רמב״ם - הלכות שאלה ופיקדון · פרק ז׳

ספר משפטים · 12 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שאלה ופיקדון · פרק ז׳

הלכה א׳

הַמַּפְקִיד פֵּרוֹת אֵצֶל חֲבֵרוֹ הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בָּהֶן וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵן חוֹסְרִין וּמִתְמַעֲטִין וְהוֹלְכִין. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁחָסְרוּ חִסָּרוֹן הָרָאוּי לָהֶן בְּכָל שָׁנָה. אֲבָל אִם חָסְרוּ יוֹתֵר מִכְּדֵי חֶסְרוֹנָן מוֹכְרָן בְּבֵית דִּין מִפְּנֵי שֶׁהוּא מֵשִׁיב אֲבֵדָה לַבְּעָלִים. וּכְשֶׁהוּא מוֹכְרָן יִמְכֹּר לַכֹּהֲנִים בִּדְמֵי תְּרוּמָה שֶׁמָּא עָשׂוּ אוֹתָן הַבְּעָלִים תְּרוּמָה אוֹ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עַל פֵּרוֹת אֲחֵרוֹת:

הלכה ב׳

הַמַּפְקִיד אֵצֶל חֲבֵרוֹ פֵּרוֹת וְהִרְקִיבוּ דְּבַשׁ וְנִפְסַד יַיִן וְהֶחְמִיץ עוֹשֶׂה תַּקָּנָה לְבַעַל הַפִּקָּדוֹן וּמוֹכְרָן בְּבֵית דִּין אַף עַל פִּי שֶׁעָמְדוּ בְּהֶפְסֵדָן וְאֵין הַהֶפְסֵד פּוֹשֶׂה בָּהֶן הֲרֵי הַקַּנְקַנִּים וְהַסַּלִּים מוֹסִיפִין הֶפְסֵד:

הלכה ג׳

הַמַּפְקִיד חָמֵץ אֵצֶל חֲבֵרוֹ וְהִגִּיעַ הַפֶּסַח הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בּוֹ עַד שָׁעָה חֲמִישִׁית מִיּוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר. מִכָּאן וְאֵילָךְ יוֹצֵא וּמוֹכְרוֹ בַּשּׁוּק לִשְׁעָתוֹ מִשּׁוּם הֶשֵּׁב אֲבֵדָה לַבְּעָלִים. וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר הַפִּקְדוֹנוֹת שֶׁלֹּא יִגַּע בָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי שֶׁיִּזּוֹלוּ בִּזְמַן פְּלוֹנִי אוֹ יֶאֱנֹס אוֹתָם הַמֶּלֶךְ שֶׁמָּא יָבוֹא בַּעֲלֵיהֶן מִקֹּדֶם וְיִטְּלוּ מָמוֹנָם:

הלכה ד׳

הַמַּפְקִיד סֵפֶר תּוֹרָה אֵצֶל חֲבֵרוֹ גּוֹלְלוֹ פַּעַם אַחַת לִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. וְאִם כְּשֶׁהוּא גּוֹלְלוֹ פּוֹתְחוֹ וְקָרָא בּוֹ מֻתָּר. אֲבָל לֹא יִפְתַּח בִּגְלַל עַצְמוֹ וְיִקְרָא. וְהוּא הַדִּין שְׁאָר סְפָרִים. וְאִם פָּתַח וְקָרָא וְגָלַל בִּגְלַל עַצְמוֹ הֲרֵי שָׁלַח יָד בַּפִּקָּדוֹן וְנִתְחַיֵּב בָּאֳנָסִין. הִפְקִיד אֶצְלוֹ כְּסוּת שֶׁל צֶמֶר מְנַעְנְעָהּ אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ בַּאֲבֵדָה כָּךְ אָמְרוּ בַּפִּקָּדוֹן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה שֶׁזּוֹ חוֹבָה עָלָיו מִשּׁוּם הֶשֵּׁב אֲבֵדָה לַבְּעָלִים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּפִקָּדוֹן שֶׁהָלְכוּ בְּעָלָיו לִמְדִינַת הַיָּם אֲבָל אִם הָיוּ עִמּוֹ בְּאוֹתָהּ הָאָרֶץ הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אָבֵד:

הלכה ה׳

כָּל הַמּוֹכֵר פִּקָּדוֹן עַל פִּי בֵּית דִּין הֲרֵי זֶה מוֹכֵר לַאֲחֵרִים וְאֵינוֹ מוֹכֵר לְעַצְמוֹ מִפְּנֵי הַחֲשָׁד וְהַדָּמִים יִהְיוּ מֻנָּחִים אֶצְלוֹ וְיֵשׁ לוֹ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן. לְפִיכָךְ הֲרֵי הוּא עֲלֵיהֶן שׁוֹמֵר שׂוֹכֵר אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן:

הלכה ו׳

הַמַּפְקִיד מָעוֹת אֵצֶל חֶנְוָנִי אוֹ הַשֻּׁלְחָנִי אִם הָיוּ צְרוּרִין וַחֲתוּמִין אוֹ קְשׁוּרִין קֶשֶׁר מְשֻׁנֶּה הֲרֵי זֶה לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ אוֹ נִגְנְבוּ אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן. וְאִם אֵינָן חֲתוּמִין וְלֹא קְשׁוּרִין קֶשֶׁר מְשֻׁנֶּה אַף עַל פִּי שֶׁהֵן צְרוּרִין יֵשׁ לוֹ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן לְפִיכָךְ הוּא נַעֲשֶׂה עֲלֵיהֶם שׁוֹמֵר שָׂכָר וְאִם אָבְדוּ אוֹ נִגְנְבוּ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן וְאִם נֶאֶנְסוּ כְּגוֹן שֶׁאָבְדוּ בְּלִסְטִים מְזֻיָּן הֲרֵי זֶה פָּטוּר:

הלכה ז׳

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים קֹדֶם שֶׁיִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן אֲבָל אַחַר שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן נִתְחַיֵּב בְּאַחֲרָיוּתָן כְּכָל מִלְוֶה שֶׁבָּעוֹלָם עַד שֶׁיַּחְזִירֵם לַבְּעָלִים:

הלכה ח׳

הַמַּפְקִיד מָעוֹת אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת בֵּין צְרוּרִין בֵּין מֻתָּרִין הֲרֵי זֶה לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ אוֹ נִגְנְבוּ אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן. וְהוּא שֶׁיִּטְמְנֵם בַּקַּרְקַע כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

הלכה ט׳

הַמַּפְקִיד חָבִית אֵצֶל חֲבֵרוֹ בֵּין שֶׁיִּחֲדוּ לָהּ הַבְּעָלִים מָקוֹם בֵּין לֹא יִחֲדוּ לָהּ מָקוֹם וְטִלְטְלָהּ לְצָרְכּוֹ וְנִשְׁבְּרָה בֵּין מִתּוֹךְ יָדוֹ נִשְׁבְּרָה בֵּין אַחַר שֶׁהֶחְזִירָהּ לַמָּקוֹם שֶׁיִּחֲדוּ לָהּ נִשְׁבְּרָה חַיָּב לְשַׁלֵּם. טִלְטְלָהּ לְצָרְכָּהּ בֵּין שֶׁנִּשְׁבְּרָה מִתּוֹךְ יָדוֹ בֵּין שֶׁנִּשְׁבְּרָה מִשֶּׁהֵנִיחָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר פָּטוּר:

הלכה י׳

אֵין מְקַבְּלִין פִּקְדוֹנוֹת לֹא מִן הַנָּשִׁים וְלֹא מִן הָעֲבָדִים וְלֹא מִן הַתִּינוֹקוֹת. קִבֵּל מִן הָאִשָּׁה יַחְזִיר לָאִשָּׁה. מֵתָה יַחְזִיר לְבַעֲלָהּ. קִבֵּל מִן הָעֶבֶד יַחְזִיר לָעֶבֶד. מֵת יַחְזִיר לְרַבּוֹ. קִבֵּל מִן הַקָּטָן יִקְנֶה לוֹ בּוֹ סֵפֶר תּוֹרָה אוֹ דֶּקֶל שֶׁיֹּאכַל בָּהֶן פֵּרוֹתָיו. וְכֻלָּן שֶׁאָמְרוּ בִּשְׁעַת מִיתָתָן שֶׁל פְּלוֹנִי הֵם אִם נֶאֱמָנִין לוֹ יַעֲשֶׂה כְּפֵרוּשָׁן וְאִם לָאו יַחְזִיר לְיוֹרְשֵׁיהֶם:

הלכה י״א

הַפִּקָּדוֹן וְהָאֲבֵדָה לֹא נִתְּנוּ לִתָּבַע אֶלָּא בִּמְקוֹמָם. כֵּיצַד. הִפְקִיד אֶצְלוֹ בִּירוּשָׁלַיִם אֵינוֹ יָכוֹל לְתָבְעוֹ בְּנֹב וְאִם הֶחְזִיר לוֹ בְּנֹב מְקַבְּלוֹ מִמֶּנּוּ. הִפְקִיד אֶצְלוֹ בַּיִּשּׁוּב וְהֵבִיא פִּקְדוֹנוֹ בַּמִּדְבָּר אֵינוֹ מְקַבְּלוֹ מִמֶּנּוּ אֶלָּא יֹאמַר לוֹ הֲרֵי הוּא בְּאַחְרָיוּתְךָ עַד שֶׁתַּחֲזִירֶנּוּ לִי בַּיִּשּׁוּב כְּדֶרֶךְ שֶׁהִפְקַדְתִּי אֶצְלְךָ בַּיִּשּׁוּב:

הלכה י״ב

הַמַּפְקִיד אֵצֶל חֲבֵרוֹ וְהָלַךְ בַּעַל הַפִּקָּדוֹן לִמְדִינַת הַיָּם וַהֲרֵי הַשּׁוֹמֵר רָצָה לְפָרֵשׁ מִיַּבָּשָׁה לַיָּם אוֹ לָצֵאת בְּשַׁיָּרָא יֵשׁ מִי שֶׁהוֹרָה שֶׁאִם בָּא הַשּׁוֹמֵר וְהֵבִיא הַפִּקָּדוֹן לְבֵית דִּין נִפְטַר מֵאַחֲרָיוּת שְׁמִירָתוֹ וּדְבָרִים שֶׁל טַעַם הֵם שֶׁאֵין אוֹסְרִין זֶה בִּמְדִינָה זוֹ מִפְּנֵי פִּקָּדוֹן שֶׁל זֶה שֶׁהָלַךְ וְאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהוֹלִיכוֹ עִמּוֹ שֶׁמָּא יֶאֱרַע לוֹ אֹנֶס וְיִהְיֶה חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ וּבֵית דִּין מַפְקִידִין אוֹתוֹ בְּיַד נֶאֱמָן אֶצְלָם מִשּׁוּם הֶשֵּׁב אֲבֵדָה לַבְּעָלִים:

אבן האזל · הלכות שאלה ופיקדון פרק ז׳

ה׳

כל המוכר פקדון ע"פ ב"ד ה"ז מוכר לאחרים ואינו מוכר לעצמו מפני החשד, והדמים יהיו מונחים אצלו ויש לו להשתמש בהן, לפיכך הרי הוא עליהן שומר שכר אע"פ שעדיין לא נשתמש בהן. כתב המ"מ דאף שמי שמצא אבדה ומכרה חייב באונסי הדמים כשואל אע"פ שלא נשתמש בהן כיון שיכול להשתמש כמבואר בפ' י"ג מהל' גזלה ואבדה, כבר תירצו זה שבאבדה כיון שהוא ש"ש ממילא אפי' באבדה עצמה אע"פ שאינו יכול להשתמש בה, בדמים שהוא יכול להשתמש אנו מעלין אותו מדרגה אחת וחייב באונסין עכ"ד, והנה התוס' בב"מ דף כ"ט ד"ה והוי שואל כתבו דכיון דבשביל היתר תשמיש לבד לא הוי אלא ש"ש א"כ בשביל זה שיש לו עוד פרוטה דרב יוסף משום שמירת אבדה אין סברא שיהא לו דין שואל, דאטו אם מוסיפין שכר לשומר יהיה לו דין שואל, והוכיחו מכאן דקיי"ל כרבה דשומר אבדה כש"ח וסברת התוס' ברורה, וא"כ צריך ישוב שיטת הרמב"ם דפסק דשומר אבדה כש"ש, ומוכח לפי"ז ממתני' שם דע"י היתר תשמיש נעשה שואל ואמאי כאן לא הוי אלא ש"ש ע"י היתר תשמיש. אכן בפי"ג מהל' גזלה ואבדה בארתי דלא שייך לחייבו כשואל אלא אם רוצה לקנות המעות בדין שאלה, ולכן איכא נ"מ דגבי מעות אבדה יש מציאות שיהי' לו נ"מ במה שיקנה המעות בדין שאלה. והיינו אם יבוא האובד ויהיה ספק להמוצא אם צריך ליתן לו המעות כגון שאחד נותן מדת ארכו ואחד מדת רחבו וכה"ג כדאיתא בדף כ"ח ויהיה צריך לילך לב"ד, או שיהי' צריך לברר שאינו רמאי, ואז אפי' אם האובד יאמר להמוצא שמעכשיו לא ישתמש בהמעות אינו מחוייב לשמוע לו, כיון דעכ"פ דין קנה המעות להשתמש בהם עד זמן החזרה, אבל במפקיד מעות או במוכר פקדון כיון דתיכף כשיבואו הבעלים צריך להחזיר המעות וקודם שיבואו יכול להשתמש גם בלא קנין שאלה, א"כ למה יתרצה הנפקד לקנות המעות בדין שאלה ולהתחייב באונסין לכן אינו אלא ש"ש, ושם הארכתי בזה ויישבתי קושיית התוס' במה דהוי שואל, והוכיחו דבאמת הוי לוה, והרמב"ם פסק שם שהמעות הן בשאלה ע"ש.

י״א

הפקדון והאבדה לא ניתנו ליתבע אלא במקומם כיצד הפקיד אצלו בירושלים אינו יכול לתבעו בנוב ואם החזיר לו בנוב מקבלו ממנו, הפקיד אצלו בישוב והביא פקדונו במדבר אינו מקבלו ממנו אלא יאמר לו הרי הוא באחריותך עד שתחזירו לי בישוב כדרך שהפקדתי אצלך בישוב. כתב המ"מ וז"ל ונ"ל שאם הפקיד אצלו לזמן ידוע שאינו יכול להכריחו לקבלו ממנו תוך הזמן שיכול לומר לו קבלת עליך שמירת הזמן הקצוב, והנה ד' המ"מ צריכים באור דאפי' קבל הפקדון לזמן ידוע במה נתחייב, ופועל יכול לחזור בו אפי' בחצי היום, וראיתי בחו"מ סי' רצ"ג סעיף א' שהמחבר מביא דין זה להלכה, וכתב ע"ז הגר"א בס"ק ג' וז"ל, ואם הפקידו כו' כן פי' הראב"ד מ"ש בפ"ק דקדושין י"ג א' סברה אי שדינא כו' בהפקיד לזמן ידוע וערשב"א שחולק עליו וכ' מי עדיף מפועל שחוזר בחצי היום עכ"ל, ואבאר הדברים, דשם מיירי בדין שתיקה לאחר מתן מעות, ומחלק בגמ' בין נתן לה שלא בתורת פקדון ובין נתן לה בפקדון, דאם נתן שלא בתורת פקדון אי איתא דלא ניחא לה בקדושין לישדינהו, אבל אם נתן בתורת פקדון סברה אי שדינא מיחייבנא בהו, וכתב ע"ז הרשב"א ויש לדקדק לישדינהו ולימא ליה הרי שלך לפניך, ותי' הראב"ד דהכא באפקיד לזמן ידוע, וכתב ע"ז הרשב"א דמי עדיף מפועל שחוזר בחצי היום, והביא שהרמב"ן כתב דבפקדון לא נפטר עד דמחזיר ליה מיד ליד, אלא דאם אמר לו שיקבל הפקדון והוא אינו רוצה יכול לומר הרי שלך לפניך ולזרוק לפניו, ומה דלא הוי קדושין משום זה הוא משום שאינה מחוייבת לומר כן דבלא זה הא יכולה לומר לא בעינא בקדושין, וע"כ שאינה צריכה לומר שום דבר, ואנן דיינינן להוכחה רק מזה שמחזקת המעות ואינה זורקת, וכתב הרשב"א גם בדינו של רבינו אני מסתפק במה שאמר דבפקדון חייבת עד דמהדרא ליה מיד ליד, דכיון דשדיא קמיה תוך ד' אמות אמאי לא מיפטרא, והרשב"א לא סיים לתרץ ד' הגמ' דאמר אי שדינא מיחייבא בהו לשיטתו דיכולה לזרוק תוך ד' אמות, וצ"ל דבזה מסכים להרמב"ן שצריכה עכ"פ לומר הרי שלך לפניך דבלא זה אפשר דלא הוי סילוק שמירה ומה שהיא זורקת הוא באחריותה, ובזה שפיר כתב הרמב"ן שאינה מחוייבת לומר כן. ולפי המבואר קשה ביותר ד' המ"מ שבכל מקום מביא ד' הרמב"ן והרשב"א וכאן לא הביא דבריהם ועוד אם הוא סומך על ד' הראב"ד למה כתב ונ"ל ולא הביא דבריו, ונראה דזה ודאי דאין כונת המ"מ דאם הפקיד לזמן אינו יכול לחזור תוך הזמן דא"כ אין לזה שייכות לדין זה דאם החזיר לו שלא במקום שהפקיד אצלו מקבלו ממנו, וע"כ דכונתו דרק באופן זה מהני הא דהפקיד אצלו לזמן שאינו צריך לקבל ממנו במקום אחר וממילא אינו חולק על הרמב"ן והרשב"א ואין מקור דבריו מד' הראב"ד אלא מדעת עצמו כתב כן וזהו שכתב ונ"ל, אבל בטעמא דמילתא במה דמחלק בהפקידו לזמן בין החזירו במקום שהפקידו להחזירו במקום אחר, נראה דהנה דעת התוס' בב"מ דף מ"ח דמה דפועל יכול לחזור בו זה דוקא בשכירות יום ולא בקבלנות, ולפי"ז נוכל לבאר ד' המ"מ במה שכתב שיכול לומר לו קבלת עליך שמירת הזמן הקצוב דאין הכונה לשמור הזמן הקצוב דזהו שכירות יום ויכול לחזור בו אלא דכונתו שקבל עליו שמירת הזמן הקצוב, והיינו שיהי' הפקדון משומר עד סוף הזמן הקצוב וזהו קבלנות שקבל עליו שעד זמן זה יהיה הפקדון בשלימותו, ומה דסוברים הרמב"ן והרשב"א דבהפקידו לזמן יכול להחזירו תוך הזמן הטעם דכיון דעל עצם פעולת השמירה יכול לחזור ורק דזה הוי כקבלנות שיהיה משומר עד זמן זה, בזה מהני כשמחזירו להמפקיד דאין לך שומר יותר טוב מהבעלים ולא גרע משומר שמסר לשומר דבלאו דינא דאת מהימנת או אין רצוני הוי שמירה טובה, ואף שהמפקיד טוען אין רצוני לשמור ואתה קבלת עליך שיהי' משומר לא מהני טענתו, כיון דודאי שאם יהי' הפקדון אצלו יהיה משומר, ונ"מ בזה שהפקידו לזמן אם ירצה להחזירו להמפקיד בזמן שאינו יכול לשמור הפקדון כגון שהוא חולה או בורח מחמת נפשות דאז אינו יכול להחזירו תוך הזמן. ובזה נוכל לבאר טעמו של המ"מ דזה שיכול להחזירו תוך הזמן משום דכשיהי' אצל הבעלים הרי הוא משומר זהו דוקא אם מחזירו במקום שקבל ממנו, אבל כשמחזירו במקום אחר והמפקיד צריך להוליכו למקומו ודרכים הם בחזקת סכנה, ולכן אינו מחוייב המפקיד לקבלו במקום אחר להוליכו למקומו כיון שקבל עליו הנפקד שיהי' הפקדון משומר עד הזמן. ונראה דלפי"ז יש לבאר גם ד' הראב"ד שכתב דהגמ' בקדושין מיירי בהפקיד לזמן דקשה הא פועל יכול לחזור בו וכמו שהקשה הרשב"א, ובזה לא נוכל לומר כמש"כ על ד' המ"מ דהא מחזירה במקום שנטלה, ונראה דיש לומר דבזה ג"כ איכא נ"מ בין הפקיד סתם להפקיד לזמן, דבהפקיד סתם יכול גם לזרוק הפקדון לפניו כיון דכל שעה יכול לבטל התחייבות שמירת הפקדון, ואינו סובר דצריך הוא לומר הרי שלך לפניך, אבל בהפקיד לזמן כיון דזה שיהי' הפקדון משומר עד הזמן מזה אינו יכול לחזור ורק דאמרינן דכשמחזיר לבעלים כבר הוי משומר, לכן סובר הראב"ד דבזה צריך להחזיר מיד ליד, אבל אם יזרוק ויתפזרו המעות אינו מחוייב המפקיד לקבצם מעל הקרקע, ונמצא דבמה שחולקים הרמב"ן והרשב"א אם יכול לזרוק לפניו ואם מחוייב להחזיר מיד ליד בזה מחלק הראב"ד דהיכי שקבל לזמן מחוייב למסרם חזרה מיד ליד כדרך שמירה, אבל אם קבלם סתם כיון שיכול כל שעה לבטל חיוב הפקדון יכול אפי' לזרוק לפניו ולכן העמיד כשהפקיד לזמן.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות שאלה ופיקדון פרק ז׳

ח׳

המפקיד מעות אצל בע"ה כו' ה"ז לא ישתמש בהם כו'. (*א"ה כתב מור"ם בספר המפה סימן רצ"ב ס"ז דאם הרויח במעות אפילו אין לו רשות להשתמש בהם זכה בשלו וא"צ ליתן הריוח לבעל הפקדון מיהו אם בעל הפקדון א"ל תן לי פקדוני ואני ארויח לעצמי כו' ועיין מ"ש הרב המחבר לקמן פ"ז מהלכות מלוה ולוה דין י"א):

י״א

הפקדון והאבידה לא ניתנו ליתבע אלא במקומם כו'. מ"ש ה"ה שאם הפקיד אצלו לזמן ידוע שאינו יכול להכריחו לקבלו ממנו תוך הזמן כו' כתב בשה"ג בפרק הגוזל ומאכיל (דף מ"ז) ובפרק המפקיד (דף פ"ו) שדברי ה"ה הם כשבא להחזיר במדבר כו' ודברים הללו לא ניתנו ליכתב דאי במדבר מאי איריא הפקיד לזמן אפילו בסתם נמי כל שהפקיד בישוב אינו מחזיר במדבר. אלא טעמא דה"ה ז"ל הוא משום דזמן דפקדון לתועלת המפקיד הוא ונתחייב הנפקד לשמור כל אותו זמן, שוב ראיתי להר"ב התרומות שער נ' ח"א סימן ד' שכתב כן בשם הראב"ד ואוקמוה לההיא דפ"ק דקידושין (דף י"ב) דאמרינן סברה אי שדינא להו מתברי ומתחייבנא כשקבלה הפקדון לזמן ומש"ה אינה יכולה לכופו שיקבל הפקדון. וראיתי למהרח"ש בספר תורת חיים ח"א סימן פ"ב שכתב שדין זה של ה"ה לא מצאו בשום פוסק ואנו בעניותינו מצאנו לו לה"ה חבר רב גדול ומוסמך. שוב ראיתי להריטב"א בחידושיו לקידושין באותה סוגיא עצמה שכתב כן בשם הראב"ד ומ"ש בעה"ת בשם הרמב"ן וז"ל ויש מחכמי הדור שהעמידוה בפקדון לזמן וכו' והוא שבוש כו' לאו למימרא דחולק בדינו של הראב"ד אלא שיש לו שיטה אחרת בסוגיא וכמו שנתבאר שם ולפי פירושו אותה סוגיא מיירי אפילו שלא קבלה הפקדון לזמן. שוב ראיתי להרשב"א בחידושיו לקידושין שאחר שהביא דברי הראב"ד כתב ואני מסופק בדינו שאפילו הפקיד לזמן ידוע על מה לא תוכל להחזיר תוך זמן דלא עדיף ש"ח מפועל שיכול לחזור אפילו בחצי היום ע"כ. והיא היא החקירה שעמד עליה מהרח"ש יע"ש: נשלמו להו הלכות שאלה ופקדון

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אור שמח · הלכות שאלה ופיקדון פרק ז׳

ד׳

ואם פתח וקרא וגלל בגלל עצמו הרי שלח יד בפקדון ונתחייב באונסין: מדברי רבינו למדנו דאף דמצוה קא עביד וכמו שאמרו בגמרא מה"ד ניחא ליה לאינש דתיעבד מצוה בממונו, וא"כ סד"א דמצות לאו ליהנות ניתנו, והוי כמו שגזל חפץ על מנת להחזירו ולעשות בו מצוה סד"א דלא מתקרי גזל קמ"ל דגזלן מקרי וחייב באונסין ומזה לגוזל אתרוג ביו"ט שני דשאול כשר ע"מ לצאת בו ולהחזירו לבעליו גזל הוי ואינו יוצא בו י"ח וחייב באונסין: והנה ראיתי להאחרונים ובראשם המחנ"א שדנו בשואל ספר מחבירו ללמוד בו דכיון דמצות לאו ליהנות ניתנו, ומה שנהנה שאינו צריך לשלם שכר עבור הספר ללמוד בו זה הוי כמו שאלה לראות בה דלשיטת רש"י מספקא לן אם חייב בשאלה, דממונא דא"ל הנאה מיניה בעינן, ולדעתי לא נהירא דעיקרא דחייבה התורה לשואל היינו משום דכמו דבעלים אם מת מת לו וכל אונסיו שלו, כן לשעתא דא הוי כבעלים ופרה ברשותיה קיימא דהא אין לבעלים לזמן שאלה תועליות בפרתו כיון דהיא שאולה, ולכן חייביה רחמנא באונסין דהוי פסידא דיליה כמו בבעלים, וא"כ בשואל אותה לראות בה כיון דאף לשעה חדא לא הוי כבעלים דאין לו שום קנין לשעה בה, רק למידי דאינו מגוף החפץ ולאו להכי קיימא, וממאי דהוי ממון אצל הבעלים היינו משום דראויה היא למלאכה מזה אינה שאולה אפילו לשעה, דהגע נא בעצמך, האם מה דעביד אינש וקני לפרה האם הוי מפני שיתראה בה, הכי משום זה קיימא פרה בשוקא לתגרא, א"כ אין עליו דין בעלים אף לשעה חדא ופטור, אבל במשאיל ספר ללמוד הלא כל שויא של ספר משום דקאי ללמוד ומש"ה קאים בדמי בשוקא וזה גדר שויו, בודאי דהוי שואל וחייב דהוא כמו שאל פרה לחרוש, דגם הכא הוי בעלים לשעה, ומה דעביד הבעלים בספרו עביד השואל לעת השאלה, ונמצא ממה דהוי ממון היינו מלימוד דע"ז קאי גם לבעלים, מגדר הזה אית ליה הנאה לשואל ודאי דחייב באונסין ומיקרי ממונא דאית ליה הנאה מיניה היינו ממה שמיקרי ממון, וכן טעמא דרבינו דחשיב ליה שולח יד וחייב באונסין אף לאחר שגללו למקומו והחזירו גלול ומונח במקום שהיה מטעם שליחות יד, [דאילו מטעם דשואל שלא מדעת גזלן הוי פירשו במלחמות דהרועה לא מתחייב מטעם דכיון דעושה מלאכתו של בעה"ב ולא מתחייב במה שהניח מקלו ותרמילו ולא כוון להוציא מרשות הבעלים יעו"ש ובזה יש לדבר] משום דאף ע"ג דמצות לאו ליהנות ניתנו בכ"ז הלא ס"ת עיקר שויו הוא מטעם דקאי לקריאה, וא"כ עושה מה שהבעלים עושה לצורך עצמו, לכן הוי שולח יד וחייב באונסין עד דמהדר למריה, כן אם אדם גוזל אתרוג מחבירו ביו"ט שני כיון דאתרוג קאי לצאת בו וזה הוי דמיו דאילו לאכילה אסור כל שבעה ודמיו פחותין כמש"כ תוספות בסוכה (דף לט), א"כ הוי גזל מעליא ואינו יוצא בו, ומה שפי' רש"י בפרק הניזקין בהא דאמרו מכי אגבה קניא גבי מנסך ע"מ לגוזלו, משמע דאילו לנסך לא איתחייב באונסין, משום דהתם אטו שווי היין הוא משום שעומד לנסך אתמהה, לכן לא הוה גזל בזה, משא"כ כאן דעושה ומשתמש בזה החפץ מה שהבעלים עושה, וממה דהוי דמי ושווי החפץ, ודאי הוי גזלן וחייב בהשבה ולא יצא בו י"ח ודוק:

ה׳

הרי הוא עליהן ש"ש: יעוין ההמ"ג, והלכה מוסכמת היא, ועיין בשו"ת רשב"ש סי' של"ה ואישתמיט מיניה זה החילוק בין פקדון לאבידה ולכן כתב שם בהיפוך יעו"ש בד"ה הטעם השני, ודוק:

ו׳

המפקיד מעות אצל חנוני או השולחני כו' ואם נאנסו כגון שאבדו בלסטים מזויין ה"ז פטור כו', ובהלכה ח' המפקיד מעות אצל בעה"ב וכו' אינו חייב באחריותן והוא שיטמנם בקרקע וכו': הזכיר כאן רבינו שיטמנם בקרקע, ואצל חנווני לענין פטור דלסטים מזויין לא הזכיר רבינו שיהיו טמונים בקרקע, מזה דקדקתי דסברת רבינו דדוקא במפקיד מעות שלא ישתמש בהן הנפקד אמרו כן, אבל באם יש לו רשות להשתמש בהן לא אמרו דאין להם שמירה אלא בקרקע כיון שיש לו רשות להשתמש בהן הלא צריך הנפקד להן שמא יקרה איזה עסק להתעסק בהן, והוי במה שנותן לו רשות להשתמש בהן כאילו פוטרו מלשמרן בקרקע, כן היה נ"ל לדקדק סברת רבינו, אמנם לא ידענא אם כוון רבינו לזה, דלכאורה אין סברא לפוטרו משמירה במה שיש לו רשות להשתמש, דאטו משום זה יפטור אותו מלטמנן בקרקע, או אולי כיון דעבור מה שנותן רשות להנפקד להשתמש בזה מתחייב על גניבה ואבידה, א"כ ההיתר תשמיש הוא תועלת ג"כ להמפקיד שעבור זה מתחייב בתשלומין בגו"א, ולכן נעשה כאילו התנה עמו שלא יטמינם בקרקע שאין סברא להטריחו שאם ירצה להלוותם יחפור אותן מן הקרקע וצ"ע. ויותר נראה דרבינו כון דחנווני או שולחני הוי כהתנה שיהא מונח במקום שמונח מעותיו שלו כיון דתדיר איכא אצלו מעות, אדעתא דא אפקיד גביה דלהוי מונח במקום שמונח שלו, ולא דמי למש"כ פרק ד' ה"ג יעו"ש היטב, ונכון: ובאמת במהרי"ק שורש ו' הובא בשו"ע כתב, כי במפקיד מעות אצל חבירו כדי להתעסק בהן וירויח פשיטא דהוי כאילו א"ל בפירוש שאינו מצריכו לקברן בקרקע. אך שם נראה מהמהרי"ק דעובדא הוי שעסק בהן לטובת המפקיד שהוא ירויח מהן או יהיה למחצה, ודאי דמסתברא דהוי כאילו פטרו משמירה, ועיין בסמ"ע ובאחרונים שהביאו ראיה ע"ז מהא שכתב הרא"ש גבי דאמרה אימיה לא א"ל דלאו דידיה הוא דאטמינהו, דפירש כי סברה שלא להפקידן הוא צריך רק להוצאה, ומעות כאלו אין רגילות לקוברן, ושם פירש כי המפקיד הוא צריך להן תדיר ויהא מוכן המעות לפניו, והמהרי"ק הביא ראיה מהא דאם המפקיד הוא ת"ח וצריך זוזי לאבדלתא, א"כ הראיה היכי שהפקידן להתעסק בהן עבור המפקיד, אבל גוונא דא במפקיד מעות אצל חנווני שיש לו רשות להשתמש בהן לצרכו זו לא שמענו. אמנם בשו"ת זכרון יוסף שטיינהארט בחלק חו"מ סימן א' במרוצת דבריו כתב בשם המהרי"ק שאם הפקיד מעות מותרין היכי שיש לו רשות להשתמש בהן אינו צריך לקוברן בקרקע, ולא הרגיש כי שם הכוונה בענין אחר כמש"כ, ומאי דפשיטא למר בזה מספקא לי טובא וצ"ע:

ח׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות שאלה ופיקדון ז׳, מתוך הלכות שאלה ופיקדון שבספר משפטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות שאלה ופיקדון כל הרמב״ם