רמב״ם - הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם · פרק כ״ו

ספר שופטים · 7 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם · פרק כ״ו

הלכה א׳

כָּל הַמְקַלֵּל דַּיָּן מִדַּיָּנֵי יִשְׂרָאֵל עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב כז) "אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל". וְכֵן אִם קִלֵּל הַנָּשִׂיא אֶחָד רֹאשׁ סַנְהֶדְרִי גְּדוֹלָה אוֹ הַמֶּלֶךְ הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב כז) "וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר". וְלֹא דַּיָּן וְנָשִׂיא בִּלְבַד אֶלָּא כָּל הַמְקַלֵּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט יד) "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ". וְלָמָּה נֶאֱמַר חֵרֵשׁ שֶׁאֲפִלּוּ זֶה שֶׁהוּא אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ וְלֹא נִצְטַעֵר בִּקְלָלָה זוֹ לוֹקֶה עַל קִלְלָתוֹ. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁהַמְקַלֵּל אֶת הַקָּטָן הַנִּכְלָם לוֹקֶה (הֲרֵי הוּא כְחֵרֵשׁ):

הלכה ב׳

הַמְקַלֵּל אֶת הַמֵּת פָּטוּר. הוֹאִיל וּמְקַלֵּל כָּל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל חַיָּב לָמָּה יִחֵד לָאו עַל דַּיָּן וְלָאו עַל נָשִׂיא לְחַיְּבוֹ שְׁתַּיִם. נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁהַמְקַלֵּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל בֵּין אִישׁ בֵּין אִשָּׁה בֵּין גָּדוֹל בֵּין קָטָן לוֹקֶה אַחַת. וְאִם קִלֵּל דַּיָּן לוֹקֶה שְׁתַּיִם. וְאִם קִלֵּל נָשִׂיא לוֹקֶה שָׁלֹשׁ. וּבֵן נָשִׂיא שֶׁקִּלֵּל אָבִיו חַיָּב מִשּׁוּם אַרְבָּעָה שֵׁמוֹת. שְׁלֹשָׁה שֶׁל כָּל אָדָם וְאֶחָד מִשּׁוּם הָאָב:

הלכה ג׳

הַמְקַלֵּל עַצְמוֹ לוֹקֶה כְּמוֹ שֶׁקִּלֵּל אֲחֵרִים שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד ט) "הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ". וְאֶחָד הַמְקַלֵּל עַצְמוֹ אוֹ חֲבֵרוֹ אוֹ נָשִׂיא אוֹ דַּיָּן אֵינוֹ לוֹקֶה עַד שֶׁיְּקַלֵּל בְּשֵׁם מִן הַשֵּׁמוֹת. כְּגוֹן יָהּ וֵאלֹהִים וְשַׁדַּי וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אוֹ בְּכִנּוּי מִן הַכִּנּוּיִים כְּגוֹן חַנּוּן וְקַנֹּא וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. הוֹאִיל וְהוּא חַיָּב אִם קִלֵּל בְּכָל הַכִּנּוּיִים כָּךְ אִם קִלֵּל בְּכָל לָשׁוֹן חַיָּב שֶׁהַשֵּׁמוֹת שֶׁקּוֹרְאִין בָּהֶן הַגּוֹיִם לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲרֵי הֵן כְּכָל הַכִּנּוּיִים. וְאָרוּר בּוֹ שְׁבוּעָה בּוֹ קְלָלָה בּוֹ נִדּוּי:

הלכה ד׳

אֵינוֹ לוֹקֶה עַד שֶׁיַּתְרוּ בּוֹ בִּפְנֵי עֵדִים כִּשְׁאָר כָּל חַיָּבֵי לָאוִין. אֲבָל אִם לֹא הָיְתָה שָׁם הַתְרָאָה אוֹ שֶׁקִּלֵּל בְּלֹא שֵׁם וּבְלֹא כִּנּוּי כְּגוֹן שֶׁאָמַר אָרוּר פְּלוֹנִי אוֹ שֶׁהָיְתָה הַקְּלָלָה בָּאָה מִכְּלַל הַדְּבָרִים כְּגוֹן שֶׁאָמַר אַל יְהִי פְּלוֹנִי בָּרוּךְ לַה' אוֹ אַל יְבָרְכֵהוּ אֵל וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ אֵינוֹ לוֹקֶה:

הלכה ה׳

אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ לוֹקֶה אִם חֵרֵף תַּלְמִיד חָכָם מְנַדִּין אוֹתוֹ. וְאִם רָצוּ הַדַּיָּנִים לְהַכּוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת מַכִּין וְעוֹנְשִׁין אוֹתוֹ כְּפִי מַה שֶּׁיִּרְאוּ שֶׁהֲרֵי בִּזָּה אֶת הַזָּקֵן. וְאִם חֵרֵף עַם הָאָרֶץ עוֹנְשִׁין הַדַּיָּנִים בַּדָּבָר כְּפִי מַה שֶּׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה לוֹ לְפִי הַמְחָרֵף וּלְפִי זֶה שֶׁנִּתְחָרֵף:

הלכה ו׳

אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ לַדַּיָּן אוֹ לַנָּשִׂיא לִמְחל עַל כְּבוֹדוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לִמְחל עַל קִלְלָתוֹ. וְכֵן שְׁאָר הָעָם אַף עַל פִּי שֶׁמָּחַל הַמְקֻלָּל מַלְקִין אֶת הַמְקַלֵּל שֶׁכְּבָר חָטָא וְנִתְחַיֵּב. אֲבָל מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב נִדּוּי מִפְּנֵי שֶׁהִפְקִיר בְּבֵית דִּין וְרָצוּ בֵּית דִּין לִמְחל עַל כְּבוֹדָן וְלֹא נִדּוּהוּ הָרְשׁוּת בְּיָדָן. וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה בַּדָּבַר הֶפְסֵד בִּכְבוֹד הַבּוֹרֵא. כְּגוֹן שֶׁהָיוּ הָעָם מְבַעֲטִין בְּדִבְרֵי תּוֹרָה וּבַדַּיָּנִים הוֹאִיל וּפָקְרוּ הָעָם בַּדָּבָר צְרִיכִין לְחַזֵּק וְלַעֲנשׁ כְּפִי מַה שֶּׁיֵּרָאֶה לָהֶם:

הלכה ז׳

כָּל הַדָּן בְּדַיָּנֵי עַכּוּ"ם וּבְעַרְכָּאוֹת שֶׁלָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ דִּינֵיהֶם כְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה רָשָׁע וּכְאִלּוּ חֵרֵף וְגִדֵּף וְהֵרִים יָד בְּתוֹרַת משֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא א) "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" לִפְנֵיהֶם וְלֹא לִפְנֵי עַכּוּ"ם לִפְנֵיהֶם וְלֹא לִפְנֵי הֶדְיוֹטוֹת. הָיְתָה יַד הָעַכּוּ"ם תַּקִּיפָה וּבַעַל דִּינוֹ אַלָּם וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ בְּדַיָּנֵי יִשְׂרָאֵל יִתְבָּעֶנּוּ לְדַיָּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּחִלָּה. אִם לֹא רָצָה לָבוֹא נוֹטֵל רְשׁוּת מִבֵּית דִּין וּמַצִּיל בְּדַיָּנֵי עַכּוּ"ם מִיַּד בַּעַל דִּינוֹ: סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת סַנְהֶדְרִין בְּסַ"ד

קרית ספר · הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם פרק כ״ו

א׳

אזהרת שלו שלא לקלל דיין דכתיב אלהים לא תקלל ובדיינים הכתוב מדבר דכתיב עד האלהים יבוא דבר שניהם: אזהרת שלז שלא לקלל נשיא דכתיב ונשיא בעמך לא תאור אחד נשיא ואחד דיין במשמע ולמה נאמר ונשיא בעמך לא תאור לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו כדתניא במכילתא: אזהרת שלח שלא לקלל אדם משאר בני ישראל הכשרים דכתיב לא תקלל חרש ולמה נאמר חרש שאפילו שלא נצטער על הקללה לוקה על קללתו והמקלל הנכלם לוקה דהרי הוא כחרש והמקלל את המת פטור דמה חרש מיוחד שהוא בחיים אף כל שהוא בחיים יצא המת כדתניא פרק שבועת העדות נמצאת למד שהמקלל אחד מישראל לוקה אחד דיין לוקה ב' נשיא לוקה ג' ובן נשיא שקלל אביו חייב ד'.

ג׳

ומקלל עצמו לוקה כמי שמקלל אחרים וכדתנן פרק שבועת העדות מדכתיב השמר לך ושמר נפשך מאד וכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה. ואינו לוקה המקלל עד שיקלל בשם מן השמות כגון יה ואלהים או בכינוי מן הכינויים כמו רחום וחנון וילפינן התם דף מ"ו הואיל ואמרה תורה קלל יתן ה' אותך לאלה ואמרה לא תקלל בין קללת ה' בין קללת חברו מה קלל בשם כדכתיב יתן ה' אף לא תקלל בשם והיינו לר' חנינא בר אידי אבל חכמים דמתניתין לא גמרי האי ג"ש וסברי כר' מנחם בר' יוסי דדריש בנקבו שם יתירא אם אינו ענין למקלל תנהו למקלל אביו דאינו חייב עד שיקלל בשם. ודוקא מקלל אביו שהוא בסקילה כמברך את השם אבל מקלל את עצמו או חברו לא בעי שם המיוחד אלא אפילו בכינויין חייב כדתנן התם וכיון דמברך כתיב קללת והכא כתיב קללה מה התם לא הויא קללה בעלמא אף הכא אלא דהתם ילפינן דבעיא בשם המיוחד כדילפי' מיתורא והכא לא ומיהו בעיא מיהא כינוי דבלאו הכי לא הויא קללה וכיון דאם קלל בכינוי חייב ולא בעיא שם המיוחד הכי נמי אם קלל בכל לשון חייב שהשמות שקוראים הגוים לא גרעי מכינויין וארור בו קללה בו שבועה בו נידוי בו קללה דכתיב אלה יעמדו על הקללה וכתיב ארור האיש בו שבועה דכתיב וישבע יהושע וגו' לאמר ארור האיש בו נידוי אורו מרוז וגו' כדאיתא התם. ואם לא היתה שם התראה אינו לוקה כדילפינן לעיל דבעיא התראה למלקיות וקלל בלא שם ובלא כינוי כדאמ' אינו לוקה דבעיא כינוי לפחות. ואם היתה הקללה מכלל הברכה כמו אל יהי פלוני ברוך לה' אינו לוקה כחכמים דפוטרין במתניתין דלא אמרינן הכא בכלל לאו אתה שומע הן דבכה"ג לא משמע קללה אל יהי ברוך ולא ארור כדאמ' אם תאבו טובה ואם תמאנו לא טובה ולא קללה. אף על פי שנשיא מוחל על כבודו אינו יכול למחול על קללתו לא הוא ולא אחר משאר העם דכיון שהתרו בו ועבר מלקין אותו שכבר חטא ונתחייב.

ז׳

כל הדן בדיני גוים אפילו דיניהם כדיני ישראל הרי זה רשע דכתיב ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם ולא אלה המשפטים לפני גוים דאפילו הדינים שלהם כשלנו לא תלך לפניהם ואם הבעל דין אלם נוטל רשות מב"ד ומציל בדיני גוים מיד בעל דינו. ויש בהלכות אלו תקנות מדרבנן סמוכים אלאו דלא תסור:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם פרק כ״ו

א׳

ולמה נאמר חרש שאפילו זה ש[הוא] אינו שומע כו': רבינו בספר המצות סימן שי"ז האריך לבאר שלאו זה אינו מצד המקולל שמצטער רק מצד המקלל שזה פחיתות בנפש והאזהרה שלא ירגיל נפשו לתכונה רעה מפעולות הכעס לכן אפילו חרש ואפילו עצמו לוקה יעו"ש דברי נועם, והמעיין יראה כי רבינו פירש לפ"ז דברי הגמרא תמורה (דף ג) ואימא למוציא ש"ש לבטלה מי גרע מקלל חבירו בשם ממוציא ש"ש לבטלה אנן הכי קא קשיא לן אימא מוציא ש"ש לבטלה תסגי ליה במלקות אבל מקלל חבירו בשם כיון דעביד תרתי [ר"ל שני סוגי עבירה דקא מפיק ש"ש לבטלה זהו מדברים שבין אדם למקום, וקא מצער לחבריה זהו מדברים שבין אדם לחבירו] לא תסגי ליה במלקות, ע"ז משני לא מצית אמרת דכתיב לא תקלל חרש ואב"א כו' פירוש, כיון דמקלל חרש דאינו מצטער כלל ג"כ לוקה, א"כ ע"כ הלאו אינו מצד המקולל רק מצד המקלל שגורם פחיתות ותכונה מושחתת בנפשו, א"כ אין זה מצד שנוגע לחבירו, וא"כ אם אמרת דמוציא ש"ש לבטלה לוקה הוה"ד מקלל חבירו בשם, כיון דאין זה מצד שמגיע היזק וצער לחבירו שתאמר דמשו"ה לא תסגי ליה במלקות, וא"כ תו מהיכא תיתי תאמר דמוציא ש"ש לבטלה יהיה במלקות כיון דמבעי למקלל חבירו בשם דלוקה ודוק:

ב׳

לוקה שלש (ובן) [וכן] נשיא כו' חייב משום ארבעה: שינה רבינו ולא הזכיר לשון לוקה ארבעה דלא יתכן אם התרו בו למיתה נפטר מן המלקות עיין לעיל פרק ט"ז ה"ה, ואם קלל בכנוי הרי אז אין לוקה על אביו רק משום שהוא כשאר ישראל ולכן כתב חייב משום ד' שמות, ויעוין לח"מ הלכות ממרים פרק ה' ה"ד ופשוט, ועיין רמב"ן בספר המצות מל"ת שי"ט:

ו׳

וכן שאר העם אע"פ שמחל המקולל כו': נ"ב פשוט דלא גרע ממקלל עצמו דבודאי מחיל על כבודו לגבי נפשיה, ולפי מה שביאר רבינו בספר המצות דהחטא מצד המקלל לכן לא מועיל מחילה ודוק:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם כ״ו, מתוך הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם שבספר שופטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם כל הרמב״ם