רמב״ם - הלכות רוצח ושמירת נפש · פרק י״ג

ספר נזיקין · 14 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות רוצח ושמירת נפש · פרק י״ג

הלכה א׳

מִי שֶׁפָּגַע בַּחֲבֵרוֹ בַּדֶּרֶךְ וּבְהֶמְתּוֹ רוֹבֶצֶת תַּחַת מַשָּׂאָה בֵּין שֶׁהָיָה עָלֶיהָ מַשָּׂא הָרָאוּי לָהּ בֵּין שֶׁהָיָה עָלֶיהָ יוֹתֵר מִמַּשָּׂאָהּ הֲרֵי זֶה מִצְוָה לִפְרֹק מֵעָלֶיהָ וְזוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג ה) "עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ":

הלכה ב׳

וְלֹא יִפְרֹק וְיַנִּיחֶנּוּ נִבְהָל וְיֵלֵךְ אֶלָּא יָקִים עִמּוֹ וְיַחְזֹר וְיִטְעֹן מַשָּׂאוֹ עָלֶיהָ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב ד) "הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ" זוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה אַחֶרֶת. וְאִם הִנִּיחוֹ נִבְהָל וְלֹא פָּרַק וְלֹא טָעַן בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה וְעָבַר עַל מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב ד) "לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ":

הלכה ג׳

הָיָה כֹּהֵן וְהַבְּהֵמָה רוֹבֶצֶת בְּבֵית הַקְּבָרוֹת אֵינוֹ מִתְטַמֵּא לָהּ כְּשֵׁם שֶׁאֵינוֹ מִתְטַמֵּא לְהֶשֵּׁב אֲבֵדָה. וְכֵן אִם הָיָה זָקֵן שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לִטְעֹן וְלִפְרֹק הוֹאִיל וְאֵינָהּ לְפִי כְּבוֹדוֹ פָּטוּר:

הלכה ד׳

זֶה הַכְּלָל כָּל שֶׁאִלּוּ הָיְתָה שֶׁלּוֹ הָיָה טוֹעֵן וּפוֹרֵק הֲרֵי זֶה חַיָּב לִטְעֹן וְלִפְרֹק בְּשֶׁל חֲבֵרוֹ. וְאִם הָיָה חָסִיד וְעוֹשֶׂה לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין אֲפִלּוּ הָיָה הַנָּשִׂיא הַגָּדוֹל וְרָאָה בֶּהֱמַת חֲבֵרוֹ רוֹבֶצֶת תַּחַת מַשָּׂאָה שֶׁל תֶּבֶן אוֹ קָנִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן פּוֹרֵק וְטוֹעֵן עִמּוֹ:

הלכה ה׳

פָּרַק וְטָעַן וְחָזְרָה וְנָפְלָה חַיָּב לִטְעֹן וְלִפְרֹק פַּעַם אַחֶרֶת אֲפִלּוּ מֵאָה פְּעָמִים שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג ה) "עָזֹב תַּעֲזֹב" (דברים כב ד) "הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ". לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְהִדַּדּוֹת עִמּוֹ עַד פַּרְסָה אֶלָּא אִם כֵּן אוֹמֵר לוֹ בַּעַל הַמַּשָּׂא אֵינִי צָרִיךְ לְךָ:

הלכה ו׳

מֵאֵימָתַי יִתְחַיֵּב לִפְרֹק וְלִטְעֹן עִמּוֹ. מִשֶּׁיִּרְאֵהוּ רְאִיָּה שֶׁהִיא כִּפְגִיעָה שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר (שמות כג ה) "כִּי תִרְאֶה" וְנֶאֱמַר (שמות כג ד) "כִּי תִפְגַּע". וְכַמָּה. שִׁעֲרוּ חֲכָמִים מִשֶּׁיִּהְיֶה בֵּינֵיהֶם מָאתַיִם וְשִׁשִּׁים וְשֵׁשׁ אַמָּה וּשְׁנֵי שְׁלִישֵׁי אַמָּה שֶׁהוּא אֶחָד מִשִּׁבְעָה וּמֶחֱצָה בְּמִיל. הָיָה רָחוֹק מִמֶּנּוּ יֶתֶר מִזֶּה אֵינוֹ זָקוּק לוֹ:

הלכה ז׳

מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה לִפְרֹק עִמּוֹ בְּחִנָּם. אֲבָל לִטְעֹן עָלָיו הֲרֵי זוֹ מִצְוָה וְנוֹטֵל שְׂכָרוֹ. וְכֵן בְּשָׁעָה שֶׁמְּדַדֶּה עִמּוֹ עַד פַּרְסָה יֵשׁ לוֹ שָׂכָר:

הלכה ח׳

מָצָא בֶּהֱמַת חֲבֵרוֹ רְבוּצָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַבְּעָלִים עִמָּהּ מִצְוָה לִפְרֹק מֵעָלֶיהָ וְלִטְעֹן עָלֶיהָ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג ה) "עָזֹב תַּעֲזֹב" (דברים כב ד) "הָקֵם תָּקִים" מִכָּל מָקוֹם. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר עִמּוֹ שֶׁאִם הָיָה בַּעַל הַבְּהֵמָה שָׁם וְהָלַךְ וְיָשַׁב לוֹ וְאָמַר לָזֶה שֶׁפָּגַע בּוֹ הוֹאִיל וְעָלֶיךָ מִצְוָה אִם רָצִיתָ לִפְרֹק לְבַדְּךָ פְּרֹק הֲרֵי זֶה פָּטוּר שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג ה) "עִמּוֹ". וְאִם הָיָה בַּעַל הַבְּהֵמָה זָקֵן אוֹ חוֹלֶה חַיָּב לִטְעֹן וְלִפְרֹק לְבַדּוֹ:

הלכה ט׳

בֶּהֱמַת הָעַכּוּ"ם וְהַמַּשָּׂא שֶׁל יִשְׂרָאֵל אִם הָיָה הָעַכּוּ"ם מְחַמֵּר אַחֵר בְּהֶמְתּוֹ אֵינוֹ זָקוּק לָהּ. וְאִם לָאו חַיָּב לִפְרֹק וְלִטְעֹן מִשּׁוּם צַעַר יִשְׂרָאֵל. וְכֵן אִם הָיְתָה הַבְּהֵמָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְהַמַּשּׂוֹי שֶׁל עַכּוּ"ם חַיָּב לִפְרֹק וְלִטְעֹן מִשּׁוּם צַעַר יִשְׂרָאֵל אֲבָל בֶּהֱמַת הָעַכּוּ"ם וּמַשָּׂאוֹ אֵינוֹ חַיָּב לְהִטַּפֵּל בָּהֶן אֶלָּא מִשּׁוּם אֵיבָה:

הלכה י׳

חַמָּרִים שֶׁרַגְלָיו שֶׁל אֶחָד מֵהֶן רְעוּעוֹת אֵינָן רַשָּׁאִין חֲבֵרָיו לְהַקְדִּים וְלַעֲבֹר מֵעָלָיו. נָפַל רַשָּׁאִין לַעֲבֹר מֵעָלָיו:

הלכה י״א

הָיָה אֶחָד טָעוּן וְאֶחָד רוֹכֵב וּדְחָקָן הַדֶּרֶךְ. מַעֲבִירִין אֶת הָרוֹכֵב מִפְּנֵי הַטָּעוּן. אֶחָד טָעוּן וְאֶחָד רֵיקָן מַעֲבִירִין אֶת הָרֵיקָן מִפְּנֵי הַטָּעוּן. אֶחָד רָכוּב וְאֶחָד רֵיקָן מַעֲבִירִין אֶת הָרֵיקָן מִפְּנֵי הָרָכוּב. שְׁנֵיהֶן טְעוּנִין שְׁנֵיהֶן רוֹכְבִין שְׁנֵיהֶן רֵיקָנִין עוֹשִׂין פְּשָׁרָה בֵּינֵיהֶן:

הלכה י״ב

וְכֵן שְׁתֵּי סְפִינוֹת הָעוֹבְרוֹת וּפוֹגְעוֹת זוֹ בָּזוֹ אִם עוֹבְרוֹת שְׁתֵּיהֶן בְּבַת אַחַת טוֹבְעוֹת וְאִם בָּזוֹ אַחַר זוֹ עוֹבְרוֹת. וְכֵן שְׁנֵי גְּמַלִּים הָעוֹלִים בְּמַעֲלֶה גָּבוֹהַּ וּפָגְעוּ זֶה בָּזֶה אִם עוֹבְרִין שְׁנֵיהֶם בְּבַת אַחַת נוֹפְלִין וְאִם בָּזֶה אַחַר זֶה עוֹלִין. כֵּיצַד הֵן עוֹשִׂין. טְעוּנָה וְשֶׁאֵינָהּ טְעוּנָה תִּדָּחֶה שֶׁאֵינָהּ טְעוּנָה מִפְּנֵי הַטְּעוּנָה. קְרוֹבָה וּרְחוֹקָה תִּדָּחֶה קְרוֹבָה מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ קְרוֹבָה. שְׁתֵּיהֶן רְחוֹקוֹת אוֹ קְרוֹבוֹת אוֹ טְעוּנוֹת הוֹאִיל וְכֻלָּן בְּדֹחַק אֶחָד הַטֵּל פְּשָׁרָה בֵּינֵיהֶן וְהֵן מַעֲלוֹת שָׂכָר זֶה לָזֶה. וּבָזֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ נֶאֱמַר (ויקרא יט טו) "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ":

הלכה י״ג

הַפּוֹגֵעַ בִּשְׁנַיִם אֶחָד רוֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְאֶחָד פָּרַק מֵעָלָיו וְלֹא מָצָא מִי שֶׁיִּטְעֹן עִמּוֹ. מִצְוָה לִפְרֹק בַּתְּחִלָּה מִשּׁוּם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים וְאַחַר כָּךְ טוֹעֵן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶם שׂוֹנְאִים אוֹ אוֹהֲבִים. אֲבָל אִם הָיָה אֶחָד שׂוֹנֵא וְאֶחָד אוֹהֵב מִצְוָה לִטְעֹן עִם הַשּׂוֹנֵא תְּחִלָּה כְּדֵי לָכֹף אֶת יִצְרוֹ הָרַע:

הלכה י״ד

הַשּׂוֹנֵא שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה לֹא מֵאֻמּוֹת הָעוֹלָם הוּא אֶלָּא מִיִּשְׂרָאֵל. וְהֵיאַךְ יִהְיֶה לְיִשְׂרָאֵל שׂוֹנֵא מִיִּשְׂרָאֵל וְהַכָּתוּב אוֹמֵר (ויקרא יט יז) "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ". אָמְרוּ חֲכָמִים כְּגוֹן שֶׁרָאָהוּ לְבַדּוֹ שֶׁעָבַר עֲבֵרָה וְהִתְרָה בּוֹ וְלֹא חָזַר הֲרֵי זֶה מִצְוָה לְשָׂנְאוֹ עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה וְיָשׁוּב מֵרִשְׁעוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה אִם מְצָאוֹ נִבְהָל בְּמַשָּׂאוֹ מִצְוָה לִטְעֹן וְלִפְרֹק עִמּוֹ וְלֹא יַנִּיחֶנּוּ נוֹטֶה לָמוּת שֶׁמָּא יִשְׁהֶה בִּשְׁבִיל מָמוֹנוֹ וְיָבוֹא לִידֵי סַכָּנָה. וְהַתּוֹרָה הִקְפִּידָה עַל נַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל. בֵּין רְשָׁעִים בֵּין צַדִּיקִים. מֵאַחַר שֶׁהֵם נִלְוִים אֶל ה' וּמַאֲמִינִים בְּעִקַּר הַדָּת. שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לג יא) "אֱמֹר אֲלֵיהֶם חַי אָנִי נְאֻם ה' אֱלֹהִים אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה".

קרית ספר · הלכות רוצח ושמירת נפש פרק י״ג

א׳

מצות רג לפרוק עם מי שנכשל בדרך שבהמתו רובצת תחת משאה אפילו משא יותר מן הראוי דכתיב עזוב תעזוב עמו זו מצות פריקה כדאיתא פרק אלו מציאות דף ל"ב ולת"ק דרבי יוסי הגלילי אמרינן התם דלא דרשינן תחת משאו משוי שיכול לעמוד בו דמשאו כל משא שעליו משמע: מצות רד לטעון עמו דכתיב בפרשת כי תצא לא תראה את חמור אחיך וגו' הקם תקים עמו זו טעינה דבקרא דעזב תעזוב עמו כתיב רובץ תחת משאו דמשמע שצריך לפרוק והכא כתיב נופלים בדרך דרמי טוענייהו באורחא משמע דאף המשא מוטל על הקרקע שצריך לטעון: אזהרת רצד שלא יניחנו נבהל בלא פריקה וטעינה דכתיב לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך והתעלמת מהם הקם וגו' ואמרינן בספרי להלן אומר כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו וגו' והכא כתיב לא תראה ליתן עליו בלא תעשה וכתב הרב ז"ל ואם הניחו נבהל ולא פרק ולא טען בטל ב' מצות עשה ר"ל עשה פריקה וטעינה ועבר על לא תעשה שנאמר לא תראה דמשמע דבפריקה לחודא ליכא לאו אם לא פרק אבל בטעינה עם פריקה איכא לאו משום דלאו דלא תראה את חמור אחיך וגו' אטעינה קאי כתב בתריה הקם תקים עמו וקאי נמי האי קרא דטעינה אקרא דפריקה דמשפטים דבשראה חמור רובץ וכו' עזב תעזוב עמו לפרוק ואחר כך תחזור לסייעו בטעינה כדכתיב הכא הקם תקם ואם לא פרק ולא טען עובר בלאו.

ג׳

היה כהן והבהמה בבית הקברות אינו מתטמא לה כשם שאינו מתטמא להשבת אבדה וכדילפינן לעיל פרק י"א מהלכות אבדה וכן אם היה זקן ואינה לפי כבודו וכדדרשינן מדכתיב והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כשהוא זקן ואינה לפי כבודו וכדאיתא התם דף ל"ב דאינו חייב אלא לפנים משורת הדין כרבי ישמעאל וכרבי יוסי דדרשי והודעת להם וגו' אשר יעשון זו לפנים משורת הדין.

ה׳

פרק וטען וחזרה ונפלה חייב אפילו עד מאה פעמים כדתנן התם דף ל"ב מדכתיב עזב תעזוב דמשמע פעמים רבות לפיכך מדדה עמו עד פרסה ונוטל שכר כדאי' במכילתא ובגמר'.

ו׳

מאימתי יתחייב משיראהו ראייה שיש בה פגיעה כדאיתא התם דף ל"ג כי תראה יכול מרחוק והטיל עליו שילך שם תלמוד לומר לעיל מיניה כי תפגע שור אויבך וגו' יכול פגיעה ממש תלמוד לומר כי תראה ואי זהו ראיה שיש בה פגיעה שיערו חכמים אחד משבע ומחצה במיל דהיינו רו"ס.

ז׳

מצוה לפרוק עמו בחנם אבל לטעון מצוה ונוטל שכרו כדתניא מצוה מן התורה לפרוק אבל לא לטעון ומפרשי' אבל לא לטעון בחנם אלא בשכר דאי סלקא דעתך אף לטעון בחנם לכתוב רחמנא טעינה ואנא אמינא טעינה דלית בה צער בעלי חיים וליכא חסרון כיס חייב פריקה דאית בה צער בעלי חיים וחסרון כיס שהבהמה נשברת תחת משאה לא כל שכן אלא למאי הלכתא כתביה רחמנא לומר לך פריקה בחנם טעינה בשכר.

ח׳

מצא בהמת חברו רבוצה אף על פי שאין הבעלים עמה מצוה לפרוק ולטעון שנאמר עזוב תעזוב הקם תקים כדאמרי' דל"א אין לי אלא בעליו עמו שאין בעליו עמו מנין עזב תעזוב הקם תקים מכל מקום וצריכי תרוייהו כדאיתא התם ולמה נאמר עמו שאם היה שם ואמר הואיל ועליך מצוה וכו' פטור דכתיב עמו כדאיתא התם דל"ב ואם היה בעל הבהמה זקן או חולה חייב הוא לבדו דהוה ליה כמאן דליתיה ואמרינן הקם תקים מכל מקום וכדתניא התם.

ט׳

בהמת גוי ומשא ישראל וגוי מחמר או בהמת ישראל ומשא גוי חייב לפרוק ולטעון משום צער ישראל אבל בהמת גוי ומשא של גוי פטור דתניא התם בהמת גוי ומשוי ישראל וחדלת ואוקמינן לה כרבי יוסי הגלילי דאמר צער בעלי חיים לאו דאוריתא משמע דלרבנן לא דרשינן וחדלת אלא לבהמת גוי ומשוי גוי דפטור ואינו חייב בטעינה אלא משום איבה ומפריקה פטור מטעם פריקה כדדרשינן וחדלת חייב משום צער בעלי חיים וכמו שכתב הרא"ש ז"ל בפסקיו פרק אלו מציאות.

י״א

אחד טעון ואחד ריקן או רכוב נדחה מפני הטעון שניהם שוין עושין פשרה ביניהם וכן שני ספינות ושני גמלים וכל כיוצא בזה עליו נאמר בצדק תשפוט עמיתך כדדרשינן פרק א' דיני ממונות דף ל"ב צדק צדק תרדוף אחד לדין ואחד לפשרה כיצד שני ספינות וכו'.

י״ג

מצוה לפרוק בתחלה משום צער בעלי חיים ואחר כך טוען ואם היה אחד שונא מצוה לטעון עם השונא ולא לפרוק לאוהב כדתנן התם דף ל"ב כדי לכוף את יצרו דכיון דגלי קרא בפריקה חמור שונאך משמע דשונא קודם אם כן אפילו בטעינה קודם כדי לכוף יצרו כדאמרינן ושונא דקרא היינו שראה בו דבר עבירה ולא חזר בו דמצוה לשונאו עד שישוב וכדאמרינן פרק ערבי פסחים ואפילו הכי מצוה לפרוק ולטעון עמו שמא יבוא לידי סכנה ואולי ישוב ברצון ה' כדכתיב אם אחפוץ וגומר כי אם בשובו וגו':

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות רוצח ושמירת נפש פרק י״ג

ט׳

(בהמה של עו"ג) [בהמת העו"ג] כו' אינו זקוק לה כו'. פירוש דבריו דאינו חייב גם בפריקה וכדמוכח שמועה דפרק ערבי פסחים דעל שונא דקרא קאי, ודוקא בשונא שפירש רבינו לקמן ה"ד ועיין ביאורי הגר"א, ואע"ג דצער בע"ח דבר תורה מכל מקום כמו דכתב הר"ן דבזקן ואינו לפי כבודו פטור מלפרוק דכמו דהתירה תורה לצער בע"ח מפני צורך בני אדם כן התירה תורה מפני כבודו יעו"ש דברי נועם, כן סבר רבינו דלא הטילה תורה להטריח ישראל מפני צער בע"ח דחביב עליה דרחמנא טורח ישראל טפי מצער בע"ח, ואף בשכר פטור דלית כאן רק השבת אבידה דניזוק החמור ודוקא של ישראל אבל שאינו בן דת הלא על צער חמורו יכול הבעלים להרגו דבהריגה ליכא צער בע"ח כדהוכיח במישור בספר האשכול הלכות שחיטה סימן י' מהך עובדא דר' פנחס בן יאיר בפרידות דאמר קטילנא להו איכא משום ב"ת, א"כ הבעלים שאינו בן דת איהו דלא בעי לאבוד ממונו ומצער לה, ומשום זה לא חייבה רחמנא לישראל לפרוק אפילו בשכר דאטו אי בעי מרה לצער לה מה איכפת לישראל ודוק:

י׳

חמרים שרגליו של אחד וכו': נ"ב, עיין השגות וכסף משנה, וראה ירושלמי המניח ה"ה כדברי ההשגות ועיין מראה הפנים:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות רוצח ושמירת נפש פרק י״ג

ט׳

בהמת העכו"ם והמשא של ישראל אם היה העכו"ם מחמר אחר בהמתו אינו זקוק לה, ואם לאו חייב לפרוק ולטעון משום צער ישראל. וכן אם היתה הבהמה של ישראל והמשוי של עכו"ם חייב לפרוק ולטעון משום צער ישראל, אבל בהמת העכו"ם ומשאו אינו חייב להטפל בה[ן] אלא משום איבה. כתב הכ"מ דהרמב"ם פסק צעב"ח דאורייתא ומה דבעכו"ם אינו חייב לפרוק ולטעון היינו בחנם. ובודאי לא משמע פשטות דברי הרמב"ם כן, וכן מה דפסק בהלכה ח' שאם אמר בעל הבהמה אם רצונך לפרוק פרוק ה"ז פטור אוקמו בגמ' דפטור בחנם וחייב בשכר, והכ"מ לא הזכיר זה ובודאי דגם שם פשטות הדברים בדברי הרמב"ם דפטור לגמרי וכן במה דתניא שונא שאמרו שונא ישראל ולא שונא עכו"ם הקשו בגמ' אי צעב"ח דאורייתא אמאי פטור בשונא עכו"ם ואמרו ע"ז מי סברת אשונא דקרא קאי אשונא דמתניתא קאי והיינו אטעינה, והרמב"ם הלכה י"ד כתב השונא שנאמר בתורה וכו' ועמד בזה הכ"מ וכתב בזה ג"כ דישראל בחנם עכו"ם בשכר ובודאי שכ"ז הוא דוחק גדול. והגר"א ז"ל בחו"מ סי' רע"ב כתב מכל זה דהרמב"ם סובר צעב"ח לאו דאורייתא ורבנן וריה"ג דפליגי במשאו שיכול לעמוד בו לאו משום צעב"ח אלא בדרשא דקרא פליגי וכן לית להו לרבנן דרשא דרובץ לא רבצן, אכן כתב הגר"א דבפכ"א מה' שבת פסק הרמב"ם צעב"ח דאורייתא. והנה דברי הגר"א צריכים ביאור דהא אמר רבא מדברי שניהם נלמד צעב"ח דאורייתא, אך דבריו מבוארים ע"פ דברי הרמב"ן בחידושיו במה דאמר בגמ' בסוף הסוגיא דריה"ג כרבנן ס"ל דטעינה בשכר שהקשה דהא טעמא דרבנן הוא משום ק"ו דצעב"ח, וכיון דריה"ג אית ליה צעב"ח לאו דאורייתא ליכא ק"ו, וכתב הרמב"ן דלמסקנא נאמר דק"ו הוא משום חסרון כיס, ולא דמי ח"כ דפריקה לח"כ דטעינה, עוד כתב דריה"ג אית ליה דטעינה בשכר מהאי קרא דתחת משאו ולא מפורק ולפי"ז גם רבנן אית להו הכי מהאי קרא ולא משום ק"ו ואידחי לה כולי סוגיין דלעיל. ולפי"ז שפיר פסק הרמב"ם דצעב"ח לאו דאורייתא. אבל קשה ממה שפסק בה' שבת והגר"א ציין לפכ"א ושם הוא מענין משתמש בבע"ח דמשום צעב"ח פורקין משוי מעל הבהמה. ומבואר יותר בפכ"ה הל' כ"ו בבהמה שנפלה לבור דמניח כרים וכסתות תחתיה אע"פ שמבטל כלי מהיכנו משום צעב"ח. ובזה מבואר להדיא בדף קנ"ד דלמ"ד צעב"ח דרבנן אסור, וכן כתב הרי"ף להדיא שם דמטעם זה מותר משום דצעב"ח דאורייתא, וכן כתב הרמב"ן בב"מ שכן פסקו הגאונים, ולכן בודאי א"א לומר דכאן חזר הרמב"ם משיטתו וסובר דצעב"ח דרבנן. ונראה בדעת הרמב"ם דמזה דאמר דבסוף הסוגיא דריה"ג אית ליה טעינה בשכר נאמר להיפוך ממה שכתב הרמב"ן ובצד זה כמו שכתב דנדחה סוגיא דלעיל אבל לא שנדחו דברי רבא דאמר מדברי שניהם נלמד צעב"ח דאורייתא, דודאי דברי רבא אלימי ולא בקל נדחה אלא הסוגיא שאח"כ דהוא רק שו"ט דסבר דאי צעב"ח דאורייתא, ע"כ אינו כריה"ג דמשאו שאינו יכול לעמוד בו פטור, וכן א"א לומר דמשאו של עכו"ם פטור, דע"כ חייב משום צעב"ח, אבל מזה דאמר בסוף הסוגיא דריה"ג נמי סבר טעינה בשכר וכיון דאמר רבא דטעמא דרבנן דטעינה בשכר הוא משום ק"ו דצעב"ח דאורייתא מוכח ע"כ דטעמא דצעב"ח לחוד לא סגי לחייב בפריקה היכי דליכא חיוב פריקה מצד היזק הבעלים. ובטעמא דמילתא נראה לפימש"כ הנמוק"י בשם הר"ן במה שהקשה הרמב"ן דכיון דצעב"ח דאורייתא למה פטור זקן ואינו לפי כבודו, ותי' הרמב"ן דעשה דכבוד תורה עדיף, והקשה הר"ן דהא זקן לאו דוקא קנה חכמה דמכובד נמי פטור, ולכן כתב דכיון דצעב"ח הותר לתשמישן של בני אדם כ"ש לכבודם בשב ואל תעשה, דגדול כבוד הבריות. ולפי דברי הר"ן נוכל לומר דאף דלא כתב מטעם זה אלא היכי דגדול כבוד הבריות, אבל נוכל לומר עוד יותר דמשום כל אמתלא פטור מחיוב צעב"ח דמה נ"מ כיון שהותר לתשמיש האדם למה לא ידחה בשביל טרחא ולכן לא תוכל מצות צעב"ח להיות מצוה חיובית ועיקר דין צעב"ח דאורייתא הוא דאסור לצער אותן ואם אינו מתעצל ומצילו מצער איכא מצוה אבל א"א שיהיה מצוה חיובית כיון שרצונו וטרחו הוא יותר חשוב מצערן של בע"ח. אלא דכיון דעכ"פ כשהוא מצילן מצער ולא איכפת ליה בטורח עושה מצוה מדאורייתא לכן דוחה איסור דרבנן וכן שפיר איכא ק"ו וכן פריקה וטעינה צריך להקדים פריקה משום צעב"ח, אבל היכי דאינו מחוייב מצד היזק לישראל ליכא חיוב משום צעב"ח. ולכן שפיר סבר ריה"ג דמשאו שאינו יכול לעמוד בו אין בו חיוב פריקה וכן בשל עכו"ם פטור, ורבנן דמחייבי במשאו שאינו יכול לעמוד לאו משום צעב"ח אלא בדרשא דקרא פליגי כמש"כ הגר"א וכן לית להו דרשא דרובץ ולא רבצן כיון דהך ברייתא כריה"ג אבל לא משום צעב"ח דריה"ג נמי אית ליה צעב"ח דאורייתא, ובפלוגתא דריה"ג ורבנן ודאי פסקינן כרבנן ודברי הרמב"ם מבוארים וברורים:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות רוצח ושמירת נפש י״ג, מתוך הלכות רוצח ושמירת נפש שבספר נזיקין. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות רוצח ושמירת נפש כל הרמב״ם