הלכות פרה אדומה · פרק ט׳
הלכה א׳
כֵּיצַד מְקַדְּשִׁין אֶת הַמַּיִם בְּאֵפֶר הַפָּרָה. נוֹתֵן אֶת הַמַּיִם שֶׁנִּתְמַלְּאוּ לְשֵׁם מֵי חַטָּאת בַּכְּלִי וְנוֹתֵן אֵפֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה עַל פְּנֵי הַמַּיִם. אַף עַל פִּי שֶׁהִיא חָבִית גְּדוֹלָה מְלֵאָה מַיִם. וּמְעָרֵב הַכּל. וְאִם נָתַן הָאֵפֶר תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ נָתַן עָלָיו הַמַּיִם פָּסַל. וּמַהוּ זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (במדבר יט יז) "וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים". כְּדֵי לְעָרֵב אֶת הָאֵפֶר בַּמַּיִם:
הלכה ב׳
הַמְקַדֵּשׁ צָרִיךְ שֶׁיִּתְכַּוֵּן וְיִתֶּן הָאֵפֶר בְּיָדוֹ עַל הַמַּיִם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט יז) "וְלָקְחוּ לַטָּמֵא" עַד שֶׁיִּהְיֶה מִתְכַּוֵּן לְקִדּוּשׁ וּלְמִלּוּי וּלְהַזָּיָה. אֲבָל אִם נָפַל הָאֵפֶר מִן הַכְּלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הָאֵפֶר לְתוֹךְ הַמַּיִם. אוֹ שֶׁנָּטַל הָאֵפֶר בְּיָדוֹ וּדְחָפוֹ חֲבֵרוֹ אוֹ הָרוּחַ וְנָפַל הָאֵפֶר מִיָּדוֹ עַל הַמַּיִם. אוֹ שֶׁנָּפַל הָאֵפֶר מִיָּדוֹ עַל צַד הַכְּלִי אוֹ עַל יָדוֹ וְאַחַר כָּךְ נָפַל לַמַּיִם הֲרֵי זֶה פָּסוּל:
הלכה ג׳
קִדֵּשׁ פָּחוֹת מִכְּדֵי הַזָּאָה בִּכְלִי זֶה וּפָחוֹת מִכְּדֵי הַזָּאָה בִּכְלִי אַחֵר לֹא נִתְקַדְּשׁוּ. הָיָה הָאֵפֶר צָף עַל פְּנֵי הַמַּיִם וְכָנַס מִמֶּנּוּ מִלְּמַעְלָה וְקִדֵּשׁ בּוֹ מַיִם אֲחֵרִים הֲרֵי אֵלּוּ מְקֻדָּשִׁין. וְכָל שֶׁנָּגַע בַּמַּיִם אֵין מְקַדְּשִׁין בּוֹ פַּעַם שְׁנִיָּה וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּגְּבוֹ. וַאֲפִלּוּ נָשְׁבָה הָרוּחַ וְנָתְנָה אֶת הָאֵפֶר עַל גַּבֵּי הַמַּיִם אֵינוֹ מְנַגְּבוֹ וּמְקַדֵּשׁ בּוֹ:
הלכה ד׳
כְּלִי קָטָן שֶׁהָיָה בְּתוֹךְ כְּלִי גָּדוֹל וְהֵן מְלֵאִין מַיִם וְהַמַּיִם מְעֹרָבִין כֵּיוָן שֶׁנָּתַן הָאֵפֶר בַּמַּיִם שֶׁבַּכְּלִי הַגָּדוֹל נִתְקַדְּשׁוּ כָּל הַמַּיִם שֶׁבְּתוֹךְ הַכְּלִי הַקָּטָן. וְאַף עַל פִּי שֶׁהָיָה פִּיו צַר בְּיוֹתֵר וְלֹא נִכְנַס לוֹ אֵפֶר שֶׁהֲרֵי הַמַּיִם כֻּלָּן מְעֹרָבִין:
הלכה ה׳
הָיָה סְפוֹג בְּתוֹךְ הַמַּיִם בְּעֵת שֶׁנָּתַן הָאֵפֶר הֲרֵי הַמַּיִם שֶׁבַּסְּפוֹג פְּסוּלִין מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן בַּכְּלִי. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה. זוֹלֵף אֶת כָּל הַמַּיִם עַד שֶׁמַּגִּיעַ לַסְּפוֹג וְלֹא יִגַּע בַּסְּפוֹג. וְאִם נָגַע בַּסְּפוֹג אַף עַל פִּי שֶׁהַמַּיִם צָפִין עַל גַּבָּיו כָּל שֶׁהֵן פְּסוּלִין. מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם שֶׁבַּסְּפוֹג יוֹצְאִין וּמִתְעָרְבִין בַּמַּיִם הַכְּשֵׁרִין. נָפַל סְפוֹג לְתוֹךְ הַמַּיִם הַמְקֻדָּשִׁין נוֹטְלוֹ וְסוֹחֲטוֹ חוּץ לַכְּלִי וְהַמַּיִם שֶׁבַּכְּלִי כְּשֵׁרִין:
הלכה ו׳
שְׁתֵּי שְׁקָתוֹת שֶׁבְּאֶבֶן אַחַת שֶׁנָּתַן אֶת הָאֵפֶר לְתוֹךְ אַחַת מֵהֵן אֵין הַמַּיִם שֶׁבַּשְּׁנִיָּה מְקֻדָּשִׁין. וְאִם הָיוּ נְקוּבוֹת זוֹ לְזוֹ כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד אוֹ שֶׁהָיוּ הַמַּיִם צָפִין עַל גַּבֵּיהֶן אֲפִלּוּ כִּקְלִפַּת הַשּׁוּם וְנָתַן אֵפֶר לְאַחַת מֵהֵן הֲרֵי הַמַּיִם שֶׁבַּשְּׁנִיָּה מְקֻדָּשִׁין:
הלכה ז׳
שְׁתֵּי אֲבָנִים שֶׁהִקִּיפָן זוֹ לְזוֹ וַעֲשָׂאָן שֹׁקֶת וְכֵן שְׁתֵּי עֲרֵבוֹת. וְכֵן שֹׁקֶת שֶׁנֶּחְלְקָה וְנָתַן אֵפֶר בְּחֵלֶק אֶחָד מֵהֶן. הַמַּיִם שֶׁבֵּינֵיהֶן אֵינָן מְקֻדָּשִׁין. וְאִם חִבְּרָן בְּסִיד אוֹ בְּגַפְסִיס וְהֵם יְכוֹלוֹת לְהִנָּטֵל כְּאַחַת הַמַּיִם שֶׁבֵּינֵיהֶן מְקֻדָּשִׁין:
הלכה ח׳
מַיִם מְקֻדָּשִׁין שֶׁנִּתְעָרְבוּ בָּהֶן מַיִם אֲחֵרִים כָּל שֶׁהוּא אֲפִלּוּ מַיִם שֶׁנִּתְמַלְּאוּ לְקִדּוּשׁ הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין. וְכֵן אִם יָרַד לְתוֹכָן טַל הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין. נָפַל לְתוֹכָן מַשְׁקִין וּמֵי פֵּרוֹת יְעָרֶה הַכּל וְצָרִיךְ לְנַגֵּב הַכְּלִי וְאַחַר כֵּן יִתֵּן לְתוֹכוֹ מַיִם מְקֻדָּשִׁין אֲחֵרִים. נָפַל לְתוֹכָן דְּיוֹ קוֹמוֹס וְקַנְקַנְתּוֹם וְכָל דָּבָר שֶׁהוּא רוֹשֵׁם יְעָרֶה וְאֵין צָרִיךְ לְנַגֵּב. שֶׁאִם יִשָּׁאֵר שָׁם דָּבָר הָרוֹשֵׁם הֲרֵי הוּא נִרְאֶה:
הלכה ט׳
הַמַּטְבִּיל כְּלִי לְחַטָּאת בְּמַיִם שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לְקַדֵּשׁ צָרִיךְ לְנַגֵּב וְאַחַר כָּךְ יְקַדֵּשׁ בּוֹ. הִטְבִּילוֹ בְּמַיִם הָרְאוּיִין לְקַדֵּשׁ אֵינוֹ צָרִיךְ לְנַגֵּב. וְאִם הִטְבִּילוֹ לֶאֱסֹף בּוֹ מַיִם מְקֻדָּשִׁין בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ צָרִיךְ לְנַגֵּב:
הלכה י׳
קֵרוּיָה שֶׁהִטְבִּילָהּ בְּמַיִם הָרְאוּיִין לְקַדֵּשׁ מְקַדְּשִׁין בָּהּ. אֲבָל אֵין אוֹסְפִין לְתוֹכָהּ מֵי חַטָּאת מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם שֶׁהֻטְבְּלָה בָּהֶן נִבְלָעִים בְּתוֹכָהּ וְיוֹצְאִין וּמִתְעָרְבִין בְּמֵי חַטָּאת וּפוֹסְלִין אוֹתָן. נִטְמֵאת וְהִטְבִּילוּהָ אֵין מְקַדְּשִׁין בָּהּ שֶׁהַמַּשְׁקִין הַטְּמֵאִין הַנִּבְלָעִין בְּגוּפָהּ יֵצְאוּ וְיִתְעָרְבוּ בַּמַּיִם שֶׁמְּקַדְּשִׁין אוֹתָן בְּתוֹכָהּ:
הלכה י״א
מַיִם מְקֻדָּשִׁין שֶׁנָּפַל לְתוֹכָן שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים וְנִתְבַּקְּעוּ אוֹ שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ מַרְאֵיהֶן פְּסוּלִין. אֲפִילּוּ הָיוּ יְבֵשִׁים בְּיוֹתֵר כְּגוֹן הַנְּמָלָה וְהָרִירָה וְהַכִּנָּה שֶׁבַּתְּבוּאָה. נָתַן לְתוֹכָהּ חִפּוּשִׁין אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְבַּקְּעוּ וְלֹא נִשְׁתַּנּוּ מַרְאֵיהֶן הֲרֵי הַמַּיִם פְּסוּלִין מִפְּנֵי שֶׁהִיא כִּשְׁפוֹפֶרֶת וְהַמַּיִם נִכְנָסִין בְּתוֹכָהּ וְיוֹצְאִין מִתּוֹכָהּ עִם הַלֵּחָה שֶׁבָּהּ:
הלכה י״ב
מַיִם מְקֻדָּשִׁין שֶׁשָּׁתָה מֵהֶן בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה פְּסוּלִין. וְכֵן כָּל הָעוֹפוֹת פְּסוּלִין חוּץ מִן הַיּוֹנָה מִפְּנֵי שֶׁהִיא מוֹצֶצֶת וְאֵין רִיר יוֹצֵא מִפִּיהָ וּמִתְעָרֵב בַּמַּיִם. וְכֵן כָּל הַשְּׁרָצִים שֶׁשָּׁתוּ אֵינָן פּוֹסְלִין חוּץ מִן הַחֻלְדָּה מִפְּנֵי שֶׁהִיא מְלַקֶּקֶת בִּלְשׁוֹנָהּ וְנִמְצֵאת הַלֵּחָה יוֹצְאָה מִפִּיהָ לַמַּיִם:
הלכה י״ג
מֵי חַטָּאת שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ מַרְאֵיהֶן מֵחֲמַת עַצְמָן כְּשֵׁרִים. נִשְׁתַּנּוּ מֵחֲמַת עָשָׁן פְּסוּלִין. הִגְלִידוּ וְחָזְרוּ וְנִמּוֹחוּ כְּשֵׁרִים אֲפִלּוּ נִמּוֹחוּ בַּחַמָּה אֲבָל אִם הִמְחָן בָּאוּר פְּסוּלִין:
הלכה י״ד
אֵפֶר חַטָּאת שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ מַרְאָיו מֵחֲמַת עַצְמוֹ אוֹ מֵחֲמַת עָשָׁן כָּשֵׁר. נִשְׁתַּנּוּ מֵחֲמַת אָבָק אוֹ שֶׁנָּפַל לְתוֹכוֹ סִיד אוֹ גַּפְסִיס אוֹ שֶׁנִּתְעָרֵב בּוֹ אֵפֶר מַקְלֶה כָּל שֶׁהוּא הֲרֵי זֶה פָּסוּל:
הלכה ט״ו
הַחוֹשֵׁב עַל מֵי חַטָּאת לִשְׁתּוֹתָן לֹא פְּסָלָן עַד שֶׁיִּשְׁתֶּה מֵהֶן. וְאִם שָׁפַךְ מִן הַכְּלִי לְתוֹךְ גְּרוֹנוֹ וְלֹא נָגְעָה שְׂפָתוֹ בַּמַּיִם שֶׁבַּכְּלִי לֹא פָּסַל:
הלכה ט״ז
כְּלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַיִם מְקֻדָּשִׁין שֶׁהִנִּיחוֹ מְגֻלֶּה וּבָא וּמְצָאוֹ מְכֻסֶּה הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין שֶׁמָּא אָדָם שֶׁאֵינוֹ טָהוֹר לְחַטָּאת נָגַע בָּהֶן שֶׁהֲרֵי אָדָם כִּסָּהוּ בְּוַדַּאי. הִנִּיחוֹ מְכֻסֶּה וּבָא וּמְצָאוֹ מְגֻלֶּה אִם יְכוֹלָה הַחֻלְדָּה לִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ אוֹ שֶׁיָּרַד לוֹ טַל בַּלַּיְלָה פְּסוּלִין וְאִם לָאו כְּשֵׁרִין מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ כָּאן שְׁתֵּי סְפֵקוֹת סָפֵק אָדָם גִּלָּה אוֹ בְּהֵמָה חַיָּה וָרֶמֶשׂ וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר אָדָם גִּלָּהוּ שֶׁמָּא הָיָה טָהוֹר לְחַטָּאת אוֹ לֹא:
הלכה י״ז
הַמּוֹסֵר מַיִם מְקֻדָּשִׁין אוֹ מַיִם שֶׁנִּתְמַלְּאוּ לְקִדּוּשׁ לְטָמֵא לְשָׁמְרָן הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין:
הלכה י״ח
שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ שׁוֹמְרִין אֶת הַמַּיִם וְנִטְמָא אֶחָד מֵהֶן כְּשֵׁרִים מִפְּנֵי שֶׁהֵן בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁל שֵׁנִי. טָהַר וְחָזַר לִשְׁמֹר וְנִטְמָא הַשֵּׁנִי כְּשֵׁרִים מִפְּנֵי שֶׁהֵן בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן. נִטְמְאוּ שְׁנֵיהֶן כְּאַחַת הַמַּיִם פְּסוּלִין:
קרית ספר · הלכות פרה אדומה פרק ט׳
א׳
כיצד מקדשין המים באפר הפרה נותן אפר על המים ואם נתן אפר בתחלה פסל דתנן פ"ק דתמורה אין מי חטאת עושין מי חטאת אלא עם מתן האפר דבשעה שנותן את האפר נעשין מי חטאת הלכך בעינן שיהו מים תחלה בכלי ואחר כך אפר אבל נתן אפר תחילה פסול דהא עם מתן אפר לעשות מי חטאת לא היו שם מים ותו לא עבדי מי חטאת ואמרינן בגמרא דלא כרבי שמעון דמכשיר נתן אפר ברישא משום דכתיבי תרי קראי ונתן עליו מים אלמא אפר ברישא והדר כתיב מים חיים אל כלי ראשונה המים יהיו נתונין אל כלי ולא אל [האפר] הא כיצד רצה אפר למעלה רצה אפר למטה ות"ק אמר קרא דסיפא דוקא דכתיב מים חיים אל כלי ורישא דקרא דכתיב ונתן עליו לאו למימרא דאם הקדים אפר כשר אלא להזהר שלאחר שיתן האפר למים יערבם באצבעו יפה ויחזר המים שתחתיו עליו ואמר מאי חזית דסיפיה דקרא דוקא דילמא דרישיא דקרא דוקא דמצינו בכל מקום כגון בסוטה עפר למעלה שהוא מכשיר את המים לבדוק והוי למעלה כדכתיב ומן העפר אשר יהיה וכו' ונתן אל המים אף כאן מכשיר למעלה הילכך ע"כ סיפיה דקרא לגופיה ורישא לדרשא דעירוב.
ב׳
המקדש צריך שיתכוין ויתן האפר בידו על המים דבעינן כוונת קידוש ומילוי והזאה אבל אם נפל האפר מן הכלי שיש בו האפר למים פסול כדתנן בפרה פ"ו דנפל מן השפופרת לשוקת פסול וברישא דמתניתין נמי תנן נפל על ידו או על צד הכלי ואחר כך נפל לשוקת פסול וטעמא משום דבעינן מכח אדם לשוקת דולקחו ונתן כדא' פ' לולב הגזול.
ג׳
קדש פחות מכדי הזאה בכלי זה וכן בכלי שני לא נתקדשו דהזאה צריכה שיעור במנא כדתניא פ"ק דנדה כמה יהיו במים ויהא בהם כדי הזאה כדי שיטבול ראשי גבעולים ויזה וכו' וילפינן התם דמזה היינו נושא וליכתוב נושא קמ"ל דעד דדרי שיעור הזאה לא מטמא נושא משמע דהזאה צריכה שיעור בכלי כדאמרי'. היה האפר צף על פני המים וכנס ממנו וקדש מים אחרים הרי אלו מקודשי' וכל שנגע כבר במים אין מקדשין בו פעם שניה כחכמי' דפליגי אר' מאיר ורבי שמעון במתניתין פ"ו דפרה וטעמא דכיון שנגעו במים הרי הן מי חטאת ואין עושין מי חטאת אחרת כדאמ' לעיל ונשבה הרוח את האפר על גבי המים אינו מנגבו ומקדש בו ובתוספתא תניא מנגבו ומקדש בו וכתב הר"ש ז"ל פ"ו דפרה דבהא מודה רבנן דאין קידוש הרוח קידוש דבעי' כוונה בקידו' והרב ז"ל דייק לישנא דמתניתין דקתני וחכמים אומרים כל שנגע במים אין מקדשין בו דמשמע דלא שנה בכונה או שלא בכוונה אף על גב דשלא בכוונה לא מקדשי מים כדילפינן לעיל.
ד׳
כלי קטן שהיה בתוך כלי גדול ומלאים מים כיון שנתן האפר במים שבגדול נתקדשו גם המים שבקטן אף על פי שפיו צר כיון שכל המים מעורבין וכדתנן פרק ששי המקדש בשוקת והטפי בתוכה ואף על פי שפיו צר כל שהוא המים שבתוכו מקודשין. היה ספוג בתוך המים שקדש המים שבספוג פסולין כדתנן נמי התם ופי' רש"י פרק הוציאו לו דבשעת מילוי היה ספוג בשוקת ונפסלין מים הבלועים בספוג משום מים חיים אל כלי נפל ספוג לתוך מים מקודשים נוטלו וסוחטו לחוץ. שתי שקתות שבאבן אחד והיו נקובות בשפופרת או המים צפים על גביהם אפילו כקליפת השום כגון שכותל שביניהם נמוך משאר הכותלים כיון שקדש אחד מהם המים שבשניה מקודשין כדתנן פרק ה'. ב' אבנים או ב' עריבות או שוקת שנחלקה אין המים שביניהם מקודשין אלא א"כ חברן בסיד שיכולות להנטל כאחת והוו כמו כלי כדתנן נמי התם.
ח׳
מים מקודשין שנתערב בהן מים כל שהוא אפילו מים שנתמלאו לקידוש הרי אלו פסולין וכן ירד לתוכן טל כמים דפליגי ארבי אליעזר בתרוייהו בריש פרק תשיעי דפרה משום דהזאה צריכה שיעור במנא כדאמר' לעיל ואין המים האחרות מצטרפות להזאה. נפל לתוכן משקין ומי פירות יערה וינגב כדתנן נמי התם ואם נפל דיו יבש או קומוס וקנקנתום אינו צריך לנגב כדתנן נמי התם דדבר הרושם הרי הוא נראה.
ט׳
המטביל כלי לחטאת במים שאינם ראוים לקדש צריך לנגב דבעינן מים חיים ואחר כך יקדש בו הטבילו במים הראויים אינו צריך לנגב כדתנן פרק ה' אלא אם כן הטביל להכניס בו מים המקודשין כבר דאם נתערבו מים שאינם מקודשים במים המקודשי' פסולין כדאמר' לעיל. והקרוייה שהטבילוה אפילו במים הראוים אין אוספין בו מים המקודשין אפילו בנגוב דחיישינן שמא תפלוט ויתערבו במים מקודשין וכדתנן התם וכן אם נטמאת והטבילוה אין מקדשין בה שהמשקין הטמאין שנבלעין בה יחזרו ויתערבו במים שמקדשין בה כתנא קמא דרבי יהושע התם במתני' דקא סברי רבנן דמחמרי במים טמאים יותר מבמים שאין ראוין לקדש דמקדשין בה לכשתנגב וטבילה זו היינו מעלה בעלמא לחטאת ולא משום טומאה דחדשה היא קרוייה זו ולא נטמאת מעולם.
י״א
מים מקודשים שנפל לתוכן שקצים ורמשים ונתבקעו או נשתנו מראיהן פסולין כדתנן פרק ח' וחיפושים אפילו לא נתבקעו המים פסולין משום דהויא כשפופרת כדתנן נמי התם ולא גרע מנתערבו מים שאינם מקודשין דפסולין כדאמ' לעיל. מים מקודשין ששתה מהן בהמה פסולין אית דמפרשי משום היסח הדעת דכיון דנכנסו המים בפי הבהמה הסיח דעתו מהן וכשמקיאן פוסלות הראשונות דהיסח דעת פוסל מדכתיב למשמרת וכל העופות פוסלין חוץ מן היונה מפני שהיא מוצת ואינה מקיאה וכדתנן נמי התם וכל השרצים נמי אינם פוסלים כדתנן התם חוץ מן החולדה שמלקקת כדתנן התם והליחה יוצאת מפיה למים.
י״ג
מי חטאת שנשתנו מראיהן מחמת עצמן כשרים מחמת עשן פסולים כדתניא בתוספתא פרק ט' דכל הפוסל במעיין פוסל במי חטאת הגלידו וחזרו ונימוחו בחמה כשרים באור פוסלים כדתני' נמי התם דכיון דבעי אור להמחותן הוי כשנשתנו מראיהן מחמת דבר אחר דפסולין.
י״ד
אפר חטאת שנשתנו מראיו מחמת עצמן או מעשן כשר מחמת אבק או סיד פסול כדתניא נמי התם ועשן פוסל מראה המים ולא מראה האפר דאין העשן מתערב ומשנה האפר כמו המים ונתערב אפר מקלה באפר נמי הא אמרינן לעיל דפסול וכדתנן פרק ט'.
ט״ו
חשב לשתות מימי חטאת לא פסל עד שישתה ואם לא נגעה שפתו בכלי לא פסל כרבי יהושע דקתני במתני' פ"ט עד שישתה משום משקה פיו המתערב במים ואם גרגר כשר כדתנן התם דליכא משקה פיו בחבית כלי.
ט״ז
מי חטאת שהניחו מגולה בא ומצאו מכוסה פסולין דכיון דאדם כסהו שמא לא היה טהור לחטאת כדתנן פרק י"א מכוסה ומצאו מגולה אם יכולה חולדה לשתות או שירד לו טל בלילה פסולין כדתנן התם ואם לאו כשרים דשמא אדם גלה או בהמה ואם תמצא לומר אדם שמא טהור היה.
י״ז
המוסר המים לטמא לשומרן פסולין כדתנן פרק ט' דהוו בחזקת טומא' וב' שומרים אחד טמא ואחד טהור וחזר הטמא להיות טהור ושמר והטהור נטמא כשרים שהן ברשות הטהור ואם נטמאו שניהם כאחד פסולין כדתנן ריש פ"ח:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות פרה אדומה פרק ט׳
ג׳
וכל שנגע במים אין מקדשין בו. משנה פרה פ"ו מ"ב היה קידוש צף כו' זלף את המים כו', ונראה דמקרא דכתיב ונתן עליו בכנוי ולא כתיב ונתן על האפר דריש, כמו דדרש בכסוי הדם (דף פ"ז) וכסהו כיון שכיסה אותו פעם אחת אינו חוזר ומכסהו אף אם חזר ונתגלה, כן הכא דריש שיתן פעם אחד מים חיים על האפר ולא פעם שני אם כלו המים ממנו. ולפ"ז הוי כמו בכסוי דתמן אם כסהו הרוח ונתגלה חייב לכסות כן הכא לא איתמעיט מקרא רק אם נתן עליו אבל אם נשבה הרוח את האפר על המים כו"ע מודו דמנגב ומקדש בהאפר ורק כי נתנו לקידוש אז סברי חכמים דאינו חוזר ומקדש בהאפר וכן בתוספתא ובר"ש. אמנם רבינו פוסק דאפילו בנשבה הרוח להאפר ע"ג המים אינו חוזר ומקדש ולשון המשנה כל שנגעו במים משמע כן: ויש לעיין דהא אם יש דיחוי אצל מצות הכא נמי האפר נדחה והוי כמו לולב שעלו בו ענבים והזאה מצוה וכדאמר רבא פרק ראוהו ב"ד, ואיך חוזר ומקדש בו והגמרא פריך כן גבי כיסוי, אך הא זהו בידו כיון שבידו לנגבו ועיין תוס' סוכה (דף ל"ג) ואכמ"ל. ולפי מש"כ תוס' דאפילו כל היכי שבידו מ"מ כל היכי שנראה ונדחה אינו חוזר ונראה, א"ש מש"כ רבינו לקמן ה"ה נפל ספוג לתוך המים המוקדשין נוטלו וסוחטו חוץ לכלי היינו שכל זמן שהיה בתוך הספוג הרי הוא דחוי מהזאה וכי סוחטו תו נדחה וכל שהיה ראוי ונדחה תו אינו חוזר ונראה אע"ג שבידו וכמו דאמרו תמן גבי לקטן יעו"ש ועיין כסף משנה ודוק היטב:
י״ז
המוסר מים מקודשין או מים כו' לשומרן הרי אלו פסולין. משנה פ"ז ר"א אומר אף לטמא כשירין, פירוש כיון שהוא טמא אין הבעלים מוסרין לו לגמרי לשומרו ולכן מהני שמירת הבעלים, אבל אם עשו הבעלים מלאכה פסולים ואף דאמרו בסוף אין דורשין אין אדם משמר מה שביד חבירו הכא דהבעלים יודע שהשומר טמא שפיר משמר, אבל א"כ מאי פריך שם מחמריו ופועליו דשם יודע שהן טמאים ושפיר משמר מה שביד חבירו. ואולי כיון דלרבנן לא נפק"מ בין בשהבעלים מוסר לטמא או לטהור בכולהו סברי דאסח דעתיה משמירתן גבי מי חטאת הוא הדין לענין טהרות לא מפליג, ובזבחים מ"ז לענין זה מחשב וזה עובד שם ענין אחר ואכמ"ל ודוק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
רמב״ם הלכות פרה אדומה ט׳, מתוך הלכות פרה אדומה שבספר טהרה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
