רמב״ם - הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם · פרק ט״ז

ספר שופטים · 12 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם · פרק ט״ז

הלכה א׳

כְּשֵׁם שֶׁמִּצְוָה לְהָמִית אֶת הַמְחֻיָּב מִיתָה כָּךְ מִצְוַת עֲשֵׂה לְהַלְקוֹת אֶת הַמְחֻיָּב מַלְקוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה ב) "וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט וְהִכָּהוּ לְפָנָיו". וְאַף עַל פִּי שֶׁמַּלְקוֹת בִּשְׁלֹשָׁה בִּמְקוֹם מִיתָה הִיא עוֹמֶדֶת:

הלכה ב׳

מַלְקִין בַּזְּמַן הַזֶּה בְּכָל מָקוֹם מִן הַתּוֹרָה בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה סְמוּכִין אֲבָל לֹא בִּפְנֵי הֶדְיוֹטוֹת:

הלכה ג׳

וְכָל מַלְקִיּוֹת שֶׁמַּלְקִין דַּיָּנֵי חוּצָה לָאָרֶץ בְּכָל מָקוֹם אֵינָהּ אֶלָּא מַכַּת מַרְדּוּת:

הלכה ד׳

אֵין אָדָם לוֹקֶה אֶלָּא בְּעֵדִים וְהַתְרָאָה וּבוֹדְקִין הָעֵדִים בִּדְרִישָׁה וּבַחֲקִירָה כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂים בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת. עָבַר עַל לָאו שֶׁנִּתַּק לַעֲשֵׂה וְהִתְרוּ בּוֹ וְאָמְרוּ לוֹ אַל תַּעֲשֶׂה דָּבָר זֶה שֶׁאִם תַּעֲשֶׂנּוּ וְלֹא תְּקַיֵּם עֲשֵׂה שֶׁבּוֹ תִּלְקֶה. וְעָבַר וְלֹא קִיֵּם הָעֲשֵׂה הֲרֵי זֶה לוֹקֶה. אַף עַל פִּי שֶׁהַתְרָאָה בְּסָפֵק הִיא שֶׁאִם יְקַיֵּם יִפָּטֵר הַתְרָאַת סָפֵק הַתְרָאָה הִיא:

הלכה ה׳

עָבַר עֲבֵרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מַלְקוֹת וּמִיתַת בֵּית דִּין כְּאַחַת כְּגוֹן שֶׁשָּׁחַט אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לַעֲבוֹדָה זָרָה. אִם הִתְרוּ בּוֹ לְמִיתָה סוֹקְלִין אוֹתוֹ וְאֵינוֹ לוֹקֶה שֶׁהֲרֵי נִתְחַיֵּב בְּדִין גָּדוֹל מִזֶּה. וְאִם הִתְרוּ בּוֹ לְמַלְקוֹת בִּלְבַד לוֹקֶה:

הלכה ו׳

אֵינוֹ צָרִיךְ שְׁנֵי עֵדִים לְמַלְקוֹת אֶלָּא בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה אֲבָל הָאִסּוּר עַצְמוֹ בְּעֵד אֶחָד יֻחְזַק. כֵּיצַד. אָמַר עֵד אֶחָד חֵלֶב כְּלָיוֹת הוּא זֶה. כִּלְאֵי הַכֶּרֶם הֵם פֵּרוֹת אֵלּוּ. גְּרוּשָׁה אוֹ זוֹנָה אִשָּׁה זוֹ. וְאָכַל אוֹ בָּעַל בְּעֵדִים אַחַר שֶׁהִתְרָה בּוֹ. הֲרֵי זֶה לוֹקֶה אַף עַל פִּי שֶׁעִקַּר הָאִסּוּר בְּעֵד אֶחָד. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁלֹּא הִכְחִישׁ הָעֵד בְּעֵת שֶׁקָּבַע הָאִסּוּר. אֲבָל אִם אָמַר אֵינוֹ חֵלֶב זֶה. וְזוֹ אֵינָהּ גְּרוּשָׁה. וְאָכַל אוֹ בָּעַל אַחַר שֶׁהִכְחִישׁ. אֵינוֹ לוֹקֶה עַד שֶׁיִּקְבְּעוּ הָאִסּוּר שְׁנֵי עֵדִים:

הלכה ז׳

שָׁתַק בְּעֵת שֶׁהֵעִיד הָעֵד הָאֶחָד בִּקְבִיעוּת הָאִסּוּר וְאַחַר שֶׁעָבַר וְהִתְרוּ בּוֹ טָעַן לְהַכְחִישׁ הָעֵד אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ אֶלָּא לוֹקֶה:

הלכה ח׳

כֵּיצַד מַלְקִין אוֹתוֹ. כּוֹפֵת שְׁתֵּי יָדָיו עַל הָעַמּוּד אֵילָךְ וְאֵילָךְ וְחַזַּן הַכְּנֶסֶת אוֹחֵז בִּבְגָדָיו. אִם נִקְרְעוּ נִקְרְעוּ וְאִם נִפְרְמוּ נִפְרְמוּ. עַד שֶׁהוּא מְגַלֶּה אֶת לִבּוֹ. שֶׁאֵינוֹ מַכֵּהוּ עַל כְּסוּתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה ב) "וְהִכָּהוּ" וְלֹא לִכְסוּתוֹ. וְהָאֶבֶן נְתוּנָה מֵאֲחוֹרָיו שֶׁהַחַזָּן הַמַּכֶּה עוֹמֵד עָלֶיהָ. וּרְצוּעָה שֶׁל עֵגֶל בְּיָדוֹ כְּפוּלָה לִשְׁנַיִם וּשְׁנַיִם לְאַרְבָּעָה. וּשְׁתֵּי רְצוּעוֹת שֶׁל חֲמוֹר עוֹלוֹת וְיוֹרְדוֹת בּוֹ. וְרֹחַב הָרְצוּעָה טֶפַח וְאָרְכָּהּ כְּדֵי שֶׁתְּהֵא מַגַּעַת עַד פִּי כְּרֵסוֹ. וְיַד שֶׁל רְצוּעוֹת שֶׁאוֹחֵז בָּהּ אָרְכָּהּ טֶפַח:

הלכה ט׳

הָאִישׁ הַמַּכֶּה צָרִיךְ לִהְיוֹת יָתֵר בְּדֵעָה וְחָסֵר בְּכֹחַ. וּמַגְבִּיהַּ אֶת הָרְצוּעוֹת בִּשְׁתֵּי יָדָיו וּמַכֶּה בְּיָדוֹ אַחַת בְּכָל כֹּחוֹ. וּמַלְקֵהוּ שְׁלִישׁ מִלְּפָנָיו [עַל חָזֵהוּ] בֵּין דָּדָיו וּשְׁנֵי שְׁלִישִׁים מֵאֲחוֹרָיו. שְׁלִישׁ עַל כָּתֵף זֶה וּשְׁלִישׁ עַל כָּתֵף זֶה:

הלכה י׳

הַמֻּכֶּה אֵינוֹ עוֹמֵד וְלֹא יוֹשֵׁב אֶלָּא מֻטֶּה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה ב) "וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט וְהִכָּהוּ לְפָנָיו" שֶׁיְּהוּ עֵינָיו שֶׁל שׁוֹפֵט בּוֹ לֹא שֶׁיִּהְיֶה מַבִּיט בְּדָבָר אַחֵר וּמַכֵּהוּ מִכָּאן שֶׁאֵין מַכִּים שְׁנַיִם כְּאֶחָד:

הלכה י״א

הַגָּדוֹל שֶׁבַּדַּיָּנִים קוֹרֵא כָּל זְמַן שֶׁזֶּה לוֹקֶה (דברים כח נח) "אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת". (דברים כח נט) "וְהִפְלָא ה' אֶת מַכֹּתְךָ". וּמִתְכַּוֵּן שֶׁיִּגְמֹר הַפְּסוּקִים עִם הַמַּלְקִיּוֹת. וְאִם לֹא גָּמַר חוֹזֵר לִתְחִלַּת הַמִּקְרָא וְקוֹרֵא וְחוֹזֵר וְקוֹרֵא עַד שֶׁתִּגָּמֵר כָּל הַהַכָּאָה. וְהַשֵּׁנִי שֶׁבַּדַּיָּנִים מוֹנֶה וְהַשְּׁלִישִׁי אוֹמֵר לַחַזָּן הַכֵּה. כָּל זְמַן שֶׁמַּכֶּה עַל פִּיו הוּא מַכֶּה:

הלכה י״ב

מֵת תַּחַת יָדוֹ פָּטוּר. וְאִם הוֹסִיף רְצוּעָה אַחַת עַל הָאֹמֶד וּמֵת הֲרֵי הַחַזָּן גּוֹלֶה. וְאִם לֹא מֵת הֲרֵי הַחַזָּן עָבַר עַל מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה ג) "לֹא יֹסִיף". וְהוּא הַדִּין לְכָל מַכֶּה אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁהוּא בְּלֹא תַּעֲשֶׂה. וּמָה אִם זֶה שֶׁנָּתְנָה תּוֹרָה רְשׁוּת לְהַכּוֹתוֹ צִוָּה הַכָּתוּב שֶׁלֹּא לְהַכּוֹתוֹ יָתֵר עַל רִשְׁעוֹ קַל וָחֹמֶר לִשְׁאָר כָּל הָאָדָם. לְפִיכָךְ כָּל הַמַּכֶּה אֶת חֲבֵרוֹ אֲפִלּוּ הִכָּה עֶבֶד הַכָּאָה שֶׁאֵין בָּהּ שְׁוֵה פְּרוּטָה לוֹקֶה. אֲבָל אִם יֵשׁ בָּהּ שְׁוֵה פְּרוּטָה הוֹאִיל וְהוּא חַיָּב לְשַׁלֵּם מָמוֹן אֵין אָדָם מְשַׁלֵּם וְלוֹקֶה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת:

קרית ספר · הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם פרק ט״ז

א׳

מצות רל להלקות המחוייב מלקות דכתי' והפילו השופט לפניו והכהו וגו' ואף על פי שמלקות במקום מיתה הוא עומד וכדאמרינן התם דכיון דעבר על אזהרת בוראו ראוי הוא למות ומיתה זו קנס עליו הכתוב והוי כאחת מן המיתות ואפ"ה בשלשה מומחין הוא וכדילפינן התם מקרא. ומלקין בזמן הזה מן התורה בכל מקום בפני ג' סמוכין דכתיב גבי מלקות ושפטום שנים ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהם עוד אחד וכדאמר פרק קמא דף י' וכל מלקיות של דייני ח"ל אינה אלא מכות מרדות דבעינן מומחים כדאמ'.

ד׳

אין אדם לוקה אלא בעדים והתראה וכדילפינן לעיל פרק י"ב ובדרישה וחקירה בדיני נפשות דמדאורי' אפילו בדיני ממונות הוה בעינן דרישה. עבר על לאו שניתק לעשה לוקה דהתראת ספק שמה התראה כרבי יוחנן פרק אלו הן הלוקין דף ט"ו דכשמתרים בו על לאו שניתק לעשה ספק הוא שמא לא יבטל את העשה ואפ"ה אם יבטלנו לקי כיון שמתרין בו בפירוש אל תעשה שאם תעשה ולא תקיים העשה שבו תלקה. עבר עבירה שיש בה מלקות ומיתת ב"ד כגון ששחט אותו ואת בנו לע"ז והתרו בו למיתה סוקלין אותו כדינו ואפילו התרו בו גם כן למלקות אינו לוקה דקים ליה בדרבה מיניה ואם התרו בו למלקות בלבד לוקה.

ו׳

עד אחד נאמן באיסורין כשאין מכחישו העובר בשעה שהוא עובר וכדילפינן בעלמא.

ח׳

כיצד מלקין כופת וכו' ואוחז וכו' אם נקרעו וכו' כדתנן התם דף כ"ב ובגמרא מ"ט משום נקלה אחיך וגו' ורצועה כפולה אמרינן התם מנין שהיא מוכפלת שנאמר והפילו ואינו מכה אותו על כסותו דכתיב והכהו ולא לכסותו שליש מלפניו וב' שלישית מאחוריו דכתיב והפילו השופט והכהו לפניו כדי רשעתו במספר רשעה אחת מלפניו ב' רשעיות מאחריו דכיון דמלפניו רשעה אחת מכלל דמלאחריו שתים. המוכה אינו עומד אלא מוטה כדכתיב והפילו השופט. ואין מכין שנים כאחד כדכתיב והכהו לפניו דמשמע שיהיו עיניו של שופט בו ולא שיהיה מביט בדבר אחר. הגדול שבדיינים קורא אם לא תשמור לעשות וגו' וילפינן ביבמות דבעי' קרייה מדכתיב גבי שפחה חרופה בקורת תהיה בקרייה תהיה ומשמע דגדול הוא שקורא וכיון דאזהר קרא לא יוסיף משמע דבעי למנות וכיון דגדול קורא שני מונה וכיון דשני מונה ג' אומר הכה דכיון דבעינן אומד הדיינים צ"ל למכה הכה.

י״ב

מת תחת ידו פטור דשליח ב"ד הוא ואמרי' יצא האב המכה את בנו והרב את תלמידו ושליח ב"ד כדתנן פרק הגולין מדכתיב לחטוב עצים מה חטבת עצים רשות יצא האב וכו'. ואם הוסיף רצועה על האומד ומת הרי זה גולה על ידו ותניא התם אין לי אלא מכה רבה שהכהו מכות הרבה על האומד כדכתיב מכה רבה מכה מועטת אפילו מכה אחד מנין דאסור להוסיף ת"ל לא יוסיף להכותו על אלה אם כן מה ת"ל מכה רבה לימד על הראשונות שהן מכה רבה: אזהרת שכד שלא להכות את חברו דכתיב לא יוסיף מה אם זה הלוקה שנתנה תורה רשות להכותו צוה שלא להכותו יותר על רשעו ק"ו לשאר בני אדם הכשרים לפיכך כל המכה את חברו הכאה שאין בה תשלומין לוקה ואפילו הכה עבד דהוי חייב במצות שהאשה חייבת בהן כדילפינן בעלמא אבל אם חייב לשלם ממון משלם ממון ואינו לוקה וכדילפי' בדוכתיה:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם פרק ט״ז

ד׳

אף עפ"י שההתראה בספק היא שאם יקיים יפטר התראת ספק התראה היא: רבוותא בתוספות כתבו בסוף פ"ק דכתובות, דאימת אמרו התראת ספק שמה התראה דוקא כשיודע בודאי שיבוא לידי איסור אם יותיר או יכה שניהם שהם בספק אביו, אבל הכא כשזרק חץ לגו והיה עו"ג ביניהן אף דכל קבוע כמחצה ע"מ דמי ואשתכח דישראל הרג מ"מ הוא אינו יודע שודאי יבוא לידי איסור שאינו יודע מי יכה, חדשו לן רבוותא דהיכי דלהמותרה בעצמו בספק אם עביד איסורא אינה התראה לכו"ע ולפ"ז באכל חלב ולאחר מכאן הביא ש"ש כיון דהוא בעצמו אינו יודע אם עביד מידי דמחייב עליה מלקות לכו"ע לא שמה התראה. אמנם רבוותא פירשו דכיון דאגלאי מלתא למפרע שהיה גדול בעת ההתראה לא חשיב התראת ספק, ולא דמי להכה זה וחזר והכה את זה דאף לאחר שהכה שניהן אינו יודע איזה אביו, וכוונתם דהכא החלב אכל רק מספקא לן אם הוא גדול מידי שלא יכול להשתנות מכפי מה שהוא וע"ז שפיר איגלאי מילתא למפרע, משא"כ בנותר הלא בעת ההתראה היה יכול לאוכלם, וכן בזרק חץ לגו חבורה, הלא בעת הזריקה היה ביכולת הרוח להוליך להחץ בלבו של עו"ג, וזה ענין הבא אח"כ ע"צ המקרה לא שייך אגלאי מלתא למפרע, וברור בכוונתם: אך הך סברא של רבוותא דהיכי שהמותרה בעצמו אינו יודע. לכאורה מוכח להיפוך מנזיר דף כ"א דמוקי ברייתא דהאשה שנדרה בנזיר והיתה שותה יין כו' הר"ז סופגת את הארבעים כמ"ד דמיעקר עקר. וזה פלא הא הוי ספק להמותרה בעצמו שמא יפר לה בעל ונמצא שנעקר נדרה למפרע ולא עבדה איסורא כלל, וכאן לא שייך סברא שכתבו בתוספות פ' השולח דף ל"ג דמוקמינן אחזקתו שלא ישאל, דזה שייך דוקא בשאלה דלא יתחרט וכן לא ילך אצל חכם ויתיר נדרו מוקמינן אחזקתיה, אבל על ההפרה שהוא ענין מאחר בלא דעתה כלל ודאי הוי ספק ולא שייך חזקה שלא ימחה הבעל, ועל כרחין דהגם שהמותרה בעצמו אינו יודע שיבוא לידי איסור לא איכפת לן למ"ד ה"ס שמה התראה וכוותיה אתיא הך ברייתא, והא דפריך צריכא למימר פירוש דאי משום זה הוא דין בפני עצמו לא הוצרך להשמיענו גבי נדרי נזירות, וזה ראיה נכונה לכאורה. אולם יש לדחות דמיירי ביום מלאת ונשחטה עליה אחת מן הדמים דלר"ע אינו יכול להפר כדתנן בדף כ"ח, ואפ"ה סופגת על הטומאה והתגלחת וכדתניא בפ"ב דף ט"ו ולא הוי התראת ספק, ואע"פ שרבוותא בתוספות נסתפקו אם הפר לא אם מופר, בכ"ז ודאי דמוקמינן על חזקתיה שלא יפר לה משום הפסד קדשים ולא הוי ה"ס ופשוט. והנה בשו"ת נוב"י מהד"ת מחלק בין מיתה למלקות לענין התראת ספק דלמיתה לא שמה התראה, וזה נסתר מירושלמי סוף פרק נושאין על האנוסה דקאמר הכה זה וחזר והכה זה פטור ר"ח בעי לית הדא פליגא על ר' יוחנן, דאיתפלגון בשני י"ט ש"ג ר' יוחנן אמר מקבלין התראה על הספק, ומאי רמי ממיתה על מלקות וע"כ דלא שנא ועיין בזה:

ו׳

אינו צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה, אבל האיסור עצמו בעד אחד יוחזק כו' גרושה או זונה אשה זו וכו' ה"ז לוקה כו': מקור דברי רבינו בירושלמי סוטה פרק מי שקנא ה"ב. אמנם שם לא נזכר גרושה או זונה. ובאמת הדבר תמוה, דהא מפורש אמרו בקדושין דף ס"ו דהוי דבר שבערוה דשם אמרו בן גרושה ובן חלוצה הוי פסולו בשנים אף בשותק משום דהוי דבר שבערוה ואינו פחות משנים, וכן כל הפלפול שם על אמו דינאי מלכא דאמרו דאישתבאי אמרו שם דהוי דבר שבערוה, ואף באינן מעידין על הבן רק על האם לחודא ג"כ אין נאמנין פחות משנים, וכן פסק רבינו פרק י"ח מאישות, והיא משנה ערוכה פרק האומר, האב שאמר על בתי נשבית ופדיתיה בין שהיא גדולה או קטנה אינו נאמן שלא האמינה אותו תורה אלא לאסרה משום אישות שנאמר את בתי נתתי כו' אבל לא לפוסלה משום זנות, הרי דאף בשותקת ג"כ אינו נאמן וכמו דבקדושין אינה יכולה להכחישו דיכול לקבל קדושין שלא בפניה, כן ה"ה בזנות אף בשותקת אינו נאמן, והא ודאי אין לומר משום דהוי קרוב, דכל הפסולין לעדות נאמנין לאיסורים כמ"ש ביו"ד סימן קכ"ז, וכן הוכיחו בתוס' כריתות ריש פרק אמרו לו, דכמו דדייק בקדושין ס"ה ממשנה דשם דטעמא דמכחיש ליה הא שתיק מהימן, כן יש לדייק מהך דתני שם אשה אומרת אכל ואשה אומרת לא אכל טעמא דמכחיש ליה הא שתיק מהימן, והא דאמרו אי מהימן עלך דלאו גזלנא מהימן אלמא דגזלן פסול לאביי בדבר שבערוה דשוה לכל האיסורים, התם דוקא גזלן דפסול משום חששא דמשקר וכמו דאמרו בפרק מי שמת דף קנ"ט דקרובים פסולים משום גזה"כ דאפילו משה ואהרן לא מהימני, לכן לגבי איסורים כשרים, לא כן גזלן אמרו שם דטעמא משום משקר, ולכן היה יודע עדות בשטר עד שלא נעשה גזלן אין אחרים מעידין על כתב ידו ודאי דבאיסורים אינו נאמן דאימור משקר להפסיד חבירו, וזה פשוט, [וצ"ע על הש"ך בזה] א"כ חזינא דהאב לא מהימן לומר שנשבית כש"כ דלשויה גרושה או זונה אינו נאמן משום דהוי דבר שבערוה: לכן צריך לפרש בכוונת דבריו, דההמ"ג בפ"כ מאיסורי ביאה ה"ה כתב בדעת רבינו, דהא דאמרו כל המשפחות בחזקת כשרות הן, הוא דוקא באית ליה חזקת משפחה, הא מי שבא מארץ רחוקה שאין לו חזקת משפחה חיישינן שמא עו"ג או ממזר הוא יעו"ש, והגם כי מדברי הגמרא דיבמות בפרק החולץ דרבא אמר לבן הנולד מעו"ג הבא על ב"י או גלי כו', הרי מוכח דיכול לישא אשה אף שאין לו חזקת משפחה, יש לפרש דהוא ישא אשה הבאה מארץ רחוקה שאין לה חזקת משפחה וכיו"ב. אך בכ"ז סתרו הפוסקים, ומההוא ארמאה דסליק לירושלים ואכיל פסחא בריש פסחים מוכח דנאמן לומר דישראל הוא, ועיין בשער המלך שם שהביא שיטות כמה מהפוסקים דפסקו דלענין פסול קהל אף מי שאין לו חזקת משפחה ג"כ מותר בישראלית מיוחסת, רק לענין פסול כהונה דוקא באית לה חזקת משפחה, הא לית לה חזקת משפחה אסורה להנשא לכהן שמא חללה היא, וכיו"ב באשה אם היא אין לה חזקת משפחה ובא עד אחד ואמר גרושה או זונה היא נאמן, דגדולה מזו כתבו הפוסקים דכל היכי דלא איתחזק איסורא נאמן עד אחד אפילו בדבר שבערוה, וכבר האריך בזה הר"י בכר דוד בספרו דברי אמת קונטרס לאוין. ולפ"ז בדיוק כתב רבינו גרושה או זונה ולא כתב גם חללה, להורות דאף דהא דאסורה להנשא לכהן בלית לה חזקת משפחה, הוא רק משום דילמא נולדה מן פסול כהונה ולא חשש גרושה וזונה, בכ"ז כיון דאינה מותרת להנשא לכהן יכול העד להעיד עליה והיא מוחזקת על פיו לגרושה וזונה, וכן מפורש בפרק עשרה יוחסין דחיה נאמנת לומר זה כהן כו' וזה ממזר כו', הרי דכיון דלא איתחזק נאמנת אפילו בדבר שבערוה ועיין בית שמואל סימן ד' בזה. אולם רבינו נסים כתב הא דנאמנת משום דעל הרוב אין אחר יכול לדעת חוץ ממנה לכן האמינוה חכמים כעדים, ומכאן למדו הפוסקים דבמקום שאין אנשים רגילים להיות כגון בהכ"נ של נשים נאמנות נשים והובא ברמ"א סוף סימן ל"ה מהלכות עדות, ועיין פירוש המשנה לרבינו פ"ק דב"ק עפ"י עדים עפ"י בני חורין דהוי אמינא לפי שהנזק מצוי במקום שאין שם רק עבדים יהיו נאמנין קמ"ל: ולפ"ז מיושב היטב מה דקשה דמצאנו לענין תרומה להאכילו בתרומה אינו נאמן קרוב או עבד ושפחה, ובשבויה נאמנין, וכן ר' יהודה חייש לגומלין במעידין זה על זה שכהן הוא, ובשבויה לא חייש ומעידה אחת על חברתה, ואילו במסיח לפי תומו בתרומה נאמן ע"פ עצמו, ובשבויה אינה נאמנת ואפילו בעלה מסל"ת, וכבר עמדו ע"ז רבנן בתוספות פרק האשה שנתארמלה דף כ"ד, ולפ"ז א"ש דהקילו בעדות עבד ושפחה גבי שבויה משום דהנהו הוא דשכיחי גבי שבויות וכן לא חששו לגומלין דשבויות ידעי כל חדא מחברתה וליכא גבייהו כשרים, לכן הקילו להאמינם, משא"כ גבי תרומה יביא כשרים ויעידו, אבל גבי מסל"ת דבזה לא שייך תקנה להאמינם חששו גבי שבויה טפי דתעשה רמיה ותחבולות להעיד בשקר שלא תפסל לבעלה ולכהונה, וזה פשוט: והנה בעד אחד מעיד נגד הרוב חקרו הרבה האחרונים ומהם הפני יהושע בקדושין אם מהימן לברר שזו החתיכה כשרה כשאנו יודעין שיש אצלו טריפות הרבה במקולין, והאריך במשנה דאב שאמר קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן אף ע"ג דצ"ל שהוא מרובא דעלמא שלא נתקדשה להן יעו"ש [וקצת סעד יש להביא מדברי אגדה פרק הספינה איבעי לך למימני חוטין ולמימיני חוליות כו' והא בית הלל רובא נגד בית שמאי ולא היה רבב"ח נאמן נגד הרוב ועיין רשב"ם שם] אולם הנוב"י מהד"ק אהע"ז סימן ס"ט האריך ברובא דאיתא קמן ואירע שנתערב אצל אחד כשירה בטריפות ובא ע"א ומעיד שמכיר איזה הוא של היתר צריך תלמוד אם נאמן יעו"ש, ואנכי כבר עמדתי ע"ז מדברי התוספתא פסחים פרק ה' דחמש חבורות שנתערבו פסחיהם נאמן אחד מבני חבורה לומר פסח זה של אותה חבורה הוא, ומדתני אחד מבני חבורה מוכח דדוקא אם הוא בן החבורה נאמן לומר, משום דבידו הוא שלא לערבב הפסחים ולשמור פסחו וכמו שכתב כזה הנוב"י לגבי קצב שמעיד שזו כשירה במקום שרוב בהמותיו טריפות משום שבידו שלא לערבב הבהמות, או מטעם שכתב הרמב"ן גבי נדה דנאמנת משום שהיא בכלל האיסור, וגם היא עבדא איסורא, ומיגו דנאמנת לגבי דידה נאמנת לגבי בעלה, הכא נמי גבי חבורה מיגו דנאמן על עצמו לאכול מהפסח נאמן לבני חבורה אבל אחר אינו נאמן, דזה דחוק לומר משום דאיהו קים ליה בגויה ומילי דשכיח נקט: אמנם כעת התבוננתי דיתכן טעם התוספתא על פי מה שאמרו בשקלים דמוצא בשר בעזרה איברין וחתיכות נפסלין משום היסח הדעת ומייתי לה מכאן דהיסח הדעת טעון עיבור צורה, וזה דלא כמש"כ בתוספות בחגיגה (דף כ) דאם אינו בידו אינו נפסל וליכא פסול רק אם בידו ומסיח דעתו מלשמרה, ומוכח מכאן דתמיד שייך היסח הדעת אף בנאבד, הוא הדין כאן בנתערבבו עד שנתערב אחד בין ארבעה שאינן נאכלין נפסל כל אחד משום היסח הדעת שלא שמרוהו, ובשלמא באמר אחד מבני חבורה שהפסח שלנו הוא, הרי לא הסיח דעתו הימנו אבל אם אחר מבני חבורה אחרת אומר ששמרו זה לא מהני, דאמרו בפרק אין דורשין דחזקה אין אדם משמר מה שביד חבירו והוי היסח הדעת כיון שלא שמרוהו באופן שלא יהיה ראוי לאכילה. אך לפ"ז צריך ליישב הנך משניות וברייתות בפרק כל התערובות, דאם נתערבו חתיכות בחתיכות בעלי מומין דר"א אומר אם קרבו ראש אחד מהן יקרבו כולן ולא מיפסלי משום היסח הדעת, ואולי משום דשם נתערב איסור המועט בתוך ההיתר המרובה ומן התורה נתבטל וראוי להקרבה, או משום דרואין כאילו הן עצים, ובדמים שנתערבו לא נזכר פסול היסח הדעת משום דקיי"ל כר' יוחנן דאמר בפרק כל שעה דהיסח הדעת פסול טומאה הוי, ודם קדשים אינן מקבלין טומאה כמו שאמרו משקי מטבחייא דכיין ויעוין מש"כ רבינו בפרק א' מפסולי המוקדשין ובפירושו בעדיות פרק ח' דאף מדרבנן טהורים, וכל מקום שנזכר טומאה בדם קדשים הכל קודם שהעיד יוסי בן יועזר, ולריש לקיש דפסול הגוף הוי הא דנתערבו דישפך לאמה [בנתערבו עליונים בתחתונים] דאם לא נמלך ונתן כשר, כיון דכשר בדיעבד אפשר דלא הוי היסח הדעת, או אם נתן פירוש קודם שנודע לו שנתערבו, ויש לישב בכמה גווני. אך המכוון בתוספתא נראה נכון בס"ד:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם פרק ט״ז

ד׳

אין אדם לוקה אלא בעדים והתראה ובודקין העדים בדרישה וחקירה כדרך שעושים בדיני נפשות עבר על לאו שניתק לעשה והתרו בו ואמרו לו אל תעשה דבר זה שאם תעשנו ולא תקיים עשה שבו תלקה ועבר ולא קיים העשה הרי זה לוקה אף על פי שהתראה בספק היא שאם יקיים יפטר התראת ספק התראה היא. הכס"מ כתב ולענין התראת ספק אמרינן בפרק הלוקין דפלוגתא דר"י ור"ל היא ור"י סבר שמה התראה וידוע דהלכתא כותיה לגבי ר"ל וכן פסק רבינו פה ובפ"ה מהל' שבועות כתב שאין לוקין על התראת ספק אא"כ היה לאו שלו מפורש בתורה ואיני יודע מנין לו חילוק זה, והוא מה שכתב שם בהלכה ב' גבי נשבע על אחרים שיעשו כך כתב הרמב"ם ולמה אינו לוקה משום שבועת שוא שהרי אפשר לאותן אחרים שישמעו ממנו ותתקיים שבועתו ונמצא כשמתרין בו בעת שנשבע התראת ספק היא שאין לוקין אלא אם כן היה לאו שבו מפורש בתורה כמו שיתבאר בהל' סנהדרין ומד' הכ"מ משמע דמפרש דטעמא משום דלאו דשבועה הוא עצמו שחידש האיסור בשבועתו, וע"ז כתב הכ"מ צריך לדעת מנין לרבינו חלוק זה, ועכ"פ לד' הכ"מ בלאו שמפורש בתורה סובר הרמב"ם דהתראת ספק שמה התראה, אכן קשה לד' הכ"מ במה שפסק הרמב"ם שם בפ"ד הל' י"ז בנשבע שלא אוכל זו אם אוכל זו ואכל האיסור ואח"כ אכל את התנאי, דבגמ' תלינן זה בדין התראת ספק אם שמה התראה, והרמב"ם פסק דשתיהם במזיד חייב וקשה דהא כאן נמי בשבועה מיירי ואין הלאו מפורש בתורה. והנה יש לפרש ד' הרמב"ם באופן אחר דמה שכתב בפ"ה אלא א"כ היה הלאו שבו מפורש בתורה כמו שיתבאר בהל' סנהדרין, היינו דשם הא מיירי בלאו שניתק לעשה דהלאו מפורש בתורה ואין כאן ספק לאו אלא דאם יקיים העשה יתקן את הלאו ויהיה פטור ממלקות, ובזה פסק דהתראת ספק שמה התראה, וראיתי אח"ז שכן רצה הלח"מ לפרש רק שהקשה דא"כ לא יתיישב באכל האיסור ואח"כ התנאי למה פסק דחייב כשאכל שתיהן במזיד, ועוד דהא סבר ר' יוחנן נמי הכי בשבועה שאוכל ככר זה היום דהתראת ספק שמה התראה לכן פי' הלח"מ דבנשבע שיזרוק פלוני צרור לים הוה ספק למה דומה איסור זה אם לשבועת שוא או לשבועת שקר, וזהו שכתב אלא א"כ היה הלאו מפורש בתורה, אבל לדעתי הוא דוחק גדול לפרש כן, ובודאי אין כאן שבועת שוא מדאורייתא דהוא דוקא בנשבע על אבן שהוא זהב וכאן אין החיוב אלא משום שבועת שקר, והרמב"ם כתב רק דמכין אותו מכת מרדות שגרם לשבועת שוא אבל אין כאן שבועת מה"ת ובכלל אין הלשון אא"כ היה הלאו שבו מפורש בתורה משמע כפירושו. ונראה דבאמת עיקר הפי' בדברי הרמב"ם הוא כמו שרצה הלח"מ לפרש דגבי לאו הניתק לעשה הלאו שבו מפורש בתורה, אלא דמ"מ חזינן מזה דאף דעכ"פ חיוב המלקות עומד בספק דאם יקיים העשה יפטר מ"מ כיון דהאיסור הוא ודאי חייב מלקות, ומה דהרמב"ם פסק דחייב מלקות גבי אכל האיסור ואח"כ התנאי, דבגמ' תולה זה בדין התראת ספק זהו משום דר' יוחנן ור"ל הא פליגי בשני מקומות א' בשבועות דף ג' ע"ב בשבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלה דר' יוחנן אמר פטור משום דהוי לאו שאין בו מעשה, ור"ל אמר דפטור משום דהו"ל התראת ספק ור' יוחנן סבר התראת ספק שמה התראה ומוכיח ר' יוחנן מנותר דפטור רק משום דהוי ניתק לעשה דשריפה ולא משום התראת ספק, דנותר הוי נמי התראת ספק כמו שאוכל ככר זה היום דכשמתרין בו יש לו עוד שהות וא"א לצמצם הרגע האחרון שיכול עוד לאכול ואינו אוכל ונמצא דכל סוף היום הוא בספק רק כשלא אכל כל היום עבר, (ולפלא על הלח"מ דמפרש התראת ספק דנותר משום דהוי ניתק לעשה, והמעיין בסוגיא דשבועות ודמכות יראה דא"א לפרש כן), ועוד דפליגי ר"י ור"ל (במכות ט"ז) גבי קיימו ולא קיימו דר"י סבר דחייב משום דהתראת ספק שמה התראה, ושם אמר בגמ' דאזלו לטעמייהו, ומ"מ יש לבאר דבמקצת לא דמי זה לזה דגבי נשבע שאוכל ככר זה היום וכן בנותר הא כל העבירה עבר במזיד שבמזיד לא אכל כל היום. ואף דע"כ צ"ל דאין זמן מבורר דנוכל לומר דזהו הרגע האחרון שיכול לאכול דא"כ אפשר להתרותו לפני זה ובגמ' מוכח דבכל גווני הוי התראת ספק דאל"כ מה מוכיח ר"י מנותר דצריך לטעמא דניתק לעשה הא צריך לזה אפי' אם התרו בו ברגע האחרון דג"כ פטור, וע"כ דא"א לצמצם וכמש"כ (ועי' בתמורה דף נ' ברש"י וכה"ג וצ"ע) וא"כ לכאורה לא הוי מזיד גמור דהא בעצמו אינו יודע וכשעבר הזמן שוב אינו יכול לאכול מ"מ יש לומר עפ"י דברי האגודה שהביא הב"י בחו"מ סי' כ"ז (הביא הקצוה"ח סי' נ"ה) דאם מקודם היה יכול לעשות ולבסוף נאנס לא מיקרי אונס ע"ש בקצוה"ח מה דשו"ט בזה, א"כ יש לומר דעכ"פ בין בנותר בין בנשבע שיאכל ככר זה היום מיקרי מזיד גמור כיון שהיה יכול לאכול כל היום ולא אכל, אלא דמ"מ התראת ודאי בחיוב מלקות לא מיקרי כיון דכל רגע יכול לומר שיש לו עוד שהות. ומבואר מה דמדמי רבא דין אכליה לאיסורא והדר אכליה לתנאיה לנשבע שאוכל היום וכמו שפרש"י שם בדף כ"ח ע"ב בשבועות דבזה נמי עיקר העבירה היא במזיד כשאכל האיסור ואח"כ התנאי שתיהן במזיד, אבל בשבועה שיזרוק פלוני הא סוף העבירה מה שלא זרק לא היה כלל בזדון הנשבע וכן גבי קיימו ולא קיימו הא מה דחייב אם לא קיימו הוא אפילו לא קיימו באונס, ולכן דימה הרמב"ם דין שבועה שיזרוק פלוני לדין קיימו ולא קיימו, ולכן חילק ביניהם דהתם עיקר הלאו מפורש בתורה דקיום העשה הוא רק לפוטרו ממלקות משא"כ בשבועה שיזרוק פלוני לים, אבל לא דמי לדין נשבע שאוכל ככר זה היום דשם אינו פטור משום התראת ספק וכנ"ל דהוי רק ספק בהתראת המלקות אבל בעבירה עצמה מזיד הוא ומיושב מה דאמר הגמ' במכות דאזלו לטעמייהו מהא דקיימו ולא קיימו לדין אוכל ככר זה היום, משום דלדין חיוב המלקות ודין ההתראה הא הוו בשניהם התראת ספק דגם בקיימו ולא קיימו בדין חיוב המלקות הוי התראת ספק אבל מ"מ להלכה סובר הרמב"ם דבשבועה שיזרוק פלוני לים גם ר' יוחנן מודה דפטור וטעמו דהא בין רב בין שמואל דפליגי בשבועות כ"ה, בשבועה שזרק פלוני צרור לים, סברי דבשבועה שיזרוק פלוני פטור ופליגי רק בשבועה שזרק אם בעינן איתא בלהבא, ולכן מוכח דבשבועה שיזרוק הכל מודים דפטור, דסוף החיוב מה שלא זרק לא היה בזדון של הנשבע כלל, ומשום זה חילק הדין הרמב"ם מדין קיימו ולא קיימו דחייב אף שלא קיים באונס כגון שנשרף דשם עיקר הלאו מפורש בתורה וכמש"כ, אבל באכל האיסור ואח"כ אכל התנאי אינו דומה כלל לשבועה שיזרוק דהא כל העבירה היתה במזיד בין אכילת האיסור בין אכילת התנאי, וכן בשבועה שאוכל ככר זה היום ורק דההתראה לגבי המלקות היתה בספק ובזה קיי"ל כר' יוחנן דשמה התראה. ועכשיו מיושב דהיכי דעיקר העבירה היתה בספק גם הרמב"ם סובר דהתראת ספק לא שמה התראה ומשום דגם ר' יוחנן מודה בזה וכמו בשבועה שיזרוק פלוני וכנ"ל ומבואר מה שכתבתי במטיל מום בקדשים בזה"ז דאף שעובר בל"ת אינו לוקה דבזה עיקר העבירה הוא בספק.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם ט״ז, מתוך הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם שבספר שופטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם כל הרמב״ם