רמב״ם - הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם · פרק י״ח

ספר שופטים · 6 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם · פרק י״ח

הלכה א׳

אֵלוּ הֵן הַלּוֹקִין. כָּל הָעוֹבֵר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת וְאֵין בּוֹ מִיתַת בֵּית דִּין כְּגוֹן אוֹכֵל חֵלֶב וְדָם וְחָמֵץ בְּפֶסַח. וְכֵן כָּל הָעוֹבֵר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁחַיָּבִין עָלָיו מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם כְּגוֹן אוֹכֵל טֶבֶל וְכֹהֵן טָמֵא שֶׁאָכַל תְּרוּמָה טְהוֹרָה. וְכֵן כָּל הָעוֹבֵר עַל לָאו שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַעֲשֶׂה כְּגוֹן אוֹכֵל בָּשָׂר בְּחָלָב אוֹ לוֹבֵשׁ שַׁעַטְנֵז. אֲבָל לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה כְּגוֹן הוֹלֵךְ רָכִיל וְנוֹקֵם וְנוֹטֵר וְנוֹשֵׂא שֵׁמַע שָׁוְא אֵינוֹ לוֹקֶה:

הלכה ב׳

כָּל לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה אֵין לוֹקִין עָלָיו חוּץ מִנִּשְׁבָּע וּמֵימֵר וּמְקַלֵּל אֶת חֲבֵרוֹ בְּשֵׁם. וְכָל לָאו שֶׁנִּתָּן לְאַזְהָרַת מִיתַת בֵּית דִּין כְּגוֹן לֹא תִנְאָף לֹא תַּעֲשֶׂה מְלָאכָה בְּשַׁבָּת אֵין לוֹקִין עָלָיו. וְכָל לָאו שֶׁנִּתָּן לְתַשְׁלוּמִין כְּגוֹן לֹא תִּגְזל וְלֹא תִגְנֹב אֵין לוֹקִין עָלָיו. וְכָל לָאו שֶׁנִּתַּק לַעֲשֵׂה כְּגוֹן לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ אֵין לוֹקִין עָלָיו אֶלָּא אִם לֹא קִיֵּם עֲשֵׂה שֶׁבָּהֶן. וְכָל לָאו שֶׁבִּכְלָלוֹת אֵין לוֹקִין עָלָיו. וּשְׁאָר כָּל הַלָּאוִין שֶׁבַּתּוֹרָה לוֹקִין עֲלֵיהֶן:

הלכה ג׳

אֵי זֶהוּ לָאו שֶׁבִּכְלָלוֹת זֶה לָאו אֶחָד שֶׁכּוֹלֵל עִנְיָנִים הַרְבֵּה כְּגוֹן לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם וְכֵן אִם נֶאֱמַר לֹא תַּעֲשֶׂה דָּבָר פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי הוֹאִיל וְלֹא יִחֵד לוֹ לָאו לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן אֵין לוֹקִין עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד אֶלָּא אִם כֵּן חָלַק אוֹתָהּ בְּלָאוִין אֲחֵרִים אוֹ נֶאֱמַר מִפִּי הַשְּׁמוּעָה שֶׁנֶּחְלְקוּ. כֵּיצַד. כְּגוֹן זֶה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב ט) "אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל" אֵינוֹ לוֹקֶה עַל הַנָּא וְהַמְבֻשָּׁל שְׁתַּיִם אֶלָּא אַחַת. וּבְחָדָשׁ הוּא אוֹמֵר (ויקרא כג יד) "וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ" וְחַיָּב עַל שְׁלָשְׁתָּן שָׁלֹשׁ מַלְקִיּוֹת מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזֶּה לְחַלֵּק. הֲרֵי נֶאֱמַר (דברים יח י) "לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים" וְאַף עַל פִּי שֶׁכָּלַל כָּל הָעִנְיָנִים בְּלָאו אֶחָד הֲרֵי חָלַק אוֹתָם בְּלָאוִין אֲחֵרִים וְאָמַר (ויקרא יט כו) "לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ" מְלַמֵּד שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶן בְּלָאו בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

הלכה ד׳

מִי שֶׁלָּקָה בְּבֵית דִּין עַל אִסּוּר כָּרֵת וְלָקָה פַּעַם שְׁנִיָּה עַל אוֹתוֹ כָּרֵת עַצְמוֹ כְּגוֹן שֶׁאָכַל חֵלֶב וְלָקָה עָלָיו וְאָכַל חֵלֶב פַּעַם שְׁנִיָּה וְלָקָה עָלָיו אִם אָכַל פַּעַם שְׁלִישִׁית אֵין מַלְקִין אוֹתוֹ אֶלָּא מַכְנִיסִין אוֹתוֹ לְכִפָּה וְהוּא מָקוֹם צַר כְּפִי קוֹמָתוֹ וְאֵינוֹ יָכוֹל לִשְׁכַּב בּוֹ. וְנוֹתְנִין לוֹ לֶחֶם צַר וּמַיִם לַחַץ עַד שֶׁיָּצֵרוּ מֵעָיו וְיִכְלֶה. וְאַחַר כָּךְ מַאֲכִילִין אוֹתוֹ שְׂעוֹרִים עַד שֶׁכְּרֵסוֹ נִבְקַעַת:

הלכה ה׳

מִי שֶׁעָבַר עַל אִסּוּר כָּרֵת אוֹ מִיתַת בֵּית דִּין וְהִתְרוּ בּוֹ וְהִרְכִּין בְּרֹאשׁוֹ אוֹ שָׁתַק וְלֹא קִבֵּל עָלָיו הַתְרָאָה. אֵין הוֹרְגִין אוֹתוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְאֵין מַלְקִין אוֹתוֹ. חָזַר וְעָשָׂה כָּךְ וְהִתְרוּ בּוֹ וְהִרְכִּין בְּרֹאשׁוֹ אוֹ שָׁתַק אֵין מְמִיתִין אוֹתוֹ וְאֵין מַלְקִין אוֹתוֹ. חָזַר פַּעַם שְׁלִישִׁית וְעָבַר וְהִתְרוּ בּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהִרְכִּין בְּרֹאשׁוֹ אוֹ שָׁתַק כּוֹנְסִין אוֹתוֹ לְכִפָּה עַד שֶׁיָּמוּת. וְכָל אֵלּוּ שֶׁלֹּא קִבְּלוּ עֲלֵיהֶן הַהַתְרָאָה מַכִּין אוֹתָן מַכַּת מַרְדּוּת הוֹאִיל וְחָטְאוּ מִכָּל מָקוֹם אֲפִלּוּ עַל אִסּוּר שֶׁל דִּבְרֵי סוֹפְרִים מַכִּין אוֹתָן מַכַּת מַרְדּוּת:

הלכה ו׳

הַגּוֹנֵב כְּלֵי שָׁרֵת מִן הַמִּקְדָּשׁ וְהַמְקַלֵּל בְּקוֹסֵם וְהַבּוֹעֵל אֲרַמִּית אֵין בֵּית דִּין נִזְקָקִין לָהֶן. אֶלָּא הַקַּנָּאִין פּוֹגְעִין בָּהֶן וְכָל שֶׁהוֹרְגָן זָכָה. וְכֵן כֹּהֵן שֶׁשִּׁמֵּשׁ בְּטֻמְאָה לֹא הָיוּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים מְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין אֶלָּא פִּרְחֵי כְּהֻנָּה הָיוּ מוֹצִיאִין אוֹתוֹ חוּץ לָעֲזָרָה וּפוֹצְעִין אֶת מֹחוֹ בִּגְזִירִין. גְּזֵרַת הַכָּתוּב הִיא שֶׁאֵין מְמִיתִין בֵּית דִּין וְלֹא מַלְקִין אֶת הָאָדָם בְּהוֹדָאַת פִּיו אֶלָּא עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים. וְזֶה שֶׁהָרַג יְהוֹשֻׁעַ עָכָן וְדָוִד לְגֵר עֲמָלֵקִי בְּהוֹדָאַת פִּיהֶם הוֹרָאַת שָׁעָה הָיְתָה אוֹ דִּין מַלְכוּת הָיָה. אֲבָל הַסַּנְהֶדְרִין אֵין מְמִיתִין וְלֹא מַלְקִין הַמּוֹדֶה בַּעֲבֵרָה שֶׁמָּא נִטְרְפָה דַּעְתּוֹ בְּדָבָר זֶה. שֶׁמָּא מִן הָעֲמֵלִין מָרֵי נֶפֶשׁ הוּא הַמְחַכִּים לָמוּת שֶׁתּוֹקְעִין הַחֲרָבוֹת בְּבִטְנָם וּמַשְׁלִיכִין עַצְמָן מֵעַל הַגַּגּוֹת שֶׁמָּא כָּךְ זֶה יָבוֹא וְיֹאמַר דָּבָר שֶׁלֹּא עָשָׂה כְּדֵי שֶׁיֵּהָרֵג וּכְלָלוֹ שֶׁל דָּבָר גְּזֵרַת מֶלֶךְ הִיא:

קרית ספר · הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם פרק י״ח

א׳

אלו הן הלוקין כל העובר על לא תעשה שחייבין עליו כרת ואין בו מיתת ב"ד כאוכל חלב ודם וכן העובר על מה שיש בו מיתה בידי שמים כאוכל טבל וכהן שאכל תרומה טהורה וכן על כל לאו שיש בו מעשה וכדתנן ריש פרק הלוקין ובגמר' יליף להו ר' אבהו לחייבי כריתות במלקות דגמר לעיני דכתיב ונכרתו וגו' לעיני וכתיב במלקות ונקלה אחיך לעיניך אבל חייבי מיתות ב"ד לא גמרינן לעיני מלעיניך משום דכתיב כדי רשעתו ודרשינן משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות וברשעה המסורה לב"ד הכתוב מדבר ורבינא אמר לעולם טעמיה דרבי עקיבא משום ב' רשעיות הוא ודקאמרת חייבי כריתות נמי ב' רשעיות הן דאכתי עונש כרת עליו לא פסיקא מילתא לכרת הואיל ואם עשו תשובה ב"ד של מעלה מוחלין להם וחייבי מיתות ב"ד אף על פי שעשו תשובה אין ב"ד של מטה מוחלין לו את המיתה וכיון דילפינן לחייבי כריתות דישנן בכלל מלקות חייבי מיתה בידי שמים נמי פטירי במלקות לפי שמיתה בידי שמים פחותה מן הכרת שהמחוייב כרת ישאר עליו עונש אחר מיתה ומחוייב מיתה נתכפר לו במיתה. וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו דכתיב גבי מלקות אם לא תשמור לעשות דבעינ' מעשה חוץ מנשבע ומימר ומקלל חברו בשם וילפינן להו בריש תמורה נשבע מדכתיב כי לא ינקה וגו' ב"ד של מעלה וכו' אבל ב"ד של מטה מלקין אותו ומנקין אותו כדאית' התם ומימר משום דבדיבורו עושה מעשה שעושה מחולין קדשים ומקלל חברו בשם דכתיב והפלא דהינו מלקות כדכתיב והפילו השופט וכתיב ליראה את ה' הגדול והנורא וגו' שיהא ירא שלא להוציא את ה' לבטלה ובמקלל השם איכא מוציא שם שמים לבטלה ומצער חברו וכדאיתא התם. וכל לאו שניתן לאזהרה מיתת ב"ד אין לוקין עליו משום רשעה אחת אתה מחייבו וכו'. וכל לאו שניתן לתשלומין אין לוקין עליו כרבנן דמתני' פרק קמא דמכות דאמרי כל המשלם אינו לוקה משום דכתיב כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו ולא משום ב' רשעיות ולא תימא דילקה ולא ישלם דהא בעדים זוממים רבתה תורה בפי' שישלמו כדכתיב ועשיתם לו כאשר זמם וגו'. וכל לאו שניתק לעשה אין לוקין עליו אלא אם כן לא קיים עשה שבו וכדילפינן לעיל פרק ט"ז. ולאו שבכללות אין לוקין עליו נראה דטעמא משום דלא מצי מתרה ביה דלא מיוחד לאוין והיכא דמיחד חייב כדאיתא בכמה דוכתיה.

ד׳

מי שלקה בב"ד על איסור כרת וחזר ולקה על אותו כרת עצמו מכניסין אותו לכיפה וכדתנן פרק הנשרפין דף פ"א דכיון דקא מותר נפשיה לעבירה אחת של כרת פעמים ושלש מקרבין ליה לקטליה עילויה ואמרינן התם כיפה היכא רמיזה וודאי הלכה למשה מסיני היא הא עונש דכיפה ומיהא היכא רמיזה מקצת דכתיב תמותת רשע רעה מי שהוחזק רשע תמיתהו רעתו אלמא מוחזק רשע בר מיתה הוא וכן מי שעבר על כרת או מיתת ב"ד שני פעמים והתרו בו אלא שאין ממיתין או מלקין אותו מפני שלא קבל התראה בפעם שלישית מכניסין אותו לכיפה וכדתנן נמי התם והא הוי נמי בכלל הלכה למשה מסיני.

ו׳

הגונב את הקסוה והמקלל בקוסם והבועל ארמית קנאין פוגעין בו כדתנן נמי התם בשעה שרואין המעשה אבל לאחר מכאן אין מיתתו מסורה לב"ד והל"מ הוא. וכהן ששמש בטומאה חייב מיתה דכתיב דבר אל אהרן וגו' וינזרו וגו' ויליף חילול חילול מתרומה כדאיתא התם ופרחי כהונה היו מוציאין אותו חוץ לעזרה ופוצעין מוחו בגיזרין ונראה דהאי נמי הוי הלכה כיון שחייב מיתה בידי שמים דאי ליכא מיתה לא היו פוצעין את מוחו. אין ממיתין ואין מלקין בהודאת פיו דאף על גב דאמרינן בעלמא לא איברו סהדי אלא לשקרי הינו בדבר שבממון אבל במיתה ומלקות שמא מן העמלין הוא וגזרת הכתוב הוא דהא אפילו בעדים אי לא אתרו ביה לא לקי:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם פרק י״ח

ב׳

וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כגון לא תנאף ל"ת מלאכה בשבת אין לוקין עליו: פסק רבינו דאפילו אתרו ביה למלקיות אין לוקין עליו, וטעמא דהלאו לא ניתן למלקות רק לאזהרה, והא דחייבי כריתות לא בעו אזהרה משום דבזדונן לא שייך לאו דאין צריך התראה לכרת, וקרבן קאמר דגם כן אינו צריך לאו רק משו"ה ליכא קרבן בפסח ומילה משום שהם בקום ועשה, וא"כ קשה שרבינו בפירוש המשנה ריש כריתות ופ"ב דהוריות כתב הטעם שפסח ומילה אין בהן קרבן משום שאין בהן לאו ומצאנו שחייב הכתוב קרבן בלא תעשה כמו דכתיב אשר לא תעשינה, וכן בספר המצות בשורש הי"ד, וכבר עמד ע"ז הלח"מ. אולם כבר כתבו רבנן בתוספות בזבחים (דף קו) ד"ה אזהרה מנלן, דלתירוץ רבינא ליכא הכרח דאפשר דקרבן בעי אזהרה, ותירצו בזה שיטת רש"י דפירש, אזהרה מנלן שאינו חייב קרבן אלא על דבר שיש בו לאו וכרת, והיינו דאפשר לומר דקרבן בעי אזהרה, וכיון דניתן לאזהרה אין בו מלקות רק בכרת גלתה רחמנא דלקי מהך דקרא דיליף לעיני מלעינך מקרא דונכרתו לעיני בני עמם. אך א"כ נילף גם הך גז"ש מעיני מלעיניך וכמו דלגתה רחמנא דלקי בכרת אף דניתן לאזהרת קרבן כן ילקה ג"כ על ח"מ אף שניתן לאזהרת מיתת ב"ד . ומה שכתב הרב בלח"מ דרבינא מיירי היכא דאתרו בו למיתה ולכרת ובכ"ז לקי בכרת משום גז"ש, ובמיתה לא דרשינן משום כדי רשעתו, איני מבין דאם לא התרו בו משום הלאו רק משום כרת שהוא לשמים ודאי דלא לקי, דאטו מי הוי התראה בדבר שמסור לשמים ומתכפר ע"י תשובה, הן בהתרו בו למיתה שקיל וטרי בפרק אלו נערות אם הוי מותרה למלקות הקל, ובכה"ג דבר זה תמוה, ובודאי דבעי שיתרו בו למלקות וכרת אין נפ"מ אם יודע מזה או לא, ואפ"ה גלתה רחמנא דלוקה, וטעמא דאין כאן שתי רשעיות דכרת מצי לסלק מעליו ע"י תשובה ויוה"כ, ובכ"ז איכא כאן טעמא דניתן הלאו לא למלקות רק לאזהרה לקרבן, ובלא לאו ודאי אם יתרו בו בכרת בלבד אין כאן מלקות כלל. ואולי כן נאמר דמגז"ש לא מרבינן רק דבר שיהיה בו תמיד מלקות באתרו ביה אפילו כל חיובו, וא"כ בחייבי כריתות אם מרבינן אפילו באופן שהוא מזיד בכרת אין זה שתי רשעיות דלא פסיקא שאפשר בתשובה אבל בחייבי מיתות לא מצינן למרבי הגז"ש למלקיות, דבאופן שיתרו בו גם על מיתה הא כתיב כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו וא"א מחייבו משום שתי רשעיות, ורק באופן שהתרו בו למלקות ולא למיתה כיון דעיקר חיובו הוא בלא מלקות לא גמרינן מגז"ש דלעיניך דשם על עיקר החיוב דמלקות קאי, לכן תו כי אתרו ביה למלקות ולא למיתה דלא שייך למיפטריה משום כדי רשעתו כו', וכר' יוחנן בפרק אותו ואת בנו שהשוחט אותו ואת בנו לע"ז והתרו בו משום או"ב דלוקה, דחייבי מיתות שוגגין לא פטרי ממלקות [ועיין ירושלמי פרק אלו נערות סוף ה"א דקא פריך על רשב"י דאמר מה כרת שנאמר בשבת אין מכות אצל כרת, הא לר' יוחנן הוא לוקה, ומשני כיון דהחיוב משום דבר אחד ודאי דפטר חיוב מיתה את המלקות, ולא נראה מהירושלמי שיסבור משום דמיתה בעי אזהרה והוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין כדמסיק בבבלי ודוק] אמרינן דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין, דמן הגז"ש לא תוכל למילף כיון דלא דמי לתמן דהחיוב במלקיות תמיד, אבל בחייבי כריתות גמרינן מגז"ש דאף ע"ג דניתן לאזהרת קרבן לקי ותמיד הוא במלקות אף שמזיד בכרת שאין זה מכדי רשעתו לפוטרו: הגהה ואם כה כוונו רבנן בתוספות, א"ש גם לפום שנויא קמא, דר' ישמעאל סבר דאין זה למעט מכדי רשעתו דמיתה אריכתא הוי, ואם משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד, ה"נ בכרת ניתן לאזהרת שוגג לקרבן ועל כרחין דגמרינן גז"ש לעיני מן לעיניך, ה"נ סבר ר' ישמעאל דגמרינן מגז"ש דמעיני מלעיניך שחייבי מיתות ב"ד ילקו, אבל ר' עקיבא סבר דסברא למעט חייבי מיתות מכדי רשעתו שאין עושה בו שתי רשעיות, א"כ בכרת שמסור לשמים לא שייך כדי רשעתו, ולכך גמרינן גז"ש דלעיניך על חייבי כריתות שילקו תמיד אפילו מזיד בכרת ולא על חייבי מיתות שאין יכול להיות בעיקר חיובם מלקות, כ"א באתרו בו למלקות לבד, ע"ז לא שייך למילף מגז"ש, וא"כ לשנויא קמא סבר ג"כ דלר"ע אף באתרו ביה למלקות אין לוקין וכמש"פ, כיון דלא מצי למילף גז"ש על חייבי מיתות תו קם הסברא דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתה ב"ד, וא"ש מה שהקשה ריטב"א להך שנויא ליתני במשנה דואלו הן הלוקין כל חייבי מיתות ב"ד ובאתרו ביה למלקות בלבד, וכן קושיית תוס' שם ד"ה ברשעה משבת יעו"ש, ונכון : הגה"ה ולפ"ז א"ש הא דאמר בפרק ידיעות הטומאה אזהרה למשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי מנין כו' ל"ת מנלן, ופירשו בתוס' דלא מחייב חטאת אלא א"כ יש בה לאו מידי דהוי אפסח ומילה, והיינו כמו שבארנו שיטת רבינו דלהנך שנויי בעי לאו לקרבן ודלא כרבא, אולם תמן אפשר משום דבתו"כ על קרא דועשתה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה קאמר דבנדה במשמש עם הטהורה יש בה ל"ת עי"ש, לכן קאמר ל"ת מנין. אולם הא דבעינן לאו לקרבן הוא דוקא בחטאת דילפינן מע"ז ומקרא דאחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה כמבואר בתו"כ, אבל בקרבנות עולה ויורד או אשמות לא שייך כלל זה דתמן ליכא קרא כלל דבעינן לאו. ופוק חזי דבעינן שיהא מעשה בהנך דחייב עליהן חטאת וכמו דיליף בתו"כ מן ועשה כו' ובשבועת הפקדון ושבועת העדות ליכא בהו במושבע מפי אחרים מעשה בשאוכל ולא אכל וחייב קרבן, עיין סנהדרין ס"ה ופשוט: ובזה יתפרש משנה דריש פ"ב דשבועות דאמר על העלם טומאה הוא חייב ואינו חייב על העלם מקדש, ולא נקטי ולא על העלם קודש, דבאמת פירש ר"ת בתוס' דאינו חייב קרבן עולה ויורד אבל חייב חטאת דזדונו כרת, א"כ רק במקדש יתכן באופנים דפירשה משנתנו דנטמא בעזרה ושהה כדי השתחואה דלפ"ז בהעלם מקדש פטור לגמרי משום דשהיה פירשו בתוס' שם דלא הוי כמעשה, והא דבעי למלקות הוא אליבא דמ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו יעו"ש, וא"כ בזה האופן דשהה דלית ביה מעשה פטור לגמרי דלחיוב חטאת בעינן מעשה רק לחיובא קרבן עולה ויורד הוי בלא מעשה ופשוט ודוק. ולפ"ז צ"ע על דברי התוספות ב"ק (דף קה) סד"ה מאי לאו כו' בשלמא בעונש שבועה דהיינו קרבן שייך דבפסח ומילה ליכא קרבן משום דלית בהו לאו אף ע"ג דאיכא כרת. ונפלאתי הא כאן לא מיירי רק להתחייב באשם כדין שבועת הפקדון ומאי שייך הכא לא ענש אלא א"כ הזהיר ומה ענין הפסח ומילה לכאן וצ"ע. ודוקא במיתה ומלקות אמרינן לא ענש הכתוב אלא א"כ הזהיר, לא כן בקרבן דעל שוגג קאתי א"כ איך שייך כאן לא ענש אלא א"כ הזהיר, ודוקא בחטאת דגמרינן מקרא דועשה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה בעי לאו לחטאת, לא כן בהנך דקרבן כתיב בגופייהו: ושיטת הירושלמי ג"כ דבעינן לחייבו חטאת שתהא בלאו, וז"ל בפרק המניח ה"ד, הא מתניתא זימנין כו' יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשין ביוה"כ, ר' מאיר אומר אם היתה שבת והוציאו בשבת כו' זימנין דמותבין ומסייעין לריש לקיש, הוציאו ביוה"כ יהא פטור. ופירושו, דהיו מקשין רבנן מינה אהא דגרסינן פרק אלו נערות גבי השוחט או"ב לע"ז והתרו בו משום או"ב אם לוקה דרשב"ל סבר אינו לוקה לפי שאלו התרו משום ע"ז היה נסקל, ור' יוחנן סבר דלוקה, וטעמו לפי שחייבי מיתות שוגגין לא פטרי ממלקות, וע"ז קאמר דמכאן סייעתא לריש לקיש דאמר אינו לוקה דחזינא דדוקא משום שבת מחייבו הא משום יוה"כ לא חייב חטאת, והיינו משום דהוציאו בשבת וחייב מיתה אם התרו בו משום שבת, ותו פטר חיוב מיתה דשבת את המלקות דיום הכפורים אם התרו בו משום יוה"כ, וכיון דאם התרו בו אינו במלקות הוי כאין בו לאו, וכיון דלאו ליכא תו משום כרת לחודא לא שייך לחייבו בשוגג בחטאת דהוי כמו חייבי כריתות שאין בהן לאו, והפירוש זימנין דמותבין לר"ל היינו כיון דאם חטאת אחד הוי מחייבו, הרי בהוציאו ביוה"כ ג"כ הוי חייב, וע"כ דנקיט שבת משום דבשבת חייב שתים, [ועיין ירושלמי שבועות פרק ג' הלכה ד' הדא אמרה שאין אבות מלאכות ביום הכפורים, ובפ"מ שם] דחייב משום שבת ומשום יוה"כ, והא יוה"כ חייבי מיתות פוטר המלקות דידיה והוי כאין בו לאו והוי כמו כרת בלא לאו דלא מחייב על שגגתו קרבן, אמר ריב"ב אתיא דר"מ כרע"ק דתניא מנין לשבת ויה"כ ששגג ועשה מלאכה מנין שחייב על זה בפני עצמו וע"ז בפ"ע ת"ל שבת היא יוה"כ היא, הרי גילתה לנו התורה דאף ע"ג דעל יוה"כ אם התרו בו היה פטור ממלקות, בכ"ז חייב על שגגתו קרבן: אולם אם נאמר כה יקשה לנו אמאי חייב חטאת משום חלב הא לא לקי על הלאו דיליה והוי כרת בלא לאו ואין כאן חיוב חטאת על שגגתו. ואולי אפשר לומר דהנך חייב על אכילתן ובליעתו בגרונו, והנך חייב משום הוצאה וכשמניח, ועיין ירושלמי פ"ק דשבת ה"א תיפתר שהיה מוטל על האסקופה ופיו לחוץ כו' שהחיוב דאכילה בא מקודם שמונח בתוך מעיו רק בשעת בליעה וחיובי דהוצאה אינו רק עד שינוח [ועיין ק"ע בשבת שם] בתוך מעיו וא"כ אינן באין כאחת, [ואף למה שרצה בשירי קרבן לומר דר"מ סבר דבליעתו זהו הנחתו וכמש"כ תוספות סוף פ' הזורק אפשר ג"כ דהנך דשיעורין בכזית מכי אכיל כזית לחודא נתחייב, ועל הוצאה דשבת לא נתחייב רק על גרוגרות, ולפ"ז אפשר דפריך דעל אכילה דיוה"כ ג"כ יפטר שהרי שיעורו בככותבת וא"כ כבר נתחייב מיתה משום הוצאה ודוק], ולפ"ז א"ש דשייך האי סוגיא להך דלעיל דבעי אם בן סו"מ חייב בתשלומין על גניבה הראשונה, דלר"ל מוכח מהך דר"מ דאע"ג דנתחייב מיתה בכ"ז כיון שלא נגמר החיוב מיתה רק אח"כ כשנתחייב מלקות אין החיוב מיתה של שבת פוטרו ממלקות, ה"נ לדידן בתשלומין, ולכן גונב כיס חבירו והוציאו בשבת חייב, כיון שנתחייב בהגבהה והחיוב מיתה דוקא בהנחה ודלא כמשני דמהלך כעומד דמי, וא"כ החיוב גניבה בא מן ההגבהה, וההוצאה הוא ביציאתו מן הבית דאינו צריך הגבהה ראשונה אל החיוב מיתה, וכבר פריך לה מהך אמרו לו אינו מן השם יעו"ש בפני משה שפירושו נכון [ואין לחוש מה דמקשה כאן ובשבת מתרץ לה]: ולפי מה שפרשתי א"כ הא דאמר בפרק גיד הנשה שלא כו' משום דר' יוחנן לדברי ריה"ג למאי דאפכן, [וזהו כמו דגרסינן בירושלמי והמראה"פ לא הביט כרגע דהבבלי מייתי דבארץ ישראל הוי מהפכי לה] שגג בשבת והזיד ביוה"כ חייב הזיד בשבת ושגג ביוה"כ פטור, ופריך מאי טעמא כו', ולפי הירושלמי ניחא, דאם הוי מתרו בה על יוה"כ הוי פטור ממלקות דחיוב מיתה פוטרתו ממלקות, וא"כ אין כאן לאו, ובכרת לחודא בלא לאו ליכא קרבן על שגגתו, רק תמן ר' יוחנן אמר לה, ור"י סבר דשגגת מיתה אינו פוטרו ממלקות, ואם תאמר דבהתרו בו על שבת קאי דבכה"ג גם ר"י מודה דחיוב מיתה מזיד פוטרו ממלקות ואין אדם מת ולוקה, ושמא משום זה אינו נחשב כמו שאין כאן לאו, כיון דאם לא נענש משום שבת נענש במלקות, רק היכי שנענש בחמורה אינו במלקות דמלקות במקום מיתה ונכללת במיתה החמורה, ודמי קצת לבא על חמותו והיא אשת איש דהזיד באיסורא דחמותו ושגג בא"א, מי מצינן למיפטריה מקרבן דא"א דלאו ליכא בא"א כיון דאם יתרו בו משום א"א לא יתחייב רק בשריפה [ויש לעיין בזה דמיפטר דלא שב מידיעתו], דזה הבל, כיון דמיתדן רק שדינו בחמורה, ויש לדחות דתמן ליכא למיקטליה בשתי מיתות, משא"כ כאן שאפשר להלקותו ולהמיתו ובכ"ז מיפטר ממלקות, א"כ אין כאן לאו להתחייב על שגגתו קרבן, בכ"ז העיקר דאין זה דומה כלל וכמש"ב, ועוד דא"כ מאי שלח דוקא לריה"ג למאי דאפכן, לר"ע נמי כן הוא חיוב מיתה דמזיד פוטרו מקרבן ודוק: אולם נראה דהירושלמי אזיל בזה לטעמיה דסבר כיון דלאו ליכא, ליכא קרבן על כרת לחודא, וזהו, דבפרק לולב הגזול הלכה י"א, ר' יוסי אומר יו"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת ושכח והוציא את הלולב לרה"ר פטור, ואמר ע"ז חברייא אמרין דברי ר"י שמצות עשה דוחה ל"ת, פירוש דל"ת לחודא דחי אף ע"ג דל"ת שיש בו כרת לא דחי דהרי מילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת, מ"מ הוי כמו כרת בלא לאו ואין כאן קרבן על שגגתו, הרי שיטת הירושלמי אף שבכללות הלאו איכא גבי הך מצוה, רק במקום אחד או משום דמ"ע דוחה הל"ת לבדו, או משום דהחיוב מיתה פוטרו אין כאן לאו, אינו מביא קרבן על שגגתו. ובזה גם הבבלי מודה דלאו בעינן וכרת בלא לאו לא חייב קרבן, וכן מורה מה דאמר בסנהדרין (דף סה) דחלוקה דמיתות לא שמה חלוקה וחלוקה דלאוין הוי חלוקה ועיין תוס' שם, דמשום דבלא לאו ליכא קרבן ובלא מיתה איכא קרבן, לכן חלוקה דמיתה אינו לחטאת, הרי נתברר לנו כשיטת רבינו בספר המצות דאין חייב קרבן אלא בשיש לאו במזיד, וכפי מה שבארנו דוקא בחטאות, וזהו מה שרצינו לבאר בס"ד: מעודי לפלא בעיני איך לא אשתמיט תנא ותני אליבא דר' יוסי דהבערה ללאו יצאתה דהמבעיר בשבת לוקה וכמו דאמרו כיו"ב פ"ק דפסחים לא לשתמיט תנא כו' רביעי בתרומה, ובכריתות לא לישתמיט תנא כו' עגלה בשחיטה כשירה וכיו"ב בכ"מ. לכן שומה בלבבי מאז, דיתכן, דר' יוסי דאמר הבערה ללאו יצאת סבר ג"כ דחייב מיתה על הבערה, רק שבכלל מלאכה אינה מדהיתה בכלל לא תעשה כל מלאכה ויצאה, לימדתך תורה דאינה בכלל מלאכה, אבל מכל מקום המבעיר בשבת חייב מיתה דחלול מקריא ובקרא כתיב מחלליה מות יומת לכן המבעיר בשבת חייב מיתה רק שאינה בכלל מלאכה, ובכרת לא נזכר רק מלאכה כל העושה מלאכה ונכרתה לכן אין חייבין קרבן עליה, וכן מצאנו בפרק ד' מיתות דף ס"ב הא דא"ר זכאי מחלוקת דר"י כו' למ"ד הבערה ללאו יצאת השתחואה נמי ללאו יצאת, ובהשתחואה כתיב מיתה דהא גבי סקילה כתיב וישתחו להם, מיהו מכרת ומחטאת אפקיה כו' עכ"ל רש"י אלמא דמקריא ללאו יצאת אף עפ"י שמחויב מיתה, והא דתני בתו"כ ויקרא שע"ח הדלקת נרות בשבת ככו"ע אתי דחיוב מיתה איכא וכן במשנה דפרק המניח יעו"ש: ונראה נא ונתבונן במקומות הנראות כסותרות זה, בפרק ד' מיתות דף ס"ו מכלל דאיכא מידי דחלול שבת הוי ואין חייבין על שגגתו חטאת ועל זדונו כרת מאי היא תחומין כו' הבערה ואליבא דר"י, ומזה אין סתירה דהכי קאמר, דתחומין אין חייבין על זדונו כו' ולא מיתה, והבערה אליבא דר"י אע"ג דאין חייבין לא כרת ולא חטאת מ"מ נסקל לר' יוסי ומשנתנו סברה דלא כר' יוסי דאם הוא מחלל שבת בדבר שאין חייבין כרת אינו חייב מיתה, ולתנא דמשנתנו גם הבערה חייבין עליה כרת וחטאת והוי כללא מעליא, ומשנתנו דלא כר' יוסי, ועיין בסוף שבת (דף קנג) הגירסא שם סקילה וכבר הוגה שם, ואף אם נאמר דזה לשון הגמרא משום דתני ליה בסנהדרין עם נסקלין אין ראיה כמו שפרשנו, דהכוונה דבזה משנתנו דלא כר' יוסי קמ"ל דליכא דבר דמתחייב מיתה ויהא פטור מכרת ומחטאת. אך לכאורה סתירה לזה מהך דפרק כלל גדול דף ע' דשמואל יליף חילוק מלאכות ממחלליה מות יומת אם אינו ענין למזיד דכתיב כל העושה בו מלאכה מות יומת תנהו ענין לשוגג, ותיפוק ליה חלוק מלאכות מהיכא דנפק"ל לר' נתן, שמואל סבר לה כר' יוסי דאמר הבערה ללאו יצאת. הרי דלר' יוסי דריש דמיותר קרא, והא איצטריך להבערה לחייב עליה מיתה. ובאמת לאו מידי, דלפום המסקנא אין הילפותא מאם אינו ענין רק מפשטיה דקרא דכתיב מחלליה מות יומת כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה, והרי חומר מיתת ב"ד חמורה מכרת, ואיך תלי לה חמורה בקלה, אטו הכרת הוא סיבה למיתה או טעם לה ורוב חייבי כריתות אין בהתראתן מיתה בידי אדם, וצ"ל דבשוגג מיירי דאינו חייב על שגגתה קרבן חטאת קבועה מקום שאין זדונו כרת והוי שפיר טעם כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה לכן מחלליה מות יומת ולק"מ: אמנם מפ"ק דיבמות (דף ו) יש לעיין דמייתי דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת מאי לאו ר' נתן היא דאמר לחלק יצאת וטעמא דכתב רחמנא לא תבערו הא לא"ה דחי לא ר' יוסי אלמא דלר"י אין בה מיתה דאל"ה אכתי אשכחן שדוחה ל"ת שיש בה מיתה, ודוחק לומר כיון דעשה מקיים בדחייתה א"כ דל הכוונה שמכוון רק להאהב לאבינו שבשמים, א"כ אין נחשב חומר רק מה שבשגגתה חטאת, דגם בלא כוונה וזדון צריך כפרה עליה, אבל כיון שאין חיוב חטאת רק מיתה וזה דוקא בזדון לא בשוגג, א"כ ביש מצוה והוא עושה בשביל המצוה שפיר דחי והוי כשוגג ואינו מתכוין וכיו"ב, זה דחוק. אולם יש פירוקא מרווחא טפי, דבירושלמי סוכה אמר דהמוציא לולב בר"ה פטור מחטאת מפני שעשה דוחה ל"ת, ופרשתי טעמו דאין ה"נ דעשה לא דחי ל"ת שיש בו כרת, רק כאן מפני שהלאו נדחה תו פטור מחטאת, דהירושלמי יסבור דקרבן בעי אזהרה כמו שאמרו ריש אלו הן הלוקין, וכיון דהלאו נדחה תו ליכא אזהרה ואינו חייב קרבן, כן פירושו הכא דכרת לא בעי אזהרה כדאמר בלאו הן הלוקין שם דהא פסח ומילה לית בהו אזהרה וחייב בהו כרת, אבל מיתה בעי אזהרה, וא"כ עשה דוחה ל"ת שיש בו מיתת ב"ד, משום דכיון דדוחה הלאו תו ליכא אזהרה ותו ליכא חיוב דמיתה דאין עונשין אלא א"כ מזהירין, וזה נתבאר לן מהירושלמי דבכה"ג חשיבא דליכא אזהרה עד דפטר משום זה מקרבן ולכן שפיר אתי עשה ודחי ל"ת, אבל כרת דלא בעי אזהרה אף אם תאמר דדחי הלאו מכל מקום נשאר חיובא דכרת דלא בעי אזהרה. ויש עוד לעיין בסוגיא דיבמות ל"ג זר ששמש בשבת יעו"ש בתוספות ובריטב"א, ודוק. ואף כי חדש הוא כתבתי אשר בלבבי:

ג׳

ואע"פ שכלל כו' הרי חלק אותם כו': נ"ב ירושלמי שבת פרק כלל גדול וסנהדרין פרק ד' מיתות ה"ה בשם תני ר' ישמעאל עיין שם, וצע"ק דהא רבו החולקים:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם פרק י״ח

ב׳

כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם. כל לאו שאין בו מעשה בפ' י"ג מהל' שכירות הל' ב' במה שכתב שם הרמב"ם אפילו חסמה בקול לוקה, כתב המ"מ דהוא מחלוקת דר' יוחנן ור"ל ופסק כר' יוחנן דעקימת שפתיו הוי מעשה וכ' המ"מ שהקשו על זה מהא דאמרינן כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם אלמא דעקימת שפתיו לא הוי מעשה ופסק זה הרמב"ם כאן ותימה איך פסק שתיהן וכ' המ"מ דמה דאמרינן בחסימה דעקימת שפתיו הוי מעשה זהו משום שדבורו בא לכלל מעשה שע"י קולו היא נחסמת, והיינו דא"ל ר' יוחנן לתנא לא תיתני מימר דבדבוריה איתעביד מעשה, ומה דהזכיר הרמב"ם גם מימר כתב לשון הגמ' אף דלמסקנא הוי מימר לאו שיש בו מעשה, עוד כתב המ"מ לתרץ דבחסימה כיון דאפשר ע"י מעשה גמור לכן גם הקול נחשב למעשה, ובפ"א מהל' איסורי מזבח הל' ב' כתב הרמב"ם דהמקדיש בהמה שיש בה מום לגבי המזבח עובר בל"ת ולוקה על הקדשו כתב שם הלח"מ דזהו משום דבהקדש בדבורו עביד מעשה. אכן הלח"מ הקשה ממה שכתב הרמב"ם בפ"א מהל' תמורה דתמורה הוי לאו שאין בו מעשה ומפי השמועה למדו שלוקין והוא כתנא דתני מימר ולא כר' יוחנן וא"כ סותר הרמב"ם שיטתו דמדבריו בהל' תמורה א"א לומר דסובר כר' יוחנן ותירוצו הב' של המ"מ ג"כ אינו מיושב מזה שפסק הרמב"ם דלוקין על הקדש בעל מום. והלח"מ בהל' שכירות כתב על תי' ב' וז"ל והא דפריך בפ' ד' מיתות וקול לר' יוחנן לאו מעשה הוא והא איתמר חסמה בקול וכו' אעדים זוממים פריך דלפי מש"כ רבינו בפ"ט מהל' עדות משמע דאדם יכול להעיד בכתב כיון שהוא ראוי להגיד, שכן כתב שם צריך להעיד בב"ד או שיהיה ראוי להעיד בב"ד, וכן דקדק שם הכ"מ לפי נוסחא זאת, א"כ עדים זוממין הרי יכול להיות במעשה שיכתוב עדותו בב"ד והוי כחסימה עכ"ל ולדעתי א"א לומר כן בשיטת הרמב"ם דאם ראוי להגיד יכול להעיד בכתב מה"ת דהא כתב בפ"ג מהלכות עדות דין תורה שאין מקבלין עדות לא בדיני ממונות ולא בד"נ אלא מפי העדים שנאמר עפ"י שנים עדים יקום דבר מפיהם ולא מכתב ידן, אבל מד"ס שחותכין ד"מ בעדות שבשטר אעפ"י שאין העדים קיימין כדי שלא תנעול דלת בפני לוין וכן הכ"מ בפ"ט שפי' כן לפי לשון הרמב"ם שם אבל הביא מדברי הטור שאינו גורס בד' הרמב"ם או ראוי להעיד בפיו, ובאמת נראה לפי גירסתנו בפ"ט אין שום ראיה דהרמב"ם סובר דפקח יכול לשלוח כתב ידו לב"ד, ומה שכתב או שיהיה ראוי להעיד בפיו זהו לענין שטר דסובר דאף דמד"ס חותכין ד"מ בעדות שבשטר מ"מ העדים צריכים להיות ראוים להעיד בפיהם, ואם אינם ראוים השטר פסול דהא כתב הרמב"ם בע"ח הלכה ד' שטר שיצא בב"ד ובאו העדים ואמרו כתב ידינו הוא זה, אבל מעולם לא ידענו עדות זו ואין אנו זוכרים שזה לוה מזה או מכר לו לא נתקיים השטר והרי הם כחרשים עד שיזכרו עדותן אלמא דגם מד"ס שתקנו להאמין עדים בשטר, צריך שיהיו העדים ראוים להעיד מפיהם, ולכן זהו שכתב בפ"ט בדין פסולי עדות בגדר חרש שחידש דחרש שפסול לעדות הוא אפי' שומע ואינו מדבר אף דבכל מקום יש לו דין פקח, וזהו שכתב אעפ"י שראייתו ראיה מעולה ודעתו נכונה צריך להעיד בפיו בב"ד או שיהיה ראוי להעיד בפיו, והיינו משום דבלא זה הוא פסול לעדות, ולכן גם שטר שלו פסול. אכן לפי"ז אנו צריכים ליישב קושייתו של הלח"מ לפי תירוצו הב' של המ"מ דא"כ מה פריך בסנהדרין וקול לר"י לאו מעשה והא איתמר חסמה בקול, כיון דבחסימה טעמא אחרינא איכא ואפי' אם נימא דבשטר של קיום גם הרמב"ם מודה דהוא מה"ת וכמש"כ הנתיבות בסי' כ"ח ורק בשטר של בירור סובר דהוא מד"ס מ"מ אינו מיושב דעכ"פ עדים זוממין שהעידו בב"ד אינם ראויים להגיד דבריהם בכתב (ועמש"כ הנוב"י מ"ת או"ח סי' ע"א) אבל באמת עיקר קושייתו לא קשה כלל דהא ודאי דר' יוחנן דאמר עקימת שפתיו הוי מעשה אינו מטעם זה לבד דאפשר במעשה דהא פריך לר"ל ממימר אלמא דסבר דחד טעמא הוא וכמש"כ שם בתוס' משום דבדיבורא איתעביד מעשה ורק דהרמב"ם להלכה דלא פסק כר"י במימר כמש"כ הלח"מ בעצמו משום דבגמ' בשבועות ובמכות הביא הגמ' המימרא דאמרו אמוראי משום ר' יוסי הגלילי בסתמא דנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם הוו לאו שאין בו מעשה ולוקין, מ"מ פסק כר' יוחנן בחסימה וכמו שכתבתי משום דסתמא דברייתא דהחוסם את הפרה מוכחא כן, ולכן כתב המ"מ דיש לחלק חילוק אחר בחסימה משום דאפשר בה ע"י מעשה. אבל בגמ' בסנהדרין פריך שפיר לר' יוחנן מחסמה בקול דר' יוחנן סבר הכי משום דבדיבורא איתעביד מעשה כדמוכיח ממימר, וא"כ גם בעדים זוממין בדבורא איתעביד מעשה. אולם כל זה כתבתי לפי תירוצו הב' של המ"מ אבל באמת קשה לחדש סברא שלא הוזכרה בגמ' ולומר דהרמב"ם פוסק בחסימה כר' יוחנן ולא מטעמיה, ועוד דלפי תירוץ זה קשה מה שפסק הרמב"ם כאן דהקדיש בע"מ לוקה, והנה המנ"ח במצות תמורה כתב דמה דכתב הרמב"ם דמימר הוא לאו שאין בו מעשה הוא לשיטתו דצבור ושותפין אין עושין תמורה ועוברין על התמורה ולוקין וזהו לתי' הא' של המ"מ וכד' התוס', ותי' זה הוא אמת להלכה, אבל בלשון הרמב"ם בפ"א מהל' תמורה אינו מיושב דמדבריו משמע דכל מימר הוא לאו שאין בו מעשה, אכן בהל' סנהדרין פי"ח כתב הלח"מ תי' אחר דבאמת עיקר טעמא דר' יוחנן דהיכי דבדיבורא איתעביד מעשה קיימא להלכה ורק במימר לא קיי"ל כר' יוחנן משום דמה שנעשה התמורה קדשים זה אינו עיקר האיסור דהא אין איסור להקדיש ועיקר האיסור הוא מה שרצה להחליף ולהמיר וזה לא אתעביד, ותי' זה הוא נכון, אכן המלא הרועים הקשה ע"ז דתירוצו הוא רק לרבא דסבר אי עביד לא מהני ומה דלקי הוא משום דעבר אמימרא דרחמנא, אבל לאביי דסובר דדוקא היכי דאי עביד מהני לקי ולא משום דעבר אמימרא דרחמנא א"כ ע"כ גם במימר מה שנעשה החולין קודש הוא עיקר העבירה כיון שנעשה ע"י תמורה וא"כ גם במימר בדבורא אתעביד מעשה, ובזה היה אפשר לומר דאה"נ דלאביי ע"כ דתלוי זה בזה דמאן דסבר דמימר הוי לאו שאין בו מעשה, לא סבר דהיכי דבדבורא איתעביד מעשה הוי דבור כמעשה, אבל לרבא דקיי"ל כותיה נוכל לומר כן דקיי"ל בחסימה כר' יוחנן ומטעמא דידיה משום דבדיבורא איתעביד מעשה, ומ"מ במימר לא קיי"ל כותיה משום דהגמ' סבר כר' יוסי הגלילי דמימר לאו שאין בו מעשה. אכן המלא הרועים הקשה עוד דא"כ מאי פריך בתמורה על רבא דסבר אי עביד לא מהני, מתמורה שאם המיר מומר דהא בתמורה עיקר האיסור להוציא הקדש לחולין ובזה באמת לא מהני ומה דמהני שנעשה החולין הקדש בזה ליכא עבירה, וע"כ דזה עיקר האיסור להתפיס על החולין קדושת התמורה שיהיה החולין קודש ע"י התמורה, ובאמת יש לחזק קושיתו דהא בתמורה דף ט' אמר בגמ' דלא יחליפנו זהו שתצא זו ותכנס זו, ולא ימיר הוא שמקדיש שניהם ולכאורה קשה הא אין איסור להקדיש החולין וע"כ דזהו האיסור שלא יתפוס מקדושת הקדשים גם על החולין, וא"כ נסתרים דברי הלח"מ במה שכתב דמה דהתמורה נעשה קודש ליכא בזה עבירה, אלא דקשה בלא ד' הגמ' דהא לא מחלק בגמ' בין לא יחליפנו לבין לא ימיר, אלא דלא יחליפנו הוא בשל אחרים ולא ימיר הוא בשל עצמו, אבל ודאי גם לא ימיר הוי גדר חליפין וכמאמר הכתוב ההמיר גוי אלהים ואיך אפשר דלא ימיר הוא דתרוייהו קא מקדיש להו, ועוד דהרמב"ם בפ"ב מהל' תמורה הלכה א' כתב התמורה הוא שיאמר בעל הקרבן על בהמת חולין שיש לו הרי זו תחת זו או הרי זו חליפת זו, והוא ממתני' דתמורה דף כ"ו ולא הזכיר דגם אם אמר שיחול גם על החולין קדושת זה הקרבן עובר על לאו דתמורה. וראיתי בפי' רגמ"ה שכתב וז"ל אי כתב לא יחליפנו דמשמע בשל אחרים הו"א תצא זו ותכנס זו הוא דלקי שלוקח בהמת חבירו ונותן לו זו ומוציא האחרת לחולין אבל מימר בשל עצמו דתרוייהו מצי מקדיש להו אימא לא לקי אלא לקדיש לתרוייהו וליפטר קמ"ל דלא אלא לקי עכ"ל ומפורש בדבריו דאינו גורס דתרוייהו קא מקדיש להו אלא דתרוייהו מצי מקדיש להו והיינו לפי"מ דהוי סבר מעיקרא דלא יחליפנו הוא בשל אחרים שהחולין הוא של אחרים כמש"כ רגמ"ה בפירושו בד"ה בשל אחרים, חולין של אחרים, ולפי"ז מה דכתיב הוא ותמורתו יהיה קודש לא קאי על לא יחליפנו אלא רק על לא ימיר וכדכתיב ואם המר ימיר דהא חולין דאחרים אינו יכול להקדיש, ולפי"ז אמר שפיר דאי כתיב רק לא יחליפנו ולא לא ימיר הו"א דגבי לא יחליפנו לקי שעשה דבר שלא נתקיים ועבר אמימרא דרחמנא אבל תמורה כיון דתרוייהו מצי מקדיש להו ונתקיימו במקצת דבריו ששניהם קדושים אימא לא לקי קמ"ל ולפי פירושו הך צריכותא הוי רק הו"א דלמסקנא הא אמר בגמ' דבשל אחרים אין הפי' דשל אחרים חולין אלא של אחרים הוא הקדש. ולפ"ז שנתבאר נוכל לומר דבאמת עיקר העבירה הוא מה שרצה להוציא ההקדש לחולין ולהחליף על החולין אבל מה שנעשה החולין הקדש אין זו עיקר העבירה, ומה דפריך הגמ' על רבא מהא דאם המיר מומר הוא דהוי סבר להוכיח מכאן דאי עביד מהני דהתמורה נתקיימה דאי לא"ה למה קדוש החולין וסבר הגמ' דע"כ דבזה נתקיימו דבריו רק דגזה"כ הוא שגם הקדשים יהיו קודש וע"ז מתרץ שאני הכא דכתיב והיה הוא ותמורתו קודש והיינו דהחידוש הוא דהתמורה קודש, אבל מעיקר הדין אי עביד לא מהני ומשו"ה ההקדש נשאר בקדושתו בלא גזה"כ וכיון שכן שפיר נוכל לומר כסברת הלח"מ דמה שנעשה החולין הקדש מגזה"כ אין זה עיקר העבירה ולכן לא אמרינן אף שנעשה ע"פ גזה"כ מ"מ שפיר יש לומר כדברי הלח"מ דבזה פליג הגמ' על ר"נ וסבר כר' יוסי הגלילי דמימר הוי לאו שאין בו מעשה כיון דמן הדין לא מהני עיקר דבורו להחליף מחולין להקדש, ולפי"ז מיושב שפיר מה שפסק הרמב"ם כאן דמקדיש בע"מ למזבח לוקה דכאן נתקיים עיקר האיסור במה שקדשו בע"מ והקדשו קדוש ובדיבורו איתעביד מעשה. עוד כתב הרמב"ם בהלכה זו וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כגון לא תנאף לא תעשה מלאכה בשבת אין לוקין עליו וכו' עד סוף ההלכה, וביאר בזה חתן אחותי הגאון ר' אליעזר שך שי' ואלו דבריו פי"ח מהל' סנהדרין ה"ב כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כמו לא תנאף לא תעשה מלאכה בשבת אין לוקין עליו, וכל לאו שניתן לתשלומין כגון לא תגזול לא תגנוב אין לוקין עליו וכל לאו שניתק לעשה כגון לא תקח האם על הבנים לא תכלה פאת שדך אין לוקין אלא אם לא קיים עשה שבהן וכל לאו שבכללות אין לוקין עליו ושאר כל הלאוין שבתורה לוקין עליהן, עכ"ל. הנה התוס' בפ"ק דמכות ד"ד ב' בד"ה ורבנן האי לא תענה מאי עבדי ליה וכו' הקשו בהא דפריך הגמ' שם בדף ב' ע"ב ותיפוק משום לא תענה הרי לא תענה הוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו אף אם בעדות זו אין חיוב מיתה, וכמו שאין לוקין במחמר אחר בהמתו בשבת אף שאין על מחמר חיוב מיתה מ"מ הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד, דהלאו דלא תעשה מלאכה אתה ובהמתך הוא ג"כ אזהרה על כל מלאכת שבת שיש בהן חיוב מיתה, כמפורש בשבת מי שהחשיך דקנ"ד, וגם לא תענה הוא אזהרה באם העידו לחייב מיתה, וכן הקשו התוס' במרובה דע"ד ב' ובסנהדרין ד"י א' ובשבת שם דקנ"ד א' ע"ש וכמו כן הקשו התוס' בסנהדרין דס"ג א' בהא שבן סורר ומורה לוקה בגניבה ראשונה ואזהרה הוא מהקרא לא תאכלו על הדם והרי לאו זה ניתן לאזהרת מיתת ב"ד בגניבה שניה ונילף מכאן שבכל מקום לוקין אף על לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד באם אינו יכול לבוא לחיוב מיתה ע"ש וכן הקשו התוס' בסנהדרין דפ"ה א' בהא דאם הכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה הרי לאו דלא יוסיף הוא אזהרה גם למכה אביו כדאיתא בספרי ובירושלמי א"כ הוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו. וצ"ע בכל זה. והנראה בזה דהנה היסוד לכל זה שלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו הוא אף באופן שאין בעבירה זו מיתת ב"ד הוא מהסוגיא דפ' מי שהחשיך הנ"ל גבי מחמר כמו שכתבו התוס' הנ"ל, אולם לדעת הרמב"ם אין ראי' משם כלל שהרי לשיטתו בפ"כ מהל' שבת ה"א ב' שאין כלל לאו על מחמר, רק עשה דשביתת בהמתו ומה שנאמר לא תעשה מלאכה אתה ובהמתך הוא בחרישה שמוזהר שלא יחרוש בה, ובזה הוא פטור ממלקות שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד היינו שהיא מלאכה שחייבין עליה מיתת ב"ד ועיי"ש במ"מ שהביא מה שכתב הרמב"ן בזה וא"כ אין ראי' כלל משם לומר שאם יש אופן שבעבירת הלאו זה יהיה חיוב מיתה שוב אין לוקין על לאו זה אף אם לא עבר על לאו זה במעשה המחייבו מיתה ולפ"ז שפיר לוקין במכה את חבירו הכאה שאין בה שוה פרוטה, וגם שפיר פריך הגמ' ותיפוק משום לא תענה ושפיר לוקין בבן סורר ומורה באכילה הראשונה ואין זה נחשב ללאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אם שהלאו זה כולל גם אופן עבירה שיש בה מיתה מאחר שעכשיו אין זו עבירה שמחייבתו מיתה, וכן משמע מלשון הרמב"ם כאן שכתב כמו לא תנאף לא תעשה מלאכה בשבת שכל אלו הן בחייבי מיתות, לא תנאף הוא אזהרה על אשת איש ולא תעשה מלאכה בשבת הוא אזהרה על מלאכת שבת שחייב עליהן סקילה, משמע שרק באופן זה נחשב ללאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד, אף אם התרו בו רק למלקות כמו בר"פ אלו הן הלוקין במכות די"ג ב' עי"ש. אולם מה שהכריחו להרמב"ם לפרש כן שאין כלל לאו במחמר ולהוציא מפשטות דברי הגמ' במי שהחשיך שם נראה לפי מה שמנה הרמב"ם במנין המצות לשתי מצות ל"ת האיסור להכות כל אדם מישראל במצות ל"ת ש' ובמצוה ל"ת שי"ט מנה האיסור להכות אב ואם והרי האזהרה היא אחת ומהקרא לא יוסיף ולמה זה נחשב לשתים וכן במצות ל"ת שי"ז מנה הלאו לא תקלל חרש שלא לקלל כל אדם מישראל ובמצות ל"ת שי"ח מנה ללאו בפני עצמו שלא לקלל אב ואם והרי האזהרה הוא אחד גם על קלול אב ואם מהאי קרא לא תקלל חרש ומדוע זה נמנה לשתים ועוד יותר שהרמב"ם כתב לקמן בפכ"ו מהל' סנהדרין ה"ב שאם קלל אביו לוקה שתים משום אביו ומשום כל אדם ובן נשיא שקלל אביו לוקה משום ארבעה שמות משום כל אדם ומשום דיין ומשום נשיא ומשום אביו ומדוע לוקה משום אביו הלא רק אזהרה אחת היא, וע"כ מאחר שהעונש מפורש בקרא על הכאת אב ואם ועל קללת אב ואם שוב נחשב כמו שיש אזהרה מיוחדת ומפורשת על אב ואם ביחוד אף שהאזהרה היא מהאי קרא דלא יוסיף, הרי זה כמו שיש לא יוסיף על כל אדם ויש לא יוסיף על אב ואם וכן לא תקלל חרש הרי זה כמו שיש לאו מיוחד על אב ואם וכמו שהביא כן הלח"מ מהסמ"ג בפ"ה מהל' ממרים ה"ד יעויי"ש וכן מתבאר מהא שפוסק הרמב"ם בפ"ה מהל' ממרים הי"ב במי שנגמר דינו למיתה והכהו אחר פטור אבל אם הכהו בנו חייב חנק והקשה בזה המנ"ח במצוה מ"ח מאחר שהאזהרה במכה אביו הוא כמו כל אדם וכיון שמטעם כל אדם פטור שגברא קטילא הוא נמצא שאין כאן אזהרה ומדוע חייב חנק הלא אין עונשין אלא א"כ מזהירין ע"ש, ולהמבואר מיושב שנחשב כמו שיש לאו בפני עצמו על אב ואם ועל אב ואם אין הבדל שאפילו ביוצא ליהרג ג"כ מוזהר על לאו זה ומעתה מיושב קושית התוס' הנ"ל מדוע לוקה בהכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה הלא הוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד להכאת אב ואם מאחר שבמנין המצות הן נמנין לשנים, ואין הלאו שבכל אדם אזהרה למיתת ב"ד ומעתה לענין מחמר אי היה לאו על מחמר אחר בהמתו בשבת אז בדין שהיה נחשב במנין המצות לשתים האחד אזהרה על כל מלאכות שבת שמפורש העונש מחלליה מות יומת והשני על מחמר וא"כ לא מחמר נקרא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כיון שהן שני לאוין ומדוע אמר הגמ' שאין לוקין על מחמר משום לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וזהו שהכריח להרמב"ם שאין כלל לאו על מחמר, ובהמתך הוא שלא יחרוש בה והוא אב מלאכה ואין לוקין עליו ונמצא שאין ראיה משם להיסוד של התוס' שאף באופן שאין יכול לבוא לידי מיתה אין לוקין על לאו זה משום שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד, ולדעת הרמב"ם מיושב שפיר קושית התוס' מעדים זוממין ומבן סורר ומורה הנ"ל שבדין הוא שילקה שאין זה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ודוק. אולם צ"ע עיקר קושית התוס' בהא דעדים זוממין מאי דפריך הגמ' ותיפוק לי' משום לא תענה הרי לא תענה הוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וכן בבן סורר ומורה שלוקה בגניבה הראשונה אף שהוא ניתן לאזהרת מיתת ב"ד בגניבה שניה דהנה עיקר הכלל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין פירושו שהוא הלכה שעל לאו כזה אין מלקות וכמו שעל לאו שבכללות אין לוקין, ששם הוא הלכה שעל לאו זה אין מלקות, אבל בלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד עיקר הדין שלאו זה לא ניתן לאזהרה למלקות וניתן רק לאזהרה למיתה שהרי מיתה צריך אזהרה וכן פרש"י להדיא בריש פרק אלו הלוקין די"ג ב' בד"ה אין לוקין עליו וז"ל כשהתרו בו מלקות בלא מיתה לפי שלא ניתן לאו זה לאזהרת עונש מלקות כשאר לאוין שהרי הוצרך להזהירו שאל"כ לא היה יכול לחייבו מיתה עכ"ל הרי מפורש שהוא משום שהלאו זה לא ניתן לאזהרה אלא למיתה וכן מוכח מגמ' שם דפריך א"ה חייבי כריתות נמי לאו שניתן לאזהרת כרת ומשני כרת לא צריך אזהרה ופריך ודילמא אזהרה לקרבן ע"ש ואי היה זה כלל בעלמא שעל לאו זה אין מלקות מאי קושיא ליה מכרת וקרבן הלא אפשר שאין הלכה כזו שעל לאו שיש בו כרת וקרבן אין לוקין ומוכח מזה שעיקר הטעם הוא כיון שצריך אזהרה לחיוב מיתה, אין לנו אזהרה לחיוב מלקות, ולכן פריך שפיר לפי הס"ד שגם כרת וקרבן צריך אזהרה ממילא אין לנו אזהרה לחיוב מלקות וא"כ בבן סורר ומורה שמפורש ביה המלקות, כדילפינן ויסרו מויסרו כדאיתא בסנהדרין דע"א ב' הרי מפורש שלאו זה לא תאכלו על הדם שהוא אזהרה לבן סורר ומורה ניתן לאזהרת מלקות, וממילא לוקין ואין זה סותר להכלל שלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין, שאין זה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אלא הוא ניתן לאזהרת מלקות וכן בעדים זוממין הרי בהכרח שלאו דלא תענה ניתן לאזהרת מלקות דהרי אם העידו לחייב מלקות והוזמו הרי לוקין מכאשר זמם ואזהרה הוא הלא תענה א"כ הרי לא תענה הוא לאו שניתן לאזהרת מלקות וע"כ שפיר פריך הגמ' ותיפוק מלא תענה שילקה בבן גרושה ובן חלוצה אף בלא הקרא והיה אם בן הכות הרשע, והוא פשוט. עוד נראה בישוב הקושיא מבן סורר ומורה שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לפ"מ שכתב הרמב"ם בספר המצות ל"ת קצ"ה שהלאו בבן סורר ומורה הוא מהקרא לא תאכלו על הדם, ואף שהוא לאו שבכללות מאחר שהעונש מפורש אין לחוש על אזהרה אם הוא מן הדין או מלאו שבכללות וכן כתב שם בסוף שורש י"ד עיין בהרמב"ן שם מה שהשיג עליו ויעויין בחינוך מצוה רמ"ח וא"כ בבן סורר ומורה שהמלקות מפורש בקרא לא איכפת לן מה שהאזהרה הוא מלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד, כמו שלא איכפת לן אם אזהרה הוא מלאו שבכללות ואין ללמוד מזה על כל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד שילקה אם אין העונש מפורש [וצ"ע לי מה שהשיג הרמב"ן בשורש ב' על הרמב"ם בזה שכתב שאם העונש מפורש לא איכפת לן אי האזהרה הוא מן הדין מהא דמכות ד"ה ב' בת אביו ובת אמו מנין ת"ל ערות אחותך וכו' עד שלא יאמר יש לו מן הדין וכו' הא למדת שאין מזהירין מן הדין הרי מפורש שאין מזהירין מן הדין אף לאחר שמפורש העונש ע"ש ותמיהני הרי חייבי כריתות לא צריך אזהרה וא"כ האזהרה בחייבי כריתות הוא רק למלקות וא"כ מה שמפורש העונש כרת אינו שייך להאזהרה ולכן שפיר שייך על האזהרה לומר אין מזהירין מן הדין וצע"ג], ומיושב הכל על נכון.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם י״ח, מתוך הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם שבספר שופטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם כל הרמב״ם