הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות נזקי ממון · פרק ז׳

ספר נזיקין · 13 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות נזקי ממון · פרק ז׳
הלכה א׳
שׁוֹר שֶׁקְּשָׁרוֹ בְּעָלָיו בְּמוֹסֵרָה וְנָעַל בְּפָנָיו כָּרָאוּי וְיָצָא וְהִזִּיק. אִם תָּם הוּא מְשַׁלֵּם חֲצִי נֵזֶק. וְאִם הָיָה מוּעָד פָּטוּר שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא לו) "וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ" הָא אִם שְׁמָרוֹ פָּטוּר וְשָׁמוּר הוּא זֶה. וְכֵן אִם הִזִּיק בְּדָבָר שֶׁהוּא מוּעָד לוֹ מִתְּחִלָּתוֹ כְּגוֹן שֶׁאָכַל דְּבָרִים הָרְאוּיִים לוֹ אוֹ שָׁבַר בְּרַגְלָיו בְּדֶרֶךְ הִלּוּכוֹ פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם:
הלכה ב׳
הָיָה מוּעָד לְקֶרֶן יָמִין וְאֵינוֹ מוּעָד לְקֶרֶן שְׂמֹאל וְיָצָא אַחַר שֶׁשְּׁמָרוֹ כָּרָאוּי וְנָגַח בֵּין בְּקֶרֶן יָמִין בֵּין בִּשְׂמֹאל מְשַׁלֵּם חֲצִי נֵזֶק:
הלכה ג׳
בְּהֵמָה שֶׁחָבְלָה בְּאָדָם בֵּין בְּכַוָּנָה בֵּין שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה. אִם תַּמָּה הִיא מְשַׁלֵּם חֲצִי נֵזֶק מִגּוּפָהּ וְאִם מוּעֶדֶת הִיא מְשַׁלֵּם נֵזֶק שָׁלֵם. וּפָטוּר מִן הַשֶּׁבֶת וּמִן הַבּשֶׁת וּמִן הַצַּעַר וּמִן הָרִפּוּי. שֶׁאַרְבָּעָה דְּבָרִים אֵלּוּ לֹא חִיְּבָה בָּהֶן תּוֹרָה אֶלָּא בְּאָדָם שֶׁחָבַל בַּחֲבֵרוֹ אֲבָל בְּהֵמָה שֶׁחָבְלָה בָּאָדָם הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁהִזִּיקָה מָמוֹנוֹ שֶׁאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חֲצִי נֵזֶק בִּלְבַד. לְפִיכָךְ שׁוֹרוֹ שֶׁבִּיֵּשׁ פָּטוּר וְאִם בִּיֵּשׁ הוּא בְּעַצְמוֹ חַיָּב כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְשׁוֹרוֹ שֶׁחָבַל בְּאָבִיו אוֹ בְּאִמּוֹ אוֹ שֶׁהִדְלִיק גְּדִישׁ חֲבֵרוֹ בְּשַׁבָּת חַיָּב בִּנְזָקִין וְאִלּוּ הָיָה הוּא בְּעַצְמוֹ הָעוֹשֶׂה זֶה פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:
הלכה ד׳
הַמַּכְנִיס שׁוֹרוֹ לַחֲצַר בַּעַל הַבַּיִת שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת וּנְגָחוֹ שׁוֹרוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת אוֹ נְשָׁכוֹ כַּלְבּוֹ פָּטוּר. וְאִם נָגַח הוּא שׁוֹר שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. אִם הָיָה תָּם מְשַׁלֵּם חֲצִי נֵזֶק וְאִם הָיָה מוּעָד מְשַׁלֵּם נֵזֶק שָׁלֵם כְּדִין הַנּוֹגֵחַ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים:
הלכה ה׳
נָפַל לְבוֹר שֶׁבְּחָצֵר זוֹ וְהִבְאִישׁ אֶת מֵימָיו. אִם הִבְאִישׁ אֶת מֵימָיו מִיָּד בִּשְׁעַת נְפִילָה חַיָּב בְּנִזְקֵי הַמַּיִם. וְאִם אַחַר זְמַן פָּטוּר. שֶׁהֲרֵי נַעֲשָׂה הַשּׁוֹר תַּקָּלָה כְּבוֹר וְהַמַּיִם הֲרֵי הֵן כְּכֵלִים וְלֹא מָצִינוּ בּוֹר שֶׁחִיֵּב בּוֹ אֶת הַכֵּלִים. וְאִם הִכְנִיס בִּרְשׁוּת בַּעַל הַשּׁוֹר פָּטוּר. וְאִם קִבֵּל עָלָיו בַּעַל הַבַּיִת לִשְׁמֹר הֲרֵי הוּא חַיָּב בְּנֵזֶק הַשּׁוֹר שֶׁנָּפַל לַבּוֹר:
הלכה ו׳
הִכְנִיס שׁוֹרוֹ לַחֲצַר בַּעַל הַבַּיִת שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת וְהִזִּיק אֶת בַּעַל הַבַּיִת. אוֹ שֶׁהֻזַּק בּוֹ בַּעַל הַבַּיִת. אוֹ שֶׁחָפַר בֶּחָצֵר בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת. בַּעַל הַשּׁוֹר חַיָּב בְּנִזְקֵי חָצֵר וּבַעַל חָצֵר חַיָּב בְּנִזְקֵי הַבּוֹר שֶׁהֲרֵי עָלָיו לְסָתְמוֹ:
הלכה ז׳
הִזִּיק בַּעַל הַבַּיִת אֶת הַשּׁוֹר. אִם הִזִּיקוֹ שֶׁלֹּא לְדַעַת פָּטוּר. שֶׁהֲרֵי אוֹמְרִין לוֹ לָמָּה נִכְנַסְתָּ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת. שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי עַד שֶׁשָּׁגַגְתִּי בְּךָ. וְאִם הִזִּיקוֹ לְדַעַת חַיָּב נֵזֶק שָׁלֵם. מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְשׁוּת לְהוֹצִיאוֹ מֵרְשׁוּתוֹ אֲבָל לְהַזִּיקוֹ אֵין לוֹ רְשׁוּת:
הלכה ח׳
שָׁמִין לִנְזָקִין. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁשָּׁבַר כְּלִי שֶׁל חֲבֵרוֹ בֵּין הוּא בֵּין בְּהֶמְתּוֹ אֵין אוֹמְרִין לַמַּזִּיק קַח אַתָּה הַכְּלִי הַשָּׁבוּר וְשַׁלֵּם לָזֶה דְּמֵי הַכְּלִי אֶלָּא אוֹמְדִין כַּמָּה פָּחַת הַכְּלִי מִדָּמָיו וְנוֹתֵן לוֹ כָּל הַפְּחָת אִם הַמַּזִּיק מוּעָד אוֹ חֲצִי הַפְּחָת אִם הָיָה תָּם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא לד) "וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ" לַנִּזָּק. פְּחַת הַנְּבֵלָה עַל הַנִּזָּק. וְשֶׁבַח הַנְּבֵלָה חוֹלְקִין אוֹתוֹ הַנִּזָּק וְהַמַּזִּיק:
הלכה ט׳
כֵּיצַד. שׁוֹר שָׁוֵה מָאתַיִם שֶׁנְּגָחוּהוּ וּמֵת וַהֲרֵי הַנְּבֵלָה שָׁוָה בִּשְׁעַת מִיתָה מֵאָה וּבִשְׁעַת הַעֲמָדָה בַּדִּין פָּחֲתָה וַהֲרֵי שָׁוָה שְׁמוֹנִים. אֵין הַמַּזִּיק מְשַׁלֵּם אֶלָּא מֵאָה אִם הָיָה מוּעָד. וְאִם הָיָה תָּם מְשַׁלֵּם לוֹ חֲמִשִּׁים מִגּוּפוֹ:
הלכה י׳
הִשְׁבִּיחָה הַנְּבֵלָה וַהֲרֵי הִיא שָׁוָה בִּשְׁעַת הַעֲמָדָה בַּדִּין מֵאָה וְעֶשְׂרִים. הֲרֵי הַמַּזִּיק מְשַׁלֵּם לוֹ תִּשְׁעִים אִם הָיָה מוּעָד. וְאִם הָיָה תָּם מְשַׁלֵּם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה מִגּוּפוֹ וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא לה) "וְגַם אֶת הַמֵּת יֶחֱצוּן" [שֶׁבַח הַמֵּת יֶחֱצוּן]:
הלכה י״א
שׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם שֶׁנָּגַח שׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם וְהִפְחִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּבִשְׁעַת הַעֲמָדָה בַּדִּין הִשְׁבִּיחַ הַנִּזָּק וַהֲרֵי הוּא שָׁוֶה אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז וְאִלּוּלֵא הַנְּגִיחָה שֶׁהִפְחִיתוֹ הָיָה שָׁוֶה שְׁמוֹנֶה מֵאוֹת. בֵּין שֶׁפִּטְּמוֹ בֵּין שֶׁשִּׁבֵּחַ מֵאֵלָיו אֵין נוֹתֵן אֶלָּא כִּשְׁעַת הַנֵּזֶק. כִּחֵשׁ מֵחֲמַת הַמַּכָּה בִּשְׁעַת הַעֲמָדָה בַּדִּין וַהֲרֵי הַפְּחָת שָׁוֶה מֵאָה נוֹתֵן לוֹ כִּשְׁעַת הַעֲמָדָה בַּדִּין:
הלכה י״ב
הִשְׁבִּיחַ הַמַּזִּיק בִּשְׁעַת הַעֲמָדָה בַּדִּין. אִם מֵחֲמַת שֶׁפִּטְּמוֹ שִׁבֵּחַ אֵינוֹ מִשְׁתַּלֵּם מִמֶּנּוּ אֶלָּא מַה שֶּׁהָיָה שָׁוֶה בְּשָׁעָה שֶׁהִזִּיק. וְאִם מֵחֲמַת עַצְמוֹ הִשְׁבִּיחַ מִשְׁתַּלֵּם חֲצִי נֵזֶק מִמֶּנּוּ כֻּלּוֹ כִּשְׁעַת הַעֲמָדָה בַּדִּין:
הלכה י״ג
עַל הַמַּזִּיק לִטְרֹחַ בַּנְּבֵלָה עַד שֶׁמַּמְצִיא אוֹתָהּ לַנִּזָּק. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁנָּפַל הַשּׁוֹר לַבּוֹר וּמֵת מַעֲלֶה הַנְּבֵלָה מִן הַבּוֹר וְנוֹתְנָהּ לַנִּזָּק וְאַחַר כָּךְ שָׁמִין לוֹ פְּחַת נְבֵלָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא לד) "כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ". מְלַמֵּד שֶׁהוּא חַיָּב לְהָשִׁיב אֶת הַנְּבֵלָה וְאֶת הַפְּחָת שֶׁפָּחֲתָה מִן הַחַי לַנִּזָּק. וְאִם הָיָה תָּם חֲצִי הַפְּחָת. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

אבן האזל · הלכות נזקי ממון פרק ז׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות נזקי ממון פרק ז׳

א׳
שור שקשרו בעליו במוסרה ונעל בפניו כראוי תם חייב מועד פטור כר' יהודה דס"פ ד' וה' דכתיב ולא ישמרנו בעליו ושמור הוא זה דסבר סתם שוורים בחזקת שימור קיימי אין לך אדם שאין משמר שורו שמירה פחותה וחייב הכתוב סתם אלמא שמירה מעולה בעי והדר אמר רחמנא לא ישמרנו גבי מועד דנעביד ליה שמירה מעולה הוי ריבוי אחר ריבוי למעט שמירה מעולה וכי תימא נילף נגיחה דתם ממועד דהיקשה דבן יגח או בת יגח דדרשינן מיניה נגיחה לתם נגיחה למועד דלסגי ליה בשמירה פחותה הא מיעט רחמנא ולא ישמרנו לזה ולא לאחר דאי לגופיה דאם לא שמרו שמירה ליחייב והוי ריבוי וכו' ויכתוב רחמנא ולא ישמור מאי ולא ישמרנו לזה ולא לאחר וכן מועד מתחלתו בשן ורגל דהתורה מיעטה בשמירתן כדילפינן לעיל פ"ד ומועד לקרן ימין ולא לשמאל ושמרו כראוי משלם חצי נזק אפילו נגח בימין דלא גרע משמאל וכי מיעט קרא שמירה מעולה ממועד היינו בשכל גופו מועד כדאמרינן.
ג׳
בהמה שחבלה באדם פטור מד' דברים שלא חייבה בהן תורה אלא לאדם שחבל בחברו דכתיב איש כי יתן מום בעמיתו הוי בדין נתינת מומין ולא שור בעמיתו של בעליו כדאמרינן ס"פ כיצד דף כ"ו.
ד׳
שור שהוזק ברשות המזיק פטור שהרי היה שורו שמור ברשותו ואומר לניזק תורך ברשותי מאי בעי כדאמרינן פ"ק ופרק הפרה ואם נגח שור של בעל הבית חייב כמו בר"ה כרבנן דר' טרפון פרק כיצד דף כ"ז כמה קרן בר"ה תם חצי נזק אף ברשות הניזק כן ולא דיינינן ק"ו משום דאמרינן דיו דדיו דאוריתא דילפינן ק"ו לשכינה הלא תכלם שבעת ימים ק"ו לשכינה י"ד יום אלא דיו לבא מן הדין וכו'. נפל לבור חייב בנזקי המים שהבאיש מיד דהוי מזיק ממש ולא בור ואם אחר זמן נבאשו נעשה שור בור ומים כלים ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים דלא חייב בבור על המיתה אלא על נזקי בהמה ושאר חפצים היזקן הוא מיתתן ודרשינן שור ולא אדם חמור ולא כלים ואם הכניס השור ברשות פטור וחייב בעל החצר בנזקו אי קבל שמירתו כדתנן התם לר' דף מ"ז. הזיק את בעל הבית או שהוזק בו בעל הבית או חפר בחצר בורות שיחין ומערות חייב ובעל הבית חייב בנזקי הבור אם הפקירו דאף על גב דכתיב כי יכרה איש בור ולא שור בור הכא כיון דאית ליה להאיך למלויה ולא קא מלויה כמאן דכרייה דמי וכדאמ' התם דף מ"ח הזיק בע"ה את השור לדעת חייב שיש לו רשות להוציאו ולא להזיקו.
ח׳
שמין לנזיקין שנותן לו שבר הכלי ומשלים לו נזקו כתנא דבי חזקיה פרק קמא ד"י והמת יהיה לו לניזק או אינו אלא למזיק אי הכי ליכתב רחמנא שור תחת שור ולשתוק מהמת יהיה לו דכיון דשלם שור תחת שור נבלה שלו היא והמת יהיה לו למה לי ש"מ לניזק שיטלנו בדמים ועליו ישלים המזיק ואית דמפקי ממכה נפש בהמה ישלמנה ישלימנה ומאי טרף יטרף יביאהו עד הטרפה לא ישלם עד טרפה ישלם טרפה עצמה לא ישלם וכולהו צריכי כדאיתא התם. ופחת הנבלה ג"כ לניזק דמשעת מיתה רמיא עליה כדכתיב והמת יהיה לו ושבח הנבלה חולקין כר' יהודה דפליג אר' מאיר (דלר') [כיון] דכתיב וגם את המת יחצון ואי לפחת שפחתו מיתה לחוד אתא לכתוב ואת המת יחצון מאי וגם ש"מ תרתי דשתפיה רחמנא למזיק בשבחא השביח הניזק בשעת העמדה בדין נותן כשעת הנזק ואיצטריך היכא דשבח ממילא וכ"ש כשפטמו ואם כחש מחמת מכה בשעת העמדה בדין נותן כשעת העמדה בדין דא"ל קרנא דתורך קבירה ביה. ואם השביח המזיק בשעת העמדה בדין נותן לו כשעת הנזק אם השביח מחמת שפטמו ואין יכול ניזק לומר לו תן לי חלק השבח שברשותי השביח גם כן ואם מחמת עצמו השביח משתלם חצי נזק כולו בשעת העמדה בדין כר' עקיבא דשותפי נינהו בשור דמשתעי ביה קרא.
י״ג
על לטרוח בנבלה להעלותה כדאמרינן פרק קמא דף י"א כאבא שאול יביאהו עד יביא עדותה לב"ד ואחרים אומרים מנין שעל בעל הבור להעלות שור מבורו תלמוד לומר כסף ישיב לבעליו והמת משמע שאף המת ישיב לבעליו:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות נזקי ממון פרק ז׳

ח׳
שמין לנזיקין כיצד כו' שנאמר והמת יהיה לו לניזק פחת נבלה [על] הניזק כו': הנה רבינו סתים, ובשו"ע כתב ודוקא שנודע לניזק בשעת מיתה אבל אם לא נודע לו הפחת על המזיק עד שיודע לניזק, וטעמו כמוש"כ בתוס' דמשום הכי בכיחש המזיק מחמת מכה דמשלם כשעת העמדה בדין משום דכיון דהניזק הוא חי יש לו להמתין עד שיתרפא אבל בהומת הלא היה לו למוכרו וזה שייך דוקא בנודע לניזק בשעת מיתה: אמנם נראה לנו בזה דבור חלוק מזה, והוא על פי מה דמרגלא בפומי הא דאמר רבא שור פסולי המוקדשין שנפל לבור ומת פטור משום דאין המת שלו יעויין לקמן פרק י"ג הלכה י"ז ובהשגות, דאמאי סתים הא משכחת למה דקיי"ל דולדות קדשים במעי אמן הן קדושים ואם בהמת קדשים הולידה דרך דופן הלא היוצא דופן קדוש קדושת הגוף ובעי מום לפדות עליו, וכי נפל בו מום ונפדה הרי אם נפל לבור ומת מותר באכילה אם היה בן פקועה דהלא שחיטת אמו התירתו באכילה, ולשיטת רבינו בפרק ד' דתמורה אינו צריך מום, דמה דהוי יוצא דופן הוי מום ניכר ונפדה עליו כמו שמבואר בפ"ק דמנחות (דף ו') מה להנך שמומן ניכר ויעוין רש"י שם, ובכל זה לשיטת רבינו קדושת הגוף נחתא עלייהו במעי אמן וכי נפדים אסורים אחר כך בגיזה ועבודה, והיכי דמעיקרא היו ראוים לאדם תו אין פודין אותן אם נטרפו אח"כ, או אם מתו אח"ז אין מאכילין אותן לכלבים ויעוין במה שבארתי שם באורך, א"כ בכה"ג שנולד דרך דופן הלא מותר באכילה כי נפל לבור והוי המתה שלו ויתחייב על נזקי בורו: אך זה בדותא, דבחייו הלא אינו ראוי לעבודה ולגיזה רק עומד להשחט, וא"כ מחיותו לא אפסדיה מידי דהא הוא מותר באכילה ע"י שחיטת אמו, ונמצא דמחיותו לא נפסד מידי בנפלו לבור, רק מה דנתקלקל ע"י הבלא דבור הבשר ונתרסקו איבריו ואינם ראוים לאכילה, א"כ לא הוי הפסד לבעלי חיים כלל רק כמו בשר שחוטה שנפלה לבור ונתקלקלה, א"כ הוי כלים דפטרה תורה בבור דכל מידי דלאו בעלי חיים פטור בבור וכמו מים בהלכה ה', ופשוט: ולפ"ז הא דשקיל וטרי דלתחייב בפחת שפחתה הנבלה אע"ג דנבלה שנפלה לבור ונפחתה פטור דהוי כלים, אך הואיל ונפל בעודו בחייו לבור מתחיל חיובו דבעל הבור מעת שהיה השור בחיים על כל מה שנפחת אפילו הפחת בא לאחר מיתה, כן הוי אמינא לולא דגלתה רחמנא והמת יהיה לו, אבל כיון דגלי רחמנא בנזקי גופו ונזקי שורו דפחת נבלה לניזק כשנודע לו לניזק בשעת מיתה, נמצא רואין אנו כוונת התורה דהניזק היה לו לטפל בנבלה ולמוכרה תיכף קודם שתסרח, א"כ החיוב כשלא נודע לניזק בשעת מיתה באה אז כשכבר הומת ואינו יודע א"כ אז הרי כבר אינו חי והוי כאלו נפל השתא לבור ונפחת מדמיו דפטור מטעם דפטור על הכלים בבור, כן נראה לדעתי. ויתכן לומר דהא דשקיל וטרי בדף נ"ג ע"ב מאי חזית דהאי והמת יהיה לו כו' איפוך אנא והמת יהיה לו דבור לבעלים מטפלין בנבלה, היינו לפום ס"ד דקרא בעי למטפלין בנבלה, אבל למאי דמסיק להלכה דאפילו סובין כו' דקרא אזיל לפחת נבלה ודאי מסתברא למדרשיה הך דשור, דאילו הך דבור פטור מסברא דהוי כמו כלים ולא צריך קרא ודוק היטב:
י״ב
השביח המזיק כו' ואם מחמת עצמו השביח מש[ת]לם חצי נזק ממנו כולו כשעת העמדה בדין: להבין שיטת רבינו אעתיק פה מש"כ בחידושי לגמרא זה יותר משלשים שנה וז"ל. בשיטת רבינו יעוין בקצות סימן ת"ז ולאחיו הרב בספר תרומת הכרי, ורק בזה נדחקו לשיטת רבינו דקודם העמדה בדין לא זכי בהשור דקנס הוא ואם הקדישו ניזק אינו קדוש קודם העמדה בדין ואם מכרו המזיק מכור לרדיא, אך צריך להבין בהשביח ממילא אמאי נוטל השבח לפי ערך המעות שיש לו בשור הא אין לו בשור כלל קודם העמדה בדין, לכן נראה לי דלאחר העיון בלשון רבינו חזינא דמפרש דלא כפירוש רבוותא, דבאמת לא הוה השבח שלו רק למשל, שור שוה עשרים שנגח שור שוה מנה וחבלו בחמשים זוז, דחייב לשלם חצי נזק היינו כ"ה זוז, ואין לו רק עשרים לשלם מגופו, דאם הושבח ממילא ועמד המזיק על שלשים זוז, נוטל חמשה ועשרים זוז כחיוב התשלומין ולח אמרינן דאין זה מגופו דשור אחר הוא, כיון שהראשון הושבח, אבל פטמו אמרינן דגופא אחרינא הוא ואין זה מגופו [וכמו שור פסולי המוקדשין דאינו משלם מבשרו נגד אימורין לולי הסברא אילו בשר לא אזיקו], ובהושבח ממילא, ממ"נ אי החיוב קודם העמדה בדין שלו הוא דאשבח, ואם החיוב לאחר העמדה בדין הרי יש כאן ממה לשלם והבן, וזה לשון רבינו, השביח המזיק בשעת העמדה בדין אם מחמת שפטמו שבח אינו משתלם ממנו אלא מה שהיה שוה בשעה שהזיק [פירוש ולא כל דמי נזקו] ואם מחמת עצמו השביח משתלם ממנו חצי נזק כולו בשעת העמדה בדין, [פירוש דוקא החצי נזק ואינו נוטל בשבחא כלום], ומצאתי כן בשיטה בשם ר"ח ז"ל עמד המזיק ופיטם שורו והשביחו ושוה מאה זוז אין לו לניזק לומר אטול השור כמו שהוא כו' ודוקא בשפטמו המזיק אבל שבח דממילא לא, אלא שקיל נזקא משבחיה שעור נזקא עיי"ש, ומפורש כמוש"כ בס"ד בשיטת רבינו וחדאי נפשאי. ולשיטה זו מסולק דברי התוספות וקושייתם בד"ה הב"ע כגון שפטמו: והנה הירושלמי מייתי הברייתא באופן אחר, שור שוה ר' שנגח כו' ועמד על ארבע מאות זוז שאילו לא נגח היה יפה שמונה מאות זוז, אם עד שלא עמד בדין השביח, אין לו אלא כשעת נזקו [וכזה כתב רבינו אינו נותן לו אלא כשעת הנזק וכפירוש ב' מרש"י ודוק] הכחיש אין לו אלא כשעת העמדתו בדין, וקס"ד דכיחש מחמת מלאכה וקשיא לימא את מכחשת ואנא משלמנא, ובכיחש ממילא פשיטא דמשלם לשיטת ירושלמי דפחת נבלה דמזיק וכמו דאמר בפ"ק ישלם פחתא דילה יעו"ש, לכן קאמר דכצ"ל דעל המזיק קאי עיי"ש: ודע דבכיחש ממילא לשיטת רש"י ותוספות. הפירוש, דמה שהוכחשה ברשות שניהן שהמה שותפין, ואם נגח שור שוה מאתים לשור שוה מאתים וחבל בו מאה דמשלם חמשים רביע השור, ואם כחש ועמד על מנה אין לו רק כ"ה דהכחש לשניהן, וניחזי לר' ישמעאל דזוזי דמסיק ביה, אף דאם נאבד סבר דאין לו ממה להשתלם, הכא יש לו ממה להשתלם בודאי לר"י משלם חמשים, [ואינו דומה להך דשור פסולי המוקדשין בשר ואימורין] וכן כתבו תוספות לעיל ד"ה הקדישו ניזק, אולם לשיטת רבינו בכיחש המזיק משתלם חמשים, דעד שלא עמד בדין לא הוחלט דינו, וע"כ דכיחש דקאמר הוא באינו שוה כמו שהזיק, שהחיוב היה מאה והמזיק אינו שוה רק חמשים, וכן הוא בפירוש ר"ח בשיטה יעו"ש, ולפ"ז ע"כ סבר לר' ישמעאל דאף אם נאבד השור חייב, דזוזי דמסיק ביה גברא וצריך לשלם והשור כאפותיקי סתם. וכמו שכתב המאירי הובא בשיטה בסוף פרקא, דגדולי הרבנים פרשו, שלדעת רי"ש בע"ח הוא כו' כלומר שלא נאמר מגופו אלא להפקיע את דינו ממה שח"נ שוה יותר מגופו, ולמדנו מדבריהן ששעבוד השור אינו אלא כאפותיקי סתם עיי"ש. ומה שהקשו תוספות משחטו מה שעשה עשוי לק"מ, דלרבי עקיבא קאי לשיטת רבינו, וזה טעם רבינו שלא הביא כלל הך דכיחש מזיק בחיבורו דזה פשיטא ועדיפא מיניה כתב רבינו דאם אבד אינו גובה ופטור הבעלים לקמן בפרק ט' הלכה ח', ודוק בכ"ז:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות נזקי ממון ז׳, מתוך הלכות נזקי ממון שבספר נזיקין. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות נזקי ממוןכל הרמב״ם