רמב״ם - הלכות נזקי ממון · פרק ה׳

ספר נזיקין · 10 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות נזקי ממון · פרק ה׳
הלכה א׳
בְּהֵמָה שֶׁהָיְתָה רוֹעָה וּפָרְשָׁה וְנִכְנְסָה בַּשָּׂדוֹת וּבַכְּרָמִים אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא הִזִּיקָה מַתְרִין בִּבְעָלֶיהָ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. אִם לֹא שָׁמַר בְּהֶמְתּוֹ וְלֹא מְנָעָהּ מִלִּרְעוֹת יֵשׁ רְשׁוּת לְבַעַל הַשָּׂדֶה לְשָׁחֳטָהּ שְׁחִיטָה כְּשֵׁרָה וְאוֹמֵר לִבְעָלֶיהָ בּוֹאוּ וּמִכְרוּ בָּשָׂר שֶׁלָּכֶם. מִפְּנֵי שֶׁאָסוּר לָאָדָם לְהַזִּיק וּלְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיק אֲפִלּוּ לִגְרֹם הַנֵּזֶק אָסוּר:
הלכה ב׳
לְפִיכָךְ אָסְרוּ חֲכָמִים לְגַדֵּל בְּהֵמָה דַּקָּה וְחַיָּה דַּקָּה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּמְקוֹם הַשָּׂדוֹת וְהַכְּרָמִים אֶלָּא בַּיְעָרִים וּבַמִּדְבָּרוֹת שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וּמְגַדְּלִין בְּסוּרְיָא בְּכָל מָקוֹם:
הלכה ג׳
עֲשָׂרָה תְּנָאִים הִתְנָה יְהוֹשֻׁעַ וּבֵית דִּינוֹ בְּשָׁעָה שֶׁחִלֵּק אֶת הָאָרֶץ וְאֵלּוּ הֵן. א) הִתְנָה שֶׁמַּרְעִין בְּהֵמָה דַּקָּה בִּיעָרִים שֶׁאִילָנֵיהֶן גַּסִּין. אֲבָל אֵין מַרְעִין שָׁם בְּהֵמָה גַּסָּה. וּבְיַעַר שֶׁאִילָנָיו דַּקִּים אֵין מַרְעִין בּוֹ לֹא גַּסָּה וְלֹא דַּקָּה אֶלָּא מִדַּעַת בְּעָלָיו. ב) וְכֵן הִתְנָה שֶׁיִּהְיֶה כָּל אָדָם מֻתָּר לְלַקֵּט עֵצִים מִשְּׂדֵה חֲבֵרוֹ. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ עֵצִים פְּחוּתִים וּקְרוֹבִים לִהְיוֹת קוֹצִים כְּגוֹן הִיזְמֵי וְהִיגֵי. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ לַחִים וּמְחֻבָּרִין וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְשָׁרֵשׁ. אֲבָל שְׁאָר עֵצִים אָסוּר. ג) וְכֵן הִתְנָה שֶׁיִּהְיֶה כָּל אָדָם מֻתָּר לְלַקֵּט עֲשָׂבִים הָעוֹלִין מֵאֲלֵיהֶן בְּכָל מָקוֹם חוּץ מִשְּׂדֵה תִּלְתָּן שֶׁזְּרָעָהּ לִבְהֵמָה. ד) וְכֵן הִתְנָה שֶׁיִּהְיֶה אָדָם קוֹטֵם נְטִיעָה בְּכָל מָקוֹם חוּץ מִגְּרוֹפִיּוֹת שֶׁל זַיִת וְאֵינוֹ קוֹטֵם מִן הָאִילָנוֹת אֶלָּא בְּזַיִת כְּבֵיצָה וּבְקָנִים וּבִגְפָנִים מִן הַפְּקָק וּלְמַעְלָה וּבִשְׁאָר הָאִילָן מִתּוֹכוֹ שֶׁל אִילָן לֹא מֵחֻדּוֹ. וּכְשֶׁהִתִּיר לִקְטֹם לֹא הִתִּיר אֶלָּא מֵחָדָשׁ שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה פֵּרוֹת אֲבָל לֹא מִיָּשָׁן שֶׁעוֹשֶׂה פֵּרוֹת. וְאֵינוֹ קוֹטֵם אֶלָּא מִמָּקוֹם שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה פְּנֵי חַמָּה. ה) וְכֵן הִתְנָה שֶׁהַמַּעְיָן הַיּוֹצֵא בַּתְּחִלָּה בְּנֵי אוֹתָהּ הָעִיר שֶׁיָּצָא בִּגְבוּלָם מִסְתַּפְּקִין מִמֶּנּוּ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עִקָּרוֹ בְּחֶלְקָם. וְאֵין לַאֲחֵרִים לְהִסְתַּפֵּק עִמָּהֶם מִמֶּנּוּ. ו) וְכֵן הִתְנָה שֶׁיִּהְיֶה כָּל אָדָם מֻתָּר לָצוּד דָּגִים מִיָּם טְבֶרְיָה וְהוּא שֶׁיָּצוּד בְּחַכָּה בִּלְבַד. אֲבָל לֹא יִפְרשֹׁ קֶלַע וְיַעֲמִיד סְפִינָה שָׁם אֶלָּא בְּנֵי הַשֵּׁבֶט שֶׁהִגִּיעַ אוֹתוֹ הַיָּם בְּחֶלְקָם. ז) וְכֵן הִתְנָה שֶׁכָּל אָדָם שֶׁצָּרִיךְ לִנְקָבָיו מִסְתַּלֵּק מִן הַדֶּרֶךְ וְנִכְנַס אֲחוֹרֵי הַגָּדֵר שֶׁפָּגַע בּוֹ וְנִפְנֶה שָׁם וַאֲפִלּוּ בְּשָׂדֶה מְלֵאָה כַּרְכֹּם וְנוֹטֵל מִשָּׁם צְרוֹר וּמְקַנֵּחַ. ח) וְכֵן הִתְנָה שֶׁכָּל הַתּוֹעֶה בֵּין הַכְּרָמִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מְפַסֵּג וְעוֹלֶה מְפַסֵּג וְיוֹרֵד עַד שֶׁיֵּצֵא לְדַרְכּוֹ. ט) וְכֵן הִתְנָה שֶׁבִּזְמַן שֶׁיִּרְבֶּה הַטִּיט בְּדַרְכֵי הָרַבִּים אוֹ נְקִיעֵי מַיִם יֵשׁ לְעוֹבְרֵי דְּרָכִים לְהִסְתַּלֵּק לְצִדְדֵי הַדְּרָכִים וּמְהַלְּכִין שָׁם אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מְהַלְּכִין בְּדֶרֶךְ שֶׁיֵּשׁ לָהּ בְּעָלִים. י) וְכֵן הִתְנָה שֶׁמֵּת מִצְוָה קוֹנֶה מְקוֹמוֹ וְנִקְבָּר בַּמָּקוֹם שֶׁיִּמָּצֵא בּוֹ. שֶׁלֹּא יִהְיֶה מֻטָּל עַל הַמֵּצַר וְלֹא בְּתוֹךְ תְּחוּם הַמְּדִינָה. אֲבָל אִם נִמְצָא עַל הַמֵּצַר אוֹ שֶׁהָיָה בְּתוֹךְ הַתְּחוּם מְבִיאוֹ לְבֵית הַקְּבָרוֹת:
הלכה ד׳
שְׁלֹמֹה תִּקֵּן שֶׁיִּהְיוּ עוֹבְרֵי דְּרָכִים מֻתָּרִין בִּימוֹת הַחַמָּה לְהַלֵּךְ בַּשְּׁבִילִין שֶׁבַּשָּׂדוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהֶן בְּעָלִים עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה:
הלכה ה׳
וְתַקָּנוֹת אֵלּוּ כֻּלָּן נוֹהֲגוֹת בְּכָל מָקוֹם אֲפִלּוּ בְּחוּצָה לָאָרֶץ:
הלכה ו׳
וּמִשֶּׁיָּרַד הַטַּל בְּבָבֶל אָסוּר לְהַלֵּךְ בִּשְׁבִילִין שֶׁיֵּשׁ לָהֶן בְּעָלִים:
הלכה ז׳
אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מְגַדְּלִין בְּהֵמָה דַּקָּה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מֻתָּר לַשְׁהוֹתָהּ קֹדֶם לָרֶגֶל שְׁלֹשִׁים יוֹם וְקֹדֶם לְמִשְׁתֵּה בְּנוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם. וְהַטַּבָּח לוֹקֵחַ וְשׁוֹחֵט לוֹקֵחַ וּמַשְׁהֶה עַד שֶׁיִּשְׁחֹט מְעַט מְעַט. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תֵּצֵא וְתִרְעֶה בָּעֵדֶר. אֶלָּא כָּל הַמַּשְׁהֶה מַשְׁהֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא תַּזִּיק:
הלכה ח׳
וּכְבָר עָשׂוּ בָּבֶל כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לֶאֱסֹר בָּהּ גִּדּוּל בְּהֵמָה דַּקָּה וְחַיָּה דַּקָּה מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ רֹב הַשָּׂדוֹת וְהַכְּרָמִים שָׁם בְּאוֹתָן הַיָּמִים שֶׁל יִשְׂרָאֵל:
הלכה ט׳
וְכֵן אָסְרוּ חֲכָמִים לְגַדֵּל חֲזִירִים בְּכָל מָקוֹם. וְלֹא אֶת הַכֶּלֶב אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה קָשׁוּר בְּשַׁלְשֶׁלֶת. אֲבָל מְגַדֵּל הוּא כְּלָבִים בָּעִיר הַסְּמוּכָה לַסְּפָר. בַּיּוֹם קוֹשְׁרוֹ וּבַלַּיְלָה מַתִּירוֹ. וְאָמְרוּ חֲכָמִים אָרוּר מְגַדֵּל כְּלָבִים וַחֲזִירִים מִפְּנֵי שֶׁהֶזֵּקָן מְרֻבֶּה וּמָצוּי:
הלכה י׳
רוֹעֶה שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִמְכֹּר מִיָּד אֶלָּא מוֹכֵר עַל יָד עַל יָד. וְכֵן מִי שֶׁנָּפְלוּ לוֹ כְּלָבִים וַחֲזִירִים בִּירֻשָּׁה אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִמְכֹּר מִיָּד אֶלָּא מוֹכֵר מְעַט מְעַט:

אבן האזל · הלכות נזקי ממון פרק ה׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות נזקי ממון פרק ה׳

א׳
מה שאסור לאדם להזיק ולשלם נראה דהוי מדרבנן וכן התנאים והתקנות:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות נזקי ממון פרק ה׳

א׳
בהמה שהיתה רועה כו' מפני שאסור לאדם להזיק ולשלם מה שהזיק: מבואר מדברי רבינו דאם היתה נכנסת לשדות והזיקה משלמת כמו שן ורגל ברשות הניזק, אעפ"י שהשדות אינן גדורות ולא אמרינן הו"ל למיגדר, ובגמרא, הנהו עיזי דבי תרבו דהוו מפסדי ליה לרב יוסף א"ל לאביי זיל כו' א"ל אמאי איזול דאי אזילנא אמרי לי לגדור מר גדירא בארעא, ואי גדר שן דחייביה רחמנא המ"ל כגון שחתרה וכו', וכתבו רבנן בתוספות דנשמט היה אביי שלא היה חפץ לילך שם דהתנן אכלה מתוך החנות כו' וכן אכלה מצידי הרחבה כו' וע"ז כתבו בשם ר"ח דבעיר אין אדם סוגר דלתות ביתו כל היום, ולכן לעיל פרק ב' הלכה י"ח אבל אם לא שמרו אשו כו' ובעל הכלב חייב על אכילת החררה כו', הרי אעפ"י שהיה צריך לנעול דלתות ביתו בכ"ז חייב בעל הכלב על החררה מפני שאין אדם נועל דלתות ביתו, והא דהיה צריך לנעול משום האש זה לא מועיל לפטור בעל הכלב, אבל בשדות הו"ל למיגדר, ועיין ש"ך סימן שצ"ז ואין בדבריו הכרע יעו"ש: אולם לדעתי נראה ראיה מוכרחת דאביי גופיה לדחויי אמר זה. והוא, דבדף מ: נוגח משלם את הכופר רובע אינו משלם את הכופר ה"ד אלימא דרבעה וקטלה מ"ל קטלא בקרנא מ"ל קטלה ברביעה ואלא דרבעה ולא קטלה כו'. אמר אביי לעולם דרבעה ולא קטלה ואתיוה לבי דינא וקטלוה מה"ד כמאן דקטלה דמי קמ"ל. ויפלא דהא אנוסה היא ואמאי מחייבא מיתה אם רבעה בע"כ, ואם מרצונה איך סד"א לחייב השור מיתה כיון שהיא עצמה פשעה, ובחידושי רשב"א תירץ דאתיא כמ"ד תחלתה באונס וסופה ברצון אסורה, וזה פלא, דעד כאן לא אמר אבוה דשמואל למיחש לאוסרה לבעלה אבל לחייבה מיתה לא שמענו כיון שתחלתה באונס, וע"כ כדפרשו רבנן בתוספות בשם ר"ח שקפץ עליה השור לרבעה ואלבשה יצרה ונתרצתה, ואף תחלת ביאה שלה הוי ברצון לכן אסורה לכו"ע והוה"ד שנהרגה עכ"ד. ומוכח דלאביי דוקא אם בי דינא קטלוה בכה"ג אין משלם כופר, הא אם בכי האי גוונא רבעה וקטלה משלם כופר אע"ג דאין מכוון רק להנאתו והוי אורחיה וכרגל שדרסה ע"ג תינוק עיי"ש, הרי אע"ג דתחלת ביאה שלה הוי ברצון ואם היתה רוצה היתה יכולה להנצל ממנו ולהרחיקו מביתה ולסגור גינתה, בכ"ז כי לא גדרה ולא סגרה בעדו ועייל לרבעה וקטלה שם ברביעה משלם כופר, הרי חזינא דאביי גופא לא סבר הך דהו"ל למיגדר שדהו דאין לך הו"ל למיגדר יותר מזה ובפרט שעפ"י הדין מחוייבת להתרחק ממנו ונהרגת על ידו, אלא ע"כ דאף שלא שמר בעל השדה את שדהו ולא גדרה בכ"ז חייב הבעלים בנזקין ובכופר בשן ורגל וזה ראיה חזקה לפסק רבינו ותוספות ודוק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות נזקי ממון ה׳, מתוך הלכות נזקי ממון שבספר נזיקין. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל