הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות שאלה ופיקדון · פרק א׳

ספר משפטים · 10 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שאלה ופיקדון · פרק א׳
הלכה א׳
הַשּׁוֹאֵל כֵּלִים אוֹ בְּהֵמָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִשְּׁאָר מִטַּלְטְלִין מֵחֲבֵרוֹ וְאָבַד אוֹ נִגְנַב אֲפִלּוּ נֶאֱנַס אֹנֶס גָּדוֹל כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבְּרָה הַבְּהֵמָה אוֹ נִשְׁבֵּית אוֹ מֵתָה חַיָּב לְשַׁלֵּם הַכּל שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב יג) "וְכִי יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ" וְגוֹ' (שמות כב יג) "וְנִשְׁבַּר אוֹ מֵת בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם". בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁנֶּאֱנַס שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת מְלָאכָה. אֲבָל אִם שָׁאַל בְּהֵמָה מֵחֲבֵרוֹ לַחְרשׁ בָּהּ וּמֵתָה כְּשֶׁהִיא חוֹרֶשֶׁת הֲרֵי זֶה פָּטוּר. אֲבָל אִם מֵתָה קֹדֶם שֶׁיַּחֲרשׁ בָּהּ אוֹ אַחַר שֶׁחָרַשׁ בָּהּ אוֹ שֶׁרָכַב עָלֶיהָ אוֹ דָּשׁ בָּהּ וּמֵתָה כְּשֶׁהִיא דָּשָׁה אוֹ בִּשְׁעַת רְכִיבָה הֲרֵי זֶה חַיָּב לְשַׁלֵּם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְכֵן הַשּׁוֹאֵל בְּהֵמָה מֵחֲבֵרוֹ לֵילֵךְ בָּהּ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי וּמֵתָה תַּחְתָּיו בְּאוֹתָהּ הַדֶּרֶךְ. אוֹ שֶׁשָּׁאַל דְּלִי לְמַלְּאוֹת בּוֹ וְנִקְרַע בַּבּוֹר בִּשְׁעַת מִלּוּי. אוֹ שֶׁשָּׁאַל קַרְדֹּם לְפַצֵּל בּוֹ עֵצִים וְנִשְׁבַּר בְּעֵת שֶׁפִּצֵּל בּוֹ מֵחֲמַת הַבִּקּוּעַ. וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. הֲרֵי זֶה פָּטוּר שֶׁלֹּא שָׁאַל אֶלָּא לַעֲשׂוֹת בּוֹ מְלָאכָה זוֹ וַהֲרֵי לֹא שִׁנָּה:
הלכה ב׳
הַשּׁוֹאֵל בְּהֵמָה מֵחֲבֵרוֹ וּמֵתָה וְטָעַן הַשּׁוֹאֵל שֶׁבִּשְׁעַת מְלָאכָה מֵתָה. אִם הָיָה הַמָּקוֹם שֶׁשָּׁאֲלָה לֵילֵךְ בּוֹ מָקוֹם שֶׁבְּנֵי אָדָם מְצוּיִין שָׁם יָבִיא רְאָיָה שֶׁמֵּתָה אוֹ נֶאֶנְסָה בִּשְׁעַת מְלָאכָה וְשֶׁלֹּא שִׁנָּה בָּהּ וְיִפָּטֵר. וְאִם לֹא הֵבִיא רְאָיָה מְשַׁלֵּם. שְאֲלָה מִמֶּנּוּ לְמַלְּאוֹת בָּהּ עָפָר שֶׁבְּחֻרְבָּתוֹ שֶׁאֵין הָעֵדִים מְצוּיִין שָׁם. אוֹ שֶׁשָּׁאַל מִמֶּנּוּ דְּלִי לְמַלְּאוֹת בּוֹ הַבּוֹר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְנִקְרַע בַּבּוֹר. אִם הֵבִיא רְאָיָה יִפָּטֵר אַף מִשְּׁבוּעָה וְאִם לָאו יִשָּׁבַע הַשּׁוֹאֵל שְׁבוּעַת הַשּׁוֹמְרִים שֶׁמֵּתָה בִּשְׁעַת מְלָאכָה וְיִפָּטֵר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה ג׳
הַשּׁוֹאֵל כְּלִי מֵחֲבֵרוֹ וְנִשְׁבַּר שָׁמִין לוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁשָּׁמִין בִּנְזָקִין. אוֹמְדִין כַּמָּה הָיָה שָׁוֶה שָׁלֵם וְכַמָּה הוּא שָׁוֶה עַתָּה וּמַחֲזִיר לוֹ הַכְּלִי אוֹ הַבְּהֵמָה הַשְּׁבוּרָה וּמְשַׁלֵּם הַפְּחָת. וְכֵן אִם מֵתָה הַבְּהֵמָה מַחְזִיר הַנְּבֵלָה וּמְשַׁלֵּם הַפְּחָת:
הלכה ד׳
הַשּׁוֹאֵל בְּהֵמָה חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ מִשָּׁעָה שֶׁמְּשָׁכָהּ עַד סוֹף יְמֵי שְׁאֵלָתָהּ. וְאִם כָּחַשׁ בְּשָׂרָהּ חַיָּב לְשַׁלֵּם מַה שֶּׁפָּחֲתָה בְּדָמֶיהָ. כָּחַשׁ בְּשָׂרָהּ מֵחֲמַת הַמְּלָאכָה פָּטוּר וְיִשָּׁבַע שְׁבוּעַת הַשּׁוֹמְרִין שֶׁמֵּחֲמַת מְלָאכָה כָּחֲשָׁה:
הלכה ה׳
הַשּׁוֹאֵל כְּלִי מֵחֲבֵרוֹ אוֹ בְּהֵמָה סְתָם הֲרֵי הַמַּשְׁאִיל מַחְזִירוֹ בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה. שְׁאָלוֹ לִזְמַן קָצוּב כֵּיוָן שֶׁמָּשַׁךְ וְזָכָה אֵין הַבְּעָלִים יְכוֹלִין לְהַחְזִירוֹ מִתַּחַת יָדוֹ עַד סוֹף יְמֵי הַשְּׁאֵלָה. וַאֲפִלּוּ מֵת הַשּׁוֹאֵל הֲרֵי הַיּוֹרְשִׁין מִשְׁתַּמְּשִׁין בַּשְּׁאֵלָה עַד סוֹף הַזְּמַן. וְדִין הוּא. הַלּוֹקֵחַ קוֹנֶה הַגּוּף קִנְיַן עוֹלָם בַּדָּמִים שֶׁנָּתַן וּמְקַבֵּל מַתָּנָה קָנָה הַגּוּף קִנְיַן עוֹלָם וְלֹא נָתַן כְּלוּם וְהַשּׂוֹכֵר קָנָה הַגּוּף לְפֵרוֹתָיו עַד זְמַן קָצוּב בַּדָּמִים שֶׁנָּתַן וְהַשּׁוֹאֵל קָנָה הַגּוּף לְפֵרוֹתָיו עַד זְמַן קָצוּב וְלֹא נָתַן כְּלוּם. כְּשֵׁם שֶׁהַנּוֹתֵן כַּמּוֹכֵר שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ לְעוֹלָם כָּךְ הַמַּשְׁאִיל כַּמַּשְׂכִּיר שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר בְּתוֹךְ הַזְּמַן. הִנִּיחַ לָהֶם אֲבִיהֶם פָּרָה שְׁאוּלָה וּמֵתָה אֵין חַיָּבִין בָּאֳנָסֶיהָ. חָשְׁבוּ שֶׁהִיא שֶׁל אֲבִיהֶם טְבָחוּהָ וַאֲכָלוּהָ מְשַׁלְּמִין דְּמֵי בָּשָׂר בְּזוֹל. וְאִם הִנִּיחַ לָהֶם אֲבִיהֶם נְכָסִים וּמֵתָה אוֹ שֶׁטְּבָחוּהָ מְשַׁלְּמִין אֶת דָּמֶיהָ מִנְּכָסָיו:
הלכה ו׳
הַשּׁוֹאֵל כְּלִי מֵחֲבֵרוֹ לַעֲשׂוֹת בּוֹ מְלָאכָה פְּלוֹנִית אֵין הַמַּשְׁאִיל יָכוֹל לְהַחְזִירוֹ מִתַּחַת יָדוֹ עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה בּוֹ אוֹתָהּ מְלָאכָה. וְכֵן אִם שָׁאַל מִמֶּנּוּ בְּהֵמָה לֵילֵךְ בָּהּ בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי אֵינוֹ יָכוֹל לְהַחְזִירָהּ מִיַּד הַשּׁוֹאֵל עַד שֶׁיֵּלֵךְ בָּהּ לְשָׁם וְיַחְזֹר:
הלכה ז׳
הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ הַשְׁאִילֵנִי קַרְדֹּם לַעֲדֹר בּוֹ הַפַּרְדֵּס הַזֶּה עוֹדֵר בּוֹ אוֹתוֹ הַפַּרְדֵּס בִּלְבַד וְאֵינוֹ רַשַּׁאי לַעֲדֹר בּוֹ פַּרְדֵּס אַחֵר. אָמַר לוֹ פַּרְדֵּס סְתָם עוֹדֵר בּוֹ פַּרְדֵּס אַחֵר אֵי זֶה שֶׁיִּרְצֶה. שְׁאָלוֹ לַעֲדֹר בּוֹ פַּרְדֵּסִים (הַרְבֵּה שֶׁלּוֹ) עוֹדֵר בּוֹ כָּל הַפַּרְדֵּסִים שֶׁלּוֹ. וַאֲפִלּוּ נִשְׁחַת כָּל הַבַּרְזֶל בַּעֲדִירָה מַחְזִיר לוֹ הַנִּצָּב שֶׁל עֵץ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה ח׳
הַשּׁוֹאֵל כְּלִי מֵחֲבֵרוֹ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ וְאָמַר לוֹ הַשְׁאִילֵנִי דָּבָר פְּלוֹנִי בְּטוֹבָתְךָ כְּלוֹמַר אֵין אַתָּה מַשְׁאִיל לִי דָּבָר זֶה כְּדֶרֶךְ כָּל הַמַּשְׁאִילִין אֶלָּא כְּפִי טוֹבַת לִבְּךָ וְנִדְבוֹתֶיךָ שֶׁאֵינְךָ מַקְפִּיד עַל הַזְּמַן אִם אָרַךְ. אִם קָנוּ מִיַּד הַמַּשְׁאִיל עַל זֶה הֲרֵי הַשּׁוֹאֵל מִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ לְעוֹלָם עַד שֶׁיִּתְבַּטֵּל הַכְּלִי מִלַּעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וְיַחְזִיר שְׁבָרָיו אוֹ שְׁיָרָיו. וְאֵין הַשּׁוֹאֵל רַשַּׁאי לַחְזֹר וּלְתַקֵּן הַכְּלִי אוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ פַּעַם אַחֶרֶת:
הלכה ט׳
הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ הַשְׁאִילֵנִי שֹׁקֶת זוֹ שֶׁל מַיִם וְנֶהֶרְסָה [אֵינוֹ יָכוֹל לִבְנוֹתָהּ. אָמַר לוֹ הַשְׁאִילֵנִי שֹׁקֶת סְתָם וְנֶהֶרְסָה] יֵשׁ לוֹ לִבְנוֹתָהּ. אָמַר לוֹ הַשְׁאִילֵנִי מְקוֹם שֹׁקֶת אִם קָנוֹ מִיַּד הַמַּשְׁאִיל הֲרֵי הַשּׁוֹאֵל בּוֹנֶה וְהוֹלֵךְ בְּקַרְקַע הַמַּשְׁאִיל עַד שֶׁתָּבוֹא לְיָדוֹ שֹׁקֶת שֶׁאֶפְשָׁר לְהַשְׁקוֹת מִמֶּנָּה בְּהֶמְתּוֹ אוֹ אַרְצוֹ כְּמוֹ שֶׁהִתְנָה עִם הַמַּשְׁאִיל:
הלכה י׳
הַשּׁוֹאֵל פֻּנְדָּק מֵחֲבֵרוֹ לְלִינָה אֵין פָּחוֹת מִיּוֹם אֶחָד. לִשְׁבִיתָה אֵין פָּחוֹת מִשְּׁנֵי יָמִים. לְנִשּׂוּאִים אֵין פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם. שָׁאַל חָלוּק מֵחֲבֵרוֹ לֵילֵךְ בּוֹ לְבֵית הָאָבֵל כְּדֵי שֶׁיֵּלֵךְ וְיַחְזֹר. שְׁאָלוֹ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם. שְׁאָלוֹ לַעֲשׂוֹת הַמִּשְׁתֶּה שֶׁלּוֹ אֵין פָּחוֹת מִשִּׁבְעָה יָמִים:

אבן האזל · הלכות שאלה ופיקדון פרק א׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות שאלה ופיקדון פרק א׳

א׳
בד"א כשנאנס שלא בשעת מלאכה כו'. כתב מרן בכ"מ קשה לי בדברי רבינו וכו'. ואילו היה רואה הרב ז"ל דברי ה"ה לא היה מקשה זה דהא מאי דנקט רבינו ז"ל או שרכב עליה או דש בה ומתה בשעת רכיבה כו' היינו לומר דאם שאלה לחרישה ודש בה או רכב עליה אע"פ ששינה בה למלאכה קלה ומתה בשעת מלאכה חייב אע"פ שאם לא שינה היה פטור:
ב׳
אם היה המקום ששאלה לילך בו מקום שבני אדם מצויים כו'. מהרימ"ט ח"מ סימן פ"ט כתב וז"ל ועי"ל דאפילו חשבת ליה מקום האונס יש רואה ואומר איני יודעם ואיני יכול לחזר אחריהם אבל באמת באונס נלקחו ממני נאמן במגו דאי בעי הוה טעין בתוך מבואות העיר נאנסתי דלא שכיחי רבים כו'. ודין זה צל"ע ועיין במ"ש הרז"ה בפרק חזקת עלה דקריביה דרב אידי ודוק היטב בדבריו שנראה סותר דברי הרב וצ"ע, (*א"ה עיין לקמן פכ"א מהלכות מלוה ולוה דין א' בסוף התשובה יע"ש):
ה׳
השואל כלי מחבירו וכו'. כתב ה"ה אבל שאלה שהיא חוזרת בעין אין לה זמן ע"כ. הרשב"א ז"ל כתב בסימן אלף דהאומר לחבירו דבר זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו ולא אמר לי שמחזירו כ"ז שירצה המקבל ע"כ. ואע"ג דהדרא בעיניה דומיא דהשואל לחבירו סתם נראה דיש לחלק בין היכא דהתחיל להתנות ופסיק דבוריה כגון דאמר ע"מ שתחזירהו ולא גמר לומר באיזה זמן מסתמא כל זמן שירצה קאמר אבל בסתם שאלה שלא פירש כלום כל שעתא לחזרה קיימא ודו"ק: ואם הניח להם אביהם נכסים ומתה. נראה דגירסת רבינו היא הגירסא הנכונה שלא היה גורס ופליגא דרב פפא דלאו הא בהא תליא דאפילו נימא דאיסור גניבה ושבת באין כאחד מ"מ אם הניח להם אביהם אחריות נכסים דין הוא שיהיו חייבים לשלם אפילו שהחיוב הוא אחר מותו מידי דהוי אנתחייב שאם יהיה כך וכך יתחייב ליתן לו כך וכך ומת בינתים שנשתעבדו נכסיו לאחר מותו אע"פ שהחיוב בא אחר מותו שנעשה אז אותו דבר שבעבורו בא החיוב וה"נ הכי הוי שנתחייב שאם יאנס יפרע הוא ובא החיוב אחר מותו חייב וכבר ביאר מוהריק"א ז"ל דבר זה אלא דנקטה בסגנון אחר. ועוד יש להכריח דבר זה דע"כ אכולה מילתא קאי מה שאמרו בגמרא דאם הניח אחריות נכסים חייבים ולפי מי שפירשו דקאי לטבחוה ואכלוה קשה דמאיזה טעם חייבים ומה שפירשו קצת מפרשים מטעמא דפשע אביהן בשלא הודיעם קשה דמאי פשיעותא איכא הגע עצמך שמת פתאום או בדרך וכי היה לו לומר לבנו בעודו בריא דבר זה של פלוני הוא ואי לא אמר הכי פושע מיקרי וגם מה שפירש"י אינו ברור ולשיטת רבינו ניחא דקאי אכולה מילתא בין בהניח להם פרה שאולה ומתה בין טבחוה ואכלוה וטעמא דהיכא דהניח אחריות נכסים נשתעבדו נכסיו מחיים למיתה וטביחה והו"ל כאילו בשעת שאלה התנה שאם יארע אונס בדבר ההוא שמחוייב לשלם ולפיכך אם מתה או אכלוה היורשים חל חיובו למפרע מכח תנאו כשאר חיובין דעלמא ע"ת ומת קודם שיבא החיוב שנשתעבדו נכסיו וה"נ דכוותה ודו"ק. והרב שלטי הגבורים כתב בפרק השואל דרבינו ז"ל סובר דאם מתה באונס אין חייבין באונסיה כרב פפא דאמר איסור גנבה ושבת באים כאחד והיינו דכתב רבינו הניח להם פרה שאולה ומתה אין חייבין וכו' ומאי דכתב גבי הניח נכסים מתה היינו דמתה מחמת פשיעה ומטעמא דחייב בטבחוה בהניח אחריות נכסים משום דפשע אביהן בשלא הודיען מהאי טעמא גופיה חייב במתה בפשיעה דאילו הוו ידעי שאינה שלהן היו נזהרין ממיתתה בפשיעה: ומ"מ הניח להם אביהם פרה שאולה ומתה אין חייבים באונסיה ואף ע"ג דאם מת השואל משתמשים היורשים כל ימי שאלתה בע"כ של המשאיל וא"כ הוה לן למימר דאם מתה דחייבין באונסיה דמצי למימר לא השאלתיה אלא כדי שיתחייב השואל באונסיה. הא פירש הרא"ש דלא אמרינן דאין חייבין באונסיה אלא בסתמא אבל אם המשאיל אמר ליתומים או קבלו עלייכו אונס או החזירו לי הפרה הדין עם המשאיל ודו"ק. כתב מהר"ר בצלאל בפרק אלו נערות דאפילו אמרינן סתם שאלה ל' יום ה"מ לגבי דידיה אבל מת לא אמרינן הכי לגבי יורשיו יע"ש. ויש להסתפק בשואל בסתם למ"ד דהוי ל' יום דומיא דהלואה לאחר ל' יום מה דינו ועיין במ"ש בעל בני יעקב בתשובה סי' י"ב:
ט׳
האומר לחבירו השאילני שוקת זו של מים כו'. טעות מפורסם יש בדברי רבינו ז"ל דבשוקת זו אם נהרסה אינו חוזר לבנותה דזו קאמר וכשנפל אזדא ליה וכן הוא מפורש בגמרא ומ"מ קשיא דלמה השמיט חלוקת שוקת מים סתם דאי נפלה בני לה וכמו שמבואר בגמרא ואולי הסופר השמיטה והיתה כתובה בדברי רבינו וזה ברור:
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אור שמח · הלכות שאלה ופיקדון פרק א׳

א׳
השואל כלים או בהמה וכו' חייב לשלם הכל: פירוש לא מבעיא כלים דכל הנאה שלו רק אפילו בהמה דבעי מזוני ונטירותא בכ"ז רוב הנאה שלו וכמפורש בגמרא, ורבינו נסים בתשובה כתב דשואל ספר מחבירו ללמוד בו לא הוי שואל משום דאין כל הנאה שלו דהמשאיל ספר מצוה עביד ומיפטר מלתת פרוטה לעניא ונמצא דגם איהו נהנה לכן אין השואל חייב באונסין, וביאור דבריו אף ע"ג דשואל בהמה אין כל הנאה שלו, דבשואל בהמה הוי לשעת השאלה כמו הבעלים ומה תאמר דנותן לה מזונות ומינטר לה אטו פרה דידיה מי לא בעו למיתב לה מזונות ולמה נותן לה השואל מזונות הלא אך בשביל מלאכת השואל ולא נשאר לבעלים שום הנאה לשעה זו בה דהוי כאילו היתה פרה של השואל עצמו וכי מתה איהו מפסיד, אבל בשואל ספר הלא הך הנאת פרוטה דרב יוסף הוי כאילו השואל פרע פרוטה להמשאיל והוי רק שומר שכר, והמחנ"א סימן ג' במחכתה"ג לא דק והנה דברי ר"ן הובא להלכה סי' ע"ב בסמ"ע ס"ק כ"א: אמנם נ"ל דלא כוון לזה רבינו נסים וכבר הקשו עליו מהא דבפרק ב' דקדושין (דף מז) אמר לענין אונסין כו"ע לא פליגי דלא גרע משאלה ואמאי הא המלוה מצוה עביד ונהנה פרוטה דר"י, ולכן נראה דבתוספות נדרים (דף לג) הקשו דהא פרוטה דרב יוסף לא עדיפא ממבריח ארי היינו שמבריח העני מנכסיו ופטור וגם במודר הנאה שרי, ותירצו שמבריח ארי אינו רק שחבירו מבריח ארי ממנו אבל לשקול בנכסי חבירו ולהבריח ממנו ארי אסור, וכן פורע חובו של חבירו במודר הא שיטול המודר מנכסיו ויפרע חובו אסור, כן הכא הוא נוטל בחפץ חבירו האבוד ומבריח ארי מעצמו לכן ודאי דאסור עי"ש, וא"כ נחזי במלוה על המשכון הלא אינו רק מבריח ארי, וע"כ דבמה דנוטל משכונו של חבירו ומבריח ארי היינו עני, מנכסיו, זה הוה שכר, וא"כ במשאיל ספר או מלוה מעות לר' מאיר, האם הוא מבריח ארי עם נכסי חבירו אתמהה, ומה שמקבל חבירו הלא לא עדיפא מכל מבריח ארי וכו', ועל כרחין דאימת אמר לזה הר"ן דוקא בנידון דידיה שהשאיל ספר ונתן משכון, ע"ז אמר דהוי ממש כמלוה על המשכון, דבנכסי חבירו מבריח ארי מנכסיו הוא ושו"ש הוי, כן הכא אין כל הנאה שלו, אבל משאיל ספר בלא משכון ודאי הוה רק מבריח ארי ולא חשיבא שכר, יעוין בשו"ע סימן שמ"ב, וכן הכא במלוה מעות, האם הוא מבריח ארי עם נכסי חבירו מנכסיו, רק דבמה דמקבל הלוה המעות בזה המלוה מבריח ארי מנכסיו, א"כ למי נתייחס ההברחה להלוה, דאם מקבל משכון הרי מצד השואל או הלוה עדיפא ליה בלא משכון. רק דהמשאיל או המלוה רוצה במשכון, א"כ המלוה עושה ההברחה בנכסי חבירו במה שמקבל מחבירו מנכסיו, אבל מלוה או משאיל לחודיה הלא תאמר דיהא כאילו נעשה מצוה זו שלא מדעתו של משאיל דלא הוי רק מבריח ארי מנכסי משאיל. כן נ"ל ברור דמשאיל ספר חייב באונסין דנעשה כמו שהשואל הבריח ארי מנכסי המשאיל, ומה דהמשאיל נותן רשות להשאלה בזה לא נעשה כאילו עביד המשאיל הך הברחה, רק מתיחס אל השואל, משא"כ במקבל משכון דבזה קא עביד מצוה שנוטל משכון כדי להלוותו או כדי להשאילו, נמצא דהוא מבריח ארי מעצמו עם נכסי חבירו דנטילת המשכון איהו קא עביד. וכן מבואר בתשובת רבינו גרשום מאוה"ג ז"ל הובאה בשיטה פרק איזהו נשך על משנה דלא ידור בחצירו שהשכין אצלו ספרים והוא נשתמש בהן יעו"ש. ודחוק לומר דרגמ"ה סבר כרבה דשו"ח הוי דלית ליה פרוטה דר"י, וטעמא כמו דפרישית. ובזה דכיחש מחמת מלאכה הארכתי בחידושי בפלפול רב, ודוק בכ"ז:
ד׳
השואל בהמה וכו', בההמ"ג, וה"ה לשואל כו': נ"ב מפורש כתובות ל"ד גבי שואל עיי"ש:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

מלאכת שלמה · הלכות שאלה ופיקדון פרק א׳

ה׳
השואל כלי מחברו וכו'. כתב המל"מ משם הר"ב בפ' אלו נערות דאפי' למ"ד סתם שאלה ל' יום הני מילי לגבי דידיה אבל מת לא אמרינן הכי לגבי יורשיו יעו"ש ועיין בשלטי הגבורים בפ' השואל דפליג ע"ז במתני' דשאלה חצי יום וכו'. ומ"ש רבינו הניח להם אביהם פרה שאולה ומתה אין חייבין באונסיה וכו'. עיין בהרב המגיד ז"ל שכתב וז"ל והטעם שאפי' נשתמשו בה פטורין מאונסים כיון שהן בעצמן לא שאלוה והיא חוזרת בעינה וכו' ועיין בהר"ב בשיטה מקובצת בפ' אלו נערות שכ"כ משם הראב"ד ז"ל והרשב"א הקשה שם ותירץ כן וכן הריטב"א וכולהו אזלי ומודו דאפי' נשתמשו בה יורשין פטורים מאונסין. אמנם הרשב"א שם הביא משם הראב"ד ז"ל שפי' דמתה [אין] חייבין באונסיה דוקא בעומדת באגם ולא נשתמשו בה ולכך אין חייבין באונסיה אבל היכא דרצו להשתמש בה כל ימי שאלתה והחזיקו בה בתורת שאלה ומתה חייבין באונסיה וע"ז הקשה הרשב"א טובא יעו"ש. וראיתי בשלטי הגבורים בפ' השואל שכתב וז"ל והר"ן כתב בשם הראב"ד וז"ל דאפי' לא אמר להם משאיל כלום רק שהם התחילו להשתמש בפרה אחר מות אביהם טרם מיתת הפרה הרי הם חייבין באונסיה ובודאי בתורת שאלה החזיקו בה ודברי טעם הם ואפשר דלית דפליג עליה יעו"ש. והנה בדברי הר"ן ז"ל בפ' אלו נערות לא מצאתי מזה כלום אמנם בנמוק"י בפ' הגוזל בתרא מביאו אלא דלפי מ"ש לעיל הלא תראה כמה חולקים יש עליו ומה גם הרב המגיד ז"ל שנתן טעם לדבר ואיך כתב דאפשר דלית דפליג עליה דמדברי הרה"מ נראה בהיפך. ומרן החבי"ב בסי' שמ"א הגהת ב"י אות א' כתב עליו ביאור דבריו חוץ מהרא"ש ע"כ ופליאה דעת ממני דאמאי לא אמר וחוץ מהרה"מ ז"ל ואמאי לא הקשה ג"כ מדברי הרה"מ ולדרכו קשה מדברי הראב"ד ז"ל והרשב"א והריטב"א והרב המאירי ז"ל ועי' בשיטה מקובצת בפ' הגוזל בתרא ובפ' השואל במתני' דשאלה חצי יום ובפ' אלו נערות ותראה בהדיא דרובא דרבוותא סבירא להו דאף אם נשתמשו בה היורשין פטורין באופן שדברי הרב צריך ליישב ודוק.
ז׳
האומר לחברו השאילני קרדום וכו' שאלו לעדור בו פרדסים הרבה וכו'. עי' בהרב המגיד שכתב משם הרשב"א ז"ל אבל אם א"ל לעדור פרדסים אינו עודר בו אלא שנים דמיעוט פרדסים אבל כשהוא אומר פרדיסי כל פרדסיו בכלל וכ"כ הרשב"א ע"כ. וקשה לי דהרי הר"ב בסוגין מביא משם הרשב"א ז"ל בהיפך וז"ל ה"ג פרדסאי רפיק ואזיל כל פרדסי דאית ליה אבל היכא דא"ל פרדסי לא רפיק ביה אלא תרי פרדסי כדמשמע בפ' המוכר את הבית ויש ספרים דגרסי הכא הכי בהדיא פרדסי רפיק ביה תרי פרדסאי רפיק ואזיל כל פרדסי דאית ליה הרשב"א ז"ל ע"כ. הרי דבאמר פרדסי לא רפיק כי אם תרי היפך מ"ש הרה"מ בשמו וצ"ע.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות שאלה ופיקדון א׳, מתוך הלכות שאלה ופיקדון שבספר משפטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות שאלה ופיקדוןכל הרמב״ם