הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות פסולי המוקדשין · פרק א׳

ספר עבודה · 37 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות פסולי המוקדשין · פרק א׳
הלכה א׳
כָּל הַפְּסוּלִין לַעֲבוֹדָה מֻתָּרִין לִשְׁחֹט קָדָשִׁים לְכַתְּחִלָּה וַאֲפִלּוּ קָדְשֵׁי קָדָשִׁים. חוּץ מִן הַטָּמֵא שֶׁאֵינוֹ שׁוֹחֵט לְכַתְּחִלָּה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא חוּץ לָעֲזָרָה וּפָשַׁט יָדָיו וְשָׁחַט בָּעֲזָרָה גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִגַּע בַּבָּשָׂר:
הלכה ב׳
וְאִם עָבַר וְשָׁחַט הַזֶּבַח כָּשֵׁר. וְכֵן פַּר כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (ויקרא טז יא) "וְשָׁחַט אַהֲרֹן" אִם שְׁחָטוֹ זָר כָּשֵׁר. אַף פָּרָה אֲדֻמָּה שֶׁשָּׁחַט הַזָּר כְּשֵׁרָה שֶׁאֵין לְךָ שְׁחִיטָה פְּסוּלָה בְּזָר:
הלכה ג׳
הַשּׁוֹחֵט אֶת הַקָּדָשִׁים וְלֹא נִתְכַּוֵּן לִשְׁחִיטָה אֶלָּא כְּמִתְעַסֵּק. הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין עַד שֶׁיִּתְכַּוֵּן לִשְׁחִיטָה:
הלכה ד׳
וְלֹא יִשְׁחֹט שְׁנֵי רָאשִׁים כְּאֶחָד בְּקָדָשִׁים וְאִם שָׁחַט הֲרֵי אֵלּוּ כְּשֵׁרִים:
הלכה ה׳
אֲבָל שְׁנַיִם שׁוֹחֲטִין בְּהֵמָה אַחַת בְּקָדָשִׁים כְּחֻלִּין:
הלכה ו׳
הַקָּטָן אֵינוֹ שׁוֹחֵט קָדָשִׁים אַף עַל פִּי שֶׁהַגָּדוֹל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו. שֶׁהַקָּדָשִׁים צְרִיכִין מַחֲשָׁבָה וְקָטָן אֵין לוֹ מַחֲשָׁבָה. אֲפִלּוּ הָיְתָה מַחְשַׁבְתּוֹ נִכֶּרֶת מִתּוֹךְ מַעֲשָׂיו אֵינָהּ מַחֲשָׁבָה לְהָקֵל אֶלָּא לְהַחְמִיר. כֵּיצַד. הָיְתָה עוֹלָה עוֹמֶדֶת בַּדָּרוֹם וּמְשָׁכָהּ הַקָּטָן וֶהֱבִיאָהּ לַצָּפוֹן וּשְׁחָטָהּ שֶׁהֲרֵי מִמַּעֲשָׂיו נִכָּר שֶׁמַּחְשַׁבְתּוֹ לִשְׁחִיטַת קָדָשִׁים הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה:
הלכה ז׳
קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בַּדָּרוֹם אוֹ שֶׁנִּתְקַבֵּל דָּמָם בַּדָּרוֹם פְּסוּלִין:
הלכה ח׳
הָיָה עוֹמֵד בַּדָּרוֹם וְהוֹשִׁיט יָדוֹ לַצָּפוֹן וְשָׁחַט שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה:
הלכה ט׳
הָיָה עוֹמֵד בַּדָּרוֹם וְהוֹשִׁיט יָדוֹ וְקִבֵּל הַדָּם בַּצָּפוֹן. קַבָּלָתוֹ פְּסוּלָה:
הלכה י׳
הִכְנִיס רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ לַצָּפוֹן הֲרֵי הוּא כְּעוֹמֵד בַּצָּפוֹן:
הלכה י״א
שְׁחָטָהּ בַּצָּפוֹן וּפִרְכְּסָה וְיָצָאת לַדָּרוֹם. אֲפִלּוּ הוֹצִיאָהּ לַדָּרוֹם כְּשֵׁרָה. פִּרְכְּסָה וְיָצָאת לַדָּרוֹם וְחָזְרָה לַצָּפוֹן וְאַחַר כָּךְ קִבֵּל דָּמָהּ בַּצָּפוֹן כְּשֵׁרָה. וְכֵן קָדָשִׁים קַלִּים שֶׁהָיוּ בִּפְנִים וְעָמַד חוּץ לָעֲזָרָה וְהִכְנִיס יָדוֹ לְפָנִים וְשָׁחַט שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה:
הלכה י״ב
הִכְנִיס יָדוֹ וְקִבֵּל קַבָּלָתוֹ פְּסוּלָה אֲפִלּוּ הִכְנִיס רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ. אֲפִלּוּ הָיָה הָעוֹבֵד כֻּלּוֹ בִּפְנִים וְצִיצָתוֹ בַּחוּץ עֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י ט) "בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד" עַד שֶׁיָּבוֹאוּ כֻּלָּן:
הלכה י״ג
פִּרְכְּסָה הַבְּהֵמָה וְיָצָאת לַחוּץ אַחַר קַבָּלַת דָּמָהּ כְּשֵׁרָה. שֶׁאֲפִלּוּ יָצְאוּ הָאֵימוּרִין וְהַבָּשָׂר קֹדֶם זְרִיקָה בְּקָדָשִׁים קַלִּים הַזֶּבַח כָּשֵׁר כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:
הלכה י״ד
הָיְתָה הַבְּהֵמָה כֻּלָּהּ בִּפְנִים וְרַגְלֶיהָ בַּחוּץ וּשְׁחָטָהּ הַזֶּבַח פָּסוּל. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יז ה) "וֶהֱבִיאֻם לַה'" עַד שֶׁתִּהְיֶה כֻּלָּהּ בִּפְנִים:
הלכה ט״ו
שְׁחָטָהּ וְהִיא כֻּלָּהּ בִּפְנִים. וְאַחַר כָּךְ הוֹצִיאָה רַגְלָהּ לַחוּץ. חוֹתֵךְ הַבָּשָׂר עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לָעֶצֶם וְאַחַר כָּךְ מְקַבֵּל הַדָּם. וְאִם קִבֵּל וְאַחַר כָּךְ חָתַךְ פָּסוּל מִפְּנֵי שַׁמְנוּנִית הַבָּשָׂר שֶׁבַּחוּץ. וּבְקָדָשִׁים קַלִּים אֵין צָרִיךְ לַחְתֹּךְ אֶלָּא מַחְזִיר רַגְלָהּ לְפָנִים וּמְקַבֵּל. שֶׁבְּשַׂר קָדָשִׁים [קַלִּים] שֶׁיָּצָא קֹדֶם זְרִיקָה כָּשֵׁר:
הלכה ט״ז
תָּלָה הַבְּהֵמָה וּשְׁחָטָהּ בַּאֲוִיר הָעֲזָרָה פְּסוּלָה. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא א יא) "עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ" עַד שֶׁיִּשְׁחֹט בָּאָרֶץ:
הלכה י״ז
הָיְתָה הַבְּהֵמָה בָּאָרֶץ וְנִתְלָה וְשָׁחַט וְהוּא תָּלוּי בָּאֲוִיר. בְּקָדְשֵׁי קָדָשִׁים פָּסוּל. בְּקָדָשִׁים קַלִּים כָּשֵׁר:
הלכה י״ח
שָׁחַט מִעוּט סִימָנִים בַּחוּץ וּגְמָרָן בִּפְנִים. אוֹ שֶׁשָּׁחַט מִעוּטָן בַּדָּרוֹם וּגְמָרָן בַּצָּפוֹן פְּסוּלִין. שֶׁיֶּשְׁנָה לַשְּׁחִיטָה מִתְּחִלָּתָהּ וְעַד סוֹף:
הלכה י״ט
נִתְלָה וְקִבֵּל הַדָּם מִצַּוַּאר בְּהֵמָה הַמֻּנַּחַת בַּקַּרְקַע פָּסוּל. שֶׁאֵין דֶּרֶךְ שֵׁרוּת בְּכָךְ:
הלכה כ׳
הָיָה עוֹמֵד בָּעֲזָרָה וְתָלָה הַמִּזְרָק בְּיָדוֹ וְקִבֵּל הַדָּם בָּאֲוִיר. אוֹ שֶׁהִגְבִּיהַּ הַבְּהֵמָה וְקִבֵּל הַדָּם בָּאֲוִיר כָּשֵׁר. שֶׁאֲוִיר הַמָּקוֹם כַּמָּקוֹם:
הלכה כ״א
נָתַן מִזְרָק לְתוֹךְ מִזְרָק וְקִבֵּל כָּשֵׁר. מִין בְּמִינוֹ אֵינוֹ חוֹצֵץ. הִנִּיחַ סִיב בְּתוֹךְ הַמִּזְרָק וְקִבֵּל כָּשֵׁר. מִפְּנֵי שֶׁהַסִּיב חָלוּל וַהֲרֵי הַדָּם יוֹרֵד לְתוֹךְ הַמִּזְרָק וְאֵין כָּאן חֲצִיצָה. אֲבָל אִם עָשָׂה כֵּן בִּקְמִיצַת הַמִּנְחָה וְקָמַץ מִתּוֹךְ הַסִּיב פְּסוּלָה:
הלכה כ״ב
קַבָּלַת הַדָּם וְהוֹלָכָתוֹ לַמִּזְבֵּחַ וּזְרִיקָתוֹ וְכֵן הוֹלָכַת אֵיבָרִים לַכֶּבֶשׁ כָּל אַחַת מֵאֵלּוּ אֵינָהּ כְּשֵׁרָה אֶלָּא בְּכֹהֵן הַכָּשֵׁר לַעֲבוֹדָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּקְמִיצַת הַמִּנְחָה וּבִמְלִיקַת הָעוֹף:
הלכה כ״ג
וְהוֹלָכָה שֶׁלֹּא בָּרֶגֶל אֵינָהּ הוֹלָכָה. לְפִיכָךְ כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁקִּבֵּל אֶת הַדָּם וְעָמַד בִּמְקוֹמוֹ וּזְרָקוֹ לַמִּזְבֵּחַ נִפְסַל הַזֶּבַח:
הלכה כ״ד
קִבֵּל בִּימִינוֹ וְנָתַן לִשְׂמֹאלוֹ יַחְזִיר לִימִינוֹ. קִבֵּל בִּכְלִי חֹל נִפְסַל הַזֶּבַח. קִבֵּל בִּכְלִי קֹדֶשׁ וְנָתַן לִכְלִי חֹל יַחְזִיר לִכְלִי קֹדֶשׁ:
הלכה כ״ה
נִשְׁפַּךְ מִן הַכְּלִי עַל הָרִצְפָּה וַאֲסָפוֹ כָּשֵׁר. אֲבָל אִם נִשְׁפַּךְ מִצַּוַּאר הַבְּהֵמָה עַל הָרִצְפָּה וַאֲסָפוֹ וּנְתָנוֹ לִכְלִי הַשָּׁרֵת נִפְסַל הַזֶּבַח:
הלכה כ״ו
נִשְׁפַּךְ מִקְצָת הַדָּם מִצַּוַּאר בְּהֵמָה עַל הָאָרֶץ וְלֹא אֲסָפוֹ וְקִבֵּל מִקְצָתוֹ מִצַּוַּאר בְּהֵמָה. הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיֶה זֶה הַדָּם שֶׁנִּתְקַבֵּל דַּם הַנֶּפֶשׁ. לֹא דַּם הַתַּמְצִית וְלֹא דַּם הָעוֹר:
הלכה כ״ז
כָּל הַזְּבָחִים שֶׁקִּבֵּל דָּמָם אֶחָד מִן הַפְּסוּלִין לַעֲבוֹדָה. אוֹ שֶׁהוֹלִיךְ אֶת הַדָּם לַמִּזְבֵּחַ. אוֹ שֶׁזְּרָקוֹ לַמִּזְבֵּחַ כְּהִלְכָתוֹ. נִפְסַל הַזֶּבַח. קִבֵּל הַכָּשֵׁר וְנָתַן לְפָסוּל וְלֹא הִלֵּךְ בּוֹ הַפָּסוּל אֶלָּא עָמַד בִּמְקוֹמוֹ יַחְזִיר לַכָּשֵׁר. אֲבָל דָּם שֶׁהוֹלִיכוֹ הַפָּסוּל לַעֲבוֹדָה וְהֶחֱזִירוֹ לַכָּשֵׁר וְהוֹלִיכוֹ. אוֹ שֶׁהוֹלִיכוֹ הַכֹּהֵן תְּחִלָּה וְהֶחֱזִירוֹ וּנְתָנוֹ לַפָּסוּל וְהוֹלִיכוֹ. הוֹאִיל וְהוֹלִיכוֹ הַפָּסוּל בֵּין בַּתְּחִלָּה בֵּין בַּסּוֹף נִפְסַל הַזֶּבַח. שֶׁהֲרֵי אִי אֶפְשָׁר לְתַקֵּן דָּבָר זֶה:
הלכה כ״ח
קִבֵּל הַפָּסוּל. אִם נִשְׁאַר דַּם הַנֶּפֶשׁ חוֹזֵר הַכָּשֵׁר וּמְקַבֵּל וּמוֹלִיךְ וְזוֹרֵק. שֶׁאֵין הַפְּסוּלִין לַעֲבוֹדָה עוֹשִׂין הַדָּם הַנִּשְׁאָר שְׁיָרִים. חוּץ מִן הַטָּמֵא הוֹאִיל וְהוּא רָאוּי לַעֲבוֹדָה בְּקָרְבָּן הַבָּא בְּטֻמְאָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. עוֹשֶׂה שְׁיָרִים כֵּיצַד. קִבֵּל הַטָּמֵא. אַף עַל פִּי שֶׁקִּבֵּל אַחֲרָיו הַכָּשֵׁר דַּם הַנֶּפֶשׁ וּזְרָקוֹ נִפְסַל הַזֶּבַח. שֶׁזֶּה שֶׁקִּבֵּל הַכָּשֵׁר בָּאַחֲרוֹנָה שְׁיָרִים הוּא וְאֵינוֹ כְּלוּם:
הלכה כ״ט
בְּהֵמָה שֶׁחָסַר מֵאֵיבָרֶיהָ כָּל שֶׁהוּא אַחַר שְׁחִיטָה קֹדֶם קַבָּלַת הַדָּם נִפְסְלָה. אֲפִלּוּ צָרַם בְּאָזְנָהּ קֹדֶם קַבָּלָה הֲרֵי זֶה לֹא יְקַבֵּל שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז יד) (ויקרא טז יח) "וְלָקַח מִדַּם הַפָּר" שֶׁיִּהְיֶה שָׁלֵם כֻּלּוֹ בִּשְׁעַת הַקַּבָּלָה. וְאִם קִבֵּל מִן הַחֲסֵרָה וְזָרַק הֲרֵי זֶה פָּסוּל:
הלכה ל׳
אֲבָל אִם חָסְרָה אַחַר קַבָּלָה קֹדֶם זְרִיקָה. אֲפִלּוּ אָבַד הַבָּשָׂר קֹדֶם זְרִיקַת הַדָּם אוֹ נִשְׂרַף. אִם נִשְׁתַּיֵּר כְּזַיִת מִן הַבָּשָׂר אוֹ כְּזַיִת מִן הָאֵימוּרִין זוֹרֵק אֶת הַדָּם. וְאִם לָאו אֵינוֹ זוֹרֵק. וּבְעוֹלָה אֲפִלּוּ כַּחֲצִי זַיִת מִן הַבָּשָׂר וַחֲצִי זַיִת מִן הָאֵימוּרִין. מִפְּנֵי שֶׁכֻּלָּהּ לָאִשִּׁים:
הלכה ל״א
נִשְׁאַר פָּחוֹת מִכְּזַיִת לֹא יִזְרֹק. וְאִם זָרַק לֹא הֻרְצָה. נִפְסַל הַבָּשָׂר קֹדֶם זְרִיקָה אוֹ שֶׁיָּצָא חוּץ לָעֲזָרָה לֹא יִזְרֹק הַדָּם. וְאִם זָרַק הֻרְצָה:
הלכה ל״ב
בְּשַׂר קָדָשִׁים קַלִּים שֶׁיָּצָא חוּץ לָעֲזָרָה קֹדֶם זְרִיקַת דָּמִים. אַף עַל פִּי שֶׁנִּזְרַק הַדָּם וְהַבָּשָׂר בַּחוּץ הַזֶּבַח כָּשֵׁר מִפְּנֵי שֶׁסּוֹף הַבָּשָׂר לָצֵאת. וְהַזְּרִיקָה מוֹעֶלֶת לַיּוֹצֵא לְשָׂרְפוֹ אֲבָל לֹא לְאָכְלוֹ:
הלכה ל״ג
וְכֵן אֵימוּרֵי קָדָשִׁים קַלִּים שֶׁיָּצְאוּ לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים וְנִזְרַק הַדָּם וְהֵם בַּחוּץ לֹא נִפְסַל הַזֶּבַח. וְאִם הֶחְזִירָן מַקְטִירִין אוֹתָן. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֶחְזִירָן חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא:
הלכה ל״ד
כָּל הַזְּבָחִים שֶׁל יָחִיד. בֵּין שֶׁנִּטְמָא בָּשָׂר וְהַחֵלֶב קַיָּם בֵּין שֶׁנִּטְמָא חֵלֶב וְהַבָּשָׂר קַיָּם. זוֹרֵק אֶת הַדָּם. נִטְמְאוּ שְׁנֵיהֶן לֹא יִזְרֹק. וְאִם זָרַק הֻרְצָה. שֶׁהַצִּיץ מְרַצֶּה עַל הַטֻּמְאָה. וְכֵן אֵימוּרִין אוֹ אֵיבְרֵי עוֹלָה שֶׁנִּטְמְאוּ וְהִקְטִירָן הַצִּיץ מְרַצֶּה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכָל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר שֶׁנִּטְמָא הַבָּשָׂר וְהַחֵלֶב כֻּלּוֹ הֲרֵי זֶה זוֹרֵק אֶת הַדָּם:
הלכה ל״ה
דַּם קָדָשִׁים שֶׁיָּצָא חוּץ לָעֲזָרָה נִפְסַל הַזֶּבַח. וְאַף עַל פִּי שֶׁחָזַר וְהִכְנִיסוֹ וּזְרָקוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא נִרְצָה:
הלכה ל״ו
וְכָל דַּם הַקָּדָשִׁים אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה כְּלָל שֶׁנֶּאֱמַר בַּדָּם (דברים יב טז) (דברים יב כד) "עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם". דָּם שֶׁנִּשְׁפַּךְ כְּמַיִם הוּא הַנֶּחְשָׁב כְּמַיִם וּמְקַבֵּל טֻמְאָה אֲבָל דַּם קָדָשִׁים שֶׁאֵינוֹ נִשְׁפַּךְ כְּמַיִם אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה:
הלכה ל״ז
וְדָם שֶׁשָּׁקְעָה עָלָיו חַמָּה וְלֹא נִזְרַק נִפְסַל הַזֶּבַח. וְאִם זְרָקוֹ לֹא הֻרְצָה:

הר המוריה · הלכות פסולי המוקדשין פרק א׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות פסולי המוקדשין פרק א׳

א׳
כל הפסולים לעבודה מותרין לשחוט קדשים לכתחלה ואפילו קדשי קדשים דמכלל דכתיב אתה ובניך אתך תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח יכול אף בשחיטה ת"ל ושחט את בן הבקר לפני ה' והקריבו מקבלה ואילך מצות כהונה לימד על השחיטה שכשרה בזר ואפילו טמא שוחט בקרומית של קנה אריכא שלא יטמא את הבשר אלא דמדרבנן אסיר שמא יגע בבשר ואפילו פר כ"ג של יום הכפורים. אף על פי שנאמר בו ושחט אהרן אם שחטו זר כשר דאף על גב דכתיב לחקת עולם לכפר עליכם וכל היכא דכתיב חוקה הוי עיכובא הא לא קאי חוקה אשחיטה דלאו עבודה היא אלא אעבודה קאי דבעיא כ"ג כדכתיב והקריב אהרן וגו' ואף פרה אדומה ששחטה זר כשרה דאף על גב דכתיב בה חקה הא כתיב ושחט אותה לפניו שיהא זר שוחט ואלעזר רואה.
ג׳
השוחט את הקדשים בלא כוונת שחיטה פסולין דכתיב ושחט את בן הבקר לפני ה' עד שתהא שחיטה לשם בקר ולא מתעסק ולעיכובא נמי כתיב לרצונכם תזבחו לדעתכם זבוחו. ולא ישחוט ב' ראשין בבת א' בקדשים דכתיב גבי פרה ושחט אותה ודרשינן ולא אותה וחבירתה ולא קאי עיכובא דחוקה אשחיטה כדא' וכתיב נמי לרצונכם תזבחהו כתיב בלא וי"ו משמע דזבח יהא יחידי. אבל שנים שוחטין בהמה אחת בקדשים כחולין דתזבחהו אזבח קאי ולא אזובח. קטן אינו שוחט קדשים דאין לו מחשבה והוי מתעסק והא ילפינן מבן הבקר עד שתהא שחיטה לשם בקר ולא מתעסק ואפילו מחשבה ניכרת מתוך מעשיו.
ז׳
קדשי קדשים שנשחטו בדרום או נתקבל דמן בדרום פסולין שחיטה דכתיב בהו צפון למצוה ולעיכובא כדילפינן פ"ה מה' מעשה הקרבנות וקבלה דכתיב בתר ושחט במקום העולה ולקח הכהן דהיינו קבלה ומשמע במקום שחיטת העולה ושנה בה הכתוב לעכובא כדאמר' התם. היה עומד בדרום וקבל בצפון פסולה דמה קבלה בצפון אף מקבל בצפון למצוה ולעיכובא כדאמ' התם וראשו ורובו בצפון כשר דבכל התורה כולה רובו ככולו. שחטה בצפון ונכנסה ויצאה לדרום כשרה ואפילו לא קבל דמה אלא אחר שחזרה דאין פסול יוצא בתוך המחיצות והא חזרה. וכן קדשים קלים שהיו בפנים והכניס ידו ושחט מבחוץ שחיטתו כשרה דכתיב בן הבקר לפני ה' ולא השוחט לפני ה'. קבל מבחוץ פסולה דנפקא לן מלעמוד לשרת לפני ה' לשרתו אלמא כל שירות לפני ה' הוא אפילו הכניס ראשו ורובו קבלתו פסולה עד שיהא כולו בפנים דאף על גב דבעלמא רובו ככולו הכא גבי עבודה כתיב בבואם אל אהל מועד עד שיבאו כולן וכיון דגלי בחדא גלי בכולהו עבודות דליהוי העובד כולו בפנים.
י״ג
פרכסה הבהמה ויצאה לחוץ אחר קבלת דמה כשרה דכיון דאכתי לא נזרק דמה זריקת דם משוי להו לאימורים קדשי קדשים הילכך אפילו יצאו אימורין קודם זריקה וחזרו כשרין.
י״ד
היתה רגל הבהמה בחוץ ושחטה פסולה דכתיב בזבחים והביאום לפני ה' עד שתבא כולה לפנים שחטה והוציאה רגלה בחוץ בקדשי קדשים נפסל האבר ביוצא ואם מקבל הדם פסול דאיכא דם מאבר הנפסל ביוצא הילכך צריך לחתוך הבשר עד שהוא מגיע לעצם ואחר כך מקבל הדם דעל ידי חתיכה הדם מעוכב מלעלות וליכנס לפנים וקדשים קלים לא נפסל ביוצא כדאמ'.
ט״ז
תלאה ושחטה פסולה [בקדשי קדשים] דבעינן על ירך המזבח דמשמע אצלו בארץ נתלה הוא ושחט כשרה בקדשים קלים [ובקדשי קדשים נמי] דכתיב ושחט על ירך שחיטה על ירך בנשחט כדכתיב אותו על ירך ולא שוחט על ירך בקדשי קדשים פסול. [דכתב הרב ז"ל צ"ע דלמסקנא דרבא התם פרק כל הזבחים תנינן (כו, א) קאמר בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים כשרות וכו'].
י״ח
שחט מיעוט סימנין בחוץ וגמרן בפנים או מיעוט בדרום וגמר בצפון פסולין דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף דהכל קרוי שחיטה ובעיא ושחט לפני ה'.
י״ט
נתלה וקבל הדם פסול דהויא עבודה ואין דרך שירות בכך תלה וקבל כשרה דשחיטה היא על ירך ולא קבלה על ירך ואויר המקום כמקום.
כ״א
נתן מזרק לתוך מזרק וקבל כשר דמין במינו אינו חוצץ דדרך שירות הוא דכתיב כלי השרת אשר ישרתו בם בקדש שני כלים ושירות א' והיינו מזרק לתוך מזרק דליכא חציצה כדאמר' סיב בתוך המזרק כשר דליכא חציצה דמחלחל אבל קמץ מתוך הסיב פסולה דאיכא חציצה דאינו מחלחל ובעיא דלא ליהוי חציצה כדכתיב וקמץ מלא קמצו וגו'.
כ״ב
קבלה והולכה וזריקה והולכת איברים לכבש בעו כולהו כהן הכשר לעבוד דמקבלה ואילך מצות כהונה וכדילפי' בכולהו לעיל בהלכות מעשה הקרבנות. הולכה שלא ברגל אינה הולכה לפיכך קבל ועמד במקומו וזרקו למזבח נפסל הזבח דכתיב והקריב הכהן את הכל זו הולכת איברים משמע דהולכה בעינן. קבל בימינו ונתן לשמאלו לא פסול כיון דקבל מימין אלא יחזיר לימינו דימין בעינן כדכתיב ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן על קרנות הטילו הכתוב לאצבע בין קבלה לזריקה דרשהו לפניו ולאחריו לומר שלא יהיו אלא בימין דכל מקום שנאמר אצבע אינו אלא ימין כדכתיב אצבעו הימנית קבל בכלי קדש ונתן לכלי חול יחזיר לכלי קדש דכיון דקבל בכלי קדש ואח"כ זרק מכלי קדש כשר. נשפך מן הכלי על הרצפה ואספו כשר דכיון דנתקבל בכלי כשר לזרוק אבל נשפך מצואר הבהמה על הרצפה ואספו ונתנו לכלי נפסל הזבח דכתיב ולקח הכהן מדם הפר וגורעין ומוסיפין ודורשין גורעין מדם ומוסיפין אותה על הפר ודורשין הכי דם מהפר יקבל והכא לא נתקבל הדם מהפר נשפך מקצת דם מהצואר וקבל מה שנשאר כשר ובלבד שיהא דם הנפש לא דם התמצית ולא דם העור דכתיב מדם הפר ולא מדם העור ולא מדם התמצית.
כ״ז
כל הזבחים שקבל או הוליך או זרק הדם אחד מן הפסולין לעבודה נפסל הזבח דמקבלה ואילך מצות כהונה קבל הכשר ונתן לפסול יחזיר לכשר כיון שלא הלך הוי כקבל בכלי קדש ונתן לכלי חול דיחזיר לכלי קדש אבל הוליך הפסול בין בתחלה בין בסוף נפסל הזבח דהא עשה מקצת עבודה הפסול לה ואע"פ שיחזיר ויוליך הכשר אי איפשר לתקן מקצת העבודה שעשה הפסול וכבר נפסל הזבח. קבל הפסול אם נשאר דם הנפש יחזיר הכשר ויקבל ויוליך ויזרוק שאין הפסול לעבודה עושה הדם שיירים אלא הרי הוא כנשפך על הארץ דאמרינן לעיל דאם נשאר דם הנפש יחזור ויקבל ויזרוק חוץ מן הטמא דהואיל וראוי לעבודה בקרבן הבא בטומאה עושה הדם הנשאר שיירים ואינו ראוי לזריקה.
כ״ט
בהמה שחסר מאיבריה קודם קבלת הדם נפסלה דכתיב ולקח מדם הפר הפר שהיה כבר בשעת קבלת הדם יהיה שלם ואם קבל מן החסרה וזרק אפילו לא חסרה אלא כל שהוא פסול. אבל חסרה אחר קבלה קודם זריקה אפילו לא נשאר אלא כזית בשר או אימורין זורק עליו את הדם ואם לאו אינו זורק דכתיב ועשית עולותיך הבשר והדם אם אין בשר אין דם וכזית מן האימורין נמי מהני דכאכילת אדם כך אכילת מזבח וכתיב והקטיר החלב לריח ניחוח חלב ואע"פ שאין דם דכתיב ברישיה דקרא וזרק הכהן את הדם על מזבח ה' וגו' והקטיר החלב אלמא דמשום חלב זריק ליה לדם ויותרת וב' כליות מנ"ל דאם לא נשתייר אלא הן זורק הדם דכתיב לריח ניחוח כל שאתה מעלה לריח ניחוח וצריכי תרויהו כדאי' התם ומה שיעור אכילת אדם בכזית אף מזבח כן ובעולה חצי זית בשר וחצי זית אימורין מצטרפי דכולה כליל לאישים אבל לפחות מכזית לא הורצה כדאמר'. נפסל הבשר או שיצא קודם זריקה אם זרק הורצה דדם אע"פ שאין בשר כשהיא קיימת אלא שנפסלה [מרצה] דכתיב ודם זבחיך ישפך אבל כשאין בשר כלל הא כתיב ועשית עולותיך הבשר והדם. וקדשים קלים שנזרק דמן והבשר בחוץ הזבח כשר כיון שסוף הבשר לצאת דאכילתן בכל העיר ואפילו אימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים לא נפסל הזבח דהא אמרינן דם אף על פי שאין בשר ואם החזירן מקטירין דכיון דחייבין עליהם משום פגול נותר וטמא משום דמהניא בהו זריקה לא איפסלו ביוצא.
ל״ד
כל הזבחים של יחיד בין שנטמא בשר והחלב קיים או איפכא זורק הדם ואפילו נטמאו שניהם הדם מרצה דציץ מרצה על הטומאה דכתיב ונשא אהרן את עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לכל מתנות קדשיהם וגו' לרצון להם לפני ה' דם טמא דמרצה נפקא לן מדכתיב הכא לרצון וכתיב גבי דם ונרצה לו וגו' מנין לרבות כל העולים ת"ל לכל מתנות קדשיהם והאי דמרצה ציץ אבשר היינו לאשווייה כי טהור למקבעה כפגול ולאפוקי מידי מעילה אבל להתיר בשר באכילה לא מהני ריצוי ציץ וכן אימורים ואיברי עולה שנטמאו והקטירן ציץ מרצה דכתיב לכל מתנות קדשיהם כדאמרן ובקרבנות הצבור הותרה טומאה כדכתיב במועדו ואפילו בטומאה ולהכי מרצה דם לכתחלה אפילו נטמא חלב ובשר.
ל״ה
דם קדשים שיצא חוץ לעזרה נפסל [הזבח] אף ע"פ שזרקו אח"כ לא נרצה דציץ מרצה על הטמא ואינו מרצה על היוצא דאינו לפני ה'. וכל דם הקדשים אינו (מטמא) [מקבל טומאה] כלל דכתיב בדם על הארץ תשפכנו כמים דם הנשפך כמים שהוא חולין שאין חשין לקבלן בכלי מכשיר לטומאה דאיתקש למים אבל דם קדשים דמתקבל בכלי וצריך מתנות למזבח אינו מכשיר דלא איתקש למים וכיון דאינו מכשיר אינו מקבל טומאה. ודם ששקעה עליו חמה ולא נזרק נפסל הזבח ואם זרקו לא הורצה דכתיב ביום הקריבו את זבחו יאכל שתהא הקרבה וזביחה ביום אחד וללמד זמן אכילת שלמים ביום זביחתו וממחרת לא איצטריך כוליה קרא דא"כ ליכתוב קרא ביום זבחכם יאכל הקריבו למה לי ש"מ ביום שאתה זובח אתה מקריב ביום שאי אתה זובח אי אתה מקריב וללמד דאי קריב דם האידנא נתאכל בשר האידנא ולמחר ואי קריב דם למחר נתאכל בשרא למחר וליומא אוחרא לא איצטריך נמי כוליה קרא דא"כ ניכתוב קרא ביום הקריב יאכל זבחו למה לי ש"מ ביום שאתה זובח אתה מקריב ביום שאי אתה זובח אי אתה מקריב:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות פסולי המוקדשין פרק א׳

ב׳
ואם עבר ושחט הזבח כשר. הנה קצר רבינו כפי סוגיית הגמרא בזבחים דלכתחילה לא גזירה שמא יגע בבשר, אבל בחולין אמרו דאם שחט בדיעבד צריך לאמר ברי לי שלא נגעתי בבשר ואם ליתא קמן צריך שיהיו אחרים רואין אותו יעו"ש ורבינו קיצר בזה, משום דבדם פסק לקמן סוף פרק דדם קדשים אינו מקבל טומאה ורק הבשר והאימורים יטמאו ובנטמא הבשר והחלב מבואר לקמן הל"ד דלא יזרוק לכתחילה ואם עבר וזרק הורצה ומפורש הוא בגיטין (דף נ"ד) דרק מדרבנן לא יזרוק דמן התורה הציץ מרצה על העולין ביחיד לכתחילה [יעו"ש דפריך אהא דבדרבנן קנסו שוגג אטו מזיד] וכיון דהוא מדרבנן א"כ בספק אף כי לא אמר ברי לי ג"כ כשר הזבח וזורק הדם לכתחילה לכן פסק רבינו דבדיעבד הזבח כשר ויצא מידי קרבנו ויזרק הדם והאימורים יקטרו למזבח וכמו שבהלכה ל"ד יצא בשר כו' הזבח כשר, וכן בהלכה י"ג, אבל בחולין אמרו לענין לאכול הבשר ודאי דצ"ל ברי לי שלא נגעתי דהוי ספק אם הוא אוכל בשר קודש טמא דבלאו. וזה פירוש הגמרא דבחולין עיקר, הך דינא דטמא במוקדשין משום דאשמועינן דהבשר מותר לאכול בקדשים אם רואין אותו או באומר ברי לי, דבזבחים מיירי לענין אם הזבח כשר, ופשוט, ועיין נו"ב מהד"ק חלק יו"ד סימן ב':
ה׳
שנים שוחטין בהמה אחת בקדשים כחולין. נ"ב פירוש בין בסכין אחד בין בשני סכינים:
י״ג
פירכסה הבהמה ויצאת לחוץ אחר קבלת דמה כשרה שאפילו יצאו האימורים כו' הזבח כשר. הנה הבנתי מדברי רבינו פירוש נכון בברייתא דקדשי קדשים שפירכסו ויצאו לדרום אפילו קודם קבלת הדם וחזרה לצפון וקיבל הדם כשירה אבל בקדשים שיצאו לחוץ קודם קבלת הדם אפילו קדשים קלים דלא מיפסלו ביוצא לא הן ולא אימורים מכל מקום אם יצאו קודם קבלת הדם מיפסל הדם משום יוצא והוי יצא דמה, דטעמא דאימורים לא קדשי עדיין ולא נתבררו לחלק גבוה עד זריקה שתקדשתן וכמו שפירש רש"י (בדף פ"ט) ד"ה ה"ה דבאימורין כו' אבל הדם תיכף מכי שחיט קדשתינהו לדם כדאמר פ"ב דסוטה ומבורר חלק גבוה ומיפסל ביוצא, דכיון דקדשינהו סכין תו לא גרעי מבשר קדשי קדשים דמיפסלי ביוצא אף טרם שנתקבלו בכלי שרת ואף בקדושת כלי כתבו בתוס' דמיפסלי ביוצא באותו שאין להן מתירין (יעוין דף כ'). וזה פירוש הברייתא פירכסה ויצאת לחוץ וחזרה פסולה משום יצא דמה, וכן מוכרח דלא מצי לפרש כדפירש הגמ' באליה ויותרת הכבד דאכתי אימורין הוי, ורבינו סבר דאימורים שיצאו קודם זריקת הדם כשר ולכך מפרש דקודם זריקה קאי ומשום יצא דמה מיירי הברייתא, ולכן דקדק רבינו שאם יצא לחוץ אחר קבלת הדם כשירה והברייתא מיירי קודם קבלת הדם ודוק: ודברי רבינו נראין מהא דבפרק דם חטאת (דף צ"ב) בעי אם מכניס חטאת עוף בצווארה מי מיפסל הדם משום דם שנכנס להיכל ומייתי שם מברייתא ואמר שם ולטעמיך גבי קדשי קדשים דקתני פירכסה ויצאת לדרום כשרה הא הוצאה פסולה כו' אלמא דברייתא מיירי לענין דם אי מיפסל ביוצא לדרום דומיא דמה דקתני גבי חטאת העוף דפירכסה ונכנסה לפנים דעל דם שנכנס להיכל מיירי כן הכא לענין לאפסולי דם ביוצא משתעי. וראיתי בתוספתא לפנינו כתוב שם בפרט כל הברייתא בביאור לענין לאפסולי דם ביוצא דבחוץ מיפסל ובדרום לא יעו"ש היטב מפורש. ורבינו רמז לשמועה דפרק דם חטאת במש"כ אפילו יצאו, ומסולק קושיית תוספות ריש פרק כל התדיר (דף פ"ט) ד"ה לימא מסייע יעו"ש היטב ודוק בכ"ז:
י״ד
היתה הבהמה כולה בפנים ורגליה בחוץ וכו' פסול שנאמר והביאום לד' עד שתהא כולה בפנים. בגמרא בעי ר' ירמיה מר"ז הוא בפנים וציצתו בחוץ מהו א"ל לאו אמרת והביאום לד' עד שתהא כולה בפנים ה"נ בבואם אל אוהמ"ע עד שיבוא כולו. והנה הבעיא היה בציצתו בחוץ ומוכח דברגלו בחוץ לא מיבעי ליה ומאי פשיט מרגליה בחוץ. ונראה דהבעיא הי' נהי דנכנס ראשו ורובו כאילו לא נכנס כדאיתמר בברייתא מכל מקום בציצתו מיבעי לי' דר' יהודה מכשיר בקרחנין ור' יוחנן דאמר פסול משום שאינו שוה בזרעו של אהרן א"כ אינו מחלל עבודה כדאמרו פרק מומין אלו (דף מ"ג) וא"כ דל ציצית ראשו ג"כ כשר לעבודה ואינו מעכב אפילו לא נכנסה ציצית ראשו בעזרה, משא"כ בלא נכנס רגלו הוי כאילו עבד בלא רגל והוי בעל מום ומחלל עבודה. וסברא כזו מצאנו ריש בכורות דשותפות של עו"ג פוטר מן הבכורה אפילו באזנו ופריך ולימא ליה שקול אזנך וזיל דלא גרע מבעל מום דניתן לכהן ומסקנא דגרע יעו"ש. ופשיט מהא דאמרו דרגליה בחוץ איתמעיט מוהביאום ואם היו רגליה בחוץ הוי כאילו לא נשחטה בפנים, ונפ"מ להא דאמרו בבעלי מומין דאם נתערבו בע"מ בכשרים דיעלו לגבי מזבח ומכש"כ אם עלו לא ירדו דכתיב מום בם הא ע"י תערובות ירצו ועיין תוס' (דף ע"ז) ד"ה הא עבר מום דכו"ע אית להו דבר תורה ואפילו כן בלא נכנסו רגליה בפנים הוי כאילו לא נשחטה בפנים וגם ע"י תערובות לא ירצו א"כ מוכח דגרע וגרע ודוק. ורש"י ג"כ סובר דלפי מה דפשיט והביאום לד' עד שתהא כולה לפנים פסולה גם בדיעבד, רק מדלא סיים היא בפנים ורגלה בחוץ ושחט מהו מוכח דלכתחילה בעי דאם כשרה צריך לכתחילה לעשות כן שלא תרביץ גללים וכדאמר בפ"ג דיומא, אבל כי פשיט אפילו בדיעבד פסול ודוק: ולפ"ז מוכח כשיטת רבינו דבדיעבד פסולה וגריע מבעלי מומין וא"כ על כרחין הא דשקלו וטרו בהך דר"א אר"א בחתך ואח"כ שחט מוכח דכיון דחתך הוי בעלי מומין ולא הוי ליה למיפרך מהא דשמואל דגריע מבעלי מומין מקרא דוהביאום. ודברי תוס' שדמו חתך רגליה לכולה צריך שיהא בפנים אינו לפ"ז דהיכי דהיא עם רגלים ורגליה בחוץ גרע. ואין לאמר דלמאי דמסיק דחותך באבר עד שמגיע לעצם דלאו מום הוא א"כ לא נדחה מפשטא דאיכא למימר חתך ואח"כ שחט כשרה בכה"ג דחותך עד העצם דלאו בע"מ הוי, דז"א דנהי דלא הוי בעל מום חולה מיהא הוי ופסול לקרבן כמו דתנן בבכורות הזקן והחולה כו', לכן ע"כ בחתך ואח"כ קיבל, ומסתברא דר' אלעזר ג"כ סבר הכי והא דאמר חתך ואח"כ שחט פירושו הוורידין ששחטן בקדשים לצאת הדם שצריך לקבל וכמו דאמר בחולין (דף כ"ח) דלר' אלעזר אף לר"י מנקבן בקוץ ודיו דלא בעי בהו שחיטה והלכותיה. ולפ"ז א"ש מאי דבחתך ואח"כ קיבל כשרה ולא חייש דבלע הדם משמנונית היוצא קודם חתיכה משום דהוי קודם שחיטת הוורידין, אבל פשטיות הגמרא לא משמע כן דמשמע דכ"ז שהדם בגוף בטל היוצא בהו ורק כי המה במזרק חייש לתערובות עיין רש"י ודוק:
י״ח
פסולין שישנה [לשחיטה] מתחלתה ועד סוף. פירוש דמספקא לן שמא ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף כרבי אושעיא דאמר תולין כמו שפסק לקמן בהלכות טומאת אוכלין פ"י ה"ג לכן כתב פסולין ולא כתב דחייב ופשוט. ודע דרבינו בכל ספק בעיא בקדשים פסק דאם הקריב הורצה כמו בכלי המקדש פ"י ה"ז ולקמן פ"ב הכ"ו, ובעבודת יוהכ"פ פ"ה הכ"ח ובאיסורי מזבח פ"ו, וטעמו דסבר דכל איסור בספיקות הוי דדבריהם היכי דליכא חזקה כנודע שיטתו ובקדשים לא החמירו. אמנם כאן לא כתב אם זרק הורצה משום דהספק הוי לכל מילי אם ישנה לשחיטה מתחלה וע"ס וכמו בחולין ששחט מיעוט סימנין בפנים וגמרן בחוץ דאסורים באכילה משום חולין בעזרה ודוק:
כ״ב
כמו שבארנו כו'. נ"ב בפ"ט מהלכות ביאת המקדש, ובלח"מ שם, לא ידעתי היכן ביארו, נ"ב לקמן פרק י"א ה"ז. עוד שם, לא ראיתי רמז. נ"ב לקמן פ"ג הט"ו ובפ"ז ה"א וצ"ע עוד:
כ״ח
חוץ מן הטמא. נ"ב פירוש אף בקרבנות יחיד הואיל כו' וכמו דאשכחן לן בדם הואיל וכשר באימורין כו':
ל׳
אם נשתייר כזית [מן ה]בשר או כזית מן האימורים כו'. הנה בפרים ושעירים הנשרפין בעי שישתייר כזית מהאימורים דבשר אינו מאכל אדם ואינו מאכל מזבח, ירושלמי פרק שני שעירי ה"ו. ולפ"ז למה דאמרו ר"א ור"ש בגמר מתנות שבפנים ונשפך הדם דמביא פר אחר ושעיר אחר ומתחיל מהיכל כו' דכולן נשרפין אבית הדשן ומיטמאין בגדים דודאי לדידהו מקטיר כל האימורין לגבי מזבח, וכמו דסברו בתוספתא דנגעים דאם נשפך הלוג אחר שגמר מתנות שנגד הפרוכת טרם שנתן ע"ג הבהונות דכולן נאכלין, ולפסק רבינו כחכמים בפ"ה מהלכות עבודת יוהכ"פ אינו מקטיר רק אימורי האחרון לחודא שנתן מתנותיו על מזבח הפנימי, וכן שם אינו נאכל רק לוג אחרון. אמנם לר"א ור"ש דמקטיר אימורי כולם יש לדון אם אבדו אימורי אחרון ואימורי ראשון קיימין מה שכבר נתן הימנו בין הבדים, א"כ כיון דיותרו האימורים על ידי מתן דם פר האחרון על המזבח ראוי ליתן הזיותיו על המזבח דהא מתיר את אימורי ראשון, כן נראה ובירושלמי פ' הוציאו לו סוף ה"ד אבדו אימוריו של זה מזין על של זה והשמועה שם מעומעמת:
ל״ג
ואם החזירן מקטירין אותן. נ"ב אם החזירן קודם זריקה ובשעת זריקה המה בפנים וכיון דקדשים קלים הן גם האימורים לא נפסלו דבזריקה הן נעשין קדשי קדשים וכדמסיק הגמרא שם פרק כל התדיר וכן לשון הגמ' שם ומ"ס לא מיפסלי ביוצא. וברור:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות פסולי המוקדשין פרק א׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות פסולי המוקדשין פרק א׳

ו׳
אינה מחשבה להקל כו'. עיין רפי"ד מהל' טומאת אוכלין. (א"ה עיין בדברי הרב המחבר לקמן פי"ד מהלכות אלו הלכה ב'):
ז׳
קדשי קדשים שנשחטו בדרום כו'. כתב הרמב"ן במנין הלאוין שלו סי' ד' שהשוחט בדרום עובר בלאו דלא תזבח לה' אלהיך כל דבר רע יע"ש:
ט״ו
שחטה והיא כולה בפנים כו'. והראב"ד השיג בדין זה וכתב לא ידעתי זה מהו וכו'. והנה מרן כתב לזה ג' תירוצים. הא' הוא דסבר רבינו דבעיא דכיצד צולין דלא איפשיטא נקטינן לקולא כיון דבדרבנן הוא והשתא שמעתא דזבחים לא פליגא ארבינא ולאכשורי בשרא באכילה אתא ע"כ. והנה דברי מרן פשוטים הם שכן כתב רבינו בפ"ח מהל' אבות הטומאה הלכה ה' דבעיא זו דכיצד צולין נקטינן לקולא משום דמידי דרבנן. ותמהני מהראב"ד איך השיג לרבינו מאחר שהוא כתב בפירוש דנקטינן לקולא ואם הראב"ד חולק עליו וס"ל דמשום חומרא דקדשים נקטינן לחומרא היה לו להשיגו בפ"ח מהלכות אבות הטומאה. עוד תירץ מרן דרבינו ס"ל דלא קי"ל כרבינא מאחר דסתמא דגמרא דזבחים פליגא ארבינא. והנה ראיתי להרב בעל ל"מ שרצה להכריח דרבינו ס"ל דלא קי"ל כרבינא ממ"ש רבינו בפ"ט מהלכות קרבן פסח אבר שיצא מקצתו חותך הבשר ויורד עד שמגיע לעצם וכו' ולרבינא אוקמוה בגמרא בפ' כיצד צולין דלית ביה כזית ולמ"ד כביצה כו' וכל כי האי הי"ל לרבינו לפרש ולא פירש אלא כתב המשנה כצורתה משמע דלית ליה דרבינא ע"כ. ואני תמיה על הרב דמאי דאוקמוה דלית ביה כזית הוא לפי הס"ד דגזרו טומאה על היוצא אך לפי האמת דקי"ל דאינו מטמא מתני' דאבר שיצא מקצתו אתיא כפשטה ומיירי אף אם יש בו כביצה ומש"ה סתם רבינו ולא פירש: ודע שמ"ש מרן דרבינו ס"ל דלא קי"ל כרבינא משום דשמעתא דזבחים אתיא דלא כוותיה מלבד זה י"ל דפסק דלא כרבינא משום דסוגיא דהעור והרוטב (דף קכ"ח) דאמרינן החותך כזית בשר מאבר מן החי כו' דמוקי לה כר"מ דאמר דטומאת בית הסתרים מטמא אתיא דלא כרבינא וכמ"ש התוס' בפ' הקומץ רבה (דף כ"ד) ואע"ג דהתוס' שם ובפרק בהמה המקשה רצו לחלק ולומר דרבינא לא אמר דחיבורי אוכלין כמאן דמיפרקי דמי אלא בדבר העומד ליקצץ ולפ"ז אתיא סוגיא דהעור והרוטב אף כרבינא מ"מ אפשר לומר דרבינו לא נחה דעתו בחלוק זה וס"ל דסוגיא דהעור והרוטב אתיא דלא כרבינא ומש"ה פסק דלא כוותיה. ויש לדקדק בדברי הראב"ד הללו דנראה מדבריו דעיקר קושיתו היא משום דקי"ל כרבינא הא אף דנימא דלא קי"ל כרבינא עדיין קושיתו במקומה עומדת דכיון דחתך בשעת פרישתו מאביו קבל טומאה וכדקאמר עולא בפ' בהמה המקשה (דף ע"ג) וסברת עולא הלזו היא הלכה פסוקה וכ"פ רבינו בפ' כ"ג מהל' כלים הלכה ט'. והנראה אצלי לומר בדעת הראב"ד הוא דאי לאו דרבינא ה"א דהך דזבחים מיירי בניתזין בכל כחו או בסכין רחבה או שהוא חותך מעט מעט. וכבר הובאו חילוקים אלו בדברי התוס' שם ובפ' הקומץ רבה וכבר כתוב כל זה אצלי בהרחבה. (א"ה תמצאנו לקמן פכ"ג מהל' כלים הלכה ט' יע"ש). אך אי קי"ל כרבינא חילוקים הללו אינם מעלים ולא מורידים כלל וכמבואר. ולפי מה שכתבנו מה שרצה מרן לתרץ בעד רבינו דס"ל דלא קי"ל כרבינא אכתי קשה מדעולא והיה לו לפרש דמיירי בניתזין בכל כחו או באחד מהתירוצים שנאמרו שם. ומיהו לזה י"ל דרבינו תפס לשון הגמרא כדרכו וכמ"ש מרן:
ט״ז
תלה הבהמה ושחטה באויר העזרה כו'. (א"ה עיין במ"ש הרב המחבר בפי"א מהל' שגגות הלכה ד'):
כ״ג
והולכה שלא ברגל אינה הולכה כו'. דע שהנראה מדעת רבינו הוא שעכ"פ צריך הלוך ואפילו שוחט בצד המזבח אינו יכול לעמוד במקומו ולזרוק הדם אלא צריך להלך מעט ולזרוק כדי לקיים מצות הולכה ואם לא הוליך הדם ברגל אלא זרקו בלא הולכת רגל נפסל הזבח. ומיהו אין צורך שכל ההולכה ממקום הקבלה עד שעת הזריקה תהיה ברגל אלא אם קבל ונתנו לחבירו בהושטת יד וכן חבירו לחבירו כיון שיש קצת הלוך בין בתחלה בין בסוף סגי וזהו שלא פסל רבינו אלא כהן שקבל וזרק שלא היה שם הלוך רגל כלל והשתא אתיא כפשטה הא דכתב נשפך מן הכלי על הרצפה ואספו כשר ע"כ דפשיטא דמיירי אפילו שנשפך לגואי וכדאיתא בסוף פ"ק דזבחים ואי איתא דבעינן שכל ההולכה תהיה ברגל היה לו לפרש ולומר שיחזירנו למקום שנשפך אלא ודאי לא בעינן שתהיה כל ההולכה ברגל וכן זר שהוליך שלא ברגל לא פסל משום דלא מיקרי הולכה וכ"נ מדברי רבינו שכתב קבל הכשר ונתן לפסול ולא הלך בו הפסול אלא עמד במקומו יחזיר לכשר אבל דם שהוליך הפסול כו' ע"כ. ומדקאמר יחזיר לכשר משמע דלא סגי שיבא הכשר לצד המזבח ויטלנו מידו אלא יחזירנה לאחוריו למי שנתנה לו וטעמא משום דהנתינה שנתן הכשר לפסול הוי כהולכה שלא ברגל. ולפי מה שכתבנו שאין צורך שתהיה כל ההולכה ברגל הל"ל יחזור הכשר ויקבלנה והכי מדקדק התלמוד בסוף פ"ק דזבחים. ואולי הא דנקט יחזיר לכשר הוא דאי הוה נקט יחזיר הכשר ויקבלנה ה"א דהמקבל יכול לזרוק אף שלא הלך ברגל וזה אינו משום דלא היה בזה הולכה ואין הכי נמי שאם המקבל מן הפסול היה מהלך דסגי בהכי אלא משום דלא פסיקא מלתא מש"ה נקט יחזיר לכשר ובגמרא דקדקו אליבא דמ"ד דהולכה שלא ברגל שמה הולכה אמאי נקט יחזיר לכשר אבל לדידן דס"ל דהולכה שלא ברגל לא שמה הולכה אף דס"ל דלא בעינן שתהיה כל ההולכה ברגל נקט יחזיר לכשר לאשמועינן דבעינן הלוך ברגל דאי הוה תני יחזור הכשר ה"א דלא בעינן הולכה ברגל כלל לה"ק יחזיר לכשר לאשמועינן דבעינן קצת הולכה ברגל ולעולם לא בעינן שתהיה כל ההולכה ברגל. או כלך לדרך זה דלעולם בעינן שהיה כל ההליכה ברגל וכוונת דברי רבינו כך היא כהן שקבל את הדם ועמד במקומו וזרקו למזבח נפסל הזבח לפי שלא היה בו הלוך אבל אם אחר שקבל הלך קצת וזרק אף שהוא רחוק מן המזבח כשר הזבח אבל אם נתן לחבירו בהושטת יד ואח"כ קבלו הימנו לצד המזבח אף שהלך בו ברגל נפסל וצריך לחזור לאחוריו למקום שנתנו לחבירו לפי שעשה הולכה שלא ברגל והכלל שמשעת קבלה עד שעת זריקה בעינן שתהיה ההולכה ברגל ולפ"ז אתי שפיר מאי דנקט יחזור לכשר לפי שהנתינה שנתן הכשר לפסול היתה שלא ברגל. ומש"ה לא מהני שיבוא הכשר לצד המזבח ויקבלנו מיד הפסול ויהלך מעט ויזרוק לפי שנמצא שהוליך הדם קודם זריקה שלא ברגל ומש"ה קאמר יחזיר לכשר דס"ל דהולכה שלא ברגל אפשר לתקוניה ודלא כעולא. אלא שלפי פירוש זה היכא דנשפך מן הכלי על הרצפה לצד פנים צריך לאחר אסיפה שיחזיר לאחוריו למקום שנשפך דאי לא הוי הולכה שלא ברגל ודין זה לא הוזכר בדברי רבינו וכן היה לו לפרש היכא דקבל כשר ונתן לחבירו בהושטת יד שצריך לחזור לאחוריו. ולבאר כל זה צריך לעיין היטב באותה סוגיא דסוף פ"ק דזבחים ובפלוגתא דר"ש ורבנן אי מחשבת פגול שייך בהולכה או לא. והנני מבאר כל אותה סוגיא: תנן התם ר"ש מכשיר בהלוך שהיה אומר א"א שלא בשחיטה ושלא בקבלה ושלא בזריקה אבל אפשר בלא הלוך שוחט בצד המזבח וזורק ע"כ. ויש להסתפק לדעת ר"ש אי לא בעי הלוך ברגל כלל או דילמא שאינו חולק אלא בהלוך שלא לצורך שהיה אפשר לשחוט בצד המזבח אבל לעולם דבעינן הלוך קודם זריקה. וכן בדעת חכמים יש להסתפק אם חולקים על ר"ש בראייתו וס"ל דאי אפשר בלא הלוך כמו שא"א שלא בשחיטה או דילמא דאף דמודו ליה שאפשר שלא בהלוך מ"מ היכא דהוליך חשיב עבודה ומחשבה פוסלת בה. וראיתי לרבינו שכתב בפירוש המשנה וז"ל וכבר ביאר ר"ש טעם מה שאמר וחכ"א עבודה שנעשת לבטלה שמה עבודה ע"כ. ואין לומר דחכמים ס"ל שאין צורך להלוך כלל שהרי כתב רבינו שאם קבל וזרק שלא בהלוך נפסל הזבח אלא הכוונה היא בהלוך המרובה שהוא לבטלה שהיה אפשר לשחוט בצד המזבח ולקצר ההלוך אפ"ה שמיה עבודה. ואפשר היה עוד לומר דלעולם לא בעינן הלוך כלל היכא דשחט בצד המזבח שאז אין צורך להלוך אבל היכא דלא שחט בצד המזבח שאז יש צורך בהלוך שאין רגילות לזרוק הדם מרחוק אז הוא דהולכה שלא ברגל לא שמה הולכה ואמרינן התם איתמר הולכה שלא ברגל מחלוקת ר"ש ורבנן בהולכה רבתי כ"ע ל"פ דפסולה כי פליגי בהולכה זוטרתי ע"כ. והנראה מפירש"י הוא שהכוונה היא כך בהולכה רבתי דהיינו הלוך ברגל כ"ע לא פליגי דפסל בה מחשבה כי פליגי בהולכה זוטרתי דהיינו שוחט בצד המזבח ומוליך הדם בהושטת יד לר"ש לא פסל בה מחשבה משום דלא הוי הולכה כיון דהוי שלא ברגל ולרבנן פסל בה מחשבה משום דהולכה שלא ברגל כי האי גוונא שדרכה בכך הוי עבודה ומיקרי הולכה ולפ"ז הולכה רבתי הוי ברגל וזוטרתי הוי שלא ברגל. וקשה לי לפי פירוש זה למה שינה הלשון והל"ל בהולכה ברגל כ"ע לא פליגי כי פליגי בהולכה שלא ברגל ואפשר לומר דלהכי נקט דבהולכה זוטרתי פליגי דהיינו שוחט בצד המזבח וזורק ודוקא הכא הוא דס"ל לרבנן דשמה הולכה משום דדרכה בכך אבל הולכה שלא ברגל שאינה בצד המזבח אפילו רבנן מודו דלא הויא הולכה משום דאין דרכה בכך ואי הוה נקיט בהולכה שלא ברגל פליגי הוה משמע דאפילו שאינה בצד המזבח לרבנן הויא הולכה להכי נקט בהולכה זוטרתי דהיינו בצד המזבח. ולפ"ז הא דאמר הולכה שלא ברגל מחלוקת ר"ש ורבנן הוי דוקא בשוחט בצד המזבח הא לאו הכי לכ"ע לא שמה הולכה ולפ"ז היכא דשוחט בצד המזבח אף לר"ש לא בעי הלוך ברגל ואף דלר"ש הולכה שלא ברגל לא שמה הולכה מ"מ היכא דשחט בצד המזבח לא בעינן הלוך ולרבנן נמי היכא דשחט בצד המזבח לא בעינן הלוך ברגל משום דלדידהו הולכה שלא ברגל כדרכה הויא הולכה וכ"ת מנא לך הא אימא דלר"ש כיון דהולכה שלא ברגל אף בהליכה זוטרתי לא שמה הליכה ולא פסלה מחשבה בה א"כ נימא דלדידיה אף בשוחט בצד המזבח בעי הלוך ברגל ובהא לא פליגי ר"ש ורבנן אי בעינן הליכה או לא אלא דלרבנן הליכה שלא ברגל כדרכה הוי הליכה וקיים ההליכה כמצותה ולר"ש לא קיים ההליכה ולא פסל בה מחשבה הא ליתא משום דלישנא דמתני' דקאמר ר"ש מכשיר בהלוך משמע בהלוך הנעשה כמצותו. ומיהו אין מזה הכרח דאפשר דמאי דקאמר בהולכה זוטרתי פליגי לאו בשוחט בצד המזבח מיירי אלא בשחט רחוק מהמזבח והוליך ברגליו עד המזבח והושיט ידו לזורקו ובהושטה זו חשב לר"ש אינה פוסלת מחשבתו משום דלאו שמה הולכה ולרבנן פוסלת משום דשמה הולכה והשתא לר"ש כבר קיים זה מצות הולכה לפ"ז היכא דשחט בצד המזבח לר"ש בעי הולכה ברגל ולרבנן לא בעי. עוד אפשר לפרש ולומר דהולכה רבתי וזוטרתי כולהו בהולכה ברגל מיירי וה"ק בהולכה רבתי דהיינו שהוא רחוק מהמזבח ומוליך הדם ברגליו כ"ע לא פליגי דפסל בה מחשבה משום דעכשיו דשחט רחוק מהמזבח א"א לבטל הליכה זו של רגל שאין דרך לזרוק הדם מרחוק שלא ברגל כי פליגי בהולכה זוטרתי דהיינו שכבר היה קרוב אצל המזבח או שנתקרב או דאעיקרא דדינא בצד המזבח שחט והיה יכול לזרוק הדם בהושטת יד וזה לא רצה אלא להוליכו עוד ברגליו לר"ש הולכה זו שעשה ברגל שהיה יכול לעשותה שלא ברגל אין המחשבה פוסלת בה לפי שהיה אפשר לבטלה שהיה יכול להוליכו שלא ברגל ואז לא היתה המחשבה פוסלת משום דהולכה שלא ברגל לא שמה הולכה ולרבנן הולכה זו שעשה ברגל שהיה אפשר לעשותה שלא ברגל המחשבה פוסלת בה לפי שאף אם היה עושה אותה שלא ברגל המחשבה היתה פוסלת לפי שהולכה שלא ברגל שמה הולכה. עוד אפשר לפרש דהולכה רבתי וזוטרתי מיירי בהולכה שלא ברגל וה"ק בהולכה רבתי שלא ברגל כ"ע לא פליגי דפסולה ולא מיירי במחשבה אלא מצד עצמה פסולה כיון שאין דרכה לעשותה שלא ברגל כי פליגי בהולכה זוטרתי דהיינו שוחט בצד המזבח לר"ש לא שמה הולכה ופסולה ולרבנן שמה הולכה וכשרה ומש"ה פסלה בה מחשבה ואין הכוונה דר"ש מיירי בשוחט בצד המזבח וזורק בהושטת יד דלא פסל בה מחשבה שהרי כבר כתבנו דפשטה דמתני' איירי בהלוך שנעשה בהכשר. ולפי פירוש זה ע"כ לומר דלר"ש אפילו שוחט בצד המזבח בעינן הלוך ברגל דהא כי פליגי הוי דומיא דלא פליגי וכיון דלא פליגי כתבנו דמיירי בפסול מצד עצמו ולא בפסול מחשבה כי פליגי נמי הוי בפסול מצד עצמו ולא בפסול מחשבה אלא דבמתני' איירי בשכבר הלך ברגל ואצל המזבח הושיט ידו וזרק דלר"ש הולכה שלא ברגל לא שמה הולכה ומש"ה לא פסל בה מחשבה ומינה ילפינן לשוחט בצד המזבח ולא הלך ברגל דנפסל הזבח משום דלא קיים מצות הליכה ולרבנן פסל בה מחשבה משום דהליכה שלא ברגל כי האי גוונא דדרכה בכך מיקרי הליכה ומינה לשחט בצד המזבח דלא בעינן הלוך משום דהליכה שלא ברגל שמה הליכה: ונחזור לפרט כל הפירושים שאפשר שיסבלם טבע הלשון. הפירוש האחד הוא דהולכה רבתי הוי הלוך ברגל והולכה זוטרתי הוי שלא ברגל ואין הפרש בין שוחט לצד המזבח או רחוק מהמזבח אלא דבהולכה ברגל כ"ע לא פליגי דפסל בה מחשבה ובהולכה שלא ברגל לר"ש לא פסל ולרבנן פסל ואפילו שלא היה דרכה בכך מיקרי הולכה וא"ש מאי דקאמר הולכה שלא ברגל ומחלוקת ר"ש ורבנן שהוא כולל בכל ההליכות שהם שלא ברגל בין כדרכה בין שלא כדרכה לרבנן הוי הליכה וקיים מצות הליכה ופסל בה מחשבה ולר"ש לא קיים מצות הליכה ולא פסל בה מחשבה. והנה מה שהוא מוכרח לכל הפירושים הוא דר"ש ס"ל דהליכה שלא ברגל אפילו שתהיה כדרכה לא שמה הולכה מדפריך עלה אלא חטאת העוף דפסלה בה מחשבה היכי פסלה בה מחשבה אלא דמאי דאיכא לספוקי הוא אליבא דרבנן דאפשר דעד כאן לא פליגי וס"ל דשמה הליכה אלא כשדרכה בכך אבל כשאין דרכה בכך מודו לר"ש דלא שמה הליכה ולפ"ז הולכה שלא ברגל שהוא מחלוקת ר"ש ורבנן הוי בהולכה כדרכה או דילמא דלרבנן ל"ש להו בין כדרכה בין שלא כדרכה ובגמרא אסיקו אלא בהולכה זוטרתי כ"ע לא פליגי דלא פסלה כו'. ויש גורסין כ"ע לא פליגי דפסלה. והנה לפי הגירסא דלא פסלה פשיטא דהליכה זוטרתי כולל כל ההליכות אך לפי הגירסא דפסלה ע"כ הליכה זוטרתי לא הוי אלא כדרכה ולפ"ז כי היכי דהך הליכה זוטרתי הוי בהליכה כדרכה דוקא ה"נ הליכה זוטרתי שנאמר בתחלה היא בהליכה כדרכה דוקא. הפירוש הב' דהולכה רבתי וזוטרתי הוי ברגל אלא דהליכה רבתי הוי היכא דשחט רחוק מהמזבח שאז ההליכה ברגל היא הכרחית שאין דרך לזרוק הדם בהושטת יד ומש"ה פסלה מחשבה בהליכה זו כי פליגי כשהיה קרוב למזבח ולא היה צורך בהליכה זו שהיה יכול לזרוק בהושטת ידו וזה רצה להלך לר"ש אין המחשבה פוסלת לפי שהיה יכול לעשותה שלא ברגל ואז לא היתה פוסלת המחשבה לפי שהולכה שלא ברגל לא שמה הולכה ולרבנן המחשבה פוסלת לפי שאף אם היה עושה אותה שלא ברגל היתה פוסלת המחשבה לפי שהליכה שלא ברגל שמה הליכה. וגם לפי פירוש זה יש להסתפק אליבא דרבנן דסברי הליכה שלא ברגל שמה הליכה אם הוא כולל או לא וקושיית הגמרא ניחא נמי לפי פירוש זה דהא כי פליגי בהולכה רבתי פליגי דהיינו רחוק מהמזבח מדקאמר ר"ש אפשר לשחוט בצד המזבח משמע דברחוק מהמזבח איירי ואי גרסינן בהולכה זוטרתי כ"ע לא פליגי דלא פסלה ניחא דהכוונה היא דכולהו ס"ל דהולכה שלא ברגל לא שמה הולכה וכיון שלא היה צורך בהליכה זו שהיה יכול לעשותה שלא ברגל אליבא דכ"ע לא פסל בה מחשבה וגם לפי הגירסא האחרת דגרסי כ"ע לא פליגי דפסלה יש ליישב פירוש זה ודוק. הפירוש הג' דהליכה זוטרתי ורבתי הוי שלא ברגל לא ניתן להאמר משום קושית הגמרא דפריך ובהליכה רבתי לא פליגי והא כי פליגי בהליכה רבתי פליגי ואי אמרת דהליכה רבתי דקאמר הוא שלא ברגל אי אפשר לומר דבהא פליגי ר"ש ורבנן דהא טעמא דר"ש הוא לפי שהיה יכול לשחוט בצד המזבח. ועוד דליכא למימר דלפי האמת לרבנן הליכה שלא ברגל שמה הליכה אפילו שלא כדרכה. באופן שלא ניתנו להאמר אלא הפירוש הראשון והשני ואין חלוק ביניהם לענין דינא אי גרסינן בהולכה זוטרתי כ"ע לא פליגי דלא פסלה דלפי הפירוש הב' אף שהיתה ההולכה ברגל לא פסל בה מחשבה כיון שהיה יכול לעשותה שלא ברגל ולפי הפירוש הא' ליתא להאי דינא אך אי גרסינן כ"ע ל"פ דפסלה אין חלוק בין שני הפירושים לענין דינא כלל. ומה שנראה מפירש"י הוא הפירוש הא' וכן הוא דעת רבינו וגריס לא פסלה מדסתם וכתב הולכה שלא ברגל לא שמה הולכה ולא חלק בין כדרכה בין שלא כדרכה וכן התולדה שהוליד לפיכך כהן שקבל את הדם ועמד במקומו וזרקו למזבח נפסל הזבח מיירי אפילו בשוחט בצד המזבח מדלא חילק וכ"כ הרב בעל לח"מ ז"ל וכן בפי"ג מהלכות פה"מ כתב דהולכה שלא ברגל לא פסל בה מחשבה ולא חילק כלל משמע דס"ל דאין חלוק כלל בין כדרכה בין לשלא כדרכה אלא בכל גוונא לא מיקרי הולכה: ודע דלפי מ"ש לדעת רבינו הולכה אי אפשר לבטלה דאפילו שוחט בצד המזבח צריך הלוך אך התוס' בפ"ק דזבחים (דף י"ג) ד"ה אתה אומר כתבו דהולכה אפשר לבטלה וכן כתב רש"י ז"ל שם וכן כתבו התוס' בפ"ב דיומא (דף כ"ז) ד"ה והקריבו ובפ"ק דחגיגה (דף י"א) ונראה שהם גורסים בהולכה זוטרתי כ"ע לא פליגי דפסלה משום דדרכה בכך ומש"ה כתבו דהולכה אפשר לבטלה ולדבריהם היכא דשחט בצד המזבח ופשט ידו לזרוק קיים מצות הליכה ופסלה בה מחשבה ולרבינו לא קיים ולא פסל בה מחשבה. אך את זו אדרוש דהתינח לפי הגירסא דגרסי דכ"ע פסלה אתי שפיר לישנא דמתני' דקתני ר"ש מכשיר בהלוך שהיה אומר אפשר שלא בהלוך שוחט בצד המזבח וזורק אבל לפי הגירסא דגרסי לא פסלה א"כ אפילו שוחט בצד המזבח בעי הלוך והיכי קאמר אפשר שלא בהלוך, ואפשר לומר דס"ל לר"ש דאף שהולכה שלא ברגל לא הויא הולכה היינו דוקא שלא לפסול בזר אבל לעולם לקיים מצות הולכה אפילו שלא ברגל. אך מן הסוגיא דאיבעיא להו הולכה שלא ברגל שמה הולכה או לא משמע דאי לא שמה הולכה אם הוליך שלא ברגל נפסל הזבח ואולי דהיינו דוקא בהולכה שלא כדרכה שאז לא הוי הולכה כלל אבל כדרכה מיקרי הולכה לענין שנאמר שכבר קיים מצות הולכה ואפשר דאעיקרא דדינא לא חייב הכתוב הולכה אלא כשדרכו להלך ולפי זה אפשר דרבנן לא פליגי עליה דר"ש בהאי דינא ואינהו נמי ס"ל דשוחט בצד המזבח לא בעינן הלוך כלל ואפ"ה לא פסל בה מחשבה משום דלא חשיב עבודה ולפי זה אפשר דהתוס' דסברי דהלוך אפשר לבטל גרסי נמי לא פסלה ובדין המחשבה אינם חולקים עם רבינו דכולהו ס"ל דלא פסלה בה מחשבה. ולפי זה יש לתמוה על רבינו לפי מ"ש דס"ל דאפילו שוחט בצד המזבח בעי הלוך וע"כ הכי ס"ל שהרי מדין הולכה שלא ברגל הוליד הלפיכך שכתב וכבר כתבנו דהולכה שלא ברגל דלא שמה הולכה הוא כולל והרי לר"ש לא בעי הלוך בשוחט בצד המזבח וכמ"ש וכי תימא דס"ל דרבנן חולקים עליו אף בדין זה ס"ל דלעולם בעי הלוך ברגל אפילו שוחט בצד המזבח זו מנין לו. ועוד דבפירוש המשנה נראה מדבריו דלא פליגי רבנן אלא משום דעבודה שאפשר לבטלה שמה עבודה ואולי דבפירוש המשנה אזיל לפי הגירסא דגרסי דכ"ע פסלה ומש"ה פירש דמה שחלקו חכמים הוא דס"ל דעבודה שנעשית לבטלה שמה עבודה ובספר היד אזיל כפי הגירסא האחרת דגרסי דכ"ע לא פסלה וס"ל דרבנן חולקין על ר"ש לענין דינא וס"ל דאי אפשר שלא בהלוך כשר שא"א שלא בשחיטה או שנאמר דס"ל לרבינו דאפילו לר"ש פסיעה אחת סמוך למזבח אליבא דכ"ע פסל בה מחשבה שהרי היא הכרחית לקיים מצות הולכה ולא פליג אלא בהולכה רבתי שלא היה בה צורך וחכמים חולקים עליו משום דס"ל דעבודה שאפשר לבטלה שמה עבודה וצ"ע. ועיין היטב בתחלת הסוגיא דאמרינן הולכה בזר מחלוקת ר"ש ורבנן כו' ופריך א"ל אביי והא שחיטה דעבודה שאי אפשר לבטלה וכשרה ועיין בפירש"י דלרבנן פריך ודוק. ועיין בפ' הקומץ זוטא (דף י"ג) דאמרינן לקוט לבונה בזר פסולה ומשום הולכה נגע בה וקא סבר הולכה שלא ברגל שמה הולכה ועיין בס' א' סי' ל' ובס' ג' סי' ל' ועיין בס' ראשון סי' כ"ג (א"ה חבל על דאבדין ועיין לקמן בפי"א מהלכות אלו): גרסינן בפ"ק דזבחים איבעיא להו הולכה שלא ברגל שמה הולכה או לא שמה הולכה פירש רש"י דנפקא מינה לפסול בה המחשבה וכן אם עשאה זר ויש נפקותא אחרת דאי לא שמה הולכה היכא דהוליך הכשר שלא ברגל צריך להחזיר המזרק לאחוריו ולעשות ההולכה ברגל וכן אם עשה זר יחזירנה לאחוריו אבל אי שמה הולכה אם הוליכה הפסול בהושטת יד אין תקנה בחזרה שכבר נפסל הזבח בהושטת הפסול וכן כתבו התוס' שם אלא שיש בדבריהם חסרון לשון אבל כוונתם היא כמ"ש והקשו התוס' ז"ל דאמאי איצטריך תלמודא למיפשט מדיוקא דהא עומד דומיא דיושב כשר אלמא שמה הליכה ת"ל מדפסיל יושב ואי אמרת לא שמה הולכה אמאי פסול יחזירנה לאחוריו אלא ודאי דשמה הולכה ותירצו דה"א דמיירי כי לא תקנה ולא החזיר הדם לאחוריו לעשות הולכה ברגל ובגמרא דייק דמשמע הא היה עומד דומיא דיושב כשר ודחו דנייד פורתא. ודע שהנראה מהסוגיא הוא דאם הוליך שלא ברגל אף שהלך אח"כ ברגל צריך תקון ויחזיר המזרק לאחוריו ויוליכנו ברגל ואין לומר דדוקא היכא שלא הוליך כלל אלא מהקבלה ועד הזריקה הוליך שלא ברגל אז הוא דצריך תקון קודם זריקה שיחזיר המזרק לאחוריו אבל היכא דהוליך בין בתחילה בין בסוף אין צורך בתיקון שהרי קיים מצות הליכה דא"כ מאי פריך לעולא ממתני' דנשפך מן הכלי על הרצפה ואספו כשר דאימא דהתם מיירי שכבר הלך ברגל קודם שפיכה א"נ שהלך בו ברגל לאחר אסיפה אלא ודאי דבעינן מתחלה ועד סוף הליכה ברגל. ולפ"ז יש לתמוה על רבינו למה השמיט דין זה ללמדנו היכא שהיתה מקצת ההולכה שלא ברגל דצריך תיקון ובפרט דאיכא למ"ד בגמרא דלא מהני תיקון. ועוד אני תמיה כשכתב דין נשפך מן הכלי על הרצפה למה לא ביאר שצריך לאחר האסיפה שיחזיר המזרק לאחוריו למקום השפיכה דסתמא דמילתא לגואי נמי עייל וכדאיתא בגמרא. ואפשר לומר שכבר רמז לנו רבינו דין זה במ"ש קבל הפסול ונתן לכשר כו' יחזיר לכשר ומדנקט יחזיר לכשר ולא יחזור הכשר ויקבלנו משמע שהולכה שעשה הכשר שלא ברגל צריכה תיקון וכה"ג דייק תלמודא התם ודוחק. עוד אני תמיה דבתחלת הדין שלמדנו רבינו דהולכה שלא ברגל לא שמה הולכה נקט לפיכך כהן שקבל הדם ועמד במקומו וזרקו למזבח נפסל הזבח ע"כ דהיינו שלא היתה הולכה ברגל כלל לישמעינן רבותא דהיינו היכא שהוליכו שלא ברגל בתחלה ולא תקן ואח"כ הוליכו ברגל מן המקום שהניחו בתחלה שלא ברגל שנפסל הזבח ואולי דרבינו מיירי בשוחט בצד המזבח ורצה ללמדנו דאפילו הליכה כזו דדרכה בכך אפ"ה לא שמה הליכה וכ"ש היכא דהוליך בתחלה שלא ברגל ואח"כ הלך ברגל דההליכה הראשונה שהיתה שלא ברגל היתה שלא כדרכה דפשיטא שאם לא תקן שנפסל הזבח. והרי בפי"ג גבי פסול מחשבה נקט נמי קבל הדם והוא עומד במקומו ופשט ידו לזורקו על המזבח והתם ודאי ע"כ לרבותא נקט כה"ג ללמדנו בפירוש שדרכו בכך ועדיין לא נתקררה דעתי בזה והדבר צריך תלמוד: ויש להסתפק היכא דהוליך הדם ברגל מעט וזרקו בהושטת יד ולא היה דרכו להושיטו מאותו מקום אם נפסל הזבח או לא דאף שכתבנו לעיל שאפילו שהוליך בתחלה ברגל כל שהוליך אח"כ שלא ברגל צריך תיקון אפשר דהיינו דוקא היכא שההולכה שלא ברגל לא היתה לצורך זריקה אלא שפשט ידו ונתנו לחבירו וחבירו עמד וזרק אבל היכא דזרק אף שהוא ממקום רחוק שאין דרך הולכה בכך אפ"ה לא נפסל הזבח כיון שכבר קיים מצות הליכה ברגל מקודם. או דילמא כיון שלא כדרכה לא מהני ולזה דעתי נוטה דלא מהני כיון שאין דרכה בכך. ודע דהיכא דהוליך הפסול נפסל הזבח א"א לתקן כמ"ש רבינו בפרקין דין ז"ך. ומ"ש מרן ופסק כמ"ד לא אפשר לתקוני משום דר"י קאי כוותיה כוונת דבריו דר"י דס"ל דהולכה שלא ברגל א"א לתקן מכ"ש שיסבור כן בהולכת פסול ברגל ואף שנדחו דברי ר"י היינו דוקא בהולכה שלא ברגל אבל בהולכת פסול לא נדחו דבריו ופסק כוותיה ובזה נסתלקה תמיהת הרב לח"מ מעל מרן ז"ל יע"ש. (א"ה עיין עוד בפרט זה בפי"א מהלכות אלו):
כ״ד
קבל בימינו ונתן לשמאלו כו'. (א"ה עיין בפי"ג מהל' מעשה הקרבנות הלכה י"ב):
כ״ז
או שהוליך את הדם למזבח כו'. נראה מדברים אלו דדוקא בקבלה והולכה וזריקה אם נעשה אחת מכל אלו ע"י אחד מן הפסולין נפסל הזבח אך בהולכת איברים לכבש לא נפסל הזבח אף דלמצוה צריך כהן כשר וכמ"ש הלכה כ"ב. אך קשה מההיא דפ"ק דזבחים (דף י"ד) דפריך והרי הולכת איברים לכבש דעבודה שאפשר לבטלה היא ופסולה בזר דכתיב והקריב הכהן את הכל המזבחה ואמר מר זו הולכה לכבש ומשמע התם דמדמינן הולכת איברים להולכת דם לענין פסול:
ל״ו
וכל דם הקדשים כו'. עיין בפרק י' מהלכות טומאת אוכלין הלכה ט"ז ובספר ברכת הזבח (דף ל"ד.):
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות פסולי המוקדשין א׳, מתוך הלכות פסולי המוקדשין שבספר עבודה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות פסולי המוקדשיןכל הרמב״ם