רמב״ם - הלכות שכנים · פרק א׳

ספר קניין · 5 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שכנים · פרק א׳

הלכה א׳

אֶחָד הַקּוֹנֶה מֵחֲבֵרוֹ חֲצִי שָׂדֵהוּ. אוֹ שְׁנַיִם שֶׁקָּנוּ מֵאֶחָד שָׂדֶה. אוֹ שֶׁיָּרְשׁוּ. אוֹ שֶׁנִּתְּנָה לָהֶן בְּמַתָּנָה. אוֹ שֶׁהֶחְזִיקוּ בָּהּ מִן הַהֶפְקֵר. אוֹ נִכְסֵי גֵּר. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר כָּל שֶׁיֵּשׁ בֵּינֵיהֶם שֻׁתָּפוּת בַּקַּרְקַע וּבִקֵּשׁ אֶחָד מִן הַשֻּׁתָּפִין לַחֲלֹק וְלִטּל חֶלְקוֹ לְבַדּוֹ. אִם יֵשׁ בְּאוֹתָהּ קַרְקַע דִּין חֲלוּקָה כּוֹפֶה אֶת שְׁאָר הַשֻּׁתָּפִין וְחוֹלְקִין עִמּוֹ. וְאִם אֵין בָּהּ דִּין חֲלוּקָה אֵין אֶחָד מֵהֶן יָכוֹל לָכֹף אֶת חֲבֵרוֹ לַחֲלֹק. וְכֵן הַדִּין בְּמִטַּלְטְלִין. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁאֵין אֶחָד מֵהֶן מַכִּיר אֶת חֶלְקוֹ בַּמָּקוֹם שֶׁהֵן שֻׁתָּפִין בּוֹ אֶלָּא יַד כֻּלָּן מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכָל הַמָּקוֹם. אֲבָל אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶן מַכִּיר חֶלְקוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהּ דִּין חֲלוּקָה כּוֹפֶה כָּל אֶחָד מֵהֶן אֶת חֲבֵרוֹ לְהַבְדִּיל בֵּין חֶלְקוֹ לְחֵלֶק חֲבֵרוֹ:

הלכה ב׳

אֶחָד מִן הַשֻּׁתָּפִין שֶׁאָמַר לַחֲבֵרוֹ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין בּוֹ דִּין חֲלוּקָה. אוֹ בְּדָבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיַּחְלְקוּ כְּגוֹן שִׁפְחָה אוֹ כְּלִי. מְכֹר לִי חֶלְקְךָ בְּכָךְ וְכָךְ אוֹ קְנֵה מִמֶּנִּי כַּשַּׁעַר הַזֶּה. הַדִּין עִמּוֹ וְכוֹפִין אֶת הַנִּתְבָּע לִמְכֹּר לַחֲבֵרוֹ אוֹ לִקְנוֹת מִמֶּנּוּ. אֲבָל אִם אֵין הַתּוֹבֵעַ רוֹצֶה לִקְנוֹת אוֹ לֹא יִמְצָא בְּמָה יִקְנֶה. אֵינוֹ יָכוֹל לָכֹף אֶת חֲבֵרוֹ לִקְנוֹת מִמֶּנּוּ אֲפִלּוּ כַּשַּׁעַר הַזּוֹל. שֶׁהֲרֵי חֲבֵרוֹ יָכוֹל לוֹמַר לוֹ אֵין רְצוֹנִי שֶׁאֶקְנֶה אֶלָּא שֶׁאֶמְכֹּר. לְפִיכָךְ שְׁנֵי אַחִין אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר שֶׁהִנִּיחַ לָהֶם אֲבִיהֶם מֶרְחָץ אוֹ בֵּית הַבַּד. אִם עֲשָׂאָן הָאָב לְשָׂכָר הַשָּׂכָר לָאֶמְצַע כָּל זְמַן שֶׁיִּרְצוּ לַעֲמֹד בְּשֻׁתָּפוּת. עֲשָׂאָן הָאָב לְעַצְמוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לָכֹף אָחִיו לְהַשְׂכִּיר אוֹתָם אֶלָּא מִשְׁתַּמְּשִׁין בָּהֶם כְּדֶרֶךְ שֶׁהִשְׁתַּמֵּשׁ אֲבִיהֶם. וַהֲרֵי עָשִׁיר אוֹמֵר לְעָנִי קַח לְךָ זֵיתִים וּבוֹא וַעֲשֵׂה אוֹתָם בְּבֵית הַבַּד. קְנֵה לְךָ עֲבָדִים וְיָבוֹאוּ וְיִרְחֲצוּ בַּמֶּרְחָץ. וְאֵין הֶעָנִי כּוֹפֶה אֶת הֶעָשִׁיר לִקְנוֹת חֶלְקוֹ אֶלָּא אִם כֵּן אָמַר לוֹ קְנֵה מִמֶּנִּי אוֹ מְכֹר לִי וַהֲרֵינִי לוֹוֶה וְקוֹנֶה אוֹ מוֹכֵר לַאֲחֵרִים וְקוֹנִין הַדִּין עִמּוֹ. אָמַר כָּל אֶחָד מֵהֶן אֵינִי קוֹנֶה אֶלָּא הֲרֵינִי מוֹכֵר חֶלְקִי מוֹכְרִין אוֹתָהּ לַאֲחֵרִים. אָמַר כָּל אֶחָד מֵהֶם אֵינִי מוֹכֵר אֶלָּא כָּל אֶחָד מֵהֶן רוֹצֶה שֶׁיִּקְנֶה חֵלֶק חֲבֵרוֹ. אוֹ שֶׁאֵין אֶחָד מֵהֶן רוֹצֶה לֹא לִקְנוֹת חֵלֶק חֲבֵרוֹ וְלֹא לִמְכֹּר חֶלְקוֹ אֶלָּא יִשָּׁאֲרוּ שֻׁתָּפִין בַּגּוּף. הֵיאַךְ הֵן עוֹשִׂין. אִם הָיָה הַמָּקוֹם עָשׂוּי לְשָׂכָר מַשְׂכִּירִין אוֹתוֹ וְחוֹלְקִין שְׂכָרוֹ. וְאִם אֵינוֹ עָשׂוּי לְשָׂכָר אִם חָצֵר הוּא שׁוֹכְנִין בָּהּ שָׁנָה שָׁנָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּשְׁכְּנוּ שְׁנֵיהֶם כְּאַחַת מִפְּנֵי הֶזֵּק רְאִיָּה שֶׁהֲרֵי אֵין בָּהּ דִּין חֲלוּקָה וְאֵין אָדָם עָשׂוּי לִטְרֹחַ כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנוֹת מֵחָצֵר לֶחָצֵר אֶלָּא מִשָּׁנָה לְשָׁנָה. וְאִם מֶרְחָץ הוּא נִכְנָסִין לָהּ שְׁנֵיהֶם תָּמִיד בְּכָל יוֹם. וְכֵן כָּל דָּבָר שֶׁרָאוּי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ תָּמִיד וְאֵינוֹ עָשׂוּי לְשָׂכָר כְּגוֹן מֶרְחָץ אוֹ מַצָּע אוֹ סֵפֶר תּוֹרָה אֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר לוֹ הִשְׁתַּמֵּשׁ אַתָּה יוֹם וַאֲנִי יוֹם שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר לוֹ בְּכָל יוֹם אֲנִי רוֹצֶה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ:

הלכה ג׳

אֶחָד הַשּׂוֹכֵר מֵחֲבֵרוֹ מִקְצָת חָצֵר. אוֹ שָׂדֶה שֶׁאֵין בָּהּ דִּין חֲלוּקָה. אוֹ שְׁנַיִם שֶׁשָּׂכְרוּ מָקוֹם אֶחָד בְּשֻׁתָּפוּת. כָּל אֶחָד מֵהֶן יָכוֹל לָכֹף אֶת חֲבֵרוֹ וְלוֹמַר לוֹ אוֹ שְׂכֹר מִמֶּנִּי חֶלְקִי אוֹ הַשְׂכִּיר לִי חֶלְקְךָ. וְאִם יֵשׁ בָּהּ דִּין חֲלוּקָה חוֹלְקִין:

הלכה ד׳

אֵי זֶהוּ דִּין חֲלוּקָה. כָּל שֶׁאִלּוּ יְחַלֵּק לְפִי הַשֻּׁתָּפִין יַגִּיעַ לַפָּחוּת שֶׁבָּהֶם חֵלֶק שֶׁשֵּׁם הַכּל קָרוּי עָלָיו. אֲבָל אִם אֵין שֵׁם הַכּל נִקְרָא עַל הַחֵלֶק אֵין בָּהּ דִּין חֲלוּקָה. כֵּיצַד. כָּל חָצֵר שֶׁאֵין בָּהּ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת אֵינָהּ קְרוּיָה חָצֵר. וְכָל שָׂדֶה שֶׁאֵין בָּהּ כְּדֵי זְרִיעַת תִּשְׁעָה קַבִּין אֵינָהּ קְרוּיָה שָׂדֶה. וְכָל גִּנָּה שֶׁאֵין בָּהּ כְּדֵי זְרִיעַת חֲצִי קַב אֵינָהּ קְרוּיָה גִּנָּה. וְכָל פַּרְדֵּס שֶׁאֵין בּוֹ כְּדֵי זְרִיעַת שְׁלֹשָׁה קַבִּין אֵינוֹ קָרוּי פַּרְדֵּס. לְפִיכָךְ אֵין חוֹלְקִין אֶת הֶחָצֵר עַד שֶׁיִּהְיֶה אַרְבַּע אַמּוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִן הַשֻּׁתָּפִין. וְלֹא אֶת הַשָּׂדֶה עַד שֶׁיִּהְיֶה בָּהּ כְּדֵי זְרִיעַת תִּשְׁעָה קַבִּין [לְכָל אֶחָד וְאֶחָד]. וְלֹא אֶת הַגִּנָּה עַד שֶׁיְּהֵא בָּהּ חֲצִי קַב לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. וְלֹא אֶת הַפַּרְדֵּס עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ בֵּית שְׁלֹשָׁה קַבִּין לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְכַיּוֹצֵא בָּהּ. אֲבָל בְּבָבֶל וְכַיּוֹצֵא בָּהּ אֵין חוֹלְקִין אֶת הַשָּׂדֶה עַד שֶׁיִּהְיֶה בָּהּ כְּדֵי חֲרִישַׁת יוֹם לָזֶה וַחֲרִישַׁת יוֹם לָזֶה. וְלֹא אֶת הַפַּרְדֵּס עַד שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אִילָנוֹת לָזֶה [וּשְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אִילָנוֹת לָזֶה] כְּדֵי עֲבוֹדַת אָדָם אֶחָד בַּיּוֹם אֶחָד. וְשָׂדֶה שֶׁמַּשְׁקִין אוֹתָהּ בִּכְלִי עַד שֶׁיְּהֵא בָּהּ כְּדֵי שֶׁיְּמַלֵּא הַפּוֹעֵל יוֹם אֶחָד לָזֶה וְיוֹם אֶחָד לָזֶה:

הלכה ה׳

אֵין חוֹלְקִין אֶת הַטְּרַקְלִין וְלֹא אֶת הַמּוֹרָן וְלֹא אֶת הַשּׁוֹבָךְ וְלֹא אֶת בֵּית הַבַּד וְלֹא אֶת הַמֶּרְחָץ וְלֹא אֶת הַטַּלִּית עַד שֶׁיְּהֵא בְּכָל חֵלֶק מֵהֶן כְּדֵי לָזֶה וּכְדֵי לָזֶה. אִם מֶרְחָץ חָלְקוּ עַד שֶׁיְּהֵא בְּכָל חֵלֶק מֵהֶן כְּדֵי מֶרְחָץ. וְאִם שׁוֹבָךְ עַד שֶׁיְּהֵא כָּל חֵלֶק שׁוֹבָךְ בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וְכֵן בְּטַלִּית וּבִשְׁאָר כָּל הַדְּבָרִים. אֵין בָּהֶן כְּדֵי לָזֶה וּכְדֵי לָזֶה מַעֲלִין אוֹתוֹ בְּדָמִים וְיֵשׁ [לוֹ] לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ אוֹ מְכֹר לִי אוֹ קְנֵה מִמֶּנִּי. אָמַר אֶחָד מֵהֶן חֲלֹק זֶה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַחֲלָקִין שָׁוִים אֲנִי אֶטּל אֶת הַפָּחוּת וְטל אַתָּה אֶת הַיֶּתֶר אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר לוֹ אֵין רְצוֹנִי לִקַּח מַתָּנָה. אֶלָּא הוֹאִיל וְאֵין בָּהּ דִּין חֲלוּקָה בְּשָׁוֶה הֲרֵי אָנוּ מַעֲלִין בְּדָמִים:

מגדל עוז · הלכות שכנים פרק א׳

א׳

אחד הקונה מחבירו עד אלא ישארו שותפין בגוף. הכל פ"ק דב"ב (דף ב): היאך הם עושים וכו' ואם אינו עשוי לשכר כו' ואין אדם עשוי לטרוח כו' ואם מרחץ הוא עד להשתמש בו: כתב הראב"ד ז"ל כמה זה הדין רחוק מדעתי וכו': ואני אומר אטו סברא דידיה היא דרביה רבינו יהוסף הלוי בן מיגש ז"ל היא שפירש כן בב"ב פ"ק במלתיה דר"נ דאמר לית דינא דגוד או איגוד וז"ל ומצי נתבע למימר ליה לא מיגר אגרנא מינך ולאו אוגורי אוגירנא לך אלא עמוד אתה בשלך ואני אעמוד בשלי הילכך לר"נ האי חצר אי לאגרא קיימא מוגרי לה לעלמא ופלגי ליה לאגרא תרווייהו ואי לדירה קיימא כיון דקי"ל היזק ראייה שמיה היזק לא מצו למידר בהדי הדדי אלא דאיר בה האי חד שתא והאי חד שתא ולא מצי למימר חד מינייהו ונידור אנא בה חד ירחא ואת חד ירחא משום דא"ל כל תלתין יומין לא מצינא דאטרח והילכך דאיר האי חד שתא והאי חד שתא ואי מרחץ ניהו אי עביד לאגרא אגרי ליה תרווייהו ופלגי ליה לאגרא ואי לא עביד לאגרא עיילי ליה תרווייהו ולא מצי חד למימר ליה לחבריה עול את ביומא דילך ואנא ביומא דילי עבידנא מאי דבעינא או עיילנא ביה או מוגרנא ליה משום דא"ל האיך אנא בכל יומא בעינא דאיעול את אי ניחא לך למיעל בהדאי עול דמרחץ לית ביה משום היזק ראיה משום דכולהו אינשי הכי הוא דרחצי ואי נמי לא ניחא לך דתיעול בהדאי הא אפשר לפלוגינהו דהא ליכא למימר דכוליה יומא בעיא למרחץ אבל למפלגינהו ליומי בהדאי ולאפקוען ההוא יומא דמטי לך לית לך רשותא משום דכל יומא ויומא קבעינא למרחץ דמה לי הפקעה טובא מה לי הפקעה פורתא כי היכי דלית לך למימר גוד או איגוד ולאפקועי מינאי ההוא יומא דקא מטי לך אבל ודאי אי מידי דלא אפשר לאשתמושי בהדי הדדי נינהו אי נמי אפשר ואיכא עליה דחד מינייהו פסידא בהאי התם כיון דלא אפשר לאשתמושי ודאי פלגי להו ליומי דאמרינן א"ל רבא לר"נ לדידך דאמרת לית דינא דגוד או איגוד בכור ופשוט שהניח להם אביהם עבד ובהמה טמאה היאך עושין כלומר בשלמא פשוט ופשוט דשוו חלקייהו אהדדי אפשר דהויא להו מלאכה דמצטרכי לה תרווייהו ומשתמשי בהאי עבד ובהמה טמאה בהדי הדדי אלא בכור ופשוט דלא שוו חלקייהו בהדדי היכי עבדי שאני אומר עובד לזה יום אחד ולזה שני ימים אלמא היכא דאפשר להו לאישתמושי בהדי הדדי וליכא עליה דחד מינייהו פסידא או היזקא משתמש ואי לא פלגי להו ליומי ואע"ג דהא דר"נ ליתא איצטריכינן לברורי טעמיה דנפשוט מינה לרב יהודה היכא דלא בעי חד מינייהו לאוגוריה לחבריה אלא כל חד מינייהו אמר איגוד דה"נ דינייהו עכ"ל. הנה זה פשוט שדבריו הם דברי רבותיו נ"ע ומה שהקשה הראב"ד ז"ל שיאמר לו שיסבול היזק ראיה י"ל היאך יסבול דבר שאינו יכול תדע שהרי אין לה חזקה כדלקמן וגדולה מזאת כי אפילו קנו ממנו הורה ר"ת ז"ל שאין הקניין מועיל בזה כלום ויכול לחזור בו שיאמר כסבור הייתי שאוכל לסבול ואיני יכול ומה שתמה עוד שאם אין לו מקום לפנות מה תהא עליו יש לי לומר והא דתנן פ' גט פשוט ומייתי לה בשמעתין פ"ק דבתרא עשיר ועני שהניח להם אביהם מרחץ ובית הבד כו' אתמהה והעני שאין לו לקנות עבדים שירחצו בתוכו מה תהא עליו ואע"פ כן לא חשש התלמוד על זה בשמעתין פ"ק דבתרא וכן מי שאבד לו דרך שדהו יפרח באויר לפי שאין מרחמין בדין והכא נמי אית לן למימר יחזור על הפתחים וישכרו לו בית ויפנה אמנם בעיקר הדין ולעשות מעשה היה נ"ל שהכל לפי ראות עיני הדיין אם זה רגיל לרחוץ עצמו בכל יום או בכל שבוע או בכל חדש יעשה אבל אם אינו רגיל עד היום בכך ועתה אומר לשנות מנהגו אין שומעין לו כדאמרינן גבי מי שיש לו בור בחצרו של חבירו נכנס בשעה שבני אדם נכנסין ויוצא בשעה שדרך בני אדם לצאת וכן לגבי שכירות אמרינן במציעא פרק המוכר הכל כמנהג המדינה ובכוליה תלמודא גברא דעביד למיגר ומר אורחיה בהכי אבל הואיל והסכימו על זה שני המאורות הגדולים ר"ם ורבו אין מלה בלשוני ואתה תבחר ולא אני:

ג׳

אחד השוכר מחבירו מקצת חצר כו' עד חולקין: כתב הראב"ד ז"ל וגם זה הדין נפשו אותה וכו': ואני אומר גם בזאת אטו דידיה היא מרביה קבלה שפירש כן גבי הא דתנן פרק גט פשוט ומייתי לה פ"ק דבתרא בשמעתין דגוד או איגוד שני אחים עשיר ועני שהניח להם אביהם מרחץ ובית הבד אם עשאן לשכר השכר לאמצע כו' אלמא שכירות הוא ופשטינן מיניה ועוד נ"ל סיוע לזאת הסברא דאמרינן כדרך שאמרו בלקוחות כך אמרו בשכירות ועוד דבב"מ פרק הזהב (דף נ"ו) גמרא מתניתין דאלו דברים שאין להם אונאה כו' גרסינן בעי ר' זירא שכירות יש לה אונאה או אין לה אונאה א"ל אביי ממכר אמר רחמנא והאי ביומיה מכירה הויא ע"כ והכי סלקא שמעתא לדברי הכל דהא ליכא מאן דפליג עליה וכ"פ גם ר"ח ז"ל ריש פ"י דהלכות שכירות ופי"ג דהלכות מכירה ותו לא מידי:

ד׳

אי זהו דין חלוקה עד סוף הפרק. הכל פרק קמא דבתרא:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות שכנים פרק א׳

ב׳

אחד מן השותפין שאמר לחבירו במקום שאין בו דין חלוקה, או בדבר שאי אפשר שיחלקו כגון שפחה או כלי, מכור לי חלקך בכך וכך או קנה ממני חלקי כשער הזה הדין עמו וכו', אמר כל אחד מהם איני מוכר אלא כל אחד מהן רוצה לקנות או שאין אחד מהן רוצה לא לקנות חלק חבירו ולא למכור חלקו אלא ישארו שותפין בגוף היאך הן עושין אם היה המקום עשוי לשכר שוכרין אותו וחולקין שכרו, ואם אינו עשוי לשכר אם חצר הוא שוכנין בה שנה שנה שא"א שישכנו שניהם כאחת מפני היזק ראיה שהרי אין בה דין חלוקה, ואין אדם עשוי לטרוח כל ל' יום לפנות מחצר לחצר אלא משנה לשנה, ואם מרחץ הוא נכנסין לה שניהם תמיד בכל יום וכו'. השגת הראב"ד ואם מרחץ הוא עד להשתמש בו, א"א כמה זה הדין רחוק מדעתי ולמה יכריח את חברו לפנות שנה בשנה, ויאמר לו מאחר שאין אתה רוצה למכור או תסבול היזק ראיה או תחלוק כי לעולם לא אטרח להיות גולה שנה בשנה ועוד אם אין לו להיכן יפנה מה תהא עליו. בפרק ב' הלכה ט"ז בארתי דהרמב"ם והראב"ד חולקין בדין היזק ראיה דלשיטת הרמב"ם הוא מדין מזיק ממש, ולשיטת הראב"ד אינו מדין מזיק בפועל דיכול לומר לא אזיק אותך בראייתי אלא דהוא מגדר מניעת השתמשות דכיון דעכ"פ כל אחד אינו יכול לעשות שום דבר שירא שחברו יסתכל בו, לכן גם זהו גדר מזיק, אבל אינו משום דהוא ודאי מזיקו בפועל, ולכן מבואר במה שחולקין כאן הרמב"ם והראב"ד דהרמב"ם דסובר דהוא ודאי מזיק ממש לא קשה עליו כלל מה שטען שאינו רוצה לטרוח להיות גולה שנה שנה, ועוד אם אין לו להיכן יפנה מה תהא עליו, דלא קשה כלל דאטו אם אין לו דירה ילך ויזיק לחבירו, אבל לדעת הראב"ד דאינו אלא משום מניעת השתמשות א"כ ודאי לא שייך אלא היכי דיש עצה שאפשר לשניהם לדור, אבל שיצטרך לצאת מביתו א"כ יאמר לו מאי חזית שאנכי אצא תצא אתה, ולכן שפיר הקשה שאינו רוצה להיות גולה, ועיין בפ"ב שבארתי כל הענין בארוכה.

ג׳

אחד השוכר מחבירו מקצת חצר או שדה שאין בה דין חלוקה או שנים ששכרו מקום בשותפות, כל אחד מהן יכול לכוף את חבירו ולומר לו או שכור ממני חלקי או השכר לי את חלקך ואם יש בה דין חלוקה חולקין. השגת הראב"ד אחד השוכר מחבירו מקצת חצר וכו' עד חולקין א"א וג"ז הדין נפשו אותה ויעש ממנו לשכירות שע"מ כן שכרו וקרוב אני לומר אף במקח כן ולא אמר גוד או אגוד אלא בירושה ומתנה עכ"ל. במה שבארתי מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בהל' ב' לכאורה אינו מספיק כאן דזה לא שייך אלא להלכה ב' שסובר הראב"ד דהתקנה דשוכנין בה שנה בשנה אינה תקנה שיאמר איני רוצה להיות גולה וזהו משום דכיון דהיזק ראיה הוא משום מניעת השתמשות לא נוכל בשביל זה להכריחו לצאת מהחצר, אבל בדין גוד או אגוד אפשר דזה שייך גם לפי"ז דכיון דעכ"פ יש כאן מניעת השתמשות ויש עצה דגוד או אגוד שהוא טוב לשניהם אפשר דגם בשכירות כן, אלא דמ"מ יש לומר דכיון דעכ"פ סובר הראב"ד בסברא דכיון דע"מ כן שכרו לא שייך גוד או אגוד דהא שכר דירה ולא שיחזיר לו דמים ויצא, א"כ שוב נכונים דברינו גם כאן דכל זה לא שייך אלא אם אינו מזיק גמור, אבל אם כל אחד הוא מזיק גמור ע"כ אינם יכולים לדור ביחד, ולכן ע"כ אית דינא דגוד או אגוד, אלא דקשה לדעת הרא"ש שכתב בפ' השותפין דברי הר"י מיגש והסכים לדבריו דבשותפין שקנו ביחד בית לדור בו ליכא דינא דגוד או אגוד, וקשה דהא סובר כדעת הרמב"ם דהיזק ראיה הוא מזיק ממש וכמו שבארתי בפרק ב' א"כ למה לא יאמר כסבור הייתי שאני יכול לקבל, והנה הרא"ש בסי' ב' סובר דאם מחל לו על בנין הכותל מהני מחילתו, דאף דקרע כסותי יכול לחזור שאני הכא שמחל לו על מה שנתחייב בבנין הכותל, וקשה דלמה לא יוכל לחייבו עכשיו משום דין מזיק, ובהכרח צריך לומר דנ"מ מדין חלונות לדין כותל השותפין דאף דגבי חלונות סובר הרא"ש דהוא מזיק ממש מ"מ גבי כותל השותפין לא נוכל לומר דבנין הכותל יהיה תוצאה מזה שכיון שאסור לו להזיקו אינו רשאי להיות בחצר משום דכיון דקיי"ל על הניזק להרחיק את עצמו, א"כ יאמר לו למה אצא אנכי מהחצר צא אתה מהחצר ולא אזיק לך, ולכן בזה גם הרא"ש סובר דמה דחייב לעשות מחיצה אינו משום גדר מזיק דמה יעשה אם אין לו מעות לעשות מחיצה הלא [אינו] מחוייב למכור את חצרו שהשני יעשה מחיצה, וע"כ דהוא משום חיובי שותפין ולכן שפיר כתב הרא"ש דמהני מחילה, ואף דבודאי אפשר לומר דלא מצינו דין על הניזק להרחיק אלא בנזקין הבא מכח ממונו, אבל לא שיזיקו בעצמו בפועל, מ"מ על כרחנו נאמר דגם בזה אינו מחויב לצאת מחצרו כיון שהניזק יכול לצאת, ולכן מבואר מה דסובר הרא"ש כשיטת הראב"ד דלא שייך נמי דין גוד או אגוד משום דאינו מחויב לצאת מחצרו משום דין היזק ראיה. ובאופן אחר יש לבאר דעת הראב"ד והרא"ש דאפילו אם היזק ראיה הוא מזיק ממש וגם לא מהני מחילה לנזקין על להבא דהא קרע כסותי ודאי יכול לחזור בו קודם שקרע, מ"מ זה אינו אלא בדין מחילה ולא בדין קנין, ובזה מיושב קושיית הקצוה"ח בסי' קנ"ה ס"ק ט"ז דהיכי מהני חזקה לנזקין דהא בקרע כסותי יכול לחזור בו, אבל באמת לא דמי דבקרקע כסותי אם היה להקורע איזה תועלת וזכות בזה והחזיק בכסותו לקרע ע"פ דבורו ודאי לא היה יכול לחזור כי כבר זכה, ורק דבקרע כסותי לא שייך זכות אבל בנזקין כמו משרה לירק כיון שלבעל המשרה יש זכות בזה להחזיק המשרה אף שמזקת להירק וכיון שהחזיק וזכה בזה הוי כמו חזקת תשמישין דמהני חזקה, ולכן גם הכא כיון שקנו מתחלה החצר בשותפות ע"מ שידורו בו שניהם א"כ כבר זכה כל אחד שידור בהחצר אף באופן שיהיה היזק להשני, ולכן סוברים דליכא כאן דינא דגא"ג. ובדעת הרמב"ם נראה דסובר דדין גוד או אגוד אינו משום גדרי זכות דיש לכל שותף זכות לומר גאא"ג אלא דהוא דין ב"ד מגדרי כופין על מדת סדום וכיון שאינו טוב לשניהם ביחד יכול כל אחד לומר גאא"ג, והנה הטור הביא מדברי הרא"ש בתשובה דלא אמרינן גאא"ג אלא כשאומר אקנה חלקך לתשמישי אי תקנה חלקי לתשמישך, אבל כשאומר גוד חלקי או אני אמכור הכל ואתן לך חצי הדמים כדי שימכור חלקו ביותר לא שייך ביה גאא"ג ובדברי הרמב"ם בהל' ב' מבואר להדיא דלא כדברי הרא"ש שכתב ואין העני כופה את העשיר לקנות חלקו אא"כ אמר לו קנה ממני או מכור לי והריני לוה וקונה או מוכר לאחרים וקונין הדין עמו, וכן מבואר בשו"ע והוא מחלוקת הרמב"ם והטור, ובטעם מחלוקתם נראה דהוא בזה דהרא"ש סובר דדין גאא"ג הוא משום דיש לכל שותף זכות תשמיש בהחצר, וכיון שאינו ראוי לתשמיש בעד שניהם יכול לומר גאא"ג שיהיה לו אפשר להשתמש בחלקו, אבל על מכירה לאחרים בשביל תוספות דמים אין לו זכות בזה, אבל הרמב"ם סובר דאינו משום גדרי זכות אלא דהוא דין מדיני ב"ד משום גדרי כופין עמ"ס כיון שהוא טוב יותר לשניהן, ולכן גם מכירה לאחרים כיון שהוא טוב לשניהם בשביל תוספות דמים נמי יש בזה גאא"ג. והנה הרמב"ם והרא"ש חולקין בתרתי ארעתא אחד ניגרא דהרמב"ם פסק בזה דכופין על מדת סדום, והרא"ש פסק כרב יוסף דמעלינן כנכסי דבר מריון גם היכי דליכא שום קפידא, ולכן הרא"ש לטעמיה אינו יכול לסבור דגאא"ג הוא דין מדיני ב"ד מגדרי כופין עמ"ס דהא לית ליה דינא דכופין כלל, וע"כ דהוא דין בדיני ירושה ושותפות דיש לכל אחד זכות להשתמש בו, וכיון שאינה ראויה לתשמיש בעד שניהם איכא דין גאא"ג, ולכן היכי דקנו מתחלה על דעת כן להשתמש ביחד סבר דליכא דין גאא"ג, אבל הרמב"ם לשיטתו שפיר סובר דשייך דין גאא"ג אפי' בכה"ג וכנ"ל.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות שכנים פרק א׳

א׳

או שהחזיקו בה מן ההפקר: נ"ב מפורש בפירוש רבינו חננאל פ"ק דב"מ גבי יחלוקו לדמי דאם יש בו דין חלוקה כו' ואם לאו מעלין אותו בדמים:

ג׳

אחד השוכר מחבירו מקצת חצר כו': הנה בנתן מתנה לחבירו חצי חצר מסתפקנא אם מצי טעין המקבל מתנה גוד או איגוד, או מצי אמר הנותן אדעתא דתכריחנו ליקח וליתן דמים או למכור ולהסתלק מחצרי לא קא יהיבנא לך מתנה, דאימת קא יהיבנא לך אדעתא דתדור עמדי. ולכאורה נראה לפשוט מהא דמתיב ממשנתנו דמי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו כו', ואם נאמר דבכה"ג לא מצי טעין המקבל גוד או איגוד, א"כ מאי פריך דילמא מיירי בשחרר רבו אותו לחציו והוא קיבל גט שחרור לחציו מידו, א"כ אי לאו תיקון העולם מצי אמר אדעתא דתהיה עמדי בשותפות שחררינא לך, אדעתא דתיפוק כולא לחירות לא, אלא ע"כ דאף בכה"ג אמרינן גוד או איגוד, כש"כ כאן דהנותן הא מצי לומר גוד או איגוד, לכן לא גרע כח המקבל מכח הנותן וכל זכות שיש לנותן במה ששייר יש ג"כ למקבל בחצי שקיבל ומצי לומר גוד או איגוד: אולם יש לדחות דהך סוגיא אזלא אליבא דרב יוסף דסבר דלרבנן אין אדם יכול לשחרר חצי עבד לא בשטר ולא בכסף, ומוקי הגמרא משנתנו בעבד של שני שותפים וקם אחד ושחרר חציו, א"כ שפיר פריך דנימא אגוד, וכן מסתברא דאין סברא כלל לומר דהוי סברה הגמרא דאמרינן אגוד היכי דליכא גוד בכה"ג דנתן לו חציו וכמש"ב ודוק. אמנם מכאן ראיה לפסק רבינו דאף בשנים שלקחו בשותפות אמרינן גוד או איגוד, דאל"ה מאי פריך דילמא מיירי ששחרר חציו ומכר חציו בבת אחת דבכה"ג אמר רבה דמהני לכ"ע עי"ש, ובכה"ג מצי אמר דאדעתא דא קבלית גט שחרור דתהיה שותף בגופך עם פלוני, ואולי דסתמא מיירי בכל ענין לכן פריך מינה ודוק:

ד׳

ולא את הפרדס עד שיהיה (בה) [בו] ל"ו אילנות כו': בההמ"ג והמחבר שכתב כו' י"ל שכוונתו שה"ה לשדה אילן כו' לא מצינו שם פרדס על כרם לבד ע"כ, ומצאנו להיפך שם פרדס רק על שדה רמונים, וז"ל הגמרא ב"ב ז' ופסקה רבינו פרק כ"ח הלכה י"ד ממכירה, כרם שלי אני מוכר לך כו' אע"פ שאין בו גפנים כו' פרדס אני מוכר לך אע"פ שאין בו רמונים, הרי דפרדס הוא שדה רמונים, ורק הגמרא משוה דין כרם לדין רמונים אלמא שבכל שדה אילן כן הוא וכפסק רבינו ודוק:

ה׳

אין שומעין לו כו': תוספתא דב"מ פרק י"א, רשב"ג אומר אין שומעין לו משום כבוד בית אבותיו, הנה לפירוש הגמרא בתוספתא דא לא אדע פשר דבר, דאם אומר טול אתה כשיעור ואני פחות מאי כבוד בית אבותיו איכא, ולפי מה דסליק אדעתיה דבגוד או איגוד פליגי אפשר דכוונתו דאם אומר טול אתה כשיעור ואני פחות, או אני אטול כשיעור ואתה פחות ואני אוסיף לך על הדמים, או תוסיף לי על הדמים וטול כשיעור ע"ז אמר רשב"ג דאם יאמר או אטול כשיעור ואוסיף לך על הדמים ואתה פחות או אגוד לגמרי לא מצי לכופו מפני כבוד בית אבותיו, ואם כה אפשר דשייכא מילתא דרשב"ג בהא דאמר בפרק האשה שנפלו גבי נפלו לה עבדים ושפחות זקנים כו' לא ימכרו מפני שבח בית אביה, אבל לפי המסקנא לא ידענא איך לאוקמה, ואולי באומר טול אתה שעור או בדמי או במתנה או אטול כשיעור ואתה פחות ואוסיף לך בדמים, דלפ"ז מצי אמר דמים לית לי, במתנה לא ניחא לי, וליתן לך כשיעור הך פחות דנשאר לדידי אין זה די לתשמישי ומפני כבוד ב"א, אין זה בכלל לישנא דרשב"ג וצריך ביאור, ועיין הרב המגיד וברא"ש ודוק:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות שכנים א׳, מתוך הלכות שכנים שבספר קניין. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות שכנים כל הרמב״ם