הבטה בהפקר לא קניא ואותו לשון טעמא דרבנן שתקנו שכר כדי שיהיה קול ולא יבואו בעלי זרוע ליטול וכשמוחלין נמצא שיש לשומרים אותם מעות בתרומת הלשכה ואין לציבור חלק בהם ולפ"ז אין לחלק משום שאין גופן קרב עכ"ל ולע"ד דבריו תמוהים לא זכיתי להבינם במ"ש דלהך תי' א"ש נמי ללישנא בתרא דהא להך תי' ג"כ ק' טפי ללישנא דקאמר דטעמא דרבנן משום דחיישינן לבעלי זרועות תקינו ליה ד' זוזין וכשזה מוחל עליהם נמצאו לו בתרומת הלשכה ד' זוזין שאין לצבור חלק בהם ואין תמידים באים משל צבור כמ"ש רש"י ז"ל והשתא לפי תי' ז"ל דשקלים כיון שהוא לקרבנות דכולי שתא לא חיישינן א"כ ה"נ כשזה מוחל ד' זוזין אלו לתרומת הלשכה דהוו לקרבנות דכוליה שתא כדתנן בפ"ד דשקלים דמתרומת הלשכה היו לוקחים תו"מ של כל יום אמאי חיישינן שמא לא ימסרם יפה סוף דבר דבריו צל"ע ולעיקר קושייתו נר' לי לתרץ דיש לחלק דבשלמא גבי עומר וב' הלחם חיישינן שמא לא ימסרם יפה משום דנוח לו שיקרבו משלו כמ"ש רש"י ונמצא לפי דעתו אם אינו מוסרם לצבור נמצא מרויח דהעומר ושתי הלחם כולו משלו משא"כ בשקלים משום הכי אמרינן דמקבלי' מהם לכתחלה ולא חיישינן שמא לא ימסרם יפה דאמדי' דעתיה דודאי מוסרם לצבור יפה משום דאפי' שלא ימסרם לציבור אינו מרויח כלום כדי שיקרבו למחר תו"מ משלו כיון שכבר נתבטלו בשקלים של כל ישר' ואמ"ג דמטבע חשיב ולא בטיל היינו משום חומרא דרבנן וכמ"ש הרשב"א בת"ה דכל הדברים שאין להם בטול לא הוי אלא מדרבנן משום חומרא בעלמא אבל שיהיה נחשב כשמקריבין למחר תו"מ משלו הא לא הוי ואע"ג דלכתחילה אם אינו מוסרם לצבור לא מקבלינן מנייהו אע"ג דבטלים הם ברוב השקלים היינו משום דהו"ל כמבטל איסור בידים ולערב איסור בידים לכתחילה אסור וכדאמרי' לא אמר' תורה שלח לתקלה וכמ"ש הרב מש"ל ה' מעילה פ"ז דין ו' אמנם כשמוסרם לצבור מקבלינן מיניה ולא אמרינן דאינו מוסרם יפה כדי שיקרבו למחר תמידין ומוספין משלו דכיון שכבר נתערבו כבר נתבטלו ברוב השקלים וכשמקרבין למחר תו"מ משל צבור הוו וכיון שכן נמצא דאינו מרויח כלום לאחר שנתערבו ומש"ה אמדינן דעתיה דודאי מוסרם לצבור יפה ומקבלים מהם לכתחילה ולא"ד שאמרו בגמרא אם אתה אומר כן אין תמידין באים משל צבור וכמו שפירש"י משום ד' זוזין אע"ג דכבר הם מתבטלים עם רוב הממון של הלשכה כבר כתב הרב דלהך א"ד אה"נ דאם היו נותנים לו ד' זוזין ואח"כ היה מוסרם דמהני משום דלא חיישינן אלא הכא בשאינו מוסרם איירי יע"ש וזה נ"ל להעמיס היטב בדברי התוס' שכתבו בפ"ג דיומא דל"ה ע"ב ד"ה ליחוש בס"ד וז"ל וכן לבן בוכרי דאמרינן בפ' הקומץ כל כהן ששוקל אינו חוטא דכתיב כל העובר על הפקודים ושבט לוי לא נפקד ופריך בגמרא כיון דלכתחילה לא מחויב לאתויי כי קא מייתי מעייל חולין בעזרה ומשני דמסיק להו לציבור איכא למי' אפי' את"ל דסבירא ליה כרבנן דחיישינן בההיא אפי' רבנן מודו כיון שכל ישראל מביאין שקלים אינהו נמי נהי דפטירי מסרי לצבור יפה ועיין בהרב מש"ל בדין זה מה שנדחק בזה אמנם כפי מ"ש אפשר שכוונו למ"ש וזהו מ"ש כיון דכל ישראל מביאין שקלים הרי נתבטלו בשקליהם של ישראל ואין מרויחים בזה כלום ומשו"ה מסרי לצבור יפה ודוק ורבי' ז"ל נר' שחולק אדברי הרע"ב ז"ל הללו שכתבנו דצריך שימסרם יפה לצבור וזה ממ"ש בפ"א מה' שקלים דין ז' וז"ל הכל חייבים ליתן מחצית השקל כהנים לוים וישראלים אבל לא נשים ועבדים ואם נתנו מקבלים מידם ע"כ אשר נר' בהדיא דלא בעינן שימסרם לצבור מדלא כתב ובלבד שימסרם לצבור כמ"ש בה' כלי המקדש בכל מידי דבעי מסירה לציבור ויש לתמוה דמסוגייא דפ"ק דערכין ודהקומץ נר' בהדיא דבעי גבי נשים מסירה לצבור מדפריך לבן בוכרי דאמר כל כהן ששוקל אינו חוטא כי קא מייתי מעייל חולין בעזרה והוצרך לשנויי כשמסר לצבור וא"כ קו' הלזו ג"כ יש להקשות בחלוק' נשים ועבדים וצריך לומר בשמסר לצבור וכמ"ש הרב מש"ל יע"ש וצ"ע כעת ובפ' אמר להם הממונה דל"ה ע"ב גרסינן תני רב הונא ואמרי לה ר"ש בר' יאודה אחר שכלתה עבודת צבור כהן שעשתה אמו כתונת לובשה ועובד בה עבודת יחיד ובלבד שימסרנ' לצבור ורש"י ז"ל פירש עבודת יחיד הוצאת כף ומחתה שאינה צריכה אלא לפי שמוטלת עליו לפנות את המקום לפיכך קורא לה עבודת יחיד ע"כ ובלבד שימסרנה לצבור דסוף סוף מעבודת צבור הוא ופריך פשיטא מהו דתימא ניחוש שמא לא ימסרנה יפה יפה קמ"ל וכתבו התוספ' בד"ה נחוש וז"ל ואפי' לרבנן דר"י בפרק הבית והעלי' דס"ל שומרי ספיחי' בשביעית נותני' שכרן מתרומת הלשכה כו' משום דחיישינן שמא לא ימסרם לצבור יפה יפה הכא מודה דאנן סהדי דכ"ג מסר לה יפה שהוא גדול בתורה ויודע שיש למסור יפה ועוד כיון שכל כבוד כהונה שלו מסר לה יפה ואגב חביבותא שעובד בה ע"כ הנה משמע בהדיא מסוגיא זו דלא הותר ע"י מסירה אלא עבודת יחיד אבל עבודת צבור לא הותר וע"כ טעמא דמילתא הוא משום דחיישינן שמא לא ימסרם יפה ודוקא בעבודת יחיד לא חיישינן משום דלא חביבא עליה כ"כ אבל בע"צ חביבא טפי וחיישינן וק"ל טובא דבמתני' דף הנז' קתני בשחר הי' לובש פילוסין של י"ח מנה ובין הערבים הנדויין של י"ב מנה כו' הכל שלשים מנה אלו הם משל צבור ואם רצו להוסיף מוסיף משלו וכתב הרע"ב שם וז"ל ובלבד שימסרנ' לצבור וכ"כ בפי' רבינו בפי' המ' שם וז"ל ואומרם אם רצו להוסיף מוסיף משלו ובתנאי שיתן אותו תוספת להקדש ע"כ הרי דס"ל דלא חיישי' שמא לא ימסרם אפי' בעבודת צבור שהרי באותם בגדי בוץ שלבש בטבילה ב' כשהבאוהו לבית הפרוה היה עושה כל עבודת היום עד תמיד של בין הערבים ואין לך עבודת צבור גדולה מזו וכדקתני בפרק בא לו דף ע' יע"ש ואפ"ה קתני במתני' דאם רצה להוסיף משלו מוסיף ובתנאי שימסרם לצבור הא כיון דבעינן שימסרם לצבור ואי לא לא מהני הו"ל למיחש שמא לא ימסרם יפה בעבודת ציבור וכדתני ר"ש ובשלמא לרש"י ז"ל ניחא לפי שנ"ל שזה שכתבו רבינו והרע"ב דכשהוא מוסיף משלו צריך שימסרם לצבור רש"י ז"ל פליג עלייהו וסובר דלא בעינן שימסרם לצבור וזה ממ"ש וז"ל ובלבד שימסרם לצבור דסוף סוף מעבודת צבור הוא כך נראה בעיני ואני שמעתי עבודת יחיד מקרא פרשה דתנן התם בפרק בא לו קורא בו בטלית לבן משלו ק' לי בגוה מדלא תנן התם ובלבד שימסרם לצבור ע"כ וא"כ מזה ההכרח בעצמו איכא למימר נמי הכא דלא בעינן שימסרם לצבור מדלא קתני במתני' ובלבד שימסרם לצבור ש"מ דלא בעינן וטע' דמילתא דכיון שמה שהוא צורך לעבודת צבור דהיינו בגדים של שחר שצריך שיהיו י"ח מנה הם משל צבור מה שהוא מוסיף הו"ל כמאן דליתיה כיון דאינו מעכב כהונה משל צבור קרינן להו אמנם בגמרא דקאמר כהן שעשתה לו אמו כתונת לובשה ועובד בה עבודת יחיד דכל הבגד בא משל יחיד ומש"ה צריך שימסרם לצבור וא"כ מש"ה קתני במתניתין אם רצו להוסיף מוסיף משלו כיון שאינו צריך מסירה לצבור אמנם לפי מ"ש רבי' והרע"ב קשה טובא ואפי' לפי מ"ש הרב מש"ל בפ"ח מהל' כלי המקדש ליישב מה שפסק רבי' שם וז"ל כל בגדי כהונה אינם באי' משל צבור ויחיד שהתנדב בגד מבגדי כהונה מוסרה לצבור ומותר והק' הרב הנז' שנראה הפך מסוגייא זו בפר' א"ל דקאמר בהדיא דדוקא עבודת יחיד מותר אבל עבודת צבור לא הותר ורבי' סתם וכתב מוסרה לצבור ומותר ולא חילק בין עבודת יחיד לעבודת צבור וכתב הרב הנז' דרבי' דחה סוגיא זו דיומא מכח סוגיות אחרות המורות הפך אותה סוגייא דאפי' בעבודת צבור מהני מסירה לצבור וא"כ דסוגייא זו דיומא אתייא כאוקמתא דרבא קמייתא דרבנן ור"י פליגי אי חיישינן שמא לא ימסרם ולרבנן חיישינן אך כפי אוקמתא אחרת דפליגי אי חיישינן לבעלי זרועות אפי' רבנן מודו דלא חיישינן ע"ש מ"מ תיקשי לסוגייא זו ממתני' דפ' הנז' דקתני מוסיף משלו אפי' בעבודת צבור הפך מימרא דר"ש ועוד היכי פריך תלמודא פשיטא כיון דמתני' פליגא בהדייא אמימרא דשמואל גם ליכא למימר דאה"נ דלפום סוגייא זו דיומא דס"ל לש"ס דבע"צ לא מהני מסירה לצבור משום דחיישינן שמא לא ימסרם יפה ע"כ צריכנא למימר ולדחוקי נפשין דמתני' דקתני מוסיף משלו אפי' בלא מסירה לצבור קאמר משום כיון דהי"ח מנה שהם מעיקר הדין הם משל צבור אע"ג דכ"ג מוסיף משלו לא מפסיד בהכי וכדכתיבנא לדעת רש"י ז"ל אבל לפום מאי דדחינן הך סוגייא מקמי הנהו סוגיות המורות הפך סוגייא זו דס"ל דאפי' בעבודת צבור מהני מסירה לצבור מצינן למימר שפיר דמתני' דקתני מוסיף משלו במסירה לצבור קאמר משום דלא חיישינן אפי' בעבודת צבור דהא ודאי בורכא איהו דכיון דמכח סוגייא זו דיומא צרכי' למימר דמתני' בלא מסירה לצבור קאמר משום דכיון דאינו אלא הוספה בעלמא ליכא קפידה בהכי מנ"ל לומר דלהנהו סוגיות המורות הפך סוגייא זו ס"ל דאפי' בהוספה בעלמא צריך מסירה לצבור כיון דבהא לא אשכחן דפליגי וזה פשוט: ומהיותר תימא על מרן כ"מ ז"ל שכתב בה' כלי המקדש פ' כ"ז דין ג' אמ"ש רבינו שם וז"ל וב' דל' מנה משל הקדש ואם רצה להוסיף מוסיף משלו ומקדיש התוספות כתב מרן וז"ל ומ"ש מקדיש התוס' כן משמע שם בגמרא דל"ה ע"ב ע"כ ודבריו תמוהים לע"ד דהא מסוגייא זו משמע להפך מדקאמר בגמרא עובד בה ע"י אבל לא עבודת צבור משום דחביבא ליה וחיישי' שמא לא ימסרם ואם איתא דמתני' בתנאי שימסרם לצבור קאמר היכי מהני בעבודת צבור דחביבא אלא ודאי דבהוספה אינו צריך מסירה לכן אשר נראה לי ליישב קצת כמ"ש הרב מש"ל בדין שלפנינו בשם שמעתי אומרים דלעולם דמסירה מהני לצבור אפי' לע"צ והכא ה"ט משום דהצבור אינ' רוצי' שיהיו בגדי כהונה משל יחיד אף שימסרם לצבור משום דרוצים שיהיו הבגדים משקליהם כדי שיכפרו עליהם ולא שיבואו משל יחיד אף שמסרם לצבור אך בעבודת יחיד שאינה צריכה צבור ליכא קפידא יע"ש והילכך משום הכי קתני במתני' דאם רצה להוסיף מוסיף משלו אפי' בעבודת צבור משום דכיון דעיקר מה שהוא צריך לבגדי כהונה דהיינו י"ח מנה הוא משל צבור משום הך הוספה גרידה אין מקפידין הצבור כנ"ל אלא שמדברי התו' ישני' שם נראה דס"ל דבעבודת צבור לא מהני מסירה איך שיהי' עלה בידינו מדברי התו' דאפי' למאי דקי"ל כרבנן דחיישינן שמא לא ימסרם בבגדי כהונה הכל מודים דלא חיישינן משום דכל כבוד כהונה שלו ובודאי שכונתם משום שהוא לובשם ואיכא כבוד בהכי ועיין במש"ל: אמנם מן הירוש' נרא' דפליג אדברי התוס' ממ"ש בפ"ד דשקלים תני האשה שעשתה כתונת כו' צריכה שתמסרנה לצבור אמר ר' אחא דר"י היא דר"י אמר אף הרוצה מתנדב הוא וש"ח ורב אסי בשם ר' שילא אמר כדברי הכל היא במה פליגי בגופו של קרבן אבל במכשירין של קרבן כ"ע מודו דמשתנה קרבן יחיד לקרבן צבור ומדלא חילקו כמו שחילקו התו' ז"ל משמע דלא ס"ל להירוש' לחלק בהכי אלא הדבר תלוי בין אם גופו של קרבן למכשירין של קרבן ותו אמרו שם בירוש' בשעה שעלו ישראל מן הגולה לא מצאו עצים בלשכת העצים עמדו אלו והתנדבו עצים ומסרום לצבור א"ר אחא דר"י היא ור"א בשם ר"ש אמר כדברי הכל במה פליגי בגופו של קרבן אבל במכשירי קרבן כ"ע מודו ע"כ: וראיתי להר"י כולי בס' מש"ל שהק' אדברי הירוש' הללו וז"ל וצ"ל דהירוש' פליג אש"ס דילן דבהדייא אמרינן בפ' הקומץ רבה דף נ' ע"ב דתניא קרבן מלמד שמתנדבים עצים והכי איתא במנחות דק"ו ע"ב ושמא דהירוש' דריש ליה ליתורא דקרבן לדרשא אחריתי ומש"ה אוקמא למתני' כר"י אך קשה דהתם מייתי מקרא מלא בנחמיה דכתיב והגורלות הפילו על קרבן העצים הכהנים והלוים והעם להביא לבית אלהינו בעתי' מזומנים לשנה והכי איתא בפ"ד דתעניות יע"ש כלומר ותיקשי לר' אחא דא' דלרבנן לא מהני מסירה בעצים א"כ קרא דנחמיה במאי אוקמי' ליה דלר"י מוקמי ליה שפיר כשמסרום והנה מ"ש דשמא הירוש' דריש ליה ליתור' דקרבן לדרשא אחריתי אישתמיט מיניה מ"ש בירוש' פ"ד דשקלים על מתני' די"ג שופרות א"ר בון אמר הרי עלי עץ מביא גזר אחת קרבן לרבות את העצים ע"כ: ולעיקר קו' נר' ליישב עם מאי דאיתא בפרק הקומץ דכ"ב ועצים דפשיטא ליה לתנא דבאים משל צבור מנ"ל דתניא יכול האומר הרי עלי עולה יביא עצים מתוך ביתו כו' ת"ל על העצי' אשר על האש אשר על המזבח מה מזבח משל צבור אף עצים ואש משל צבור דברי ראב"ש ר"א בן שמוע אומר מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט אף עצים ואש שלא נשתמש בו הדיוט ע"כ ומעתה יש ליישב דברי הירוש' משום דר' אחא קאי אברייתא דקאמר עמדו אלו והתנדבו עצים ומסרום לצבור דמוכח בהדיא דס"ל להך ברייתא דעצים אינם באים משל צבור מדהוצרך שימסרם לצבור והיינו ע"כ משום דס"ל להך ברייתא כראב"ש דדריש היקשא דעצים על המזבח לומר מה מזבח משל צבור אף עצים ואש משל צבור וא"כ ע"כ דהך ברייתא ס"ל כר"י דלא חיישינן דאי ס"ל כרבנן בעלמא דחיישינן כיון דאיהו ס"ל דעצים אינם באים משל יחיד כראב"ש היכי מהני בהו מסירה אמנם לרבנן דס"ל בעלמא דחיישי' שמא לא ימסרם איכא למימר דאינהו ס"ל כר"א בן שמוע דדריש היקישא דאשר על העצים לומר מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט אף עצים ואש שלא נשתמש בו הדיוט וס"ל דעצים באים משל יחיד ולא בעי מסירה כלל והיינו קרא דנחמיה דהכהנים היו מתנדבים עצים משום דבאים משל יחיד ואי קשיא כיון דלפי האמת ס"ל לרבנן דעצים באים משל יחיד משום דדרשינן להיקשא דעל העצים לשלא נשתמש בו הדיוט כר"א בן שמוע א"כ אמאי לא קאמר בגמ' דאיכא בינייהו הא דלר"א בן שמוע דדריש לשלא נשתמש ס"ל דעצים באים משל יחיד כדסבירא להו לרבנן דר"י דדרשי ליה כותיה דמכאן הכריח הרב ל"מ ז"ל בה' איסורי מזבח פ"י דין ב' דס"ל לרבינו ז"ל דלר"א דדריש היקשא דעל העצים לומר דצריך שלא נשתמש בו הדיוט אית ליה נמי דהיקשא אתא לומר דאינן באים אלא משל צבור דאין היקש למחצה ומש"ה פסק רבי' ז"ל תרווייהו הא ל"ק דע"כ לא צרכינן למימר דרבנן כר"י ס"ל דעצים באים משל יחיד אלא לר' אחא דס"ל דלרבנן לא מהני מסירה אפי' בעצים ג"כ וא"כ ע"כ ס"ל דעצים באים משל יחיד מיתורא דקרבן ומקרא דנחמיה וא"כ כי מקשינן עצים למזבח אינו אלא לענין דבעינן שלא נשתמש בו הדיוט ולא מקשינן נמי לשיהיו משל צבור משום דאין היקש למחצה כיון דהנהו קראי גלי בהדייא דלא בעינן משל צבור אמנם לר' אחא בר שילה דאמר דאפי' לרבנן מהני בעצים מסירה וא"כ מקרא דנחמי' ויתורא דקרבן לא מוכח מידי דבאים משל יחיד דהנהו במסיר' מיירי וא"כ אפי' לראב"ש דדריש להיקשא לשלא נשתמש ס"ל דבאים משל צבור משום דאין היקש למחצה וא"כ איכא למימר דתלמודא דידן ס"ל כר"א בר ששת דלרבנן ג"כ מהני בעצים מסירה ואף לדידהו אינן באים אלא משל צבור משום דאין היקש למחצה וראב"ש דדריש להיקשא דעצים לאינן באים משל צבור גרידא אע"ג דאין היקש למחצה היינו משום דמההיא דארוונה מוכח דלא בעינן שיהו חדשים דדחיקא ליה לאוקמי בחדתי ודוק: אך קשה לדעת התוס' דלא אסיקו אדעתם לחלק בין מכשירי קרבן לגופו של קרבן כמ"ש בירוש' מדלא חילקו בהכי לבגדי כהונה והוצרכו להני תי' דא"כ תקשי להו לרבנן הא דעצים דמפיק לה בתלמודא דידן מקרא דנחמיה דהיכי מהני בהו מסירה דליכא למימר דרבנן ס"ל דעצים באים מן היחיד כדכתיב דא"כ אמאי ל"ק בגמ' דאיכא בינייהו הא ויש ליישב ודוק: מעשה חושב (רח) ולערב איסור בידים לכתחילה אסור וכדאמרינן לא אמרה תורה שלח לתקלה. בפשיטות משמע דס"ל להגאון המחבר ז"ל דלערב שקלי יחיד שלא מסרם לציבור יפה יפה הוא איסור תורה וא"כ הרי ישאר קושייתו הנ"ל דאיך מותרים השקלים מהקטנים שלא הביאו ב' שערות שהרי אין ביד הקטנים להקנותם לציבור מן התורה ואיך מותר לערבו לכתחילה עם שאר השקלים וכנ"ל:
ח׳
חומת ירושלים ומגדלותיה באין משיירי הלשכה כו'. מבואר הוא דפסק כסתם מתני' דשקלים יע"ש וראיתי להר"ב עצמות יוסף בפרק האיש מקדש דנ"ד ע"א שהק' דאם כן נראה דלמאי דקי"ל אין מועלין בשיירי הלשכה וכמו שפסק רבי' בספ"ו מהל' מעילה דירושלים לא קדשה והאומר כירושלים לא אמר כלום וכדפרכינן בגמ' אי ר"י ירושל' מי מיקדשא והתניא כאימרא כו' ומשני תרי תנאי ואליבא דר"י ובודאי דהך שינוייא קיימ' לכולהו תי' בין אליבא דרב בין אליבא דר"י וכיון שכן ק' שרבי' בפ"א מה' נדרים הי"ד פסק דהאומר הרי הן עלי כהיכל כירוש' הרי אלו אסורין יע"ש מה שתירץ ולע"ד אחר המחילה לק"מ ואישתמיט מיניה דברי הר"ן ז"ל בפ"ק דנדרים די"א וז"ל כירוש' כקרבנות ירוש' וכתב עוד בד"ה ב' תנאי וז"ל תנא דמתני' סבר דלר"י דעתו על דבר הקרב בירושלים וכי אמר כירוש' מיתסר ותנא בתרא סבר דדעתו על דבר עצים ואבנים וכ"כ הרא"ש משם הירוש' יע"ש וא"כ מעתה דברי רבינו נכונים דמש"ה פסק דהאומר כירוש' הרי זה נדר משום דפסק כסתם מתני' דהאומר כירוש' דעתו על דבר הקרב בירוש' ומאי דפריך בגמ' אי ר"י ירוש' מי מקדשא והתניא כו' והוכרח לומר ב' תנאי כו' הכי פריך כיון דס"ל לר"י דירוש' מיקדשא הן לו יהיה דהאומר כירוש' דעתו על עצים ואבנים אמאי לא אמר כלום ומש"ה הוכרח לשנויי ב' תנאי כו' אבל לדידן אע"ג דקיימא לן אין מועלין בשיירי הלשכה אפ"ה פסקי' כסתם מתני' דהאומר כירוש' אסור משום דדעתו על דבר הקרב בירושלים כנ"ל פשוט: וראיתי להתוספ' שם בנדרים דף צ"ד ע"ב שכתבו וז"ל והתניא האומר כירוש' לא אמר כלום דס"ל דאף ירוש' מתרומת הלשכה דהוי דבר הנדור רק אין דעת הנודר בכך אלא דעתו להתפיס כמו ירושלים קדושה יותר משאר א"י ולא דבר הנדור הוא עכ"ל וק"ל טובא דא"כ מאי פריך הכא בגמ' אי ר"י ירוש' מי מקדשא והתניא כו' ומאי קושיא הא אע"ג דס"ל דירושלים מיקדשא אפ"ה ס"ל דלא אמר כלום משום דאין דעתו להתפיס על קדושת עצים ואבנים הבאים משיירי הלשכה אלא על קדושת ירוש' יותר משאר ארצות וכמ"ש הם ז"ל וצ"ע:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

מלאכת שלמה · הלכות שקלים פרק ד׳

ו׳
מי שנתנדב לשמור בחינם אין שומעין לו משום בעלי זרועות שמא יבואו ויטלום וכו'. בסוף פרק בתרא דמציעא. וראיתי להרב תוס' יו"ט ז"ל בפ"ד דשקלים מ"א שהקשה וז"ל וא"ת ומאי שנא הכא דחיישינן שמא לא ימסרם יפה משקלים שמקבלים מנשים ועבדים וקטנים ולא חיישינן וכו' ואפשר לחלק בענין אחר דהכא דעומר ושתי הלחם אחת בשנה איכא למיחש שלא ימסרם יפה אלא נוח להם שיקרבו משלהם שכן פרש"י ז"ל הטעם במציעא אבל בשקלים דלקרבנות דכולי שתא ליכא למימר נוח להם ואתי שפיר נמי לישנא בתרא דב"מ דהבטה בהפקר לא קניא ולאותו לשון טעמייהו דרבנן שתקנו שכר כדי שיהא קול ולא יבואו בעלי זרועות ליטול משם וכשמוחלין נמצא [שיש] לשומרין אותן מעות בתרומה ואין לצבור חלק בהם עכ"ל. ולענ"ד נראה דכונתו היא דשאני שתי הלחם דכיון שהיא מצוה הבאה פעם אחת בשנה איכא למיחש דילמא רוצה השומר שיהא קרב משלו לבדו יען כי המצוה זו לא ימצא לקיימה אפילו בשותפות כי אם אחת בשנה ובזה חיישינן שמא לא ימסרם יפה אמנם גבי שקלים דלקרבנות דכולי שתא קאתי והיא מצוה תדירה שמתקימת בכל יום בהא לא אמרינן נוח לו וכו' ולא ימסרם יפה ומ"ש עוד ואתי שפיר נמי ללישנא בתרא דב"מ דהבטה בהפקר לא קניא ולאותו לשון מה שתיקנו להם טעמייהו דרבנן הוא כדי שישמעו בעלי זרועות וכו' לכאורה איכא לאקשויי דכיון שמה שמוחל הוא השקלים לתרומה ולקרבנות דכולי שתא קאתו ודמיא להך מתני' דנשים ועבדים וקטנים דאם שוקלין מקבלים מהן מהאי טעמא גופיה וא"כ למה כשמוחלים אין מקבלין. אלא נראה לענ"ד דכונתו רצויה דכיון דהנהו שקלים דשקלי הנהו שומרים הם חלף עבודתם ובמקום הספיחים הן א"כ כי מחלי לתרומה אף כי אמרי שמסרם יפה אכתי איכא למיחש כי הם רוצים שיקרב משלהם מאחר דלגבי דידיה ככחו אז כחו עתה משו"ה ס"ל לרבנן שאין יכול לשמור חנם כן נראה לענ"ד לומר בדעת הרב ז"ל. והוצרכתי לזה לפי שראיתי להרב שער המלך בפירקין שהקשה להרב ז"ל כי מאחר דחילק ביניהם דקרבנות דכולא שתא ליכא למיחש שמא לא ימסרם יפה א"כ הכא כיון דלקרבנות קאזלי ליכא למיחש להכי והניחו בצ"ע ולפי מ"ש נראה דלא קשיא ועיין להרב מל"מ שם שכתב ע"ד הרב ז"ל שלא ידע מהו החילוק יעו"ש. ולעיקר הקושיא נראה לענ"ד לומר דשאני עומר דכיון דבמה שהביא השומר יש בידו כדי להקריב יפה בלי שיתן גם חבירו בהא ודאי אף כי אמר שמסרם לצבור יפה אכתי איכא למיחש דשמא לא ימסרם יפה דחיישינן שמא דעתו שיתקרב משלו מאחר דכולו הוא שלו ולא יצטרך כלום מאחר וממנו יתקרב. ומ"ש בגמ' או דילמא דכו"ע הבטה בהפקר לא קני משום בעלי זרועות איכא בינייהו דרבנן סברי דתקינו רבנן למיתב ליה ד' זוזי כי היכי דלימנעו בעלי זרועות וליפרשו מינייהו וכשמוחלין נמצא שיש לשומרין אותן המעות בתרומה ומאחר כי בהנהו זוזי לחוד אינם נקרבים הקרבנות מאי קרבן צבור משל יחיד איכא מ"מ כיון דמכח שמירת העומר קאתי ועומר גופיה לא מחיל אכתי קרבן צבור משל יחיד מיקרי אמנם גבי שקלים דמחצית השקל לא חזי לקרבן בהא ודאי כל שמוסרים לצבור שפיר מקבלין מינייהו ועיין בשער המלך עוד אפשר לחלק דשאני עומר דכיון דטרח בגופו לשומרם אף כי אמר שמוסרן לצבור יפה אפ"ה חיישינן שמא לא ימסרם יפה כי צערא דגופא לא מחיל איניש ורוצה שיקרבו משלו ועיין ברש"י בב"מ שם אבל גבי שקלים דלא טרח כי אם שרצה לשקול ודאי דלא חיישינן שמא לא ימסרם יפה ודוק ועיין בתוס' ר"ה דף ז' ד"ה שמא יעו"ש.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות שקלים ד׳, מתוך הלכות שקלים שבספר זמנים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות שקליםכל הרמב״ם