רמב״ם - הלכות שכנים · פרק י״ג

ספר קניין · 14 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שכנים · פרק י״ג

הלכה א׳

הַנּוֹתֵן מַתָּנָה אֵין בָּהּ דִּין בֶּן הַמֵּצַר. הָיָה כָּתוּב בִּשְׁטַר מתָּנָה שֶׁאַחֲרָיוּת מַתָּנָה זוֹ עַל הַנּוֹתֵן יֵשׁ בָּהּ דִּין בֶּן הַמֵּצַר הוֹאִיל וְיֵשׁ בָּהּ אַחֲרָיוּת מְכִירָה הִיא וְלֹא כָּתַב מַתָּנָה אֶלָּא לְבַטֵּל זְכוּת בֶּן הַמֵּצַר. וְכַמָּה נוֹתֵן לוֹ. מַה שֶּׁהִיא שָׁוָה:

הלכה ב׳

אָמַר הַלּוֹקֵחַ כֵּן הוּא וְהַעֲרָמָה עָשִׂינוּ וּמְכִירָה הִיא בְּכָךְ וְכָךְ קְנִיתִיהָ נִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ וְנוֹטֵל כְּדִין הַשְּׁלוּחִין. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁצָּרִיךְ לִטְעֹן דָּמִים שֶׁהֵן רְאוּיִין אוֹ יֶתֶר מְעַט. אֲבָל אִם אָמַר עַל שְׁוֵה מֵאָה בְּמָאתַיִם קָנִיתִי אֵינוֹ נֶאֱמָן:

הלכה ג׳

הָיָה כָּתוּב בִּשְׁטַר מַתָּנָה וְקִבַּלְתִּי עָלַי אַחֲרָיוּת מַתָּנָה זוֹ שֶׁאִם תֵּצֵא מִיָּדוֹ אֶתֵּן לוֹ מָאתַיִם נוֹתֵן לוֹ בֶּן הַמֵּצַר מָאתַיִם וְאַחַר כָּךְ מְסַלְּקוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה אֶלָּא מָנֶה:

הלכה ד׳

הֶחְלִיף חָצֵר בְּחָצֵר אֵין בָּהּ דִּין בַּעַל הַמֵּצַר. הֶחְלִיף חָצֵר בִּבְהֵמָה אוֹ בְּמִטַּלְטְלִין רוֹאִין דְּמֵי אוֹתָהּ הַבְּהֵמָה אוֹ דְּמֵי אוֹתָם הַמִּטַּלְטְלִין וְנוֹתֵן לוֹ בֶּן הַמֵּצַר וּמְסַלְּקוֹ. וְאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר לוֹ תֵּן לִי כַּמָּה שֶׁלָּקַחְתִּי בּוֹ שֶׁזֶּה הַעֲרָמָה הִיא וְאֵינָהּ מוֹעֶלֶת כְּלוּם:

הלכה ה׳

מָכַר לוֹ קַרְקַע מְעַט בְּאֶמְצַע שָׂדֵהוּ וְאַחַר כָּךְ מָכַר לוֹ קַרְקַע בְּצַד אוֹתָהּ שָׂדֶה שֶׁבָּאֶמְצַע. רוֹאִין אִם אוֹתוֹ הַמְּעַט שֶׁמָּכַר לוֹ תְּחִלָּה הִיא עִידִית אוֹ זִבּוּרִית לְגַבֵּי זֹאת הַקַּרְקַע שֶׁמָּכַר לוֹ בָּאַחֲרוֹנָה זָכָה הַלּוֹקֵחַ וְאֵין בֶּן הַמֵּצַר יָכוֹל לְסַלְּקוֹ שֶׁהֲרֵי הוּא עַצְמוֹ בֶּן מֵצַר הוּא מִפְּנֵי אוֹתוֹ מְעַט שֶׁקָּנָה בָּאֶמְצַע. וְאִם אוֹתוֹ מְעַט שֶׁקָּנָה בָּאֶמְצַע כְּמוֹ זֹאת שֶׁמָּכַר לוֹ בַּסּוֹף מִצִּדּוֹ הֲרֵי זֶה מַעֲרִים וּבֶן הַמֵּצַר מְסַלֵּק אוֹתוֹ מִן הַשָּׂדֶה שֶׁקָּנָה בַּסּוֹף:

הלכה ו׳

הַמּוֹכֵר עַל תְּנַאי בֵּין שֶׁהִתְנָה מוֹכֵר בֵּין שֶׁהִתְנָה לוֹקֵחַ אֵין בַּעַל הַמֵּצַר יָכוֹל לְסַלְּקוֹ עַד שֶׁיִּתְקַיְּמוּ הַתְּנָאִין וְיִזְכֶּה הַלּוֹקֵחַ בַּקַּרְקַע וְלֹא תִּשָּׁאֵר בָּהּ עִלָּה עִמּוֹ כְּלָל וְאַחַר כָּךְ יְסַלֵּק אוֹתוֹ:

הלכה ז׳

הַלּוֹקֵחַ שֶׁבָּנָה וְהִשְׁבִּיחַ אוֹ סָתַר וְהִפְסִיד בֶּן הַמֵּצַר מְסַלְּקוֹ וְנוֹתֵן לוֹ דָּמִים הָרְאוּיִין לוֹ וַהֲרֵי הוּא בְּכָל מַעֲשָׂיו כְּמוֹ הַשָּׁלִיחַ. וְכֵן אִם לָוָה הַלּוֹקֵחַ קֹדֶם שֶׁיְּסַלֵּק אוֹתוֹ בֶּן הַמֵּצַר וְסִלְּקוֹ בֶּן הַמֵּצַר אֵין בַּעַל חוֹב שֶׁלּוֹ טוֹרֵף מִיַּד בֶּן הַמֵּצַר. זֶהוּ הָעִקָּר בְּכָל אֵלּוּ הַדִּינִין שֶׁכָּל הַלּוֹקֵחַ בְּצַד מֵצַר חֲבֵרוֹ הוּא כְּמוֹ שָׁלִיחַ לַחֲבֵרוֹ וּלְתַקֵּן שְׁלָחוֹ וְלֹא לְעַוֵּת. לְפִיכָךְ אִם הִשְׁבִּיחַ נוֹטֵל הוֹצָאָה. וְאִם הִפְסִיד וְחָפַר וְהָרַס אוֹ אָכַל הַפֵּרוֹת מְנַכִּין אוֹתוֹ מִן הַדָּמִים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁמְּחַשְּׁבִין לוֹ הַפֵּרוֹת בְּשֶׁאֲכָלָן אַחַר שֶׁבָּא בֶּן הַמֵּצַר וְהֵבִיא מָעוֹת לְסַלְּקוֹ. אֲבָל כָּל הַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל מִקֹּדֶם שֶׁלּוֹ הוּא אוֹכֵל וְאֵין מְחַשְּׁבִין אוֹתָן:

הלכה ח׳

אֶחָד שֶׁלָּקַח שָׂדֶה אַחַת מִשְּׁנַיִם וּבָא בַּעַל הַמֵּצַר לְסַלְּקוֹ מַחֲצִית בִּלְבַד שֶׁלָּקַח מִן הָאֶחָד אֵינוֹ יָכוֹל לְסַלְּקוֹ. אוֹ מְסַלְּקוֹ מִכֻּלָּהּ אוֹ מַנִּיחַ כֻּלָּהּ. אֲבָל הַמּוֹכֵר קַרְקַע לִשְׁנַיִם יֵשׁ לְבַעַל הַמֵּצַר לְסַלֵּק שְׁנֵיהֶם אוֹ לְסַלֵּק אֶחָד וּלְהַנִּיחַ אֶחָד:

הלכה ט׳

בֶּן הַמֵּצַר שֶׁבָּא לְסַלֵּק אֶת הַלּוֹקֵחַ וְקֹדֶם שֶׁיְּסַלְּקוֹ מָכַר לוֹ אֶת הַשָּׂדֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ עַל הַמֵּצַר אִבֵּד אֶת זְכוּתוֹ:

הלכה י׳

שָׁלִיחַ שֶׁמָּכַר וַהֲרֵי הוּא בַּעַל הַמֵּצַר אֵינוֹ מְסַלֵּק אֶת הַלּוֹקֵחַ שֶׁהֲרֵי הוּא מָכַר לוֹ וְאֵין לְךָ מְחִילָה גְּדוֹלָה מִזּוֹ:

הלכה י״א

בַּעַל חוֹב שֶׁל מוֹכֵר שֶׁטָּרַף הַשָּׂדֶה מִיַּד בַּעַל הַמֵּצַר הֲרֵי בַּעַל הַמֵּצַר חוֹזֵר וְטוֹרֵף מִן הַלּוֹקֵחַ שֶׁסִּלְּקוֹ וְהַלּוֹקֵחַ חוֹזֵר וְנוֹטֵל מִן הַמּוֹכֵר:

הלכה י״ב

כָּל בַּעַל חוֹב שֶׁטָּרַף בְּחוֹבוֹ יֵשׁ לְבַעַל הַמֵּצַר לְסַלְּקוֹ. לֹא יְהֵא כֹּחַ הַטּוֹרֵף גָּדוֹל מִכֹּחַ הַלּוֹקֵחַ. וְאִם יִרְצֶה הַנִּטְרָף לִתֵּן הַדָּמִים שֶׁהָיוּ עָלָיו בְּחוֹבוֹ תַּחְזֹר לוֹ שָׂדֵהוּ לְעוֹלָם כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ:

הלכה י״ג

קָטָן שֶׁהָיָה בֶּן הַמֵּצַר וְרָאָה בֵּית דִּין שֶׁזְּכוּת הוּא לוֹ מְסַלְּקִין לוֹ אֶת הַלּוֹקֵחַ אוֹ יִטּל לוֹ חֶלְקוֹ עִם שְׁאָר בַּעֲלֵי הַמֵּצַר כְּמוֹ שֶׁיִּרְאוּ:

הלכה י״ד

בַּעַל שֶׁהָיְתָה אִשְׁתּוֹ בֶּן הַמֵּצַר הֲרֵי זֶה מְסַלֵּק אֶת הַלּוֹקֵחַ שֶׁכָּל נִכְסֵי אִשְׁתּוֹ בִּרְשׁוּתוֹ וְכָל זְכוּת שֶׁתָּבוֹא לְיָדָהּ זְכוּת הוּא לוֹ. אֲפִלּוּ קָנוּ מִיַּד אִשְׁתּוֹ שֶׁמָּחֲלָה בִּזְכוּת זוֹ לַלּוֹקֵחַ אֵינוֹ מוֹעִיל אֶלָּא הַבַּעַל מְסַלְּקוֹ. עָמְדָה הָאִשָּׁה מִדַּעְתָּהּ וְסִלְּקָה אֶת הַלּוֹקֵחַ וְכֵן הָעֶבֶד שֶׁהָיָה נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בְּנִכְסֵי אֲדוֹנָיו שֶׁסִּלֵּק אֶת הַלּוֹקֵחַ אִם רָצָה הַבַּעַל אוֹ הָאָדוֹן מְקַיֵּם עַל יְדֵיהֶן וְאִם רָצָה לֹא יְקַיֵּם וְתַחְזֹר לַלּוֹקֵחַ וְיַחְזִיר הַדָּמִים:

מגדל עוז · הלכות שכנים פרק י״ג

א׳

הנותן מתנה כו' עד ואין לך מחילה גדולה מזו. פרק המקבל (דף ק"ט ריש ע"ב):

י״א

בעל חוב של מוכר שטרף וכו' עד ונוטל מן המוכר: כתב הראב"ד לזה לא ידעתי טעמו ואולי מפני שפשע שקנה מאיש שיש לו עליו שטר חוב עכ"ל: ואני אומר הואיל ולסברא ניתן הגמרא נקבל את שלו וחכם יוסיף לקח:

י״ב

כל ב"ח שטרף עד כמו שיתבאר במקומו. ההלכה פרק המקבל והביאור פרק י"ח דהלכות מלוה:

י״ג

קטן שהיה בן המצר כו' עד סוף הפרק. פרק המקבל:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות שכנים פרק י״ג

א׳

הנותן מתנה אין בה דין בן המצר, היה כתוב בשטר מתנה שאחריות מתנה זו על הנותן יש בה דין בן המצר, הואיל ויש בה אחריות מכירה הוא ולא כתב מתנה אלא לבטל זכות בן המצר וכמה נותן לו מה שהוא שוה. אמר הלוקח כן הוא והערמה עשינו ומכירה היא ובכך וכך קניתיה, נשבע בנקיטת חפץ ונוטל כדין השלוחין, יראה לי שצריך לטעון דמים שהן ראויין או יותר מעט, אבל אם אמר על שוה מאה במאתים קניתי אינו נאמן. אבל אם אמר וכו' הלח"מ הקשה דהא בפי"ד הל' ד' כתב לקח שוה מאה במאתים. וטען בן המצר שעשו קנוניא ביניהם נשבע הלוקח בנק"ח ונוטל מאתים, והביא דהב"י כתב לחלק דשאני הכא דעשו הערמה להוציא מיד המצרן, וכתב ע"ז הלח"מ דלא נראה כן מד' המ"מ שלא כתב טעמא דהערמה אלא דחזקה שאין אדם קונה שוה מאה במאתים, וכתב הלח"מ דמש"כ בפי"ד הוא כשמודה המצרן שראה הוא בעצמו שנתן המאתים אלא שטוען שקנוניא עשו ביניהם, ולכן נשבע הלוקח דלא דמי להיכי שיש עדים שנתן מאתים דאינו נשבע אלא היסת אח"כ דשאני הכא דבלא הודאתו לא היה הלוקח נאמן, ואין דבריו מבוררים דכיון דבלא הודאת המצרן לא היינו מאמינים להלוקח, ורק בשביל שהודה והוא הלא טוען שהיה קנוניא ביניהם, א"כ הפה שאסר הוא הפה שהתיר, והלח"מ בא מטעם זה לחייב רק להלוקח שבועה, אבל למה אין צריך להיות המצרן נאמן לגמרי, ואולי הוא להוציא, אבל תירוצו הוא אוקימתא בדברי הרמב"ם שלא הוזכר בדבריו כלל. והנראה בזה דבפי"ד מיירי כפשוטו שכתוב בשטר המכירה שמכר לו הקרקע במאתים ושקבל המוכר דמי המכר, ועל זה טוען המצרן שהיה קנוניא ביניהם, ולכן לא דמי למה שכתב הרמב"ם אח"כ דאם היה שם עדים שנתן המאתים ובן המצר טוען שאמנה היתה, דברישא לא מיירי שהעידו העדים שהם יודעים שנתן המאתים, אלא שבשטר כתוב כן ע"פ המוכר ולכן צריך הלוקח לישבע, ומ"מ לא דמי לכאן דשם כיון דלפנינו שטר בעדים שקנה במאתים לא מרעינן לשטר מכח חזקה שאין אדם קונה שוה מאה במאתים ומהני זה רק להשביעו, אבל הכא דהוא רק טענה של הלוקח שקנה במאתים וכיון דהוא חזקה שאין אדם קונה שוה מאה במאתים אינו נאמן, ובאמת הדבר מבואר גם כאן בהל' ג' שכתב הרמב"ם היה כתוב בשטר מתנה וקבלתי עלי אחריות מתנה זו שאם תצא מידו אתן לו מאתים נותן לו בן המצר מאתים ואח"כ מסלקו ואע"פ שאינה שוה אלא מנה, ומבואר להדיא דבכה"ג לא אמרינן דחזקה שאין אדם קונה שוה מאה במאתים, וא"כ התם נמי שכתב לקח שוה מאה במאתים, היינו שבשטר מכירה כתוב שהוא במאתים, ומה שכתב שם הרמב"ם דאם טען בן המצר שעשו קנוניא ביניהם נשבע הלוקח בנק"ח, וכאן לא כתב שנשבע זהו משום דלא הזכיר כאן שטען בן המצר ואה"נ שאם טען בן המצר שקנוניא היא ודאי צריך הלוקח לישבע, ולדעתי הדברים פשוטים וברורים.

ב׳

ז׳

הלוקח שבנה והשביח או סתר והפסיד בן המצר מסלקו ונותן לו דמים הראויין לו והרי הוא בכל מעשיו כמו השליח, וכן אם לוה הלוקח קודם שיסלק אותו בן המצר וסלקו בן המצר אין בע"ח שלו טורף מיד בן המצר זהו העיקר בכל אלו הדינין שכל הלוקח בצד מצר חברו הוא כמו שליח לחברו ולתקן שלחו ולא לעוות, לפיכך אם השביח נוטל הוצאה ואם הפסיד וחפר והרס או אכל הפירות מנכין לו מן הדמים, בד"א שמחשבין לו הפירות בשאכלן אחר שבא בן המצר והביא מעות לסלקו, אבל כל הפירות שאכל מקודם שלו הוא אוכל ואין מחשבין אותם. בד"א שמחשבין לו הפירות, כתב המ"מ פי' אע"ג שהוא כשליח זהו כשמסלקו או בא לסלקו, אבל קודם לכן ה"ז כלוקח עד אותו זמן ואין מחשבין לו פירות שאכל עכ"ל, ולכאורה הדברים תמוהים דהיכי כתב דהוא כלוקח עד אותו זמן דהא כתב הרמב"ם להדיא דאינו אלא כשליח ועיין בהל' י"א שביארנו בארוכה דדעת הרמב"ם דלגבי המוכר אין אנו דנין דינא דבר מצרא, ולכן עיקר המכר של המוכר קיים לגבי הלוקח אלא דכל זה בין המוכר והלוקח אבל במה שנוגע בין הלוקח והמצרן אנו דנין כאילו הוא כשלוחו, ולכן זה ודאי דצריך הלוקח לכתוב שטר מכירה להמצרן, אבל מ"מ במה שנוגע בין הלוקח והמצרן הא אנו אומרים דהוי כאילו מעיקרא היה הקנין עבורו, ואיברא דלא נוכל לומר כן אלא אחר שהביא המצרן מעות דאז נעשה שלו למפרע בדברים שנוגעים בינו לבין הלוקח ולבע"ח, אבל מ"מ קשה כיון דעכ"פ למפרע נעשה של המצרן, ולכן לא חל שעבודו ששעבד הלוקח להקרקע, וא"כ אמאי לא שייך הפירות להמצרן. והנראה בזה עפ"מ שכתבתי בפ"ז מה' נז"מ במה שחילק הרמב"ם בין שבחא דממילא לשבחא דמחמת הוצאה לענין בע"ח וגזלן ומזיק ובכור דדבר שהוא שלו ואינו ברשותו שייך שבחא דממילא למי שהוא שלו ושבחא דמחמת הוצאה למי שהוא ברשותו, ולכן אפשר לומר דכיון דכ"ז שלא הביא המצרן מעות עומדת השדה ברשות הלוקח, לכן הפירות שלו, ואף דלכאורה קשה מפירות שאין בהם עבודה והוצאה כגון שלקח שדה מלאה פירות אמאי שייכים להלוקח, איברא די"ל דבלקח שדה מלאה פירות לא נחשבין הפירות פירות של הקרקע כיון דבשעת המקח כבר היו בעין, א"כ ע"כ היה צריך לנכות מדמי הקרקע שוויים של הפירות ולא נחשבו פירות, וע"כ מה שכתב הרמב"ם פירות היינו פירות שגדלו אחר המכירה והוא לפימש"כ הטור בדעת הרמב"ם דיכול המצרן לסלק אפי' לזמן מרובה, אלא דאכתי קשה היכי שלקח שדה עם פירות שהתחילו לצמוח ואין צריכים עבודה, ומ"מ נקראים פירות, שגדלו מהקרקע אחר המכירה, אבל באמת גם זה מיושב דכיון שכתבנו דזה דמי לדין בע"ח, ובע"ח אף דגובה שבחא דממילא אבל אינו גובה פירות שאכל הלוקח, כמו שפסק הרמב"ם בפכ"א מה' מלוה הל' ב', ולכן גם כאן כיון שהיתה הקרקע ברשות הלוקח אין המצרן נוטל הפירות שאכל, ואדרבא בזה מדוקדק ומיושב מה שכתב הרמב"ם דרק פירות שאכל הלוקח אין מחשבין לו, ומוכח דפירות שנשארו בשדה כשהביא המעות נוטלם המצרן, ולדברי המ"מ יקשה הא מה שגדלו ברשות הלוקח גדלו, אבל לפי"ז מבואר דגם גבי בע"ח דקיי"ל דאינו נוטל פירות אינו אלא פירות שאכלן הלוקח, אבל פירות הנמצאים בשדה אף שגדלו ברשות הלוקח גובה אותם בע"ח ועיין בפ"ז מה' נז"מ שבארתי במה דחלוק בע"ח מבכור לדין פירות שנשארו בקרקע.

ט׳

בן המצר שבא לסלק את הלוקח וקודם שיסלקו מכר לו את השדה שיש לו על המצר אבד את זכותו. מכר לו את השדה מלשון זה משמע דדוקא היכי שמכר את השדה הסמוכה להלוקח, אבל אם מכרה לאחר יש לו זכות דבר מצרא בעד הלוקח שקנה ממנו ומה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו, אבל בחו"מ סי' קע"ה כתב המחבר דברי הרמב"ם וכתב להדיא דאפי' מכרה לאחר אבד את זכותו, וגם השני אין לו זכות לסלקו, ומשמע דהיה להמחבר גירסא אחרת בלשון הרמב"ם ותיבת "לו" מיותר, ובעיקר דינא אף דהלוקח לא הוי אלא שליח ועיין במש"כ בהל' י"א מ"מ כיון דכל זמן שלא בא לתבוע זכות מצרנות השדה היא של הלוקח, אלא דכשמביא מעות אמרינן דהמכירה נעשית למפרע עבורו, וביארנו בהל' י"א דזה אינו אלא בין הלוקח ובין המצרן, אבל מצד המוכר נמכרה השדה להלוקח, והלוקח צריך לכתוב שטר מכירה, וא"כ נוכל לומר בזה רק גדר למפרע דכשבא המצרן וטוען זכות מצרנות נעשה הקנין במה שנוגע בינו לבין הלוקח כאילו קנאה בשבילו וכיון דאנו צריכין לומר כאן גדר למפרע לכן צריך שעכ"פ שיהיה לו שם מצרן עתה כשבא לתבוע.

י״א

בעל חוב של מוכר שטרף השדה מיד בעל המצר חוזר וטורף מן הלוקח שסלקו והלוקח חוזר ונוטל מן המוכר. השגת הראב"ד בע"ח של מוכר שטרף וכו' עד ונוטל מן המוכר א"א לזה לא ידעתי טעמו, ואולי מפני שפשע שקנה מאיש שיש עליו שט"ח עכ"ל. כתב המ"מ דטעמו של הרמב"ם שאע"פ שהלוקח הוא כשליח של בן המצר מ"מ אם לא רצה בן המצר לקנות ישאר אצלו ואם יטרוף בע"ח חוזר אצל המוכר ואם אין לו לשלם מפסיד, וכיון שכן אף כשסלקו בן המצר אם יטרפוה ממנו הוא בעל אחריות שהרי הוא כחוזר ומוכרה, אח"כ הביא המ"מ דהרמב"ן והרשב"א חלקו ואמרו שאין האחריות על הלוקח כלל אלא על המוכר, ודברי המ"מ צריכים ביאור דמקודם כתב שאע"פ שהלוקח הוא כשליח של בן המצר, ואח"כ כתב דלהכי מקבל המוכר אחריות שהרי הוא כחוזר ומוכרה לו, והכ"מ כתב על דברי המ"מ וז"ל ואני אומר שדברים תמוהים הם דאתו רבנן ותקנו משום ישר וטוב שיתן שדהו למצרן ושיתחייב באחריות בלא שום הנאה, ועל טעמו של הראב"ד תמה הכ"מ דאם הלוקח ידע הרי גם המצרן ידע ולמה סילק הלוקח, ולכן כתב הכ"מ דכונת הרמב"ם ביש למוכר ממה לפרוע ומשום דהמצרן אינו יכול לתבוע למוכר, ומה שכתב הרמב"ם מקודם דבעל המצר טורף מן הלוקח זהו כדי לכופו שיתבע מן המוכר דאל"כ לא ירצה לתבוע עבורו, אבל אם אין למוכר פשיטא שלא יפסיד הלוקח, וכתב הכ"מ שקרוב לזה מצא בדברי הרשב"א שכתב על דברי רבינו שאף הרב לא אמר אלא בדקבל מוכר אחריות דכי משלם איהו לבן המצר לית ליה פסידא דהא עליה דמוכר הדר, אבל היכי דאית ליה פסידא לא קאמר דועשית הישר והטוב אמר רחמנא עכ"ל, אבל לדעתי הוא דחוק לפרש דברי הרמב"ם דוקא באופן שיש להמוכר ממה לפרוע דהא כתב הרמב"ם בסתם דבעל המצר טורף מן הלוקח, ולא התנה אם יש למוכר ואח"כ כתב שהלוקח חוזר ונוטל מן המוכר. ולבאר שיטת הרמב"ם נביא גם דברי הרמב"ן בחדושיו שכתב וז"ל ומסתברא דלוקח לא מקבל אחריות לבר מצרא דלאו ועשית הישר והטוב הוא שיהיה מפסיד בו ואע"ג דמוכר קביל עליה לדידיה אחריות דילמא לא הוי ליה נכסי למוכר והדר עליה וליתיה אלא כדין שליח ואחריותיה דבר מצרא אמוכר, ותמיהני על הר"מ הספרדי ז"ל שאמר אחריותו על הלוקח והוא עצמו נתן עיקר גדול בדינים הללו שאינו אלא כדין שליח של בן המצר עכ"ל, ומה שכתב שהוא עצמו נתן עיקר גדול בדינים הללו, זהו מה שכתב בהל' ז' וז"ל זהו העיקר בכל אלו הדינין שכל הלוקח בצד מצר חבירו הוא כמו שליח לחברו, וכן בפי"ב הל' ה' כתב המוכר קרקע שלו לאחר יש לחבירו שהוא בצד המצר שלו ליתן דמים ללוקח ולסלק אותו וזה הלוקח הרחוק כאלו הוא שליח של בן המצר, וא"כ דברי הרמב"ם צריכים ביאור משני הצדדין, חדא דאיזהו הישר והטוב הוא שיסתלק מן הקרקע ושיהיה חייב באחריות באופן שיוכל לבוא לידי הפסד, ואפי' לא יבוא לידי הפסד ויש למוכר ממה לגבות למה הוא מחוייב שיהיה לו דינא ודיינא עם המוכר ולגבות ממנו, ובודאי דעשיית הישר והטוב לא שייך אלא היכי דאין לו היזק בכך וזהו עיקר דינא דבר מצרא דיכול למצוא קרקעות במקום אחר, ועוד דהא בעצמו כתב דהלוקח הוא כשליח של בן המצר ולמה יתחייב באחריות. והנראה בזה דהרמב"ם מחולק עם שאר הראשונים בפי' מה דאמרינן דדינא דבר מצרא הוא משום ועשית הישר והטוב, דמדברי הרמב"ן והרשב"א שהבאנו מוכח דגדר ועשית הישר והטוב הוא על זה שאנו דנין שיתן הלוקח קרקע בדמים לבן המיצר, אבל בדעת הרמב"ם נראה דמפרש דהא דאמרינן דמסלקינן ליה משום ועשית הישר והטוב היינו דמשום זה לא היה לו לקנות אצל בן המצר, ובתחלת הקניה היה הדין שבן המצר יקנה, וזהו מה שכתב בפי"ב הל' ה' וז"ל בן המצר קודם ומסלק את הלוקח ודבר זה משום שנאמר ועשית הישר והטוב אמרו חכמים הואיל והמכר אחד טוב וישר הוא שיקנה מקום זה בן המצר יותר מן הרחוק, והיינו דבעיקר קנין הקרקע הישר והטוב הוא שיקנה בן המצר, ולכן תיקנו חכמים על הלוקח שעבר על זה שדינו להסתלק ודינו כמו שהיה מתחלה קונה עבור בן המצר, אלא דמ"מ לא נוכל לומר דבאמת כן הדין משום דכל דין מצרנות לא תיקנו אלא על הלוקח ולא על המוכר, וכן כתב הרשב"א הובא בש"מ, ונראה דטעמא דמילתא משום דמוכר א"א לו להתרות במצרן שיקנה, דהמצרן יחפוץ בזול, אבל בלוקח אם יאמר הלוקח להמצרן שיקנה באלו המעות שהוא רוצה ליתן והמצרן לא יתן יכול הלוקח ליקח, אבל אם נטיל על המוכר לא יוכל לברר כמה נותן לו לוקח אחר, ולכן שקלוה רבנן דינא דבר מצרא מן המוכר והטילוה על הלוקח, אבל עכ"פ זה מבואר דכל דינא דב"מ הוא על הלוקח ולא על המוכר, וא"כ המוכר אין לו דין עם המצרן ולגבי המוכר לא נתבטל המכר שמכר ללוקח ומה דאמרינן דהלוקח כשליח זהו בינו ובין המצרן, ומבואר עכשיו דברי הרמב"ם שכתב מקודם דהעיקר בכל הדינים הללו שהלוקח הוא כשליח של המצרן דזהו בדין שבינו לבין המצרן, אבל לא בדין שבינו לבין המוכר, וכן בדין שבין המצרן לבין המוכר, ומבוארים דברי המ"מ שכתב דהלוקח הוא כמוכר להמצרן. ולכן מבואר מה שכתב הכ"מ דהמצרן אינו יכול לטרוף מן המוכר בשביל האחריות דיאמר לו לאו בע"ד דידי את, ורק מה שכתב הכ"מ דמשו"ה כתב הרמב"ם דמצרן טורף מן הלוקח דאל"כ לא ירצה הלוקח לטרוף מן המוכר בשביל המצרן, לא צריך לזה כלל דכיון שלגבי המוכר המקח עם הלוקח קיים, א"כ אפי' אם יחפוץ הלוקח לטרוף מן המוכר קודם שטרף המצרן ממנו אינו יכול לטרוף, דה"נ בכל מוכר שמכר ללוקח והלוקח לשני וטרף בע"ח מהלוקח השני לא יוכל לוקח ראשון לטרוף מן המוכר כ"ז שלא גבה ממנו הלוקח השני, דיאמר אחוי טירפך ואשלם לך, דכל זמן שלא היה לו היזק איזה דין יש לו עם המוכר ולכן ע"כ דמקודם צריך המצרן לגבות מן הלוקח, אלא דלדברינו אפי' אם אין להמוכר לשלם גובה המצרן מהלוקח, ולא קשה מה שהקשה הכ"מ דאיזה ישר וטוב הוא שיקבל אחריות בדבר שלא היה לו שום הנאה, אבל לפי"מ שבארנו ל"ק כלל דדין ועשית הישר והטוב לדעת הרמב"ם אינו על מה שהלוקח צריך להסתלק וליתן הקרקע להמצרן בדמים שקנה, אלא דכיון שלא היה רשאי ליקח חייבוהו חכמים לחזור ולמכור השדה להמצרן בדמים שקנה, וחייבוהו למוכר באחריות כדרך שקנה הוא באחריות כיון דאינו יכול למסור אחריות המוכר להמצרן ולא איכפת לן אם דבר זה אינו מהישר והטוב דהעיקר הוא שמקודם לא היה רשאי ליקח לכן חייבוהו עכשיו אפי' באופן שיהיה לו פסידא, אכן זה ודאי דאם קנה מהמוכר מפורש בלא אחריות ודאי א"צ לקבל אחריות לגבי המצרן, כיון דהמצרן אם היה לוקח מהמוכר ג"כ לא היה מקבל המוכר אחריות, ואם המצרן לא היה רוצה ליקח בלא אחריות אז הלא היה רשות להלוקח ליקח, דהיכי דהוי פסידא למוכר ליכא דינא דב"מ, ומבואר דזהו שכתב הרשב"א שהביא הכ"מ סייעתא לדבריו, אבל באמת גם הרמב"ם ודאי מודה לזה, ומיושב ב' הקושיות על דברי הרמב"ם בין ממה דהלוקח כשליח בין ממה דליכא בזה ישר וטוב וכמו שבארנו.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות שכנים פרק י״ג

א׳

שיטת רבינו בהלכות מצרנות נראה, דהלוקח אינו כשליח ממש לכל מילי, וזה הוא, חדא דכתב בהלכה י"א, בע"ח של מוכר שטרף השדה מיד המצרן, בעל המצרן חוזר וטורף מן הלוקח שסלקו, ואם דין שליח ממש יש לו איך טורף מיד הלוקח. עוד כתב, דפירות שאכל מקודם שבא וסלקו, שלו הוא אוכל ואין מחשבין, ואם איתא דשליח גמור הוי, הרי של מצרן קא אכיל, ואי משום דהוי כשכונה לו הלא באתרא דמסלקי אסור [ויש לדחות קצת] וכן דעת רבו הר"י בן מיגש נראה דכולהו פירות דמצרן וכמו דמשמע מתשובתו בשיטה, ומשום זה כתב רבינו, דבן המצר שבא לסלק הלוקח וקודם שיסלקו מכר את השדה שיש לו על מיצר הנמכרת איבד את זכותו, היינו משום דלא הוי כשליח ממש, דנאמר דהשדה הנמכרת הוא שלו מכבר, וכיון שהיתה לקוחה ביד הקונה מן המוכר, שוב אין הלוקח החדש יכול לסלקו, דנאמר אדרבא הלוקח הראשון הוא מצרן לשדה הנמכרת מיד המצרן ומאי אלים השני מן הראשון, לכן נשאר כל אחד בשלו, ומש"ה כתב דאם קנה הלוקח וקדם א' מהמצרנים וקנה מן הלוקח זביניה זבינא, ואם נאמר דשליח גמור הוי הרי כבר קנה בשליחות כולן ואיך נאמר דזביניה זבינא, אלא ע"כ משום דקנויה לו וא"כ תו איהו דקדם וזבין הוי זביניה זבינא כאלו קדים וזבין מיד המוכר בעצמו: ולפ"ז מובן מש"כ רבינו בפרק י"ב הלכה י"א הרי שטען הלוקח ואמר מפני המס וכיו"ב מכר כו' על בעל המיצר להביא ראיה ואח"כ יוציא מיד הלוקח כו' אפילו היה שם בדבר ספק אין הלוקח מסתלק אלא בראיה כו' לפיכך אם טען הלוקח ואמר גזלן אתה כו' וכן כל כיו"ב, מעומק לשונו משמע דדוקא בכה"ג שהוא מבטל ממנו בטענתו כל דין מצרנות שלו אם כן אמרינן ארעא בחזקת הלוקח, דהא כבר פירש דאינו כשליח ממש לכל מילי, אבל במקום דאף לפי טענת הלוקח יכול לסלקו, וכמו גבי קנה שוה מאתים במנה, הלוקח טוען דלאחר לא הוי זבין במקח זה, והמצרן טוען דלאחר ג"כ הוי זבין בק' כיון דסו"ס יש לו זכות מצרנות ויכול לסלקו שוב אוקים ממונא בחזקת מריה דהוי כמו דאמר לקמן (דף קי) ארעא לגוביינא קאי כו', כן משמע מלשון רבינו, ודלא כמש"כ מרן בב"י שדעת רבינו בזה כדעת הרא"ש דנותן לו מאתים יעו"ש ודוק: והנה הרמ"ה הביאו הטור פוסק דבגוונא דטעין גזלן אתה כו' או שאומר שמפני המס מכר לו, בכ"ז המצרן יכול לסלקו. וטעמו ראיתי בשו"ת ר"י בן לב שמביא חידושי רמ"ה, דחזינן דמתנה דאית בה אחריות אמדינן דעתיה דודאי על מתנה לא קביל אחריות והיינו דרבנן חששו טובא להערמה, וא"כ בכל טענות שטוען לא חזו חכמים לבטל מצרנות, דא"כ יהיה הערמה בל"מ יעו"ש, ולפ"ז הוא דוקא באופן דעל האי גברא היינו לוקח מוטל דין מצרנות ועשית הישר והטוב, רק שהספק הוא באופני המכירה אלמוהו חכמים לכח המצרן, אבל באופן שהספק אם הלוקח זכר או נקבה, דעל נקבה אינו מוטל כלל דין מצרנות ודאי דמודה דעל המצרן להביא ראיה, ודלא כמש"כ בב"י דלרמ"ה בטומטום ואנדרוגינוס המצרן מסלקו וז"א ודוק. והנה הר"י בן לב שם הביא דברי רמ"ה, דבאופן שחולקים הלוקח והמצרן אם לאחר הוי זבין במנה מה ששוה מאתים הדין עם הלוקח, דלאפוקי בלא מעות לא יפו חכמים כחו. ונראה דמזה אינו ראיה לדידן, דהרמ"ה לטעמו אזיל שהביאו הטור שפוסק דאם הלוקח קא יהיב לה במתנה או מורית לבנו אין מסלקין אותם, א"כ הך ארעא לאו לאפוקי קיימא ולא דמי להך דאמר ארעא לגוביינא קאי, ומחכמי פולין (סמ"ע וב"ח) נעלמו דברי הרמ"ה שהביא הריב"ל: ומה שכתב הטור ס"ב דדעת רבינו דוקא חצר בחצר כו' הא בשדה וכרם מודה, הנה תראה מהמקור אשר ממנו נבעו דברי רבינו והוא תשובת רבו האב"ן מיגש בשיטה יעו"ש דעיקר טעמו דהוי כמו לגאול בקרוב ועדיפא מיניה, דנראה דלא מחלק: ויש להסתפק בהא דכתב רבינו בהלכה ד', דהמחליף חצר בבהמה או במטלטלין רואין דמי אותה הבהמה כו' ונותן לו בן המצר ומסלקו כו', דאם הוקרו הבהמה או המטלטלין משעת הקניה עד שעה שרוצה לסלקו, האם נאמר דהלוקח מצי אמר אימת אנא זבינא המטלטלין שלי דוקא שהיה לי בהם שדה אבל השתא לא בעינא למיזבן, וא"כ תו בעי למיהב זוזי למוכר והמוכר יקנה בדמים אלו מטלטלין, א"כ בעי למיהב ליה זוזי כמו דשוים האידנא המטלטלין, דהמוכר אינו צריך להפסיד, וכן משמע קצת מדברי ב"י דלמוכר קא יהיב זוזי וליכא ליה פסידא דמצי לקנות מטלטלין יעו"ש, או דלא שמענו דין סילוק מהמצרן רק להלוקח, וא"כ אמרינן כי זבין הלוקח הך שדה המטלטלין היו שוים כך והוי השדה קנויה בשליחותו להמצרן בדמים שהיו שוים המטלטלים אז ומסלק ליה הנך דמים בשויא שהיה אז וכן משמע קצת מלשון רבינו וכן נראה: והנה מסתפינא לומר דלשון רבינו בה"ט שכתב בן המצר שבא לסלק את הלוקח וקודם שיסלקו מכר לו את השדה שיש לו על המיצר אבד את זכותו, כוונתו דמכר לאותו לוקח שרוצה לסלקו השדה שעל המיצר, אך יש להסתפק אם כוונתו, דבמה שהוא מצרן היינו באותו שדה שמחמת מצרנותה רוצה לסלקו מכר לו ע"ז קאמר דשוב אינו יכול לסלקו כיון שאין לו דין וטענת מצרנות, או כוונתו שמכר לו שדה אחרת שיש לו על מיצר שדה זו, ובכ"ז נשאר עוד מצרן בשדה שניה שיש לו וקאמר דשוב אינו יכול לסלקו, כיון שהוא בעצמו מצרן עשאו ללוקח, או דכוונתו, דמכר לו שדה שיש לו על מיצר שדה שלו מצד אחר דאין לו זכות לעשותו מצרן מרוח זה ולסלקו מצד זה, דעדיפא טפי מנעשה שליח למכור כו', אמנם הטור העתיק דבריו בזה"ל, וקודם שיסלקו מכר את השדה כו' ופירוש דמיירי דמכר לאיש אחר, שאינו יכול לסלק ללוקח, אולם לפי גירסת ספרינו "ומכר לו" משמע דלהלוקח קא זבין ודוק. והנה לפי מש"כ, דאם מכר שדהו לאחר דאינו יכול הלוקח לסלקו ולא אמרינן מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו, וא"כ זכות המצרנות ג"כ מכר לו, משום דאידך לוקח יטעון על שדה הנמכרת מהמצרן דאיהו מצרן ולכן לא עדיף חד מחבריה, לפ"ז אפשר דאם המצרן נותן שדהו לגברא אוחרי קודם שסילק ללוקח דלית ביה דינא דב"מ, שוב אמרינן דלהמקבל מתנה יש זכות המצרן הנותן, ומצי לסלק ללוקח הראשון, והיה מיושב קושיית הסמ"ע ס"ק ל"ה על הרמ"ה, דכותב אורכתי אם מקנה כו' עיי"ש והבן, אך המחוור דאין נפק"מ דכיון דלא בעי למיהדר רק משום ועשית הישר והטוב א"כ אין זה זכות דנאמר שבא לידו שמצי להקנות זה למקבל מתנה והוי כטובת הנאה לבד למ"ד דלית בה ממון, אע"ג דמצי למיתבע מיניה פירות שאכל אחר שהביא מעות לסלקו, בכ"ז כיון דאינו רק משום הישר והטוב, אין זה דבר שהגיע לידו שיהא מצי להקנות ודוק: ושוב מצאתי ת"ל, שכפי פירושי החדש בדברי רבינו בזה, דאם מכר המצרן שדה שלו ללוקח, תו לא מצי לסלקו מן השדה שלקח מקודם ולא אמרינן דכיון דנעשה כאילו בשליחותו קנאו הרי היא שלו מכבר, מצאתי כזאת להרשב"א ח"ג סימן קנ"א הובא ביתה יוסף בסוף הסימן מחודש כ"ט, באחד שמשלם מס לשמעון ושמעון מכר זה האדנות ליהודה, ואח"כ מכר ראובן קרקע זו ליהודה, ובכ"ז רוצה לסלקו מן המס בתורת ב"מ יעו"ש שעיקר טעמו משום דכל שמוכר קרקעו כמוחל על מצרנו כו', וזהו ממש דינא דרבינו לפי פירושי ומטעמא הנ"ל דמשוה זו לנעשה שליח למכור דכולהו מטעם מחילה קא אתיין, וברור בס"ד: והנה העיטור ורז"ה כתבו, דיש מביאין ראיה מהך דקאמר לאשה וליתמי ולשותפי לית ביה משום דינא דבר מצרא, דאם אחד הוא עני ודחיקא ליה שעתא וצריך לאותו שדה, והמצרן הוא בריוח, דל"ב משום דינא דב"מ, והרמב"ן במלחמות שחק ע"ז דשאני אשה ויתמי דלית להו מאן דיעסוק בגינייהו, לא כן לוקח זה ילך ויקנה במקום אחר עי"ש, ובאמת אין שום ראיה מהך, דבכל גווני ליכא בהו דינא דב"מ, לא כן זה, האם יעשו חכמים דבריהם לשעורים, דיש מתרושש ויש מתעשר. אולם אמינא דיתכן, דרבוותא דמייתי ראיה סברי, דהך דקאמר לשותפי פירושו פשוט ע"ד דאמר לאשה וליתמי ה"נ לשותפי היינו אם הם קונים בשותפות ולא שהם שותפים עם המוכר רק שהם לקחו שדה בשותפות, וטעמא משום דאם תבטל המכר שמא לא יוכלו להתרצות אח"כ לעשות שותפות לקנות שדה אחרת, ואדהכי והכי יבטל הסכם שניהם לקנות שדה בשותפות, דקדירה דבי שותפי כו' והתהות מצויה, לכן לא תקנו דינא דב"מ, וא"כ שפיר למדו מזה לענין עני ושעתא דחיקא ליה, ואם תאמר יקנה שדה אחרת, ב"כ וב"כ ילכו מעותיו ולא יהיה לו במה לקנות, אבל לא כן פסקו הפוסקים ובראשם רבינו בהלכה ח' אבל המוכר קרקע לשנים יש לבעל המיצר לסלק א' כו' יעו"ש ודוק בכ"ז:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות שכנים י״ג, מתוך הלכות שכנים שבספר קניין. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות שכנים כל הרמב״ם